בשתי החלטות דרמטיות בחודש שעבר, הרעיד בית המשפט העליון של ברזיל את אמות הסיפים של הפוליטיקה הברזילאית. ההחלטה הראשונה ביטלה את הרשעתו של הנשיא לשעבר לולה דה סילבה במסגרת פרשת "מבצע שטיפת המכוניות" הדרמטית, שהביאה ב-2018 לכליאתו. בהחלטה השניה, קבעו רוב של שלושה שופטים כי סרג'יו מורו, השופט הפדרלי שהרשיע את לולה, עבר על החוק כששיתף פעולה עם צוות התביעה, ובכך מנע מלולה משפט הוגן.

השופט שדן אותו לכלא שיתף פעולה עם התביעה. לולה דה סילבה (צילום: agencia brasil CC BY 3.0 br)

כדי להבין את המשמעויות של צמד ההחלטות הדרמטיות, צריך להבין קודם מיהו הענק הפוליטי שעומד במרכזן, ואת השתלשלות הפרשה שהובילה לכליאתו. לואיז אינסיו לולה דה סילבה, הידוע בקיצור כ"לולה", הוא אולי הפוליטיקאי השמאלי המצליח והחשוב ביותר בימינו. נשיא ארה"ב לשעבר ברק אובמה כינה אותו פעם "הפוליטיקאי הפופולרי ביותר בעולם".

לולה גדל בעוני, ונאלץ לעזוב את לימודיו כדי לעזור בפרנסת משפחתו. הוא למד קרוא וכתוב רק בגיל 10. בגיל 19, לולה איבד את הזרת ביד שמאל בתאונת עבודה במפעל המכוניות שבו עבד, ונאלץ להתרוצץ בין כמה בתי חולים עד שקיבל לבסוף סיוע רפואי. החוויה הזאת היא שדחפה אותו לפעילות פוליטית במסגרת איגוד פועלי הפלדה. לולה התחיל את הפעילות הפוליטית שלו כמארגן עבור האיגוד, בתקופה שבה ברזיל היתה תחת שלטון החונטה הצבאית. הוא נכלא על ידי החונטה בגלל שארגן שביתות, וב-1980 היה ממקימי "מפלגת הפועלים" (PT) הברזילאית, שקראה לסיום שלטון החונטה ולבחירות דמוקרטיות וישירות לנשיאות.

השיחה מגיעה אליך

ביום רביעי, מעט לפני 12:00 בצהריים שעון וושינגטון הבירה, הושבע ג'וזף ר. ביידן לנשיא ארה"ב, ובכך תם עידן דונלד טראמפ.

נאום ההשבעה של ביידן, כמו רבים מנאומיו לאורך הקמפיין, נשא מסר של תקווה וקריאה לאחדות. מסרים אלה, שעליהם חזר ביידן פעם אחר פעם ושהביאו אותו בסופו של דבר לבית הלבן, הם בעיקרם מסרים שנועדו לסתור את היאוש והפלגנות שפירנסו במשך ארבע שנים את נשיאות טראמפ.

שיא של צווים ביום הראשון לנשיאות. הנשיא ג'ו ביידן חותם על הצווים הנשיאותיים בבית הלבן (צילום: הבית הלבן)

במובנים רבים, ביידן נבחר לנשיאות פחות בגלל מי שהוא, ויותר בגלל מי שהוא לא. ביידן – כפי שהוא טורח להבהיר בכל הזדמנות – שונה מאוד מטראמפ. הוא לא ישתלח בתקשורת או במיעוטים אתניים, הוא יהיה מכובד ואדיב, הוא יכבד את המוסדות הדמוקרטיים ואת ההליך הדמוקרטי וכן הלאה.

רטוריקת ה"רק לא טראמפ" של ביידן, בדומה לרטוריקת ה"רק לא ביבי" הישראלית, היא עוצמתית כמסר בחירות. אבל כעמדה פוליטית היא איננה בסיס שיכול לפרנס נשיאות. הסיבה הראשונה לכך היא עניין של הגיון פשוט: פוליטיקה שמבוססת בדחייה של מה שרע, כלומר פוליטיקה שמבוססת רק ב"מה לא?", משאירה את השאלה "מה כן?" פתוחה. נשיא, בניגוד למועמד, צריך להוציא לפועל מדיניות, ולא רק לשלול את המדיניות של קודמו.

השיחה מגיעה אליך רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ביום שלישי האחרון, התאספו כ-200 פעילים ופעילות כדי להפגין בצומת קפלן בתל אביב נגד החלטת עמותת אותות להשבית למשך עשרה ימים את בית דרור, מסגרת לנוער להט"בי בסיכון שנפלט מהבית. ההשבתה הגיעה בתגובה לעיצומים שהפעילו עובדי ועובדות העמותה, המאוגדים באיגוד חסות הנוער בארגון כוח לעובדים.

