גם בתרחיש הבלתי סביר של פלישה קרקעית רחבה לאיראן, אין שום הבטחה לכך שהמשטר ייפול. הפצצה במערב טהראן, ב-1 במרץ 2026

המשימה שלקחתי על עצמי במאמר זה – להראות שההצדקות לפתיחה במלחמה נגד איראן הן שקריות – קשה מאוד. לא משום שקשה להוכיח את הטענה הזו, אלא משום ששנים-עשר ימים לתוך המלחמה, טראמפ ונתניהו עוד לא הציעו הסבר מוסכם ומסודר על מטרותיה.

>> "שמח שהמדכאים של עמי נהרגו, עצוב כי זרים פלשו לארצי"

זה לא במקרה. אחת הטקטיקות החזקות ביותר להצדיק מה שלא ניתן להצדקה נקראת Moving the goalposts, שניתן לתרגם כ"להזיז את השער". הרעיון פשוט: קבוצת כדורגל שאינה מצליחה להפסיק לספוג שערים, מחליטה להזיז את השער במקום ללמוד איך להגן עליו. ובהשאלה, כאשר הצדקה אחת לפתיחה במלחמה אינה משכנעת דיה, תמיד אפשר לעבור להצדקה אחרת.

השיחה מגיעה אליך רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך. שם מלא

במילים האחרונות שאמר בחייו הביע תמיכה בזכות לשאת נשק. צ'רלי קירק בעצרת בפיניקס אריזונה, ב-26 בדצמבר 2022 (צילום: Gage Skidmore CC BY-SA 2.0)

את רגעיו האחרונים, לפני שנרצח בהתנקשות המחרידה בשבוע שעבר, הקדיש צ'רלי קירק לדיון עם אדם מהקהל אודות נשק והתיקון השני לחוקה האמריקאית. שניות בודדות לפני שקליע פילח את צווארו לעיני המצלמות ואלפי המשתתפים, קירק נשאל: "כמה מקרי ירי רבי-נפגעים (Mass shootings) קרו בארה"ב בעשור האחרון?". בניסיון אופייני להתחמק מתשובה ברורה, קירק בחר להפנות את האצבע לשעיר לעזאזל של הפוליטיקה האמריקאית: אנשים שחורים ומוגזעים. "כולל או לא כולל אלימות של כנופיות?" הוא הגיב, ובאותה השנייה נשמעה הירייה.

>> הנשק על בן גביר, הביטחון עליכם

אם תסריטאי היה כותב את הרגע הזה, העורך שלו היה בוודאי מוחק את הסצנה ומעיר שלהבא כדאי שינסה להיות פחות וולגרי באירוניה שלו. במציאות, הרשת התמלאה בתוך שעות בציטוט אחד של קירק, משנת 2023. בדיון שהתרחש שבוע לאחר אירוע ירי רב-נפגעים בבית ספר בטנסי, שבו נהרגו שלושה בני תשע ושלושה מבוגרים, נשאל קירק על המקרה ועל דעותיו על נשיאת נשק. הוא ענה: "לעולם לא נחיה בחברה שבה האזרחים חמושים, ולא יהיה אפילו מוות אחד מנשק. זה שטויות והבלים. אבל אני כן חושב שזה שווה את זה. אני חושב ששווה לשלם את המחיר של כמה מקרי מוות מנשק בכל שנה כדי שנוכל לשמור על התיקון השני לחוקה, שמגן על שאר הזכויות שנתן לנו האל. זו עסקה נבונה וזה רציונלי".

מאז חידוש המתקפה כבר נהרגו למעלה מ-400 עזתים. פלסטינים נושאים גופות של הרוגים בהפצצה אווירית ישראלית על ח'אן יונס, 18 במרץ 2025 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

בסוף ינואר, שבוע ימים לאחר כניסת הסכם הפסקת האש לתוקף, כתבתי כאן: "מהרגע הראשון של הפסקת האש, ראש הממשלה, בנימין נתניהו, עושה כל שביכולתו כדי להקריס אותה באמצעות פרובוקציות מתוכננות היטב, שמטרתן לחזור למלחמה בסדר גודל מלא". אתמול (יום שלישי), אחרי חודשיים של הפרות הולכות ומחמירות של הסכם הפסקת האש שנכפה עליו, נתניהו חזר לטבוח בעזה.

