לא מבקשת ציון לשבח מהשלטון על התנהגות טובה. עינב צנגאוקר מול הכניסה לכנסת, ב-6 בינואר 2025 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)

אילו היתה מוטלת עלינו המשימה לזקק את כל הנבזות, היוהרה ואטימות הלב של הממשלה הרעה הזו במשפטים בודדים, כל שהיה עלינו לעשות הוא להציג את מה שכתב יו"ר הכנסת, אמיר אוחנה, בסיום פגישתו עם עינב צנגאוקר הבוקר (שלישי).

הפגישה בין השניים התקיימה אחרי שכניסתה של צנגאוקר למשכן נחסמה במהלך שבוע ימים, כיוון שלטענת דוברות הכנסת היא "הפרה את הסדר". שלטון שזרע בחיינו כאוס קטלני שכמותו לא ידענו מעולם מחלק לאישה האמיצה הזו, שנלחמת ללא לאות על חיי בנה, ציונים על סדר ומשמעת. האיוולת עזת המצח הזו מזכירה את העילה שבגינה משחרר הצבא לא פעם סרבני מצפון לאחר כמה תקופות כליאה, "התנהגות רעה וחמורה". כמו מורה זעוף הם נוזפים באזרחים שפועלים על פי צו מצפונם – פויה עינב, פויה סרבנים. ככה לא מתנהגים.

>> הדרישה לעסקה עכשיו מערערת את יסודות התעמולה הביביסיטית

אבל עינב צנגאוקר לא מעוניינת לקבל מהשלטון הרע הזה שממשיך להפקיר את בנה ציון לשבח על התנהגות טובה. אין לה עניין להיות נחמדה. בתעצומות נפש שרק אלוהים יודע מהיכן היא מגייסת, היא יוצאת כל בוקר למלחמה על חיי בנה כבר 15 חודשים. היא עושה זאת בכיכרות, בהפגנות, בפגישות עם כל מי שמוכן להקשיב, וגם מול האוזניים הערלות של חברי הכנסת, בוועדות השונות. היא דורשת, בצדק, שהאנשים המופקדים על חיי בנה יקשיבו לה, והיא לא מהססת "להפר את הסדר" לשם כך, כי הסדר

בשנה הזו הבנו שבחברה רצחנית אנשים קמים לשגרת יומם בדיוק כמו בכל מקום אחר בעולם. חיילים ישראלים בבית לאהיא, נובמבר 2024 (צילום: אורן כהן / פלאש90)

המשימה לסכם את השנה היוצאת נדמית בלתי אפשרית. השדים המפלצתיים ששחררה מהבקבוק עדיין מסתחררים סביבנו במלוא הטירוף ומערפלים את שדה הראייה ואת התודעה. אבל דבר אחד אפשר לומר, זאת היתה שנה שלאחריה דבר לא ישוב עוד להיות כשהיה.

>> כן, זה רצח עם

שנה שבה זוועה גדולה מכל דמיון נדחסה לתוך מילים קטנות: הרעבה, עינויים, טיהור אתני, ג'נוסייד. האם יכול אדם להבין, באמת להבין, את מלוא המשמעות של המילים האלה שננעצות בנו בדמות התמונות השואתיות המגיעות מעזה יום אחרי יום, כבר שנה שלמה? האם אפשר לעכל את העובדה ששואת עזה איננה כוח טבע, אלא מלאכה מחושבת היטב המבוצעת על ידי האנשים שהם אנחנו, האחים, האבות, הבנים, השכנים שלנו?

זאת שאלה שמבזיקה בראשי בשנה האחרונה לפחות פעם ביום – כשאני מעשנת במרפסת ומסתכלת למטה, כשאני נוסעת ברכבת או באוטובוס, כשאני הולכת ברחוב: כמה מהאנשים מסביבי אדישים לחלוטין לאפוקליפסה הזו? כמה מהם תומכים בה בחדווה? כמה משתתפים או השתתפו בה באופן פעיל? כמה מהם הגיבו באימוג'י צוחק על תמונת ילדים מורעבים, יחפים וקרועי בגדים על זרועותיהם המותשות של הוריהם בצעדות המוות בעזה, בחיפוש אחר מקלט בטוח ומעט אוכל? כמה מהם עושים בערב שבת קידוש כאשר בחדר השני נמצא הנשק ששימש אותם בגיא ההריגה ברצועה?

