הרצון העז להציע תקווה בימים שבהם היא נעדרת באופן כה עמוק מובן. כנס "הגיע הזמן" בתל אביב, ב-1 ביולי 2024 (צילום: אורן זיו)

בסוף השבוע הקרוב, בימים חמישי ושישי, תתקיים בירושלים "ועידת השלום העממית" של קואליציית "הגיע הזמן" – חזית של 50 ארגוני שלום וחברה משותפת, "הפועלים יחד בנחישות ובאומץ לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני בהסכם מדיני שיבטיח את זכותם של שני העמים להגדרה עצמית ולחיים בטוחים", כהגדרתם.

אנחנו נמצאים בימים חשוכים ומרים שכמוהם לא ידענו מעולם. בלי ספק, התעוררות מחנה השמאל והפגנת נוכחות שלו בסדר גודל כזה הן דבר חשוב ובעל ערך, ואני מורידה את הכובע בפני כל אחת ואחד שפועלים כדי לחולל שינוי לקראת עתיד טוב יותר. אבל המסגור של הוועידה והתכנים שהיא מציעה לאורך היומיים העמוסים לעייפה בפעילויות ובפאנלים, מעלים תהיות עגומות באשר לאופן שבו המחנה מבין את תפקידו ברגע הזה מול האתגרים שניצבים בפניו. ואף יתרה מכך, מתעוררת שאלה יסודית יותר – האם המחנה בכלל מבין את גודל השעה הנוראה הזו שבה אנחנו נתונים?

ועידת השלום העממית (מדוע עממית? מה עממי בה?) תתקיים בעיצומו של רצח עם מתמשך, שכבר גבה את חייהם של עשרות אלפי בני אדם בעזה, רגע לפני הרחבת מלחמת השמד. עברתי בקפידה על התוכנית הגדושה של הוועידה, וככל שהצלחתי לראות – ואם החמצתי, אשמח לעמוד על טעותי – המילה עזה מופיעה רק בפאנל אחד, תחת הכותרת "שלום אחרי 7 באוקטובר – קולות מעוטף עזה ומעזה", בהשתתפות "תושבי העוטף ונפגעי הטבח, ומסרי וידיאו של פעילי שלום מעזה". בתום יותר משנה וחצי של השמדה שיטתית ברצועה, הקורבנות היחידים שאסונם מקבל הכרה הם הישראלים נפגעי הטבח. העזתים שעוברים

בשמאל-מרכז לא מעלים על הדעת שלמפלגה ערבית יש אידיאולוגיה ועקרונות. יו"ר בל"ד סמי אבו שחאדה בדרך לקלפי, נובמבר 2022 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

"אבן שזרק טיפש לבאר, אלף חכמים לא יוציאו" אומר הפתגם. השאלה כעת היא כמה חכמים יידרשו כדי להוציא את אבן השקרים שזרק לזירה עיתונאי בור ורשלן, וכבר קיבלה חיים משלה.

"קטרגייט" היא ללא ספק אחת הפרשיות הפוליטיות הלוהטות ביותר שהסעירו את החברה הישראלית בתקופה האחרונה, ולכל זרד שמשליכים למדורת הפרשה הזו יש פוטנציאל בעירה של מאה בולי עץ. אבל בשביל לעמוד על מידת המופרכות של תיאוריית הקונספירציה שפרסם בתחילת החודש בן כספית (ושיובל קרני, כתב ynet וידיעות אחרונות, הדהד והעצים כשבועיים לאחר מכן, אבל אליו נגיע בהמשך), לא צריך אפילו עשרה חכמים; די במעט מידע ובאונה אחת מתפקדת. אילו הרשימה המוזרה הזו של כספית מ-2 באפריל היתה מתפרסמת יום אחד קודם, הייתי משוכנעת שמדובר במהתלת אחד באפריל.

>> עזמי בשארה: "מי שהצביע לנתניהו הוא האחראי לניצחונו, לא בל"ד"

בטורו על הפרשה הביטחונית המדוברת, כספית כותב ממש כבדרך אגב על "עוד אירוע שמעורר סימני שאלה", ואז, בכמה משפטים קצרים, פורש תיאוריית קונספירציה מסחררת על נסיבות הריצה הנפרדת של בל"ד בבחירות האחרונות.

