שלא במפתיע, תקיפתו של ח"כ אחמד טיבי אתמול בכניסה לאירוע שבתרבות ברמת השרון הוגדרה בחלק מכלי התקשורת כ"עימות". אבל טיבי הותקף אתמול, ולא פעם אחת בלבד, אלא שלוש תקיפות שונות.

הותקף שלוש פעמים – על ידי מועצת רמת השרון, על ידי פעילי הימין ובאולפן "פשוג את העיתונות. ח"כ אחמד טיבי (אכרם דרווישי / אקטיבסטילס)

התקיפה הראשונה היתה בעצם ההחלטה של עיריית רמת השרון להעביר את האירוע עם טיבי ממרכז "יד לבנים" למבנה אשכול פיס הסמוך, בעקבות מחאת תושבים. "מחאה" היא הגדרה עדינה לנוסח הדרישה שלא לאפשר לטיבי להגיע ליד לבנים; במכתב שנשלח לעירייה נאמר "אחמד טיבי שימש כיועצו האישי של רב-המרצחים יאסר ערפאת. אחמד טיבי אף קרא למחבלים מתאבדים שאהידים. הוא רואה בארגון הטרור חמאס ארגון לגיטימי. טיבי אף השתתף ונשא דברים בצעדה שקיימו מחבלים בג'נין שהתלבשו כמחבלים מתאבדים. אירוח של אדם נאלח שכזה במקום שנועד להנציח ולהוקיר את קרובינו שנפלו במערכות ישראל ואף בידי אותם מחבלים בהם תומך טיבי היא פגיעה בזכרם של הנופלים ויריקה בפניו של הציבור הישראלי".

מרכז "יד לבנים" מוגדר באתר עיריית רמת השרון כ"מרכז חי ותוסס של חיי התרבות בעיר", ומיד לאחר מכן מצוין שהוא מהווה "מרכז ההנצחה העירוני לזכר חללי מערכות ישראל, בני העיר, שנפלו במערכות ישראל". לא זה המקום להרחיב על האנומליה החולנית הזו שכורכת יחדיו את התרבות והשכול ללב הפועם של העיר, אבל העובדה שעיריית רמת השרון נענתה לדרישה הכוחנית ונוטפת ההסתה נגד טיבי היא התקפה מחפירה על הלגיטימיות שלו כחבר כנסת וכנבחר ציבור. במקום להעריך את העובדה שחבר

זכויות הנשים בקהילה השיעית בלבנון, סאטירה ברשתות החברתיות הערביות, פרופיל הנשיא התוניסאי החדש, נשים חקלאיות בעזה, פמיניזם במחאות בעיראק – אלה רק כמה נושאים מתוך המגוון המרתק והרחב שמציע לקורא העברי פרוייקט "אופק", שמושק השבוע.

לציבור היהודי בישראל, שעל פי מחקר משנת 2015 רק 2.6 אחוזים מתוכו מסוגל לקרוא עיתון בערבית, יש מעט מאוד אפשרויות להתוודע בעברית למה שמתחולל במזרח התיכון שלא דרך כוונת הרובה. הסיקור האזורי בתקשורת המיינסטרים מתרכז באופן כמעט בלעדי בסוגיות של אלימות, וכך גם מכוני המחקר והפרסום החוץ-אקדמיים דוגמת ממר"י ו"מבט לתקשורת הפלסטינית". את הוואקום הזה מבקש למלא פרויקט אופק, המתקיים בשיתוף פעולה בין מרכז מנאראת במכון ון ליר בירושלים ובין הפורום לחשיבה אזורית ומבקש להנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מגוון מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת בערבית.

לא דרך הכוונת. בזאר בבגדאד (michele molinari פליקר)

"היה לי חלום במשך שנים להקים משהו שהוא אלטרנטיבה לממר"י", אומר ד"ר אסף דוד, מומחה לירדן, מנהל מרכז מנאראת והמנהל האקדמי של הפורום לחשיבה אזורית. "ממר"י ומכונים דומים כמו 'מבט לתקשורת הפלסטינית' אומרים 'אנחנו לא מנתחים שום דבר, אנחנו רק אומרים לכם מה הערבים אומרים. רק מתרגמים', אבל כמובן שהבחירה שלהם היא מאוד סלקטיבית. רוב החומר שהם מתרגמים זה על 'ערבים רעים', והיתר זה 'ערבים טובים' שאומרים כמה הערבים רעים. ככה זה עובד.

