התקרית במיאמי לא היתה הפעם הראשונה שבה יהודים שזוהו כערבים שילמו על כך מחיר. ניידת משטרה במיאמי ביץ' (צילום אילוסטרציה: Steven Straiton / ויקימדיה, CC BY 2.0)

זה נשמע כמו תסריט פרוע במיוחד של קומדיה שחורה: יהודי אמריקאי יוצא "לצוד" פלסטינים, מזהה בטעות כפלסטינים אב ובנו, יהודים ישראלים, ומרוקן עליהם מחסנית; השניים ניצלים בנס ונמלטים. בבית החולים, הבן ממהר לפרסם פוסט שבו הוא מדגיש שאביו חבש כיפה במהלך האירוע ומוסיף "אני ואבא שלי עברנו ניסיון רצח על רקע אנטישמי". את הפוסט הוא חותם בסיסמה הישראלית הפופולרית "מוות לערבים". רק אחרי שנודע לו כי התוקף הוא יהודי שחיפש להרוג ערבים, הוא מוחק את ההערות.

זאת איננה הפעם הראשונה שבה יהודים שזוהו כערבים שילמו על כך מחיר. בימים המתוחים של אוקטובר 2015, נרשמה שורה של מקרים כאלה: חיילים ירו למוות בשמחה חודדטוב, מהגר מרפובליקת דגסטן, בן 28 שהגיע לישראל ממניעים ציוניים, למד בישיבה, התגייס לצבא, שירת ביחידת "נצח יהודה" ולאחר שחרורו עבד כמאבטח. אבל החיילים חשדו שהוא ערבי. באותו חודש דקר שלמה חיים פינטו את אורי רזקן במקום עבודתו בשופרסל בקרית אתא, ובירושלים חרדי תקף במוט ברזל תושב שהלך לתומו במרכז העיר ופצע אותו קשות כי "חשב שהוא ערבי".

זהו כלל אצבע ישראלי ידוע: ככל שהמציאות מתוחה ואלימה יותר, כך מסוכן יותר להיראות ערבי. אבל האלימות הזו, על שלל מופעיה, איננה בלעדית רק לתקופות שחריגות באלימות שלהן. בשטחי השליטה הישראליים, אף פעם אין זמן טוב "להיראות ערבי". את התובנה הזו זיקק סייד קשוע באחד הפרקים המצחיקים וגם העצובים ביותר בסדרה "עבודה ערבית", שבו גיבור הסדרה, אמג'ד עליאן, נכנס לבית

הרדיפה העקבית נגד התרבות והזהות הפלסטינית מהווה נדבך מרכזי בדה-הומניזציה שלהם. מבקרים ב"חנות הספרים החינוכית" במזרח ירושלים אחרי הפשיטה עליה, ב-10 בפברואר 2025 (צילום: אורן זיו)

כשהגענו אתמול (יום שני) ל"חנות הספרים החינוכית" (The Educational Bookshop) שברחוב סלאח א-דין במזרח ירושלים, כדי להביע סולידריות אחרי הפלישה הברברית לחנות ומעצרם של מחמוד ואחמד מונא, החנות הצנועה כבר היתה מסודרת, הספרים עמדו על המדפים, ולא נראה זכר לשמות שעשו שם השוטרים רק יום קודם. עשרות אנשים הסתובבו בין שורות הספרים, ומוראד מונא, אחיו של מחמוד, האיר פנים כדרכו, שוחח עם באי החנות, סייע להם בחיפושים אחר ספר זה או אחר.

>> הפשיטה על חנות הספרים הפלסטינית: "זה מהלך פוליטי"

מוקדם יותר, כמה שעות לפני שהגענו לחנות, התקיים בבית משפט השלום בירושלים דיון בהארכת מעצרם של מחמוד ואחמד. אף שטענות באת כוחה של המשטרה היו הזויות, ולמרות הכאוטיות של בלילת ההאשמות שביקשה להדביק לשניים, הדיון הסתיים באישור הארכת המעצר. הצדק, כידוע, הוא הדבר האחרון שממתין לפלסטינים בבתי המשפט של הכובש.