"כזכור, חצי שעה לפני מועד סגירת הרשימות לכנסת התברר כי בל"ד (סמי אבו שחאדה) מעוניינת להתפצל מחד"ש-תע"ל (טיבי ועודה). אף אחד לא הבין את המהלך הזה. היה ברור שמדובר בהתאבדות מצידה של בל"ד, שסיכוייה להישאר מחוץ לכנסת במקרה של פיצול היו גבוהים", כותב כספית. האמת היא שאיש לא "זוכר" את זה

את האלטרנטיבה לכניעתו של האב ולמשת"פיות של האם מציגות בסרט בנותיהם, נציגות הדור הצעיר שהתקומם ברחובות איראן באותה תקופה. מתוך הסרט האיראני "זרע התאנה הקדושה" (2020) של הבמאי מחמוד רסולוף

הצפייה בסרטו של הבמאי האיראני מוחמד רסולוף, "זרע התאנה הקדושה", היתה חוויה מערערת: במשך 167 דקות ראיתי לא רק את ההווה העגום של מולדתי איראן, אלא גם את העתיד המתהווה של מדינת מגוריי, ישראל.

ייתכן שצריך להקדים כאן אזהרת ספוילר, אם כי אני לא בטוחה מה משמעות המושג ביחס לסרט שבו הספוילר הוא המציאות עצמה. הנה הספוילר: במשטר דיכוי, אף רקמה חברתית, עד לתא האינטימי ביותר של המשפחה, לא נשארת מוגנת.

הסרט נפתח באירוע משמח – אב המשפחה, אימאן (שמשמעות שמו "אמון" ומגולם על ידי השחקן הנהדר מית'אק זארע), מקוּדם אחרי שנות שירות רבות למשרת שופט-חוקר בבית המשפט של המהפכה, הידוע לשמצה. האם, נג'מה (השחקנית סוהילה גולסתאני), נרגשת מהשיפור שיביא הקידום ברמת חייהם, אך גם מבינה שהוא גוזר עליהם ועל שתי בנותיהם הצעירות חיים של חשאיות והסתרה מעתה והלאה. לרגל הקידום, אימאן מקבל אקדח, שנוכחותו תעצב את השתלשלות העלילה – שהופכת בחלק האחרון למותחן מורט עצבים – כמו גם את גורל בני המשפחה, עד לסוף המר.

השיחה מגיעה אליך רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"לביאה במאבק על הדמוקרטיה היהודית, בן גביר ביחס לערבים". גלי בהרב-מיארה (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)

"היועצת המשפטית לממשלה נראית כמו לביאה כשהיא נאבקת למען הדמוקרטיה היהודית, אבל בעניין היחסים עם הערבים, היא הופכת לבן גביר". את הדברים האלה אמר לי בראיון ד"ר חסן ג'בארין, מנהל מרכז עדאלה לזכויות המשפטיות של המיעוט הערבי בישראל, לפני כחצי שנה. באופן מדהים ממש, במכתב ששיגרה אתמול (ראשון) גלי בהרב-מיארה לשרי הממשלה לקראת הדיון וההצבעה על הדחתה, היא טוענת למעשה את אותו הדבר בדיוק: אני הייתי הבן גביר שלכם, על מה ולמה מתכוונים להדיח אותי?

>> לא אסלח ולא אשכח: גררו אותי להפגין למען ראש השב"כ

בכתב ההגנה שלה, שומרת הסף הדגולה, זו שהדחתה, אם תבוצע, מוגדרת כקריסה הסופית של הדמוקרטיה הישראלית, מונה את שורת ההחלטות הממשלתיות שבהן תמכה בשנה וחצי האחרונות. חלקן מהוות עיוות חריף של החוק, חלקן נגועות באפליה גזענית עמוקה, חלקן תמיכה בפשעי מלחמה מובהקים ופשעים נגד האנושות.

מאחורי כמעט כל דוגמה שהיא מציינת במכתב כעדות לנאמנות שלה לממשלה מסתתרים פשעים בסדרי גודל מחרידים, שזכו לאישורה. "תפישת הפעולה מול עזה", למשל, הוא שם מכובס למלחמת השמד שמנהלת ישראל נגד הרצועה, שהביאה את ישראל לבית הדין הבינלאומי לצדק באשמת ביצוע פשע הג'נוסייד, בין היתר על ידי הרג המוני ובלתי מובחן של עשרות ומאות חפים מפשע שהוגדרו כ"נזק אגבי" בתהליך סימון מטרות שהתבצע על ידי בינה מלאכותית.

השיחה מגיעה אליך