הציבור הערבי וקהילת המתכננים התגייסו נגד הדחתו. ד"ר עורווה סוויטאת (צילום: שרה פרידלנד)

שבוע סוער עבר על ד"ר עורווה סוויטאת, מתכנן ערים ונציג הציבור הערבי הראשון בוועדה העירונית לשימור מבנים ואתרים בחיפה. רגע לפני סוף השבוע הקודם, התבשר סוויטאת, "כרעם ביום בהיר" כפי שהוא אומר, ש"מועצת השינוי" – שמחזיקה ברוב במועצת העיר לאחר שראשת העיר עינת קליש איבדה אותו – החליטה להדיח אותו מתפקידו בוועדה.

ביום שני התבשר שהפור התהפך, והוא ישמור על תפקידו. "מועצת השינוי" לא חזרה בה מההחלטה מרצונה. פרופ' יוסי בן ארצי, מי ששימש כנציג הציבור בוועדה לפני סוויטאת, ומי שהיה אמור להתמנות לתפקיד לאחר הדחתו, סירב להשתתף במהלך ולהתמנות לוועדה, ובכך נבלמה ההדחה, שהיכתה גלים הן בקרב הציבור הערבי והן בקרב קהילת המתכננים.

לסירוב של פרופ' בן ארצי להתמנות לוועדה קדם מכתב תמיכה מעשרות אנשי מקצוע – אדריכלים, מתכננים ואקדמאים – במחאה על ההדחה. "החלטת המועצה", הם כתבו, "אשר נראה שהתקבלה משיקולים פוליטיים צרים על רקע המשבר הפוליטי בו נמצאת מועצת העיר, מהווה פגיעה חמורה באחריות הציבורית של מועצת העיר להקפיד כי המינוי לתפקיד יהיה על בסיס ידע מקצועי ומומחיות בתחום התכנון העירוני ושימור המורשת הבנויה, וישרת את תועלת הציבור בעיר בצורה הטובה ביותר".

בראיון לשיחה מקומית, אמר סוויטאת כי "הופתע מאוד" מכך שעירבו אותו במאבק הפוליטי. "אני לא חלק מהקונפליקטים האלה", אמר. "אני לא שייך לא לקואליציה ולא לאופוזיציה. אני איש מקצוע, ומה שמנחה אותי זה אך ורק טובת העיר חיפה, המורשת ההיסטורית שלה, והאינטרסים של תושביה".

ביחס למחאה נגד הדחתו, אמר סוויטאת: "אני מאוד גאה בתמיכה הציבורית והמקצועית שקיבלתי, הן מצד הציבור הערבי והן מצד קהילת המתכננים.

אני יושבת במשרדי אשה לאשה – מרכז פמיניסטי חיפה, בתוך בית קואליציית נשים חיפה, וכותבת לזכרה של מרשה פרידמן, אחת ממייסדות התנועה הפמיניסטית והתנועה הלסבית הישראלית. במובנים רבים, אין מקום מתאים יותר לשבת ולכתוב את הדברים האלה. אשה לאשה, הארגון הפמיניסטי הוותיק ביותר בישראל, היא הירושה שהשאירו לנו דור המייסדות, שבינהן בלטה פרידמן.

"היו לי חיים טובים מאוד". מרשה פרידמן (צילום: באדיבות טרי גרינבלט)

מרשה פרידמן, שהלכה מאתנו שלשום בגיל 83, נולדה בניוארק שבניו ג'רזי ב-1938. אביה היה פעיל איגודי עובדים ואיש שמאל רדיקלי, דבר שהשפיע על תודעתה הפוליטית.

בזמן לימודיה בקולג', בשנות ה-60 הסוערות, הצטרפה פרידמן לתנועה האמריקאית לזכויות האזרח. ביולי 1967, שלושה שבועות לאחר סיום המלחמה, היגרה מרשה לישראל ביחד עם בן זוגה דאז, ביל, והחלה ללמד מאוחר יותר בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה.

בספר זיכרונותיה, "גולה בארץ המובטחת", מספרת מרשה במילותיה שלה איך התחילה להתעניין בפמיניזם, בעקבות היתקלות מקרית בספר בחנות בניו יורק ב-1968. היא קראה את כתביהן של סימון דה בובואר, בטי פרידן, אנדריאה דבורקין, קייט מילט ואחרות.

ספרה של מרשה פרידמן, "גולה בארץ המובטחת" (הוצאת ברירות, עיצוב העטיפה: מירי דהאן, צילום העטיפה: שמואל רחמני)

פרידמן כותבת: "זו לא היתה למידה תיאורטית של נושא חברתי חדש. זו היתה למידה שנגעה לי, והעמידה את כל חיי בסימן שאלה. למה אני עושה את כל עבודות הבית? האם אי פעם באמת בחרתי להרות? […] למה אני האשה היחידה במחלקה לפילוסופיה?"