>> תודה לך טראמפ על שאתה הורג את החטופים שלנו

כמו בהתניה פבלובית, כותרות העיתונים בישראל ציטטו את שקרי ה"הסברה", לפיהם החזרה ללחימה נועדה "לשבור את הקפאון במו"מ ולהביא לשחרור החטופים" (ynet); "במערכת הבטחון אמרו לדרג המדיני שהפעולה עשויה לסכן חטופים, אך המליצו לאשר אותה בשל המבוי הסתום במו"מ" (חדשות 12); "נתניהו וכ"ץ הנחו לתקוף מטרות בעזה לאחר שחמאס סירב פעם אחר פעם לשחרר את החטופים ודחה את כל ההצעות שקיבל" (וואלה), ועוד ועוד.

שוב אנו עדים לשכתוב של אירועים שקרו לעיני כולנו בשבועות האחרונים. שוב תקשורת המיינסטרים בישראל מתנהגת פחות כמו "כלב השמירה של הדמוקרטיה" ויותר כמו "פראבדה", ולכן חשוב לחזור ולהזכיר את העובדות אודות ה"קיפאון במשא ומתן" שהוביל כביכול להחלטה לחזור לטבוח בעזה, וכן לזהכיר מי הצד שהפר באופן חוזר ונשנה את ההסכם.

"מבוי סתום" ידוע מראש

הסכם הפסקת האש שנחתם ב-15 בינואר כלל שלושה שלבים, כאשר השלב הראשון נועד לאפשר את המשא ומתן לקראת יישום השלב השני והשלישי שיביאו לסיום המלחמה, לנסיגת הצבא הישראלי מהרצועה, ולפתרון קבע שיכלול את שיקום הרצועה וכינון משטר אזרחי בה.

חמאס כיבד את התחייבויותיו במסגרת השלב הראשון, ותיקן תוך שעות

בבחירה שבין סולידריות מדוכאים לבין הפריווילגיות שהציעה העסקה עם הציונות, הרוב המוחלט של המזרחים בחרו בפריווילגיות. הפגנת הפנתרים השחורים, 1974 (צילום: ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)

"לבֵנה שחורה", בעריכת רעות ריינה בנדריהם והני זובידה, הוא רגע חשוב בהתפתחות השיח המזרחי בישראל. הספר, שיצא לאור בחודש שעבר, מנסה לעשות את מה שאיש לא ניסה לפניו: להיות אנציקלופדיה לא-אקדמית של חשיבה מזרחית.

הספר מורכב משמונים ערכים בנושאים מגוונים, שנכתבו על ידי כמה מהמוחות המבריקים ביותר במאבק המזרחי בעשורים האחרונים. רובם הגדול (וזה צריך להיות מקור לגאווה גדולה, ולא לבושה) הם אקדמאים מובילים ופורצי דרך, שכותבים כמעט תמיד בשפה נגישה ובהירה, על נושאים שהם עצמם חקרו, ולפעמים גם על החוויות שלהם באקדמיה.

לצד האקדמאים, משתתפים בספר גם משוררים, סופרים, מוזיקאיות, עורכות דין ופעילות חברתיות מתחומים שונים. תוכלו למצוא בספר אחד כמעט את כל מי שניתן לחשוב על הקול שלה או שלו כקול משמעותי בחשיבה ובמאבק המזרחיים כיום. כפעילה מזרחית מזה כשני עשורים, התרגשתי להחזיק בידי אוסף שמאגד לתוכו כל כך הרבה מהחוכמה והאומץ של המאבק שלנו.

הספר עושה מאמץ מודע להיות נגיש לקוראים שאינם אקדמאים. הוא גם כולל כותב ממוצא אתיופי, כותבת פלסטינית וכותב פלסטיני, כותב מקהילת יהודי ההר (הידועים בישראל בכינוי "קווקזים"), ואפילו, רחמנא ליצלן, כמה וכמה כותבים אשכנזים. כל אלה מייצרים ביחד פסיפס מיוחד ורב תרבותי, שהוא התקווה היפה, הצודקת והנעלה ביותר (בלי טיפה של ציניות) לתרבות שיכולה לצמוח פה.

בספר תוכלו למצוא ערכים שנכתבו על ידי כמה מהאקטיביסטים המזרחים הבולטים מדורות שונים: הפנתר השחור ראובן רוברט אברג'יל, כרמן אלמקייס וסיון תהל מתנועת "לא נחמדים – לא נחמדות", נעמה קטיעי מעמותת עמר"ם, וגם עורכות דין ומשפטניות פורצות דרך כמו קלריס חרבון (על מאבק הדיור הציבורי),