השיבה לצפון עזה: כשאתוס החיים גובר על כוח הזרוע
התמונות של רבבות העזתים העושים דרכם חזרה לביתם החרב בתופים ובשירה נתפסות על ידי רבים בישראל כתבוסה והשפלה. אבל עבור הפלסטינים, ועימם כל מי שליבו לא קהה לגמרי מרוב שנאה ונקם, זהו רגע היסטורי, שבו הובסו פנטזיות הגירוש והטיהור
לקריאת הכתבה המלאהלא נאיביים ולא לוקים באשליות. פלסטינים חוזרים לבתיהם בצפון רצועת עזה, ב-27 בינואר 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)
מי שלא הפנים את הדה-הומניזציה המוחלטת של הפלסטינים, ובראשם תושבי עזה,דה-הומניזציה שהזריקו לוורידי הציבור הישראלי מאז 7 באוקטובר, לא יכול שלא להתרגש למראה הרבבות שעושים את דרכם חזרה לצפון הרצועה עם פתיחת ציר נצרים. ניצולי שואת עזה, מותשים ומורעבים, נכים קטועי גפיים, יתומים ואלמנות, קשישות על כיסאות גלגלים הנדחפים בידי השרידים שנותרו מהמשפחה, מחזיקים בצרורות את מעט החפצים שהצליחו להציל לאורך המלחמה וחוזרים לאדמתם בתופים ובשירה אדירה.
הם אינם נאיביים, אינם לוקים באשליות; הם, יותר מכולם, יודעים היטב מה ממתין להם במקום שפעם היה ביתם: חורבן והרס בכל אשר יפנו, כמויות בלתי נתפסות של פסולת רעילה שפינויה יימשך שנים רבות. דבר לא יהיה דומה למה שהותירו מאחור כשנמלטו. ספק אם יוכלו לזהות את המקום שבו עמד ביתם. כפי שתיאר כאן העיתונאי העזתי אחמד אחמד, משפחות שכבר הספיקו לחזור לצפון הרצועה היו צריכות לחפור בהריסות בניסיון לאתר חפצים אישיים, או שרידים של אהובי ליבם שנהרגו בהתקפות, כדי להביא אותם לקבורה ראויה. את חלק מההרוגים הצליחו לזהות לפי בגדים שלבשו. מאחרים נותרו רק עצמות.
זאת רחוקה מלהיות תפאורה חגיגית לשיבתם. יתרה מזו – הם יודעים שישראל עלולה בכל רגע לבחור לפתוח עליהם שוב את שערי הגיהינום. הם מכירים היטב הן את כוחה הצבאי והן את חוסר הגבולות והעכבות שלה, ובכל זאת הם שבים בשירה. מדוע?
אולי משום שכפי שציינו פלסטינים באולפנים השונים, לראשונה מאז הנכבה של 1948 וכל הגירושים שבאו בעקבותיה, אנחנו עדים לשיבה של פלסטינים לאדמתם. מי שמכיר את מקומה
המלחמה תיגמר כשנבין שכל עוד יש דיכוי, יש התנגדות
סקרים מראים כי רוב מוחלט של הציבור מעוניין בסיום המלחמה. אבל חייבים להפנים: מעגל הדמים הזה ייפסק רק כשהחברה הישראלית תגיע למסקנה שלבני האדם שהיא מפציצה, מרעיבה וגוזלת את חרותם ואת אדמתם מגיעות בדיוק אותן זכויות כמו לנו
לקריאת הכתבה המלאהעושה רושם שהדבר היחיד שהתחרה בעוצמת הרגש שלו בשמחה על שחרור החטופות היה הזעם על שמחתם של הפלסטינים. ישראלים צופים בשחרור החטופות בעסקת הפסקת האש, בכיכר החטופים בתל אביב, כ-19 בינואר 2025 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)
קשה להאמין שנותרה עין יבשה נוכח האיחוד המרגש בין רומי גונן, דורון שטיינברכר ואמילי דמארי עם בני משפחה, חברות וחברים לאחר שחזרו ארצה בתום יותר מ-15 חודשי שבי בעזה. מדינה שלמה כמו עצרה את נשימתה עד שהן נראו יורדות מהרכב על רגליהן, ואז נפרץ הסכר באחד מרגעי השמחה הקולקטיבית הבודדים כל כך מזה למעלה משנה.
גם שכנינו הפלסטינים חוו שלשום (יום ראשון) רגעים של שמחת עניים בתוך מציאות של מוות וחורבן; גם הם זכו לעטוף ולחבק את האסירים המשוחררים שלהם שניצלו ממחנות העינויים שהקימה עבורם מדינת ישראל. די היה להביט בפניה של חברת הפרלמנט הפלסטיני, ח'אלדה ג'ראר, שיצאה מהמאסר המנהלי הממושך שבר כלי עד כדי כך שקשה היה לזהות אותה, כדי לדמיין מה עבר עליהם בתקופת הכליאה. "אין חיים בכלא", אמרה ג'נין עמרו, בת 23, אחת האסירות הפלסטיניות המשוחררות לאורן זיו, "זה היה למעשה בית קברות".
