"שום חלק מהתהוות המעמדות בישראל לא נעשה באופן ספונטני". ד"ר יאלי השש (צילום: לילו)

הגעתי לאירוע ההשקה ב"בית הקהילות" בחיפה באיחור של כמעט חצי שעה. אבישג, רחלי, ג'נט ואני בילינו כמעט ארבע שעות בפקקים בדרך מיפו לחיפה. באופן טבעי, הייתי לחוצה. לא הספקתי לעבור בבית כמו שרציתי, וגם לא להדפיס את שני העמודים של הדברים שהוזמנתי להגיד באירוע, שעסקו לא בספר החדש של ד"ר יאלי השש – אלא בתרגום החדש והמשובח של רונה משיח לקלאסיקה הפמיניסטית "אחות אאוטסיידרית", מאת אודרי לורד.

הספקנו רק למצוא מקום לשבת באולם, שהיה מלא עד אפס מקום, והאירוע התחיל. לקחתי נשימה ושחררתי מהלחץ. הגענו, הכל בסדר. הסתכלתי סביב, נרגעתי, ופתאום עלו בעיני דמעות, שלא הפסיקו לזלוג עד שהגיע תורי לדבר. "הזלתי הרבה דמעות מאז חודש מאי של השנה שעברה," אמרתי, "אלא שהפעם אלה דמעות של ניצחון, של התרגשות ושל גאווה".

ראיתי את יאלי, שהיא גם חברה ושכנה שלי, עומלת על הספר הזה במשך שש שנים. חופרת בעבודות תזה שלא פורסמו, מראיינת, מוחקת, משכתבת, מודיעה שהיא לא יכולה להגיע לאירוע חברתי כזה או אחר כי היא כותבת. אפילו שהספר כבר היה בידי והספקתי כמעט לסיים אותו, ברגע הזה הוא הפך לאמיתי.

השש היא היסטוריונית ופעילה פמיניסטית, וראש התוכנית ללימודי מגדר וקרימינולוגיה במכללת אור יהודה. כדי להבין את הספר החדש שלה, שכותרתו "בת של מי את? דרכים לדבר פמיניזם מזרחי", צריך להתחיל מהתוכנית שהיא עומדת בראשה.

התוכנית ללימודי מגדר וקרימינולוגיה באור יהודה, שההרשמה ללימודים בה בשנה הבאה בשיאה בימים אלו, היא ממשיכת דרכה של התוכנית ללימודי מגדר בבית ברל, שהקימה ד"ר ויקי שירן ז"ל. הלימודים הם לימודי תעודה, שמוכרים כחלק מתואר של האוניברסיטה הפתוחה, ומשמעות הדבר היא שאין דרישות סף להרשמה,

הניסיון מלמד שהימין החדש תמיד יכול להפתיע בבחירות צמודות. מרין לה ועמנואל מקרון (צילומים: משמר החופים האמריקאי; הפרלמנט האירופי CC BY-NC-ND 2.0)

הקלפיות שיסגרו הערב (ראשון) בצרפת מסמנות רגע חשוב לא רק עבור עתיד הפוליטיקה הצרפתית והאיחוד האירופי, אלא גם עבור תנועת הימין החדש, שהרימה את ראשה בעשור האחרון. בדומה לשתי מערכות הבחירות האחרונות לנשיאות ארצות הברית, אולי הדבר המפתיע ביותר בבחירות לנשיאות צרפת של 2022 הוא כמה שהן צמודות, בהתחשב בזהות המועמדים: הנשיא המכהן עמנואל מקרון מוביל על פי הסקרים האחרונים בעשרה אחוזים בלבד (55% לעומת 45%) על מועמדת הימין הקיצוני מרין לה-פן.

השיחה מגיעה אליך רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך. שם מלא כתובת האיימיל

הציבור הערבי וקהילת המתכננים התגייסו נגד הדחתו. ד"ר עורווה סוויטאת (צילום: שרה פרידלנד)

שבוע סוער עבר על ד"ר עורווה סוויטאת, מתכנן ערים ונציג הציבור הערבי הראשון בוועדה העירונית לשימור מבנים ואתרים בחיפה. רגע לפני סוף השבוע הקודם, התבשר סוויטאת, "כרעם ביום בהיר" כפי שהוא אומר, ש"מועצת השינוי" – שמחזיקה ברוב במועצת העיר לאחר שראשת העיר עינת קליש איבדה אותו – החליטה להדיח אותו מתפקידו בוועדה.

