הבחירה בחיים היא ההתנגדות של הנשים בעזה

15 שנים של מתקפות על עזה, מבצעים צבאיים ארוכים וקצרים, מחאה עממית בגדרות שישראל דיכאה בכדורי הצלפים וחיסולים ממוקדים, כאשר שני מיליון פלסטינים נמצאים תחת מצור ממושך והקשר שלהם עם בני עמם הפלסטינים מעבר לגדר מתנהל רק דרך הרשתות החברתיות ובטלפון. בעזה נולד דור שמכיר רק סגר ומתקפות, עוני ודוחק כלכלי בלתי נתפס, וצפיפות שאינה ראויה לבני אנוש.

"חייבים להמשיך לחיות, זה מה שמפחיד את ישראל, שאנחנו ממשיכים פשוט לחיות". אישה בעזה על רקע חורבות אחרי הפצצה ישראלית (מוחמד זאנון / אקטיבסטילס)

עכשיו תושבי עזה מתמודדים עם עוד סבב לחימה ומרחץ דמים שלא ברור מתי נראה את קיצו, סבב שחותם שנת קורונה מזעזעת בעוד הרצועה מתמודדת עכשיו עם הגל השני של המחלה. מספרי החולים המאומתים נעלמו מהמסכים. לאף אחד לא אכפת עכשיו ממספר המתים מהמגיפה, אלא כמה טילים נורו וכמה נרצחו בהפגזות, וכמה מתוכם ילדים קטנים.

ניסיתי לבדוק מה קורה לנשים בעזה בימים אלו, שבהם הן היו אמורות ליהנות מחגיגה משפחתית בתום חודש צום לא קל, שבו הנשים כרגיל היו מופקדות על מפעל ההזנה לרווחת לכל בני המשפחה.

קורונה? עכשיו סופרים שהידים

נורה (שם בדוי), רופאה במרפאת חירום בלב עזה, אמא לחמישה ילדים הנשואה לרופא בבית החולים אל שיפא, מספרת שאליהם למרפאה מגיעים הפצועים מהשטח לפני בתי החולים, שבהם מטפלים במקרים מורכבים יותר.

"כל הרופאים והרופאות עובדים גם כך במתכונת חירום עוד מלפני המלחמה. עכשיו זה חירום על חירום, ואין מקום לנשום. יחד עם כל זה אנחנו ממשיכים לטפל בחולי קורונה קשים. הם לא בסדר עדיפות של אף אחד עכשיו – לא הממשלה ולא התקשורת ולא העולם. עכשיו אנחנו עסוקים במספרי השהידים".

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

נורה היתה אמורה לצאת לחופשה יומיים מתוך חופשת עיד אלפיטר, כדי לתת לילדים שלה לנשום מעט, ועכשיו כמובן אינה יכולה."נראה לי שנחגוג כאן. אביא את הילדים שלי להיות עם הילדים הפצועים, יביאו להם ממתקים ובגדים. בכל זאת זה חג ולילדים מגיע לשמוח בחג, להתלבש יפה, לקבל דמי כיס, לאכול ממתקים. אלו הם החיים של ילדי פלסטין, ואני רוצה שיטעמו גם את המתוק לצד המר שישראל נותנת לנו".

עזה סובלת ממחסור חמור במחסני התרופות. כמעט כל בתי החולים מתרוקנים מציוד עזרה ראשונה ומתרופות מצילות חיים יקרות. במצב הקשה ביותר נמצאים ילדים חולי סרטן ומחלות כרוניות נדירות. לאלו יש רק את אלוהים ואת ההתחייבות לבתי חולים ברשות הפלסטינית או בישראל, אבל מי חושב על זה בכלל כאשר תינוקות וילדים נמעכים תחת ההריסות?

נורה משוכנעת שהמלחמה הנוכחית הרבה יותר קשה מקודמותיה. "הפגזות אינטנסיביות בלי הפוגות ובלי התראות אזהרה כמו בעבר, ישראל הפעם חסרת מעצורים".