בראיון שערכו עמה חנה ספרן מאשה לאשה וירדן מור

בשבוע שעבר, בימים שלישי עד חמישי, התקיים הכנס "המאבק המזרחי לאן?", לציון 50 שנים למחאת הפנתרים השחורים, וארבעים שנים לספר פורץ הדרך "לא נחשלים אלא מנוחשלים" מאת שלמה סבירסקי.  מי שלא נכחה בכנס, חשה ברוח ובאנרגיות שזרמו לכל ארכו – למרות שהתקיים בזום – תוכל לצפות בהרצאות ובמושבים שהוקלטו כאן. ברשימה זו, אנסה להעביר כמה מהמגמות והתמות שהיו שזורות בכנס החשוב, שלא לומר ההיסטורי, הזה.

"לתת מקום והכרה לאנשים מבוגרים שעשו ושילמו מחירים". ראובן אברג'יל בעצרת לציון יום המודעות לחטיפת ילדי תימן, המזרח והבלקן (אורן זיו)

כשמארגנות הכנס קבעו, כמה וכמה חודשים מראש, את תאריכי הכנס, הן וודאי לא יכלו לצפות את התזמון הלימינלי – הבין-לביני – של הכנס: רגע אחרי התפרצות האלימות הרצחנית בעזה, בירושלים ובתוך גבולות 48' בחודש שעבר, רגע לפני הקמתה של ממשלה שכנראה תשים קץ לעידן ביבי, אירועים ששניהם בעלי נופך מיוחד מהזווית המזרחית.

הלימינליות של הרגע ההיסטורי שבו התקיים הכנס נשזרה במידה רבה בלימינליות אחרת, זו של הזהות המזרחית עצמה, שהומשגה ודוברה לאורך הכנס כמרחב ביניים, למשל בדבריה של חוקרת הפולקלור ושירת הקינה התימנית ורד מדר, שסיפרה במושב על העתירה המזרחית נגד חוק הלאום על המחקר שלה ועל הבנתה את השירה והתרבות המזרחית כאזור גבול בין הישראליות לערביות, אזור שבו מתקיימת הפריה הדדית.

תמה אחת שתפסה נופך נכבד בכנס היתה ההוקרה וההכרה כלפי פעילי ופעילות הדורות הקודמים של המאבק המזרחי. כך, הכנס נפתח ביום שלישי בערב הוקרה לפנתרים השחורים, בו דיברו שניים מהבולטים שבפנתרים שעודם בחיים: ראובן אברג'ל וקוקו דרעי. גם היעדרם של הפנתרים שכבר אינם עמנו, כמו כוכבי שמש וסעדיה מרציאנו, הוזכר והורגש היטב. מושב הפתיחה של הכנס, למחרת בבוקר, עסק גם הוא

בשתי החלטות דרמטיות בחודש שעבר, הרעיד בית המשפט העליון של ברזיל את אמות הסיפים של הפוליטיקה הברזילאית. ההחלטה הראשונה ביטלה את הרשעתו של הנשיא לשעבר לולה דה סילבה במסגרת פרשת "מבצע שטיפת המכוניות" הדרמטית, שהביאה ב-2018 לכליאתו. בהחלטה השניה, קבעו רוב של שלושה שופטים כי סרג'יו מורו, השופט הפדרלי שהרשיע את לולה, עבר על החוק כששיתף פעולה עם צוות התביעה, ובכך מנע מלולה משפט הוגן.

השופט שדן אותו לכלא שיתף פעולה עם התביעה. לולה דה סילבה (צילום: agencia brasil CC BY 3.0 br)

כדי להבין את המשמעויות של צמד ההחלטות הדרמטיות, צריך להבין קודם מיהו הענק הפוליטי שעומד במרכזן, ואת השתלשלות הפרשה שהובילה לכליאתו. לואיז אינסיו לולה דה סילבה, הידוע בקיצור כ"לולה", הוא אולי הפוליטיקאי השמאלי המצליח והחשוב ביותר בימינו. נשיא ארה"ב לשעבר ברק אובמה כינה אותו פעם "הפוליטיקאי הפופולרי ביותר בעולם".

לולה גדל בעוני, ונאלץ לעזוב את לימודיו כדי לעזור בפרנסת משפחתו. הוא למד קרוא וכתוב רק בגיל 10. בגיל 19, לולה איבד את הזרת ביד שמאל בתאונת עבודה במפעל המכוניות שבו עבד, ונאלץ להתרוצץ בין כמה בתי חולים עד שקיבל לבסוף סיוע רפואי. החוויה הזאת היא שדחפה אותו לפעילות פוליטית במסגרת איגוד פועלי הפלדה. לולה התחיל את הפעילות הפוליטית שלו כמארגן עבור האיגוד, בתקופה שבה ברזיל היתה תחת שלטון החונטה הצבאית. הוא נכלא על ידי החונטה בגלל שארגן שביתות, וב-1980 היה ממקימי "מפלגת הפועלים" (PT) הברזילאית, שקראה לסיום שלטון החונטה ולבחירות דמוקרטיות וישירות לנשיאות.

לאחר שלוש התמודדויות כושלות, נבחר לולה לנשיאות ברזיל מטעם מפלגת הפועלים בבחירות של שנת 2002, ושוב בבחירות של 2006, כלומר כיהן כנשיא