אנשים אומרים: המוסד הצליח לחדור ככה כי בטוח יש לו משתפי פעולה בתוך המשטר. פגיעה בבניין בטהראן, ב-13 ביוני 2025 (צילום: סוכנות תסנים, CC 4.0)

כשישראל פתחה במתקפה הכוללת על עזה בעקבות מתקפת 7 באוקטובר, היא הציגה לציבור שתי מטרות עיקריות: מיטוט חמאס ושחרור החטופים. עם חלוף הזמן, הניגוד המובנה בין המטרות זעק לעין – המטרת אש וגופרית על הרצועה למען "הכרעת חמאס" לא זו בלבד שלא קידמה את שחרור החטופים, אלא אף גבתה את חייהם של כמה וכמה מביניהם. בינתיים, המתקפה התעצמה לכדי ג'נוסייד ומטרות חדשות החלו להישמע בהתאם, עד כדי טיהור אתני מוחלט של הרצועה או חלקים מתוכה, וכיבוש צבאי מחודש של עזה.

>> לא חמאס ולא איראן. מה שגומר אותנו הוא פנטזיית החסינות

המלחמה שיזמה ישראל מול איראן אמנם עוד לא הוציאה את השבוע הראשון שלה, אבל גם בחזית הזו כבר נרשמת על לוח המטרות מטרה נוספת חוץ מסיכול תוכנית הגרעין האיראנית, והיא הפלת המשטר האסלאמי באיראן. אף שהצבא לא מציב את הפלת המשטר כמטרה רשמית, ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בהחלט מסמן לכיוון הזה. "שינוי משטר באיראן עשוי להיות התוצאה של המלחמה כי המשטר האיראני מאוד חלש. אבל העם האיראני יחליט כעת אם הוא רוצה להתקומם", הוא אמר אתמול (יום א') בראיון לפוקס ניוז. האופציה הזו גם חוגגת בשיח הציבורי ועולה כמעט בכל דיון באולפנים השונים: הפנטזיה שהאופוזיציה האיראנית תנצל את הרגע כדי להיפרע ממשטר הדיכוי ולשחרר את המולדת מידיו.

הפנטזיה הזו מזכירה לפרופ' ליאור שטרנפלד, חוקר איראן מאוניברסיטת פן סטייט בפנסילבניה, אירוע שלא קשור דווקא לאיראן. "בנובמבר 2017 היה ירי המוני

אותם שלדי בניינים אפורים ומפויחים כמו בעזה. הריסות בניין שנפגע ברמת גן מטיל איראני, 14 ביוני 2025 (צילום: אריק מרמור / פלאש90)

הציבור הישראלי השתכנע לאורך השנים שהוא יוכל להתקיים פה באזור תוך זלזול עמוק בכל שכניו והשתוללות בריונית ורצחנית מול כולם מתי וכמה שרק ירצה, כשהוא נשען על כוח הזרוע בלבד. הרי יש לנו את הצבא החזק במזרח התיכון, מי יכול עלינו? כמעט שמונים שנה שהניצחון המוחלט המובטח הוא במרחק פסע: רק נכריע את הפלסטינים, רק נחסל את חמאס, רק נרסק את לבנון, רק נשמיד את יכולות הגרעין של איראן, ואז תראו איזה גן עדן יהיה כאן.

>> "לאיראן אין כל תוכנית להשמיד את ישראל או להשתלט על המזה"ת"

כמעט שמונים שנה שכל הניצחונות הצבאיים האלה מסתברים להיות ניצחונות פירוס. כל אחד מהם רק חופר לישראל בור עמוק יותר של ניתוק, של איום, של שנאה. הנכבה של 48' יצרה את סוגיית הפליטים שמסרבת להיעלם והניחה את הבסיס למשטר האפרטהייד; הניצחון של 67' הוליד את הכיבוש שממשיך להזין את ההתנגדות הפלסטינית; מלחמת אוקטובר 2023 התגלגלה לרצח עם שהפך את ישראל סופית למדינה המצורעת בעולם.

הצבא, שכל המהלכים האלה בנויים עליו, הופך לכלי השמדה המונית נטול שכל, שממשיך לקנות את מעמדו בקרב ציבור מסומם באמצעות תרגילי רהב דוגמת ביפרים מתפוצצים בכיסי גברים בשוק לבנוני או בסיס רחפנים שהצליחו להקים בלב מדינה עוינת, ובהוראת ממשלה ג'נוסיידלית ממשיך להתחפר במלחמות שאין לו שום מושג איך לצאת מהם.

הסגידה לצה"ל והסרת הכתם המוסרי עמדו גם בבסיס "ההבהרה" שסיפק בעקבות דבריו האחרונים. יאיר גולן בישיבת סיעה של "הדמוקרטים" בכנסת, ב-19 במאי 2025 (צילום: אורן בן חקון / פלאש90)

מהרגע שיאיר גולן חילץ מפיו בראיון לרשת ב' את המילים שחוללו סערה שמסרבת לדעוך, לפיהן "מדינה שפויה לא מנהלת לחימה נגד אזרחים, לא הורגת תינוקות כתחביב ולא שמה לעצמה מטרות של גירוש אוכלוסייה", אפשר היה לצפות את הדינמיקה שיפעילו בתוך מחנה השמאל: קודם התפעלות גורפת, אחר כך הנזיפה "עכשיו באים?", ואחריה נזיפה בנוזפים, על כך שכל שינוי, גם אם מגיע באיחור משווע, הוא מבורך וצריך לעודד אותו.

זהו דיון שבו כולם צודקים: העובדה שסגן הרמטכ"ל לשעבר וראש מחנה השמאל-מרכז הציוני מדבר על "הרג תינוקות כתחביב" (גם אם המילה "תחביב" אולי אינה המתאימה ביותר להשמדה שיטתית בקנה מידה כזה) איננה חסרת משמעות ואי אפשר לבטל אותה. מאידך, מובן מאוד גם התסכול והכעס על כך שאוקיינוסים של דם פלסטיני היו צריכים להישפך לפני שהעומד בראש המחנה הזה יגיד מילים ברורות בגנות ההשמדה. צודקים גם אלה שמגיבים להם ואומרים כי המעשה הפוליטי חותר לשינוי, גם אם אינו מגיע בקצב שהיינו רוצים, ועל כן ביטול אמירתו של גולן, בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי, הוא מעשה א-פוליטי.

כולם צודקים בדיון הזה, רק שזה אינו הדיון שדבריו של גולן צריכים לחולל.

נקודת המוצא לכל דיון פוליטי כעת היא שבעזה מתחוללת שואה, ושהמשימה הבוערת ביותר כרגע היא להפסיק את שואת עזה. אין שום דבר דחוף מזה, וכל קול שמצטרף לדרישה הזו הוא קול חשוב. העניין בכלל אינו ה"עכשיו באים". שיבואו עכשיו, מוטב מאשר שלא יבואו בכלל.

הרצון העז להציע תקווה בימים שבהם היא נעדרת באופן כה עמוק מובן. כנס "הגיע הזמן" בתל אביב, ב-1 ביולי 2024 (צילום: אורן זיו)

בסוף השבוע הקרוב, בימים חמישי ושישי, תתקיים בירושלים "ועידת השלום העממית" של קואליציית "הגיע הזמן" – חזית של 50 ארגוני שלום וחברה משותפת, "הפועלים יחד בנחישות ובאומץ לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני בהסכם מדיני שיבטיח את זכותם של שני העמים להגדרה עצמית ולחיים בטוחים", כהגדרתם.

אנחנו נמצאים בימים חשוכים ומרים שכמוהם לא ידענו מעולם. בלי ספק, התעוררות מחנה השמאל והפגנת נוכחות שלו בסדר גודל כזה הן דבר חשוב ובעל ערך, ואני מורידה את הכובע בפני כל אחת ואחד שפועלים כדי לחולל שינוי לקראת עתיד טוב יותר. אבל המסגור של הוועידה והתכנים שהיא מציעה לאורך היומיים העמוסים לעייפה בפעילויות ובפאנלים, מעלים תהיות עגומות באשר לאופן שבו המחנה מבין את תפקידו ברגע הזה מול האתגרים שניצבים בפניו. ואף יתרה מכך, מתעוררת שאלה יסודית יותר – האם המחנה בכלל מבין את גודל השעה הנוראה הזו שבה אנחנו נתונים?

ועידת השלום העממית (מדוע עממית? מה עממי בה?) תתקיים בעיצומו של רצח עם מתמשך, שכבר גבה את חייהם של עשרות אלפי בני אדם בעזה, רגע לפני הרחבת מלחמת השמד. עברתי בקפידה על התוכנית הגדושה של הוועידה, וככל שהצלחתי לראות – ואם החמצתי, אשמח לעמוד על טעותי – המילה עזה מופיעה רק בפאנל אחד, תחת הכותרת "שלום אחרי 7 באוקטובר – קולות מעוטף עזה ומעזה", בהשתתפות "תושבי העוטף ונפגעי הטבח, ומסרי וידיאו של פעילי שלום מעזה". בתום יותר משנה וחצי של השמדה שיטתית ברצועה, הקורבנות היחידים שאסונם מקבל הכרה הם הישראלים נפגעי הטבח. העזתים שעוברים ג'נוסייד