"קחי למשל את מרוואן מעשר, אחד הפוליטיקאים הירדנים הכי מתונים שאי פעם היו בממלכה הזו, נחשב לליברל מוקצה גם

הכאוס המוחלט שבו שרויה הפוליטיקה הישראלית איפשר להרהר בקול במשך כמה שבועות באפשרות שעד לא מזמן היה קשה אפילו להעלות אותה על הדעת: ממשלת מיעוט בתמיכה מבחוץ של המפלגות הערביות.

איימן עודה, יו"ר הרשימה המשותפת, ניסח היטב את הרציונל: אנחנו, כלומר האזרחים הפלסטינים, לא יכולים לעשות את השינוי לבד – אבל בלעדינו אי אפשר לחולל אותו. לתחושה שאולי הפעם זה אפשרי תרמו גם הגינויים החריפים של ראשי כחול לבן בני גנץ ויאיר לפיד נוכח ההסתה של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, נגד חברי הכנסת הערבים. אם יאיר-זועביז-לפיד ובני-סופר-גופות-פלסטינים גנץ מתגייסים להגנתם, אולי שחר חדש בכל זאת יכול להפציע.

אבל הפנטזיה הזאת נראית חסרת אחיזה במציאות, לא רק משום שאיש לא טרח לשאול עד כה את פי הכלה – ולפי עדויות ראשי הרשימה המשותפת, הצעה כזאת לא הוצגה בפניהם כלל – אלא שגם מהצד של החתן, מסתבר, לא מתלהבים מהשידוך.

אתמול (רביעי) התראיין ח"כ יאיר גולן בתוכנית הבוקר של מנדי גרוזמן ואלי ביתאן ברדיו "כאן מורשת". האיש ייסד עם אהוד ברק את מפלגת "ישראל דמוקרטית", והוא חבר כנסת מטעם המחנה הדמוקרטי. כל כך הרבה דמוקרטיה, ועדיין, כשזה מגיע לערבים בורח לו הנתניהו. רק במסווה.

כשזה מגיע לערבים, בורח לו הנתניהו. ח"כ יאיר גולן מהמחנה הדמוקרטי (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

זה דווקא התחיל אופטימי. כאשר גולן נשאל אם הוא תומך בממשלת מיעוט בתמיכה או הימנעות של הרשימה המשותפת, הוא ענה "כן. איך אפשר להעלות על הדעת שאנחנו לוקחים 20% מתושבי ישראל ועושים דה-לגיטימציה לנציגים שלהם?" יפה, לא? דמוקרט אמיתי. אלא שגולן מסביר מיד למה הוא מתכוון כשהוא מדבר על לגיטימציה בהקשר

אילו נותרו לנו, אזרחי ישראל, עוד מעט מעות של תדהמה באמתחתנו, אולי היינו מוציאים אותן על המופע המטורלל של נתניהו בכינוס החירום שלו אמש. אך כיוון שהאיש, שאף פעם לא נושא ארנק בכיסיו, רוקן את כיסינו, לא נותר אלא להתעכב על רגעי העונג שהמציאות ההזויה הזו בכל זאת מזמנת לנו, ולמען האמת הם אינם מעטים בכלל.

נתניהו ניסה לשלוף שפנים מהשרוול, ובמקום זה הוציא רק דגים סרוחים. נתניהו בנאומו אתמול במרכז הליכוד (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

הראשון שבהם הוא, כמובן, ההיסטריה המוחלטת שנתניהו שרוי בה. יש משהו כמעט מכמיר לב באופן שבו ה"קוסם" הנצחי של הפוליטיקה הישראלית מנסה לשלוף שפנים ומעלה משרווליו פעם אחר פעם דגים סרוחים. אך מה שבאמת מזקק את טעם העונג איננו רק התפתלויותיו הנואשות של נתניהו, אלא האופן המבריק שבו עונים להן חברי הכנסת הפלסטינים, ובראשם איימן עודה.

על רקע מסע ההסתה הפרוע, שלוח הרסן של נתניהו, עודה אימץ – עוד מלפני מערכת הבחירות האחרונה – מדיניות שעיקרה היא כזו: דיבור כנה, אמפאתי, מלא תקווה ונטול שמץ ציניות מול הציבור, גם היהודי, ומנגד יחס ריבוני, מלא ביטחון עצמי והומור ומלא בוז לנתניהו עצמו. כשנתניהו חרחר את ההסתה האופיינית לו וצייץ בטוויטר בספטמבר האחרון "איזה תיקי שרים בני גנץ הבטיח לאיימן עודה ואחמד טיבי?", עודה סיפק את אחת התשובות השנונות והמצחיקות שפוליטיקאי ישראלי הנפיק: "השר לענייני שולח אותך הביתה. שקרן". הייתי מוכנה