עזבתי את עזה, אבל המלחמה עדיין לא עוזבת אותי

כשעזבתי את רצועת עזה, מוקדם יותר החודש, הרגשתי בעיקר חרדה וכעס. אפילו עכשיו, כשאני בקהיר, המצפון שלי עדיין מציק לי. איך יכולתי לנטוש את אימי, את אבי ואת אחיי שנותרו בתוך הסבל הזה? איך יכולתי לעזוב אותם לשאת את עול המלחמה לבדם, בזמן שאני בורח למקום מבטחים, מנסה להציל את עצמי מרסיסי ההרס הזה?

זו היתה החלטה קשה מאוד, שחצתה את גבולות הכאב והצער. לא עזבתי מאחור רק פיסת אדמה, אלא את השורשים שלי, את הזהות שלי ואת אהוביי. אבל ברגע ההחלטה, הצורך לשרוד גבר על כל דבר אחר, אפילו אם המשמעות היא להשיל מעליי חלקים מעצמי.

אני חושש שההחלטה הזאת תעיק על נשמתי לתמיד, אם משהו יקרה למשפחתי בזמן שאיני שם. אבל במבט לאחור, אני עדיין חש צורך עז להשתחרר, לשקם את עצמי ולרפא את הפגיעות הפסיכולוגיות שספגתי. אולי המסע שלי אינו רק ניסיון בריחה, אלא ניסיון נואש לתקן את מה שנשאר ממני, להציל את מה שאפשר עוד להציל; הסיכוי האחרון שלי לבנות לעצמי חיים חדשים, הרחק מצלילי המלחמה. ידעתי שלא אוכל לעזור למי שסביבי אם לא אצליח קודם לעזור לעצמי.

המלחמה של ישראל בעזה נמשכת כבר יותר משישה חודשים, והיא גוזלת את חיינו בכל יום שעובר. שישה חודשים של הרג, רעב, פחד, עקירה ואובדן הבית. שישה חודשים שלקחו מאיתנו הכל, והרסו את עתידנו. מלחמה היא עניין מתיש נפשית וסוחט פיזית. היא הדבר הכי גרוע שקיים. חיים במלחמה אינם דומים לשום צורת חיים אחרת; אתה מתרסק מבפנים, אבל עדיין חייב להשתלט על עצמך, מכיוון שזה לא הזמן להתפרק או לתהות למה כל זה קורה. אתה לא יכול לאפשר למלחמה להחריב את כל הקורבנות והמאמצים שעשית במהלך השנים כדי לבנות לעצמך עתיד. האחריות שמוטלת על כתפיך עצומה.

"אחד מבני המשפחה הזאת חייב לשרוד את המלחמה, כדי שהשם שלנו לא יימחק מרישום האוכלוסין", אמר לי אבי, כשהוא נאבק בדמעותיו, כשאמרתי לו שאני שוקל לעזוב את עזה. פתאום התחרטתי שאמרתי משהו. הרגשתי כל כך אנוכי. לא יכולתי לסיים את השיחה, יצאתי החוצה לשוטט בהריסות צפון עזה. ליבי לא היה מסוגל לשמוע את המשפחה שלי דוחקת בי לעזוב ולהציל את עצמי.

כשהלכתי ברחובות ההרוסים של שג'אעייה, האוויר היה מלא בעשן המדורות שאנשים הדליקו כדי לבשל, בשל המחסור בגז לבישול. הסתכלתי על פניהם העייפות, על הבגדים המלוכלכים ועל זקנם הארוך של הגברים, וראיתי איך המלחמה הרסה את כל מה שבתוכם. שמעתי את בכיים של אלה שהמתינו בתור למים.

לא יכולתי להיפטר מהקולות שדיברו בתוך ראשי: "צא מפה, מחמוד. המקום הזה אינו שלך יותר". למה אני צריך לקום מוקדם כל בוקר כדי לעמוד בתור לקצת מים, במקום לנסוע בגאווה לעבודה במכונית הישנה שלי? אני רוצה לנהל חיים הגונים, ראויים, אבל היכולת לעשות את זה נלקחה מאיתנו. לא משנה כמה קשים החיים מחוץ לעזה, עכשיו הם בוודאי טובים יותר מאשר החיים בעזה. לפחות בחוץ אני יכול להרגיש כמו בן אדם.

חיילים מפגינים כוח מול קורבנותיהם

ב-9 במרץ, בשעה שמונה בבוקר, נערכתי להליכה הארוכה מצפון רצועת עזה לדרומה, בניסיון לעזוב את עזה דרך מעבר רפיח. חששתי מהצורך לנווט דרך מחסומים של הצבא הישראלי. בלב כבד, נפרדתי ממשפחתי, כשאני עדיין נאבק בספקות הגדולים לגבי ההחלטה שלי. מדוע לצאת למסע המסוכן הזה? התשובה חמקה ממני לנוכח המציאות העגומה שציפתה לי. אבל בכל זאת יצאתי לדרך.

מראה דגלי ישראל המתנפנפים במרחק היה מאיים, ומילא אותי בתחושת חוסר אונים. כשהתקרבתי למחסום הצבאי, שם נאספו פלסטינים נוספים, תקף אותי גל של פחד וכעס. מראות הזוועות שמבצעים החיילים הישראלים חלפו מול עיניי. הסיפורים ששמעתי בלחש מבני עמי מילאו אותי אימה. סיפורים על אלימות חסרת תכלית וחוסר אנושיות, על משפחות שנקרעו, על חיים שנהרסו תחת זרועו חסרת הרחמים של הכובש.

