התחזית כי עזה תיהפך בלתי ראויה למחיה עד 2020 כבר התגשמה

דו"ח של האו"ם שפורסם ב-2012 צייר תמונה עגומה מאוד של רצועת עזה והתנאים הקשים שבהם חיים התושבים הפלסטינים בה. הכלכלה היתה בקיפאון, מערכת הבריאות סבלה מבעיות חמורות ומשאבי הטבע הידלדלו והלכו. אבל האו"ם צפה שהעתיד אף יהיה קודר יותר.

הדו"ח צפה כי עד 2020, אוכלוסיית עזה תמנה יותר מ-2 מיליון איש, הביקוש לחשמל יגדל ביותר מ-50%, ואקוויפר החוף של האזור, שמספק לו מים, ייפגע בצורה בלתי הפיכה. האו"ם קרא להזרמת משאבים מסיבית לרצועה, ובהם אלפי רופאים ואחיות, הכפלת קיבולת הפקת החשמל ולפחות 440 בתי ספר חדשים.

רגע לפני שמתחילה שנת 2020, נראה כי התחזיות של האו"ם לגבי עזה הסתברו כמדויקות ברובן – אך העברת המשאבים הנחוצים לאספקת הביקושים והשירותים החיוניים לא התבצעה בקצב הנדרש.

האבטלה בעזה הגיעה לכמעט 50%; מספר הרופאים והאחיות לנפש ירד; יותר משני שלישים ממשקי הבית סובלים מחוסר ביטחון תזונתי; ורק 3% מהמים באקוויפר של עזה בטוחים לשתייה. כך לפי נתונים רשמיים וסוכנויות סיוע.

מייקל לינק, משקיף זכויות האדם המיוחד של האו"ם בשטחים הפלסטינים, אמר ל"מידל איסט איי" (MEE): "התחזית שעזה תיהפך בלתי ראויה למחיה התגשמה. המדדים השכיחים שבהם משתמשים באו"ם ובכל שאר הארגונים הבינלאומיים כדי להעריך כיצד אנשים חיים נוגעים לחיים בכבוד, ובעזה לא חיים בכבוד כבר שנים".

תזכורת תמידית לחטא הקדמון

מאז שהחמאס עלה לשלטון בעזה ב-2007, ישראל הטילה מצור על רצועת החוף, שכולל הגבלות חמורות מאוד על תנועה של אנשים וסחורות. תושבי עזה סובלים ממחסור בדלק, הפסקות חשמל, מים מזוהמים ותשתיות מתפוררות, והמצב מחמיר עוד יותר בשל התקיפות הישראליות החוזרות ונשנות. במלחמה האחרונה, בקיץ 2014, נהרגו כ-2,000 פלסטינים ונהרסו עשרות אלפי בתים.

בימים הראשונים של המצור, ישראל חישבה מספר קלוריות מקסימלי שצריך כל תושב בעזה כדי לשרוד (המידע הזה פורסם אחרי מאבק משפטי מוצלח של הארגון הלא ממשלתי הישראלי גישה). הנתונים האלה שימשו כדי לקבוע כמה מזון צריך להעביר לרצועה, ולמעשה להחזקת האזור על מכשירי הנשמה.

לדברי לינק, "הכוונה היתה שבעזה יהיו רעבים, אך לא יגוועו מרעב. וזו ממשיכה להיות האסטרטגיה הישראלית בסוגיה. כל זמן שעזה לא מתמרדת; כל זמן שאין עוד הפצצה מסיבית תקופתית בעזה, שמשתמשת בנשק המתוחכם ביותר שיש; כל זמן שעזה נשארת מחוץ לכותרות בעולם, העולם לא יעשה יותר מדי כדי לשנות את המצב".

חיידר עיד, פרופסור עמית באוניברסיטת אל אקצא בעזה, אמר ל-MEE כי העזתים "משתמשים כתזכורת תמידית לחטא הקדמון שבוצע ב-1948", בהתייחסו לנכבה, הגירוש ההמוני של הפלסטינים שליווה את הקמת מדינת ישראל. "ישראל רוצה להעניש אותם על התנגדותם, על כך שאינם נתינים כנועים, ולגרום להם לוותר על זכות השיבה שמובטחת להם על ידי העולם".

לא קריסה מהירה, אלא הידרדרות כרונית

משקיפים אחרים מציינים כי גם הרבה לפני תאריך היעד של 2020, המצור הישראלי הפך את החיים בעזה לבלתי נסבלים. הגבלות על אזורי הדיג, שצומצמו מ-15 ל-10 מיילים ימיים (כ-18 ק"מ) בתחילת השנה הנוכחית (ואז הורחבו שוב ל-12 מייל ימי), פוגעות בפרנסתם של אנשים. איסורי יבוא מונעים כניסה של מוצרים חיוניים, כמו דלק וגז לבישול, לשטח. והפסקות חשמל שגרתיות מקשות מאוד על חיי היומיום, כשלפעמים יש חשמל רק כמה שעות ביום.

חלק מהפלסטינים שספגו את הפגיעות הקשות ביותר אינם יכולים לשפר את מצבם. בספטמבר האחרון, ישראל אישרה פחות משני שלישים מהבקשות של חולים לצאת מעזה מסיבות רפואיות. חלקם נחקרו כתנאי לקבלת האישור – מנהג שזכה לגינוי מצדם של ארגוני זכויות אדם, כמו רופאים לזכויות אדם, שמציינים את ההיסטוריה של ישראל ב"עידוד" חולים להפוך למשתפי פעולה בתמורה לטיפול הרפואי שהם זקוקים לו.