מחסור חמור בתרופות. פלסטינים בבית חולים בעזה אחרי הפגזה ישראלית (מוחמד זאנון)

לילא אל מודלל, רכזת פורום עיתונאיות הדרום המתגוררת ברפיח, מספרת שאצלם בדרום הרצועה עוקבים בדריכות אחרי מה שקורה בצפון הרצועה המותקף, בגבול עם שטחי 1948. "אנחנו שומעים את ההפגזות ורואים את המטוסים באוויר, אבל זה לא מגיע בינתיים אלינו. מהניסיון שלי אנחנו נהיה אחרונים בהפגזות, אם צבא ישראל יתחיל להפגיז ברפיח, אני יודעת שאנחנו אקורד הסיום שאתו הם גומרים בדרך כלל".

במהלך השיחה, לילא  מנסה להבין מה קורה אצלנו, בתוך גבולות 1948. איך המצב בלוד, בירושלים ובחיפה: "עזבי עכשיו עזה, אנחנו מכירים את הסיפור הזה, כל שנתיים-שלוש יש לנו מלחמה. המראות מהעיר לוד מפחידים מאוד, שאלוהים ישמור עליכם אתם, תמיד הייתם אתנו, הסולידריות שלכם אתנו מרחוק היתה מורגשת, אבל הפעם זה אחרת. אנחנו מרגשים שכולנו באותה סירה, כל אחד מותקף בצורה אחרת בידי ישראל.

"אתם, האזרחים בתוך שטחי 1948, חונקים אתכם עם החוקים וההריסות וההסתה. בירושלים רוצים בכוח לגרש פלסטינים ולכבוש את מסגד אל אקצא, בשטחי 1967 המתנחלים לא נותנים לפלסטינים לנשום ואנחנו במצור כבר שנים. כולנו על הכוונת מול היהירות, השנאה וכוח הצבא של ישראל", היא מסכמת.

לילא מספרת על חברים וחברות בארגוני חברה אזרחית בעזה, עיתונאים מרשתות שונות שהוציאו גילוי דעת נגד המתקפה על עזה וארגנו עצרת מחאה מתחת למגדל אל ג'והרה (היהלום) בעיר. הם פונו משם בכוח, ואחרי זמן קצר הופגז המגדל שממנו שידרו רוב סוכנויות התקשורת. ברור שבניין זה לא היה מפקדת חמאס ולא מוקד לפלוגות אל קסאם, אלא בניין מגורים ומשרדים שבו רוב העיתונאים עבדו.

לילא חושבת שהמחיר שישלמו העזתים בדמם ובשרם במלחמה הזו אולי יסב את תשומת הלב העולמית לפשעים של ישראל, אולי יבינו סופסוף כמה מסוכנת ישראל למקומות הקדושים, כמה היא לא מכבדת שום דת אחרת ומקדשת רק את היהודים.

"איך רוצים שנשתוק למראות הפלישה למסגד בזמן תפילה וירי על מתפלללים באל אקצא? את זוכרת כאשר נכנס חמוש לבית כנסת בארה"ב וירה ביהודים? מה עשו מזה בכל העולם, הפכו את כל העולם לאנטישמי רודף יהודים חפים מפשע. אבל הפלסטינים המסכנים האלו, שרק ביקשו להתפלל במקום הכי קדוש להם, בחודש הכי קדוש אצלנו – עליהם אפשר לדרוך? הדו פרצופיות של העולם חוגגת, ואנחנו רק נציבים במשחק הזה. אין לעם הפלסטיני אף אחד מלבד עצמו כדי להיאבק בכיבוש".

"הפלסטינים שרק ביקשו להתפלל במקום הכי קדוש להם, בחודש הכי קדוש אצלנו – עליהם אפשר לדרוך?" שוטרים ברחבת מסגד אל אקצא (ג'מאל עווד / פלאש 90)

רגעים של חופש בתופת המלחמה

גם עפאף (שם בדוי), אקטיביסטית בארגון נשים בעזה, מודאגת מאוד מהמערכה הנוכחית, שגם לה נראית חסרת רחמים ואגרסיבית במיוחד.

היא פמיניסטית שמלווה הרבה נשים בעזה. "אני מדברת אתן, אני יודעת שאנחנו על סף קריסה נפשית וכלכלית. עוני, אבטלה, אלימות, ומעל כל זה הקורונה ורמדאן, המשפחות בעזה מותשות נפשית, פיזית וכלכלית. מי שייאלצו להתמודד עם ההרס הזה והשלכותיו הן הנשים, שצריכות להחזיק את הילדים והמשפחות".

