על סף התהום, ישראל עדיין רואה בשלום "פרס" לפלסטינים
העולם לא נגדנו, ובית הדין הבינלאומי לצדק אינו אנטישמי. החלטתו הצפויה בסך הכל תקעה סיכה בבועת המציאות האלטרנטיבית הישראלית – שהגיעה לשיא חדש בהצבעה בכנסת על ההתנגדות להקמת מדינה פלסטינית
היוהרה האווילית הישראלית משתקפת דווקא בהסבר של סיעת המחנה הממלכתי. ח"כ בני גנץ בכנסת, ב-17 ביולי 2024 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)
קשה להאמין שהיה מי שהופתע מהכרעת בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ), כי הכיבוש הישראלי בשטחים הפלסטינים אינו חוקי ועליו להסתיים במהרה. אם במדינת ישראל עצמה, מהזוטר שבפוליטיקאים ועד לראש הממשלה עצמו, מצהירים פעם אחר פעם שמדינה פלסטינית לא תקום, האם מישהו ציפה דווקא מהשופטים בהאג להחליט שישראל מחזיקה בשטחים האלה באופן זמני ודווקא כן מתכוונת לסגת מהם, בסופו של דבר?
כאשר שרים בכירים בממשלה חוגגים בגלוי את הפוגרומים שעושים המתנחלים בתושבים הפלסטינים ומחבקים את הפוגרומיסטים, האם מצופה היה מהשופטים בהאג לקבוע שישראל ממלאת את חובתה ככוח כובש, להגן על האוכלוסייה הנכבשת? כאשר ישראל ממשיכה לקדם בגדה טיהור אתני מואץ ובמקביל מרחיבה את ההתנחלויות, האם דווקא שופטי האג היו אמורים לקבוע כי בכוונתה של ישראל לסגת יום אחד מהשטחים שכבשה, כמתחייב מהחוק הבינלאומי?
על רקע ההחלטה הכל כך מתבקשת ומובנת מאליה הזו של בית הדין, הגרוטסקיות של ההצבעה בכנסת על ההתנגדות להקמת מדינה פלסטינית, שהתקיימה פחות מיממה לפני ההכרעה בהאג, זועקת לשמיים. היא מזקקת לא רק את היוהרה הישראלית, אלא גם את האיוולת – מדינה שממשיכה להתבריין כל הדרך לתהום.
בהסבר להצעה, שהועלתה ביוזמת הימין הממלכתי, ישראל ביתנו ושדולת ארץ ישראל, נכתב כי "הקמת מדינה פלסטינית בלב ארץ ישראל תהווה סכנה קיומית למדינת ישראל ולאזרחיה, תנציח את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ותערער את היציבות באזור". דברי הנביא ישעיהו מעולם לא נשמעו אקטואליים יותר: הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר. הקמת מדינה
רוצים "שוויון בנטל"? תפרידו דת ממדינה
לא חוסר השוויון הוא מה שמוציא את החילונים מדעתם, אלא הסירוב החרדי לרכוש את "כרטיס הכניסה לישראליות" שמעניק הצבא. אבל המדינה עצמה היא זו שנתנה לאורתודוקסים את הבעלות על היהדות, וכעת מנסה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה
דת המיליטריזם כתחליף להלכה. שלט חוצות של קמפיין התומך בגיוס חרדים בירושלים, ב-26 במאי 2024 (צילום: נועם רבקין פנטון / פלאש90)
נהג האוטובוס הערבי שהודיע לנו, קצת לפני רחוב שטראוס, על הסטת מסלול הנסיעה עקב הפגנת החרדים הגדולה, נשמע כמעט לקוני. לאישה מבוגרת ששאלה על הסיבה לשינוי אמר "יש הפגנה, גברת. כל הזמן מפגינים פה".