עושה רושם שהדבר היחיד שהתחרה בעוצמת הרגש שלו בשמחת הציבור הישראלי על שחרור החטופות היה הזעם על שמחתם של הפלסטינים במשוחררים שלהם, שזכו בישראל קטגורית לכינוי "מחבלים"; תודעה טאוטולוגית, שבה פלסטיני הופך למחבל מעצם העובדה שישראל עצרה אותו. ועל כן אסור לבני עמם לשמוח בשחרורם, עד כדי כך שהציוץ האנושי כל כך של ח"כ איימן עודה, שהביע שמחה על שחרור החטופים והאסירים והוסיף כי "חייבים לשחרר את
הסולטן אוחנה והאזרחית צנגאוקר
בעיניו של אמיר אוחנה, אישור הכניסה לכנסת הוא טובה שהוא מעניק לנתינים, מקום שבו הם יכולים "לשפוך את ליבם". אבל עינב צנגאוקר לא רואה את עצמה כנתינה, אלא כאזרחית שתובעת מהשלטון שיעשה את מה שנדרש ממנו
לקריאת הכתבה המלאהלא מבקשת ציון לשבח מהשלטון על התנהגות טובה. עינב צנגאוקר מול הכניסה לכנסת, ב-6 בינואר 2025 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)
אילו היתה מוטלת עלינו המשימה לזקק את כל הנבזות, היוהרה ואטימות הלב של הממשלה הרעה הזו במשפטים בודדים, כל שהיה עלינו לעשות הוא להציג את מה שכתב יו"ר הכנסת, אמיר אוחנה, בסיום פגישתו עם עינב צנגאוקר הבוקר (שלישי).
הפגישה בין השניים התקיימה אחרי שכניסתה של צנגאוקר למשכן נחסמה במהלך שבוע ימים, כיוון שלטענת דוברות הכנסת היא "הפרה את הסדר". שלטון שזרע בחיינו כאוס קטלני שכמותו לא ידענו מעולם מחלק לאישה האמיצה הזו, שנלחמת ללא לאות על חיי בנה, ציונים על סדר ומשמעת. האיוולת עזת המצח הזו מזכירה את העילה שבגינה משחרר הצבא לא פעם סרבני מצפון לאחר כמה תקופות כליאה, "התנהגות רעה וחמורה". כמו מורה זעוף הם נוזפים באזרחים שפועלים על פי צו מצפונם – פויה עינב, פויה סרבנים. ככה לא מתנהגים.
>> הדרישה לעסקה עכשיו מערערת את יסודות התעמולה הביביסיטית
אבל עינב צנגאוקר לא מעוניינת לקבל מהשלטון הרע הזה שממשיך להפקיר את בנה ציון לשבח על התנהגות טובה. אין לה עניין להיות נחמדה. בתעצומות נפש שרק אלוהים יודע מהיכן היא מגייסת, היא יוצאת כל בוקר למלחמה על חיי בנה כבר 15 חודשים. היא עושה זאת בכיכרות, בהפגנות, בפגישות עם כל מי שמוכן להקשיב, וגם מול האוזניים הערלות של חברי הכנסת, בוועדות השונות. היא דורשת, בצדק, שהאנשים המופקדים על חיי בנה יקשיבו לה, והיא לא מהססת "להפר את הסדר" לשם כך, כי הסדר הוא
השנה שאחריה שום דבר לא יחזור להיות כשהיה
הרעבה, עינויים, טיהור אתני, ג'נוסייד, אדישות ואפילו עליצות מול ההרג, השתקה של כל ביקורת, דיכוי האזרחים הפלסטינים. 2024 היתה השנה שבה הרשינו לנורא מכל לקרות
לקריאת הכתבה המלאהבשנה הזו הבנו שבחברה רצחנית אנשים קמים לשגרת יומם בדיוק כמו בכל מקום אחר בעולם. חיילים ישראלים בבית לאהיא, נובמבר 2024 (צילום: אורן כהן / פלאש90)
המשימה לסכם את השנה היוצאת נדמית בלתי אפשרית. השדים המפלצתיים ששחררה מהבקבוק עדיין מסתחררים סביבנו במלוא הטירוף ומערפלים את שדה הראייה ואת התודעה. אבל דבר אחד אפשר לומר, זאת היתה שנה שלאחריה דבר לא ישוב עוד להיות כשהיה.
>> כן, זה רצח עם
שנה שבה זוועה גדולה מכל דמיון נדחסה לתוך מילים קטנות: הרעבה, עינויים, טיהור אתני, ג'נוסייד. האם יכול אדם להבין, באמת להבין, את מלוא המשמעות של המילים האלה שננעצות בנו בדמות התמונות השואתיות המגיעות מעזה יום אחרי יום, כבר שנה שלמה? האם אפשר לעכל את העובדה ששואת עזה איננה כוח טבע, אלא מלאכה מחושבת היטב המבוצעת על ידי האנשים שהם אנחנו, האחים, האבות, הבנים, השכנים שלנו?
זאת שאלה שמבזיקה בראשי בשנה האחרונה לפחות פעם ביום – כשאני מעשנת במרפסת ומסתכלת למטה, כשאני נוסעת ברכבת או באוטובוס, כשאני הולכת ברחוב: כמה מהאנשים מסביבי אדישים לחלוטין לאפוקליפסה הזו? כמה מהם תומכים בה בחדווה? כמה משתתפים או השתתפו בה באופן פעיל? כמה מהם הגיבו באימוג'י צוחק על תמונת ילדים מורעבים, יחפים וקרועי בגדים על זרועותיהם המותשות של הוריהם בצעדות המוות בעזה, בחיפוש אחר מקלט בטוח ומעט אוכל? כמה מהם עושים בערב שבת קידוש כאשר בחדר השני נמצא הנשק ששימש אותם בגיא ההריגה ברצועה?
זאת היתה שנה שבה ענינו על השאלה