לדברי ג'רלד רוקנשאוב, ראש המשרד של ארגון הבריאות העולמי בשטחים הפלסטיניים הכבושים, המשמעות של הרס שירותי הבריאות ברצועה היא שלעתים קרובות אין גישה לטכנולוגיה בסיסית, ושיש מחסור בתרופות ובצוות רפואי. "זאת אינה קריסה מהירה, זאת הידרדרות כרונית", הוא אמר ל-MEE. "המערכת תמיד קרוב מאוד או נמצאת ממש על סף קריסה".

לפי מומחים, הסיוע הבינלאומי לרצועה המאוכלסת בצפיפות אמנם מונע קריסה טוטלית, אבל הוא יצר תלות בסיוע הומנטירי במקום לעודד פיתוח בעזה. בו בזמן, הקיצוץ של ממשל טראמפ השנה במימון של אונר"א, סוכנות האו"ם המטפלת בפליטים הפלסטינים, העמיק את המשבר.

ג'יימי מקגולדריק, המתאם ההומניטרי של האו"ם בשטחים הפלסטינים הכבושים, אמר ל-MEE כי "יש תהום של פיתוח בכל הנוגע לעזה". לדבריו, הדבר מורגש במיוחד במגזרי הבריאות והחינוך.

בתי ספר עובדים בשתיים ואף שלוש משמרות כדי לספק את צורכי האוכלוסייה הצעירה הגדלה. בינתיים, בתי החולים מותחים את המשאבים שלהם מעבר לקצה היכולת, בייחוד מאז צעדות השיבה הגדולות, שהתחילו ב-2018 והסתכמו באלפי נפגעים.

ועדיין, אף שהסיוע ההומניטרי בקושי מספק פתרון זמני ומהיר, לדברי אנליסטים הגמילה של עזה מהסיוע הזה תהיה תהליך מורכב וקשה. "אי אפשר לומר, 'בסדר, ממחר אין יותר מזון, אין יותר תמיכה. לכו למקום אחר'. אין מקום אחר בעזה. אנשים תלויים בסיוע ההומניטרי", אומר מקגולדריק. "אנחנו חייבים להפוך את זה למשהו יותר בר קיימא, ובוודאי שמשהו מכובד יותר ממה שיש לנו עכשיו".

שורדים מיום ליום

כאמל הוואש, אקדמאי בריטי-פלסטיני מאוניברסיטת בירמינגהם, אמר ל-MEE כי עבור אנשי עזה, התחזית של האו"ם ל-2020 התגשמה כבר מזמן. הוא אומר שרבים ברצועה מצטטים פתגם ערבי שמשמעותו היא "אנחנו חיים בגלל מחסור במוות".

המדיניות הישראלית היא מדיניות של הסגר, אומר הוואש, ובסופו של יום, לדבריו, "ישראל רוצה שיישמר השקט בעזה. אם החמאס מספק לה את זה, הכל בסדר. אם לא, אז [ישראל] מתקיפה ברצועה".

לפי דיווחים, ישראל גם מעודדת פלסטינים לעזוב את עזה לצמיתות, כדי לצמצם עוד את נוכחותם בשטח. בתחילת השנה, מקור ממשלתי הודה לכאורה כי "נעשו ניסיונות" לשכנע מדינות אחרות לקבל את תושבי עזה, והוסיף כי ישראל תסייע בהעברת האנשים.

כדי שעזה תיחלץ ממצבה הנוכחי, חוואש סבור כי יש לפתור את הקרע הפנים-פלסטיני בין הפת"ח לחמאס ולסיים את המצור הישראלי, מה שיאפשר התחלה של יציבות. "ברור שאם הפליטים, שמהווים כ-80% מאוכלוסיית עזה, יחזרו לביתם – כפי שמותר להם במסגרת החוק הבינלאומי – עזה תהפוך ראויה למחיה ואף תשגשג", הוא אומר.

לדברי מקגולדריק, תהליך פוליטי מוצלח יסלול את הדרך לאסטרטגיה מבוססת פיתוח בעזה, שתמשוך השקעות חדשות במערכות אספקת מים, באזורי תעשייה וביצירת משרות. הוא אומר כי המצור הוא "המעכב הגדול ביותר של הפיתוח", ומודה כי התאריך 2020 להפיכת עזה לבלתי ראויה למחיה הוא "יצירה מלאכותית" של האו"ם. "זה לא אומר כלום לאף פלסטיני. אנשים מנסים רק לעבור את היום, לשרוד מיום ליום", לדבריו.

אך עם המשך הגידול באוכלוסיה, האבטלה הגואה והשירותים המתכווצים, ייתכן שעזה מתקרבת לנקודת האל-חזור. שרה רוי, חוקרת בכירה במרכז ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת הרווארד, אמרה ל-MEE כי "המונח 'בלתי ראויה למחיה' היה אמור לשמש כצלצול אזהרה לקהילה הבינלאומית, אבל הפעמון הזה מצלצל כבר הרבה זמן".

לדבריה, האזהרה הזאת זכתה להתעלמות ולאדישות מצד העולם, ולהתערבויות הומניטריות שמשמשות רק כתחליף לזכויות אדם. "בלי תנועה חופשית של אנשים וסחורות", אומרת רוי, "עזה נדונה להרס מתמשך".

הכתבה המקורית התפרסמה באתר מידל איסט איי