ירושלים אמנם מורגלת בהפגנות, אבל נדמה שהפגנת ההמונים שהתקיימה אתמול (ראשון) בכיכר השבת היתה רוויית אמוציות במיוחד. מכל הצדדים, אגב: החרדים, שהשלטים שהחזיקו הבהירו שהם רואים במחאה הזו לא פחות ממאבק נגד מלחמת שמד; המשטרה, שהגיבה כדרכה באלימות יתר תוך שימוש במכת"זיות ובבואש; וגם מצד הציבור היהודי הלא חרדי, שהפך את סוגיית גיוס החרדים לסוגיית דגל כמעט קיומית.
אחרי 7 באוקטובר, ולאור המלחמה המתמשכת בעזה על מחיר הדמים היקר שהיא גובה, אפשר להבין את ההקשחה בדרישה הציבורית לגייס את החרדים. "שוויון בנטל" הפך לצו השעה. אבל האובססיה החילונית לגייס חרדים לצבא לא התחילה ב-7 באוקטובר, וטומי לפיד עשה מזה קריירה פוליטית הרבה לפני שהמילה נוח'בה נכנסה ללקסיקון העברי.
בשם הדרישה לשוויון, הציבור החרדי זכה לאורך שנים רבות בכינויי הגנאי המסלידים ביותר: משתמטים, פרזיטים, נבערים, חשוכים. ההשתלחות בחרדים הפכה כמעט לתו תקן של הנאורות הליברלית והדמוקרטית בישראל.
שוויון – בניגוד לעצם הגיוס לצבא – הוא אכן ערך חשוב, ואילו הוא שהיה עומד באמת לנגד עיני הציבור החילוני, החברה הישראלית היתה יכולה לכונן מנגנונים ראויים יותר כדי לממשו מאשר ניסיון לגייס בכפייה קהילה שמכריזה כי תעדיף למות ולא להתחייל. אפשר היה, למשל, לאפשר חופש מצפון לכולם באשר לשאלת הגיוס, ובמקביל לאפשר לכולם ערוצים חלופיים לשירות אזרחי
חזית אנטי פשיסטית, עכשיו
יום אחד המלחמה תיגמר, והחברה שנמצא כאן בסיומה תהיה אלימה יותר ופשיסטית כמעט במוצהר. אנחנו חייבים להתחיל להיערך לכך על ידי בניית התנגדות לפשיזם – בהובלת האזרחים הפלסטינים, שיש להם קילומטראז' ארוך מאוד במאבק הזה
תהליכים המסוכנים ומרחיקי לכת. מפגיני ימין מול הפגנה נגד ההפיכה המשפטית בתל אביב, ב-18 במרץ 2023 (צילום: גילי יערי / פלאש90)
בטורה האחרון ב"הארץ" שואלת יוענה גונן בתימהון את השמאלנים שמתכוונים להצביע לנפתלי בנט – כן, מסתבר שיש טרנד כזה – "מה עובר עליכם?". השאלה והתימהון – שלא לומר התדהמה – המגולמים בה בהחלט ברורים, אבל ברורה גם התשובה לשאלה של גונן: מה שעובר עליהם, כמו על כל החברה הישראלית, הוא תהליך מואץ ועמוק של פשיזציה.
שמונה חודשים וחצי לתוך מלחמה שסופה עדיין לא נראה באופק, מסע הנקמה הישראלי ברצועת עזה הנצורה, המורעבת והחרבה ממשיך במלוא השאת, על אף מספר הקורבנות חסר התקדים; המחיר הדיפלומטי הכבד; והעובדה שפשעי המלחמה בעזה כבר נערמו לכדי האשמה בביצוע ג'נוסייד, וצווי מעצר בינלאומיים מרחפים מעל ראשיהם של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושל שר הביטחון יואב גלנט.