עצם המחשבה לעבור מול אלה שגרמו לנו לכל כך הרבה סבל כרסם בי, והפחד איים להשתלט עלי. ועדיין, חשתי גם בנחישות הבוערת בעצמותיי, שהניעה אותי לעמוד מול הסכנות שלפניי. בצפון עזה אין כמעט תקווה שיימצאו אותך בתוך הריסות המלחמה, רק איום מתמיד בעוד מוות ועוד הרס.

כשהתקרבתי לחיילים ולטנקים שלהם, הרמתי את תעודת הזהות שלי בידי הימנית ודגל לבן בידי השמאלית, ועמדתי בשקט, מתפלל שייתנו לי לעבור בביטחה. אחד החיילים קרא: "רק חמישה אנשים עוברים בו-זמנית. האחרים צריכים לחכות עד שהם יעברו, ואז עוברים חמישה נוספים. אתה מבין?".

כשהגיע תורי, החייל הסתכל עליי, עומד שם לבדי, בלי משפחה. הוא שלף סיגריה. יכולתי לחוש בכובד מבטו, סמל שקט לכוח שהיה לו לחרוץ את גורלי. האם ירחם עליי, או שאולי יתייחס אליי באכזריות?

"תגיד לי את שמך המלא", הורה החייל, בזמן שישב על הטנק שלו. אמרתי את שמי. הוא חיכה רגע, ואז הורה לי להתקדם ולא להביט לאחור. זה הרגיש כמו הרגע הגדול ביותר בחיי: שרדתי.

המשכתי ללכת ברגל בערך קילומטר וחצי. בדרך ראיתי קבוצה של חיילים ישראלים צוחקים ואוכלים צ'יפס. ג'יפ צבאי התקרב לפלסטינים שניסו לעבור, וסטה בחדות כדי להפחיד אותם, בהפגנת כוח מול הקורבנות.

אימת המלחמה רודפת אותי ללא הרף

אחרי כמה שעות של הליכה הגעתי סוף סוף לעיר רפיח. את פניי קידמה מציאות קשה, שסתרה את הדימוי שהיה לי בראש. בניגוד להבטחות הצבא הישראלי, שבדרום עזה יש מזון רב וביטחון, החיים כאן היו מאתגרים מאוד. נדהמתי לראות נוף של עשרות אלפי אוהלים, שבהם מתגוררים העקורים, משתרע הרחק אל האופק. כל סנטימטר נוצל בצפיפות יתר, ואי אפשר היה למצוא הקלה או פרטיות כלשהי.

המראות ברפיח העלו זיכרונות כואבים מהנכבה של 1948, עדות חיה לסיפורים שסיפר לנו סבי. משקל ההיסטוריה הכביד עלי, תזכורת לסבל שאנחנו כפלסטינים נאלצנו לסבול לאורך הדורות.

ברפיח שקעתי בהמולת החיים בעיר הצפופה מאוד, שבה מתגוררים כיום יותר מ-1.5 מיליון בני אדם, כולם מתמודדים עם מציאות חיינו הקשה. כל נפש שם נמצאת במלחמת הישרדות שקטה במגבלות הדחוסים של המקלטים המאולתרים, שבהם מרחב אישי של שלושה מטרים הוא מותרות שרק מעטים זוכים להן.

מצאתי לי מקום לא רחוק מהגבול עם מצרים. כל בוקר הזכיר לי את מציאות העקירה שלי, כשהסתכלתי על גדר התיל שמקיפה את האזור; הרגשתי כאילו אני מתעורר בכלא גדול. הלילות היו קרים מאוד, והגשם רק החמיר את התנאים האיומים. נאבקתי למנוע ממי הגשם לחדור לאוהל הרעוע שלי, והשמש הקופחת הפכה את הימים לבלתי נסבלים.

בלי אפשרות להשיג בגדים נוספים ומקום לברוח אליו, מצבי הלך והחמיר. אפילו המקלטים המשותפים היו צפופים מדי, ולא השאירו לי ברירה אלא לחלוק אוהל זעיר עם חבר.

הימים הפכו לשבועות בזמן שהמתנתי לחדשות בעניין אישור העזיבה שלי. כל רגע היה מלא בפחד ובאי נוחות. במשך 33 ימים מייסרים לא יכולתי להתקלח כדי לרענן קצת את גופי המותש. וככל שנגררו הימים, כך גדלה החרדה שלי, שהתעצמה אף יותר בגלל החשש מפלישה קרקעית ישראלית לרפיח. עד שלבסוף הצלחתי לחצות את מעבר רפיח.

עכשיו, במצרים, לא משנה כמה שאני מנסה לשקוע בחיי החדשים, זיכרונותיי מעזה עדיין טריים. אימת ששת חודשי המלחמה רודפת אותי ללא הרף, ומזכירה לי את המשפחה שהשארתי מאחור, להתמודד עם סכנות המלחמה. המחשבה על חבריי ואהוביי גורמת לי לאשמה משתקת. אני מבועת בכל פעם שמתקבלות חדשות על הפצצה בעזה. אני ממהר לבדוק מה שלום משפחתי, אבל לא תמיד הם יכולים להתקשר, מכיוון שאין חשמל, ולפעמים אני נאלץ להמתין שעות, אפילו ימים, לתשובתם. פיזית הצלחתי לשרוד, אבל רגשית אני עדיין לכוד במלחמה.

מחמוד מושתהא הוא עיתונאי ופעיל זכויות אדם תושב עזה. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס