מחנה רל"ב רוצה ללמוד ערבית דווקא מליברמן
בתום שנה למלחמת השמד בעזה ובמציאות האסונית ביותר של המדינה מאז הקמתה, נמצאה הישועה בדמותו של אביגדור ליברמן, אחד הפוליטיקאים הקיצוניים בישראל. מדובר לא רק בכשל מוסרי מביש, אלא גם בטמטום פוליטי יוצא דופן
קראתי את כתבתו של רן שמעוני על ההצלחה המסחררת של הכנס שקיים אביגדור ליברמן בתל אביב, ועל הנוכחות הבולטת של אנשי המחנה הליברלי בו, בתדהמה לא מבוטלת. ייאוש יהיה הגדרה קולעת יותר, אולי. משל יותם כמו מתגלם לנגד עינינו בגרסתו הגרוטסקית ביותר.
המיאוס בשלטונו הנצחי של נתניהו כבר הביא לאורך השנים את מחנה רל"ב (רק לא ביבי) למחוזות מופרכים, אבל הנהייה אחר ליברמן, שעל פי הסקרים צפוי להכפיל את כוחו בבחירות הבאות ואף למעלה מכך, היא אולי העדות המובהקת ביותר לאותם "תהליכים" שעליהם דיבר יו"ר מפלגת הדמוקרטים, יאיר גולן, אך לא השכיל לראות את חלקו שלו בהעמקתם המתמשכת.
הקונסטלציה הפוליטית הישראלית יוצאת הדופן, שהתגבשה במידה רבה סביב תומכי ומתנגדי נתניהו, יצרה אנומליות רבות. אחת המופרכות שבהן היא הכללתו של ליברמן – מהפוליטיקאים הקיצוניים ביותר שידעה ישראל, האיש שכינה את בצלם ושוברים שתיקה "בוגדים" – במחנה המרכז-שמאל הליברלי. אבל התחזקותו המשמעותית כל כך דווקא עכשיו, בתום שנה למלחמת השמד בעזה ובמציאות האסונית ביותר של המדינה מאז הקמתה, מעידה על שתי תופעות אחרות, שמבהירות לאילו מעמקים שוקעת החברה הישראלית.
הראשונה היא התחזקות הכמיהה למנהיג סמכותני, שיבוא ו"יעשה סדר" בתוך הכאוס המדמם של חיינו. שנה לתוך המלחמה, מושג הדמוקרטיה כערך, ולו כמס שפתיים בלבד, הולך ומאבד אחיזה בקרב הציבור הישראלי. בעוד החזון האפוקליפטי של הימין מקודם על ידי פוליטיקאים משיחיים, המגייסים לצידם את אלוהי הצבאות של עם ישראל, ליברמן מציע למחנה הליברלי את יד הברזל החילונית,
השנה שבה ישראל החלה להתייחס לאזרחיה הערבים רשמית כאויבים
המדינה מעולם לא התייחסה לאוכלוסייה הערבית כאל אזרחים שווים, אבל מה שקורה מאז 7 באוקטובר הוא חסר תקדים, אומר ד"ר חסן ג'בארין, מנהל עדאלה. למרות זאת, הוא מאמין שהשאלה הדומיננטית כעת היא איך לחיות ביחד, "כי כבר מובן שהמלחמה והכוח הם לא הפתרון"
עדיין קשה לאמוד את מלוא השלכותיה של השנה שהתחילה בטבח שביצע חמאס ביישובי הדרום ובחטיפת יותר מ-250 אנשים; והמשיכה למלחמת שמד שגבתה את חייהם של עשרות אלפי עזתים; הביאה את ישראל לבית הדין הבינלאומי לצדק באשמת ביצוע פשע הג'נוסייד; והפכה מאות אלפי בני אדם לפליטים. אבל דבר אחד ברור: זו היתה שנה שחוללה שינויי עומק, ספק הפיכים, במציאות חייהם של כל תושבי המרחב שבין הים לנהר.
אחת הזירות הפחות מדוברות שניהלה ישראל בשנה האחרונה היא מול אזרחיה הפלסטינים. בחסות המלחמה ברצועה, מדינת ישראל מנהלת מזה שנה חזית מרובת זרועות נגד כ-20% מאזרחיה, ברדיפה חסרת תקדים שבה לוקחים חלק לא רק מוסדות רשמיים של המדינה, אלא גם גופים מרכזיים בחברה האזרחית. בחזית הזו, אפילו הגופות של האזרחים הפלסטינים הפכו לנשק בידי המדינה.
ישראל אמנם מעולם לא התייחסה לאוכלוסייה הערבית כאל אזרחים שווים, אבל מה שקורה מאז 7 באוקטובר הוא חסר תקדים, אומר ד"ר חסן ג'בארין, מנהל עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל, בראיון מיוחד לסיכום השנה; שנה שבה לא רק ממשלת ישראל אימצה את עמדותיו של השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, ביחס לאזרחים הערבים, אלא גם האוניברסיטאות, לשכת עורכי הדין, ואפילו היועצת המשפטית לממשלה.
"אנחנו עברנו את אוקטובר 2000, את האינתיפאדה השנייה, את חומת מגן ב-2002, את קשת בענן ב-2004, את עופרת יצוקה ב-2009, את עמוד ענן ב-2012, את צוק איתן ב-2014, את צעדת השיבה ב-2018, את שומר החומות ב-2021, אבל מאז 7 באוקטובר, אנחנו חווים לראשונה במישור הזכויות דברים שלא קרו מעולם קודם לכן.