ביום שני התבשר שהפור התהפך, והוא ישמור על תפקידו. "מועצת השינוי" לא חזרה בה מההחלטה מרצונה. פרופ' יוסי בן ארצי, מי ששימש כנציג הציבור בוועדה לפני סוויטאת, ומי שהיה אמור להתמנות לתפקיד לאחר הדחתו, סירב להשתתף במהלך ולהתמנות לוועדה, ובכך נבלמה ההדחה, שהיכתה גלים הן בקרב הציבור הערבי והן בקרב קהילת המתכננים.

לסירוב של פרופ' בן ארצי להתמנות לוועדה קדם מכתב תמיכה מעשרות אנשי מקצוע – אדריכלים, מתכננים ואקדמאים – במחאה על ההדחה. "החלטת המועצה", הם כתבו, "אשר נראה שהתקבלה משיקולים פוליטיים צרים על רקע המשבר הפוליטי בו נמצאת מועצת העיר, מהווה פגיעה חמורה באחריות הציבורית של מועצת העיר להקפיד כי המינוי לתפקיד יהיה על בסיס ידע מקצועי ומומחיות בתחום התכנון העירוני ושימור המורשת הבנויה, וישרת את תועלת הציבור בעיר בצורה הטובה ביותר".

בראיון לשיחה מקומית, אמר סוויטאת כי "הופתע מאוד" מכך שעירבו אותו במאבק הפוליטי. "אני לא חלק מהקונפליקטים האלה", אמר. "אני לא שייך לא לקואליציה ולא לאופוזיציה. אני איש מקצוע, ומה שמנחה אותי זה אך ורק טובת העיר חיפה, המורשת ההיסטורית שלה, והאינטרסים של תושביה".

השיחה מגיעה אליך

אני יושבת במשרדי אשה לאשה – מרכז פמיניסטי חיפה, בתוך בית קואליציית נשים חיפה, וכותבת לזכרה של מרשה פרידמן, אחת ממייסדות התנועה הפמיניסטית והתנועה הלסבית הישראלית. במובנים רבים, אין מקום מתאים יותר לשבת ולכתוב את הדברים האלה. אשה לאשה, הארגון הפמיניסטי הוותיק ביותר בישראל, היא הירושה שהשאירו לנו דור המייסדות, שבינהן בלטה פרידמן.

"היו לי חיים טובים מאוד". מרשה פרידמן (צילום: באדיבות טרי גרינבלט)

מרשה פרידמן, שהלכה מאתנו שלשום בגיל 83, נולדה בניוארק שבניו ג'רזי ב-1938. אביה היה פעיל איגודי עובדים ואיש שמאל רדיקלי, דבר שהשפיע על תודעתה הפוליטית.

בזמן לימודיה בקולג', בשנות ה-60 הסוערות, הצטרפה פרידמן לתנועה האמריקאית לזכויות האזרח. ביולי 1967, שלושה שבועות לאחר סיום המלחמה, היגרה מרשה לישראל ביחד עם בן זוגה דאז, ביל, והחלה ללמד מאוחר יותר בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה.

בספר זיכרונותיה, "גולה בארץ המובטחת", מספרת מרשה במילותיה שלה איך התחילה להתעניין בפמיניזם, בעקבות היתקלות מקרית בספר בחנות בניו יורק ב-1968. היא קראה את כתביהן של סימון דה בובואר, בטי פרידן, אנדריאה דבורקין, קייט מילט ואחרות.

ספרה של מרשה פרידמן, "גולה בארץ המובטחת" (הוצאת ברירות, עיצוב העטיפה: מירי דהאן, צילום העטיפה: שמואל רחמני)

פרידמן כותבת: "זו לא היתה למידה תיאורטית של נושא חברתי חדש. זו היתה למידה שנגעה לי, והעמידה את כל חיי בסימן שאלה. למה אני עושה את כל עבודות הבית? האם אי פעם באמת בחרתי להרות? […] למה אני האשה היחידה במחלקה לפילוסופיה?"

בראיון שערכו עמה חנה ספרן מאשה לאשה וירדן מור