כמו רבים שדיברתי אתם ולא רצו להיות מצוטטים בשמם, גם עפאף מאמינה שהפיכת המאבק הבלתי אלים והעממי בשיח' ג'ראח למערכה צבאית בין חמאס והג’יהאד לבין הצבא הישראלי תשרת רק את ישראל בסופו של דבר.

"תראי איך יום אחד כל העולם נושא עיניו למעצרה של צעירה נגנית קונטרבס בתזמורת הפילהרמונית הפלסטינית, שחייל גורר אותה ועושה אתה סלפי והיא מדברת אתו באנגלית רהוטה על צדק וזכויות אדם. ויום למחרת המתקפה מדברים על זכותה של ישראל להגן על עצמה מפני הטילים, ומראים לי ילדה יהודייה בוכה מפחד.

"המאבק העממי היה בכיוון טוב והצליח לעורר את העולם לעוולות של ישראל כלפי הפלסטינים. עכשיו כאילו משווים את המטוסים והטילים לרקטות הקטנות של חמאס, וישראל הפכה להיות קורבן שמגן על עצמו".

עפאף חושבת שמדובר במהלך מתואם שמשרת את ממשלת חמאס ודוחק את הרשות הפלסטינית למקום שולי, ומשרת גם את ממשלת נתניהו שרוצה כאוס צבאי כדי לשרוד פוליטית. הקולות האלו לא יישמעו בתקשורת הפלסטינית כמובן, היא אומרת, כי כל ביקורת בזמן מלחמה תתורגם לבגידה בפלסטין, ועכשיו נדרשת אחדות בזמן שסופרים את ההרוגים.

אני שואלת אותה אם לדעתה זהו תיאום צבאי בין ישראל לחמאס. "אשכרה ככה", היא משיבה. "הרשות עושה עם ישראל תיאום ביטחוני וממשלת חמאס עושה תיאום צבאי, ואנחנו תמיד בתחתית סדר העדיפות של כולם".

עם דלאל, אמא לארבעה, דיברתי יום אחרי המתקפה הראשונה. עם תחילת ההפגזות. תפסתי אותה בבית, מכינה ארוחת אפטאר כרגיל.

״כן, יש הפגזות באזור, שומעים כל הזמן מה קורה. כולנו בבתים, יש לנו כבר ניסיון עם הווירוס הזה של ישראל, שהיא חייבת מלחמה כל כמה שנים".

את לא מפחדת?

"בטח שכן, הפגז יכול להגיע כל רגע, הילדים מבוהלים ואין את המטוס המזמזם (זנאן) שמבשר על מתקפה בדרך כמו בעבר. אבל חייבים להמשיך לחיות, זה מה שמפחיד את ישראל, שאנחנו ממשיכים לחיות פשוט.

"את יודעת, אני לא בטוחה שכדאי לכתוב את זה אצלך, אבל יש תופעה מצחיקה שקרתה אתמול. את יודעת שלנשים קשה מאד ברמדאן ובכלל, הדיכוי והפיקוח על כל יציאה לרחוב – עם מלווה, בלי מלווה – כל דבר זה סיפור. בשנים האחרונות התפתחה מסורת שבשבוע האחרון של רמדאן, הרחובות מתמלאים בסטות, שווקים פתוחים מהערב עד השחרית, וכיכרות העיר מתמלאות בחבורות וקבוצות של נשים ונערות וילדות שפשוט יורדות לטייל עד מאוחר. זה הפך להיות מקובל ומקסים, גם אם אין כסף לקנות בגדים, שותים משהו, אוכלים גלידה, העיקר לצאת מהבית הצפוף ולנשום אוויר בחוץ בלי הבעל או האבא או הטרדות.

"אתמול החלו הפגזות, וזה לא עצר את הנשים מהיציאה לרחוב. הן פשוט המשיכו בעסקים כרגיל, למרות הסכנה הממשית, הרי גם כך ישראל יכולה להפגיז אותן בתוך הבית ואף אחד חסין. מרוב דיכוי וחנק, ובגלל שהעונה הזו של החופש המותר בסוף רמדאן באה פעם אחת בשנה, נשות עזה לא ויתרו למלחמה ובחרו לחיות, גם אם הן עלולות למות".