רעידת אדמה בקהילה הבינלאומית. התובע הראשי בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, כרים ח'אן (צילום: Ministerie van Buitenlandse Zaken, CC BY-SA 2.0)

שלשום (שני) הורגשה רעידת אדמה בקהילה הבינלאומית, בעקבות הודעת התובע הראשי בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, כרים ח'אן, על הגשת בקשות לצווי מעצר נגד שלושה מראשי החמאס (יחיא סינוואר, מוחמד דף ואסמאעיל הנייה), וכן נגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושר הביטחון, יואב גלנט.

על פי ח'אן, הראיות שבידיו מעלות חשד סביר שהמנהיגים שהוא מבקש להוציא להם צווי מעצר ביצעו, וייתכן שעדיין מבצעים, פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה.

במערכת הפוליטית בישראל הגיבו להודעה בגינויים מקיר לקיר, ונשיא ארה"ב כינה אותה "שערורייה". אך היה קשה להבין מהתגובות מה בעצם הרקע להודעה ומהן השלכותיה האפשריות, וחלקן, כולל זו של ביידן, בלבלו בין ההליכים השונים שמתקיימים נגד ישראל בבתי דין בינלאומיים. שוחחנו עם שני מומחים, כדי לעשות קצת סדר.

חשוב להבחין בין שני הטריבונלים שבהם מתקיימים כיום הליכים נגד ישראל: בית המשפט הבינלאומי לצדק (ICJ) ובית המשפט הפלילי הבינלאומי (ICC), ששניהם יושבים בהאג. ב-ICJ מתנהל כיום ההליך שפתחה דרום אפריקה, המבוסס על הטענה שישראל מבצעת רצח עם בעזה. בקשת צווי המעצר נגד נתניהו, גלנט ובכירי החמאס הוגשה על ידי התובע הראשי ב-ICC.

פרופ' איתמר מן, מומחה למשפט בינלאומי ומרצה באוניברסיטת חיפה, מסביר: "בית הדין הבינלאומי לצדק הוא זרוע של האו"ם, והוקם מכוח מגילת האו"ם. הסמכות שלו היא לפתור סכסוכים בין מדינות. בית המשפט הפלילי הבינלאומי הוא בית דין פלילי. סמכותו מבוססת על אמנת רומא, שהיא אמנה עצמאית, שאינה קשורה בטבורה לאו"ם, בין מדינות שמסכימות שבית הדין יקבל

בלי התמיכה הצבאית, הכלכלית והמדינית מארה"ב, ישראל לא תוכל לשרוד. כרזת תמיכה בנשיא ג'ו ביידן בנתיבי איילון, אוקטובר 2023 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש 90)

שני תרחישים עלולים לדרדר את פשעי המלחמה החמורים שכבר ביצעה ישראל בעזה לכדי רצח עם של ממש. התסריט הראשון הוא החרפת הרעב הקשה הקיים כבר עכשיו ברצועה כתוצאה מההגבלות שמטיל הצבא על כניסת מזון וסיוע הומניטרי,  במיוחד בצפון הרצועה, שם עדיין שוהים כ-300,000 אזרחים.

הייתכן שבישראל עוד לא מבינים את מלוא משמעות הצו של ביידן?

הרעבה מכוונת של אוכלוסיה אזרחית היא לא רק פשע מלחמה חמור שישראל כבר חוטאת בו, היא גם עלולה להיחשב כראיה בעת בירור האשמה ברצח עם (genocide). סעיף 2 לאמנה בדבר מניעתו וענישתו של פשע השמדת עם (1948) מגדיר את פשע הג'נוסייד כאחד מחמישה מעשים, כשהרלוונטי ביותר למצב הנוכחי הוא סעיף קטן 3: "העמדת הקבוצה בכוונה תחילה בתנאי חיים שיש בהם כדי להביא לידי השמדתם הגופנית, כולה או מקצתה".

המשך המלחמה מרחיב את אוקראינה. רוכבת אופניים בבורודיאנסקה, יוני 2022 (צילום: מיקל קולוויל אנדרסן CC BY NC 2.0)

בדצמבר 1979, פלש הצבא האדום לאפגניסטן במטרה להציל את המשטר הפרו-סובייטי, שהתבסס במדינה בשנים שקדמו לפלישה. הק.ג.ב. וההנהגה הסובייטית בראשות ליאוניד ברז'נייב ציפו לניצחון מהיר ולביסוס והרחבת הנוכחות הסובייטית במרכז אסיה. אף אחד מהם לא ציפה לעשור של מלחמה שתגבה את חייהם של יותר מ-25 אלף חיילים סובייטיים (לפי ההערכות) ולפחות 56 אלף אפגנים.