גם העובדה שלצד העיתונאים הרבים, נכחו באולם בית המשפט גם שורה ארוכה של דיפלומטים זרים לא הפריעה לשופט למלא בלקוניות את תפקידו כחותמת הגומי של המשטרה. על העניין המיוחד שגילו הדיפלומטים במקרה העירה חברה פלסטינית במרירות כי באותו היום שבו פשטו על חנות הספרים, הצבא ירה למוות בשתי נשים במחנה נור א-שמס, אחת מהן בהריון מתקדם. אף אחד מהדיפלומטים האלה לא הניד עפעף. "ההרג שלנו, הפלסטינים, כבר לא מרגש איש", היא אמרה. "אבל פושטים

לא נאיביים ולא לוקים באשליות. פלסטינים חוזרים לבתיהם בצפון רצועת עזה, ב-27 בינואר 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)

מי שלא הפנים את הדה-הומניזציה המוחלטת של הפלסטינים, ובראשם תושבי עזה,דה-הומניזציה שהזריקו לוורידי הציבור הישראלי מאז 7 באוקטובר, לא יכול שלא להתרגש למראה הרבבות שעושים את דרכם חזרה לצפון הרצועה עם פתיחת ציר נצרים. ניצולי שואת עזה, מותשים ומורעבים, נכים קטועי גפיים, יתומים ואלמנות, קשישות על כיסאות גלגלים הנדחפים בידי השרידים שנותרו מהמשפחה, מחזיקים בצרורות את מעט החפצים שהצליחו להציל לאורך המלחמה וחוזרים לאדמתם בתופים ובשירה אדירה.

הם אינם נאיביים, אינם לוקים באשליות; הם, יותר מכולם, יודעים היטב מה ממתין להם במקום שפעם היה ביתם: חורבן והרס בכל אשר יפנו, כמויות בלתי נתפסות של פסולת רעילה שפינויה יימשך שנים רבות. דבר לא יהיה דומה למה שהותירו מאחור כשנמלטו. ספק אם יוכלו לזהות את המקום שבו עמד ביתם. כפי שתיאר כאן העיתונאי העזתי אחמד אחמד, משפחות שכבר הספיקו לחזור לצפון הרצועה היו צריכות לחפור בהריסות בניסיון לאתר חפצים אישיים, או שרידים של אהובי ליבם שנהרגו בהתקפות, כדי להביא אותם לקבורה ראויה. את חלק מההרוגים הצליחו לזהות לפי בגדים שלבשו. מאחרים נותרו רק עצמות.

זאת רחוקה מלהיות תפאורה חגיגית לשיבתם. יתרה מזו – הם יודעים שישראל עלולה בכל רגע לבחור לפתוח עליהם שוב את שערי הגיהינום. הם מכירים היטב הן את כוחה הצבאי והן את חוסר הגבולות והעכבות שלה, ובכל זאת הם שבים בשירה. מדוע?

אולי משום שכפי שציינו פלסטינים באולפנים השונים, לראשונה מאז הנכבה של 1948 וכל הגירושים שבאו בעקבותיה, אנחנו עדים לשיבה של פלסטינים לאדמתם. מי שמכיר את מקומה של

עושה רושם שהדבר היחיד שהתחרה בעוצמת הרגש שלו בשמחה על שחרור החטופות היה הזעם על שמחתם של הפלסטינים. ישראלים צופים בשחרור החטופות בעסקת הפסקת האש, בכיכר החטופים בתל אביב, כ-19 בינואר 2025 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

קשה להאמין שנותרה עין יבשה נוכח האיחוד המרגש בין רומי גונן, דורון שטיינברכר ואמילי דמארי עם בני משפחה, חברות וחברים לאחר שחזרו ארצה בתום יותר מ-15 חודשי שבי בעזה. מדינה שלמה כמו עצרה את נשימתה עד שהן נראו יורדות מהרכב על רגליהן, ואז נפרץ הסכר באחד מרגעי השמחה הקולקטיבית הבודדים כל כך מזה למעלה משנה.

גם שכנינו הפלסטינים חוו שלשום (יום ראשון) רגעים של שמחת עניים בתוך מציאות של מוות וחורבן; גם הם זכו לעטוף ולחבק את האסירים המשוחררים שלהם שניצלו ממחנות העינויים שהקימה עבורם מדינת ישראל. די היה להביט בפניה של חברת הפרלמנט הפלסטיני, ח'אלדה ג'ראר, שיצאה מהמאסר המנהלי הממושך שבר כלי עד כדי כך שקשה היה לזהות אותה, כדי לדמיין מה עבר עליהם בתקופת הכליאה. "אין חיים בכלא", אמרה ג'נין עמרו, בת 23, אחת האסירות הפלסטיניות המשוחררות לאורן זיו, "זה היה למעשה בית קברות".

עושה רושם שהדבר היחיד שהתחרה בעוצמת הרגש שלו בשמחת הציבור הישראלי על שחרור החטופות היה הזעם על שמחתם של הפלסטינים במשוחררים שלהם, שזכו בישראל קטגורית לכינוי "מחבלים"; תודעה טאוטולוגית, שבה פלסטיני הופך למחבל מעצם העובדה שישראל עצרה אותו. ועל כן אסור לבני עמם לשמוח בשחרורם, עד כדי כך שהציוץ האנושי כל כך של ח"כ איימן עודה, שהביע שמחה על שחרור החטופים והאסירים והוסיף כי "חייבים לשחרר את