בתוך הזוועה המתמשכת הזו, מעט מדי תשומת לב ניתנת לתהליכים המסוכנים ומרחיקי הלכת שעוברת החברה הישראלית עצמה. עיני העולם ממשיכות להיות נשואות לעזה, ובצדק, אף שמעט מדי נעשה כדי לעצור את רצח העם שישראל מבצעת שם; בעוד החברה הישראלית, שטרם התאוששה מטראומת 7 באוקטובר, עדיין מלקקת את פצעיה ומתנהלת הלומה בין החרדה לגורלם של החטופים שעדיין נמצאים בעזה, לגורל המפונים מבתיהם בדרום ובצפון, לגורל החיילים בעזה, לגורל הכלכלה המרוסקת, לפחד מפני מלחמה נוספת שעלולה להתלקח בצפון בכל רגע.
קשה מאוד לחברה שנמצאת במצב מתמשך של טראומה, להעריך את התמורות שמתחוללות בה בזמן אמת, או אפילו להבחין בהן. עם זאת, אי אפשר להתעלם מתהליכי הפשיזציה העמוקים והמואצים שעוברת החברה הישראלית בחסות המלחמה. אמנם ישראל
מפגינות הושפלו במעצר: "זונה, למה את פה וחיילות נאנסות בעזה?"
מתחילת המלחמה, מעצרים שרירותיים של מפגיני שמאל הפכו כמעט לשגרה. אבל לפי עדויות, בהפגנה מול הקונסוליה האמריקאית בשישי שעבר האלימות הפיזית והמילולית בזמן המעצרים היתה חריגה. במשטרה מכחישים
האלימות הפיזית והמילולית היתה חריגה. הפגנה מול הקונסוליה האמריקאית בירושלים, ב-24 במאי 2024 (צילום: אורן זיו)
ביום שישי האחרון, קבוצה של 25-30 פעילות הפגינו בשעות הבוקר סמוך לקונסוליה האמריקאית ברחוב אגרון בירושלים, בדרישה לסיום המלחמה. על פי עדות המפגינות, כפי שגם עולה מהתמונות ומהסרטונים שצולמו, זאת היתה הפגנה כמעט "מנומסת": היא הוגבלה לשטח המדרכה ולא כללה חסימת כביש, והסיסמאות בה עסקו בעיקר בתמיכה המתמשכת שמספק הממשל האמריקאי לישראל במלחמה בעזה ודרישה להפסקתה.
זה לא מנע ממשטרת ירושלים לעצור באלימות שבע מפגינות, וכן מפגין נוסף כשהגיע לעמוד שם.
כעת, בפתח הקונסוליה האמריקאית בירושלים: מחאה נגד המשך הלחימה וקריאה להפסקת אש ולהרחבת הסיוע ההומניטרי (צילום: אורן זיו) pic.twitter.com/yrYn5pzOp9
— שיחה מקומית (@mekomit) May 24, 2024
מתחילת המלחמה, מעצרים שרירותיים של מפגיני שמאל הפכו כמעט לשגרה אוטומטית, ודאי בירושלים. גם לפעילות שנעצרו בשישי זה לא היה מעצר ראשון. אבל הפעם, הן אומרות, האלימות הפיזית והמילולית היתה חריגה אפילו ביחס למשטרת ירושלים: איחולי אונס נשנים, השפלות והטרדות מיניות מילוליות קשות, ברוטליות ותקיפה פיזית במהלך המעצר, ומניעת מים לאורך שעות ארוכות.
את העדויות שלהן אנו מביאים, לבקשתן, בשמות בדויים. כדי להגן עליהן – ובמיוחד לאור האיום המפורש למדי שבחרה המשטרה לשגר בתגובה לפנייה שלנו בבקשה להגיב על הטענות שנשמעו בעדויות (ראו את תגובת המשטרה המלאה בסוף הכתבה) – מלבד מפקד תחנת לב הבירה, השמטנו את שמות יתר השוטרים שהמפגינות זיהו בוודאות.
מיכל: "עשו ממש הכל כדי להשפיל אותנו""מאוד קשה להפגין בירושלים, אז ביום שישי חלק מהמפגינות קשרו את עצמן בשרשראות אחת לשנייה כדי שנוכל להשמיע את הקול שלנו עוד כמה דקות לפני שמפנים אותנו. לא