המציאות שיצרנו בעזה היא בלתי ניתנת לתפיסה. ילד באל-מוואסי, דרום רצועת עזה, ב-22 בדצמבר 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

"הדבר היחיד שעדיין אסור פה ללוחמים זה להיכנס למים של חוף עזה ולשכשך את הרגליים". כך מסביר יואב זיתון, כתב ynet, בכתבה על כפר הנופש שהוקם עבור החיילים בעזה. חוץ משכשוך בים, מציעים להם הכל: פיזיותרפיסט שמעסה להם את הרגליים ואת הגב; מכונות פופקורן וצמר גפן מתוק "כמו בקולנוע ובירידים"; חדר לאונג' לפינוקים קבועים, בהם וופל בלגי ופרעצלס טריים; פינה להתחזקות הרוח, עם ספרי דת וערכות תפילין וציצית, "ברוח טובה ובלי כפייה"; ארוחות בוקר מפנקות ועשירות "כמו במלון", וארוחות צהריים וערב על טהרת המנגל "שפועל בלי הפסקה".

השמדה, מסתבר, היא עסק מעייף. אחרי יותר מ-14 חודשים של מלחמת שמד שסופה לא נראה באופק, תחושות השנאה והנקם כנראה כבר לא מספקות את האדרנלין הנחוץ כדי להתגבר על התשישות והקושי בפרידה הארוכה מהבית וכל הכרוך בה – המחיר הכלכלי הכבד, המרחק מהמשפחה. על כן הצבא הגה את הרעיון הגאוני, להפוך את השירות בעזה למעין חופשה מפנקת ברמה של מלון עילית. תמריץ לא רע עבור חיילים שספק רב אם יכלו להרשות לעצמם חופשה ברמה כזו בחיים האזרחיים.

מה רואות ורואים החיילות והחיילים ממתחם הספא המפואר בלב גיא ההריגה? במקום שבו ילדים צמאים לטיפת מים מחפשים אחר שאר בשר ששרד את ההפצצה האחרונה? במקום שבו הורים מרוסקים מחפשים אחר ילדיהם מתחת להריסות? במקום שבו אימהות מלקטות עשבים ואוכל לבהמות כדי להשביע את רעב ילדיהן? במקום שבו כלבים עזובים אוכלים חלקי גופות אדם המפוזרים במרחב? מה רואים החיילים בזמן שצמר

ישראלים הגיבו בחמיצות נוכח האפשרות של הפסקת אש בצפון. אנשים מסתתרים בצד הדרך, ליד מודיעין, באזעקה, ב-7 באוקטובר 2024 (צילום: יונתן שאול / פלאש90)

בסרטון קצר שהתפרסם אתמול (יום שני), נראים תושבים לבנונים חוגגים את הידיעות על הפסקת האש המסתמנת בין ישראל לחזבאללה. בתקשורת הזרה, הופיע הדיווח הבא על הסרטון: "פליטים לבנונים התקבצו בתיכון חארת צידא כדי לחגוג את הדיווחים בכלי תקשורת ישראליים ואמריקאיים המצביעים על אפשרות של הסכם להפסקת אש קרובה. הידיעות הללו זימנו רגע של תקווה והקלה לאלה המושפעים מהסכסוך המתמשך". אנשים שמחים שהמלחמה שמחריבה את חייהם עומדת להסתיים, כפי שמצופה מבני אדם נורמליים.

אותו סרטון פורסם גם על ידי ערוץ האינסטגרם הישראלי "פוש – דיווחים בזמן אמת", עם יותר מ-860 אלף עוקבים, תחת הכותרת: "בלבנון חוגגים את הסכם הפסקת האש: 'ישראל נכנעת לחזבאללה'". בדקתי עם חברים שערבית היא שפת אימם – לא נאמר שם דבר על ניצחון.

התגובות בערוץ הישראלי, מיותר לומר, בהתאם: זעם מקיר לקיר על ההסכם המסתמן, שמחה מופגנת לאידם של הלבנונים שחייהם נחרבו, ונפנוף נמרץ בזכר החיילים ש"מותם היה לשווא". גם מול לבנון, הטוקבקיסטים דורשים את "הניצחון המוחלט".

התגובה הישראלית החמוצה נוכח האפשרות של הפסקת אש בצפון חרגה הרבה מעבר לגבולות הטוקבקים. מהראשונים לצאת נגדה היו ראשי רשויות ותושבים בצפון, שטוענים כי ההסכם המסתמן לא נותן מענה ראוי לביטחונם. איתן דוידי, יו"ר מושב מרגליות, למשל, מציב כתנאי להפסקת אש "שיהיה אזור חיץ של 2–3 ק"מ. הכפרים האלה שאיימו עלינו במשך הרבה שנים, הם יהיו שייכים לנחלת העבר".

מהצד הישראלי, ישנם לפחות 28 יישובים הנמצאים במרחק של עד 2 ק"מ מהגבול עם לבנון,