"ראשית, זו הפעם הראשונה שאנחנו מזוהים באופן רשמי על ידי ראש הממשלה כאויב. בנאום הראשון שלו אחרי
לימבו נצחי של התעמרות: הקורבנות השקופים של חוק האזרחות
אף שב-2022 נקבע כי שר הפנים יקים ועדה הומניטרית למקרים קשים כמו נשים וילדים נפגעי אלימות והתעללות מבן הזוג, המשרד רחוק מלעמוד גם בדרישות המינימליות האלה. בינתיים, נשים מוחלשות נותרות שבויות בידי בן זוגן המתעלל ומופקרות על ידי המדינה
פ"א, 41, היא ילידת רצועת עזה שאולצה להינשא בנישואי שידוך לאזרח ישראלי המאובחן כמתמודד נפש, בהיותה בת 19 בלבד. לבני הזוג נולדו שבעה ילדים, כולם אזרחי ישראל. במהלך 16 שנות נישואין היו פ"א וילדיה קורבן לאלימות פיזית, מינית ונפשית, לשלילת חירות והתעללות – אלימות שהגיעה לרף שסיכן את חייהם ואת שלומם הנפשי באופן חמור.
לאחר שפ"א נדקרה בבטנה על ידי בן הזוג ונמלטה מבית הבעל כדי לקבל טיפול רפואי, פנו גורמי הרפואה שטיפלו בה למשטרה ולגורמי הרווחה ודיווחו על האלימות כלפיה. בעקבות כך בוטל רישיון הישיבה הארעי בישראל שבו החזיקה במשך כעשור ומחצה, מכוח נישואיה.
ילדיהם של בני הזוג הוצאו מחזקתם על ידי רשויות הרווחה, ופ"א הושלכה לרחוב בחוסר כול. בלית ברירה היא נאלצה לעסוק בזנות למחייתה, ואף נקלעה למערכת יחסים עם גבר ישראלי אלים נוסף. אבחון פסיכו-דיאגנוסטי העלה כי יכולותיה הקוגניטיביות והתפקודיות חלקיות ולקויות. היא אינה יודעת קרוא וכתוב, ונמצא כי אינה מסוגלת להבין מצבים חברתיים מורכבים ולהתגונן מפני זרים המבקשים לפגוע בה.
המקרה של פ"א הוא אחד מני רבים וקשים העומדים במרכזה של עתירה שהגישו האגודה לזכויות האזרח, רופאים לזכויות אדם, המוקד להגנת הפרט, רוח נשית, אישה לאישה, נשים נגד אלימות ואיתך-מעכי נגד משרד הפנים ורשות האוכלוסין וההגירה. העתירה צפויה להגיע לדיון בבית המשפט המחוזי בירושלים ביום רביעי הקרוב.
השיחה מגיעה אליך רוצה לקבלכשהירש חייך אלינו מהתמונות, נתניהו כבר החליט שיחזור בארון מתים
אומרים שהדילר הכי דפוק הוא מי שמתמכר לחומר של עצמו. ישראל התמכרה לסם המוות שהיא מזריקה לפלסטינים שנים, וכעת היא תוקעת בעצמה מזרקים ללא הכרה
כבר 11 חודשים שהמוות מסרב לעזוב אותנו, כאילו הפך מאורח לא רצוי לדייר קבע. נוכחותו אינטימית כל כך ובו בזמן ערטילאית. המספרים חסרי התקדים, הבלתי נתפסים של הקורבנות בעזה הופכים את רצח העם המתמשך ברצועה למשהו לא מוחשי כמעט. גם אנחנו, המעטים מבין היהודים הישראלים שנחרדים מול החורבן שישראל מחוללת שם ועוקבים אחריה, מתקשים לעכל את עומק הזוועה. כמה תמונות של ילדים מתים אפשר לראות לפני שהן הופכות לגוש סוריאליסטי של אופל?
קהות החושים הזו מאיימת גם ביחס לקורבנות הישראלים, במיוחד ביחס לחטופים. אולי משום כך, לכל ישראלי כמעט – גם כאלה שאין להם קשר ישיר למי מהחטופים – יש חטוף או חטופה שגורלם נגע בו באופן אישי יותר. אולי כאלה שרגע חטיפתם תועד והופץ, כמו נועה ארגמני ששוחררה לאחרונה; אולי כאלה שתיעוד שלהם מהשבי פורסם ברשתות; אולי הילדים הקטנים, כמו התינוקות של משפחת ביבס, שהרעמה הכתומה שעל ראשם הפכה לסוג של סמל.
בשבילי, זה היה הירש גולדברג פולין, שתועד חי בשבי כשידו האחת נקטעה במהלך החטיפה. הוא תושב ירושלים, ביתו לא הרחק מביתי. שנינו אוהדי הפועל ירושלים, אם כי הוא היה מסור ופעיל בהרבה ממני. הוא היה בן גילה של בתי הבכורה, פאב "הסירה" היה מקום הבילוי המועדף על שניהם. אף שמעולם לא הכרתיו אישית, מהרגע שפורסם כי הצבא חילץ גופות של שישה חטופים נוספים, התפללתי ללא הרף: רק שהירש לא אחד מהם.
רק לאחרונה דיברו הוריו, רייצ'ל