בעוד שהצבא האדום ובעלי בריתם המקומיים (שנקראו המפלגה הדמוקרטית העממית של אפגניסטן) ביססו במהירות את שליטתם בערים הגדולות, עיקר הלחימה התרחש באזורים הכפריים וההרריים, שבהם התבססו המוג'אהידין, צבא אסלאמיסטי שזכה למימון מהסי.איי.איי והפך ברבות השנים את אפגניסטן למוקד העולמי של לוחמי האסלאם הפונדמנטליסטי.

לאורך שנות השמונים, מלחמת ההתשה של המוג'אהידין גבתה מברית המועצות לא רק את המספר הגבוה ביותר של הרוגים מאז סיום מלחמת העולם השנייה, אלא גם פגעה קשות בכלכלה הסובייטית, יצרה פילוג בהנהגת המפלגה הקומוניסטית וזכתה לביקורת קשה הן מחוץ לברית המועצות והן בתוכה. בסופו של יום, ההרפתקה הסובייטית באפגניסטן, שהיתה אמורה להיות ניצחון מהיר ופשוט יחסית עבור הצבא השני בעוצמתו בעולם, הפכה לאחד הזרזים לקריסתה של ברית המועצות.

הפיכת אפגניסטן ל"וייטנאם של ברית המועצות" לא היתה מקרית. ממשל רייגן זיהה היטב שהסובייטים לא יכולים להרשות לעצמם מלחמה ממושכת ויקרה במשאבים ובחיי אדם, ולכן שש לממן, לאמן, ולנצל פוליטית את המוג'אהידין, גם אם אותו הממשל לא זיהה את המחיר, שתשלם ארה"ב עצמה על זרעי הג'יהאד העולמי שזרעה באפגניסטן.

בשבוע שעבר התבשרנו שהנשיא ג'ו ביידן אישר משלוח של טנקים מסוג אברמס M1 לאוקראינה.

"שום חלק מהתהוות המעמדות בישראל לא נעשה באופן ספונטני". ד"ר יאלי השש (צילום: לילו)

הגעתי לאירוע ההשקה ב"בית הקהילות" בחיפה באיחור של כמעט חצי שעה. אבישג, רחלי, ג'נט ואני בילינו כמעט ארבע שעות בפקקים בדרך מיפו לחיפה. באופן טבעי, הייתי לחוצה. לא הספקתי לעבור בבית כמו שרציתי, וגם לא להדפיס את שני העמודים של הדברים שהוזמנתי להגיד באירוע, שעסקו לא בספר החדש של ד"ר יאלי השש – אלא בתרגום החדש והמשובח של רונה משיח לקלאסיקה הפמיניסטית "אחות אאוטסיידרית", מאת אודרי לורד.

הספקנו רק למצוא מקום לשבת באולם, שהיה מלא עד אפס מקום, והאירוע התחיל. לקחתי נשימה ושחררתי מהלחץ. הגענו, הכל בסדר. הסתכלתי סביב, נרגעתי, ופתאום עלו בעיני דמעות, שלא הפסיקו לזלוג עד שהגיע תורי לדבר. "הזלתי הרבה דמעות מאז חודש מאי של השנה שעברה," אמרתי, "אלא שהפעם אלה דמעות של ניצחון, של התרגשות ושל גאווה".

ראיתי את יאלי, שהיא גם חברה ושכנה שלי, עומלת על הספר הזה במשך שש שנים. חופרת בעבודות תזה שלא פורסמו, מראיינת, מוחקת, משכתבת, מודיעה שהיא לא יכולה להגיע לאירוע חברתי כזה או אחר כי היא כותבת. אפילו שהספר כבר היה בידי והספקתי כמעט לסיים אותו, ברגע הזה הוא הפך לאמיתי.

השש היא היסטוריונית ופעילה פמיניסטית, וראש התוכנית ללימודי מגדר וקרימינולוגיה במכללת אור יהודה. כדי להבין את הספר החדש שלה, שכותרתו "בת של מי את? דרכים לדבר פמיניזם מזרחי", צריך להתחיל מהתוכנית שהיא עומדת בראשה.

התוכנית ללימודי מגדר וקרימינולוגיה באור יהודה, שההרשמה ללימודים בה בשנה הבאה בשיאה בימים אלו, היא ממשיכת דרכה של התוכנית ללימודי מגדר בבית ברל, שהקימה ד"ר ויקי שירן ז"ל. הלימודים הם לימודי תעודה, שמוכרים כחלק מתואר של האוניברסיטה הפתוחה, ומשמעות הדבר היא שאין דרישות סף להרשמה,