בהפגנה נראה שילוב לא שכיח במחוזותינו, או בכלל: פעילות מהקהילה הגאה ביחד עם פעילי ארגוני עובדים, מפגינים ביחד למען מטרה אחת. מעין שטנדל, מדריך בבית דרור שמאוגד בכוח לעובדים, אמר: "ההפגנה היתה גם נגד הצעד הלא מידתי של הסגירה של בית דרור, וגם בתמיכה כללית במאבק של העובדות והעובדים, מתוך הבנה שהאפשרות של הנערים שלנו לקבל את המענה שאנחנו מציעות קשורה בקשר הדוק בזה שלעובדים יהיו תנאים סבירים".

הפגנה נגד סגירת בית דרור, מסגרת לנוער להט"בי מחוסר בית, ב-12 בינואר 2021 (צילום: טוהר לב ג'ייקובסון)

הרקע לסכסוך העבודה הנוכחי הוא ארוך. עובדי אותות התאגדו עוד ב-2010, בתגובה לתנאי ההעסקה הפוגעניים לטענתם בעמותה. מרטין וילר, ראש אגף חינוך ורווחה בכוח לעובדים, שמלווה את ההתארגנות והמאבק, מספר: "העובדים היו מועסקים בשכר מינימום, ואפילו פחות מזה, בגלל שעד 2011 היה נהוג לשלם 11 שקל לשעה על שעות לינה במקום העבודה.

"הסיפור של שעות הלינה הוא ששבר את המדריכים, והסיפור הזה מלווה אותנו עד היום, כי הנסיבות של הלינה הן כאלה שלא באמת ישנים את כל השעות. זו לא באמת שינה כי מדובר במסגרות של נוער בסיכון. אז מצד אחד משלמים שכר רעב, ומצד שני מדובר בכוח אדם איכותי, והמעסיקים הרוויחו מכל העולמות".

שטנדל מספר: "כשאני עושה משמרת לילה בערות, זה אומר שאני מגיע לעבודה ב-23:00 ויוצא ב 7:00, ובאמצע שבוע זה אומר שהלך

דרכה של תקשורת המיינסטרים היא להיתפס לאירועים שנראים דרמטיים, מבלי להבין את האירועים החדשותיים שמאחוריהם. עובדה זו מודגמת היטב בסיקור של הדרמות על גבעת הקפיטול ביממה האחרונה. על אף הדרמטיות של השתלטות תומכי טראמפ על בניין הקונגרס, זה איננו הסיפור האמיתי כאן.

טראמפ רק הצטרף להתקוממות שיצרה "מסיבת התה", הוא לא יזם אותה. מפגין מול גבעת הקפיטול אתמול (צילום: Blinlk O'fanaye CC BY NC 2.0)

בעבר כתבתי על הסכנות שברטוריקה האנטי-דמוקרטית של טראמפ, ועל מה שתומכיו עלולים לעשות בתגובה לרטוריקה הזאת. אבל ביחס לגודל הסכנה, אירועי אתמול היו אמנם דרמטיים אבל בה במידה היו גם אנטי-קליימקס. מפגינה אחת נורתה למוות על ידי משטרת גבעת הקפיטול, וכמה אנשים נוספים נזקקו לטיפול רפואי. ועדיין, זהו אירוע קטן מאוד ביחס למה שהיה יכול להתרחש וביחס למה שעוד עשוי להתרחש.

הסיפור האמיתי שמתרחש לנגד עיננו נוגע למפלגה הרפובליקנית ולעתידה. כפי שהעיר נועם חומסקי, עם בחירת ברק אובמה לנשיאות ב-2008, המפלגה הרפובליקנית אימצה אסטרטגיה שמשמעותה הבסיסית היא שהרפובליקנים הפסיקו להיות מפלגה פוליטית במובן הרגיל של המילה, והפכו לתנועת התקוממות ימנית-פופוליסטית נגד השלטון האמריקאי.

זה החל עם פלג "מסיבת התה" בתוך המפלגה, ולאחר מכן עם האסטרטגיה של מנהיג הרוב הרפובליקני בסנאט מיטש מקונל לתקוע מקלות בגלגלי ממשל אובמה בכל דרך שיוכל כדי להפוך אותו ל”נשיא של כהונה אחת”. לאחר מכן הגיע גל תיאוריות הקונספירציה הגזעניות נגד אובמה, שעליו רכב דולנד טראמפ לפוליטיקה.

נקודת המבט הזאת עוזרת להבין את המוזרות העמוקה של ארבע שנות טראמפ; את חוסר הכבוד המוחלט לנורמות דמוקרטיות בסיסיות, את חוסר הקוהרנטיות הפוליטי העמוק, ואת העובדה הפשוטה שטראמפ פשוט לא התנהג