לתפיסתו, "הקולות מחוץ לגדר" הם בהכרח קולות עקרים וחסרי משמעות. רביב דרוקר (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)

אחת האינדיקציות למצבו העגום של המחנה הליברלי-דמוקרטי בישראל היא המקום המרכזי שתופס בקרבו "שיח ההשפעה". זוהי אינדיקציה עצובה במהותה: בעוד הימין הפשיסטי מכתיב את המציאות, המחנה שמנגד עסוק בדרכים שבהן יוכל, אולי, להשפיע על שולי שוליה.

רכיב מרכזי ב"שיח ההשפעה" הוא "הפרגמטיזם", שתפקידו להציע דרכים לתרגם את השאיפה להשפעה למהלכים קונקרטיים. השדה הסמנטי הזה כולל גם את האנטיתזה של הפרגמטיסט: "הטהרן הפוליטי", כלומר מי שאינו מאמץ את הדרכים שמציע הפרגמטיסט, מסיבות אידיאולוגיות וטקטיות כאחד.

ביטוי לעמדה זו נתן ההיסטוריון והאינטלקטואל הפלסטיני-אמריקאי רשיד ח'אלדי, בסרטון קצר מתוך ראיון שנערך איתו לאחרונה. "יש לך שתי אפשרויות", אומר ח'אלדי, "אתה יכול להיות מיעוט זעיר וחסר השפעה לשארית חייך, לצד אנשים שחושבים בדיוק כמוך ומחזיקים בדיוק בעמדה הנכונה, ובמקרה כזה אתה הופך את עצמך לחסר תועלת מוחלט; או שאתה יכול לחשוב על אסטרטגיות שיחברו אותך עם אנשים שאינך מסכים איתם על הכול, אבל מסכים איתם על מטרות ספציפיות".

הקטע הזה, שנאמר בהתייחס לפעילים הפרו-פלסטינים בארה"ב, הפך לוויראלי בקרב "שוללי הטהרנות" בפיד השמאלני שלי. הבה נבחן, אם כן, כמה מהגישות והיוזמות מבית המדרש הפרגמטי על גווניו, בהקשר הישראלי.

את אחת היוזמות החדשות בכיוון "הפרגמטי" הציע ידידי נועם שיזף. בפוסט שפרסם בשבוע שעבר הכריז שיזף על התפקדותו למפלגת הדמוקרטים, והפציר בציבור הרחב ללכת בעקבותיו כדי לקדם בפריימריז של המפלגה מועמדים שמציבים את סוגיית הכיבוש בראש סדר העדיפויות שלהם. תומכי המהלך אף הזכירו, בקריצה, כי התפקדות למפלגה אינה מחייבת הצבעה לה. כלומר, המהלך אמור להיות רלוונטי גם לאלה שאינם ממוקמים פוליטית על הספקטרום הציוני, ובלבד שיחזקו

רוצים לתת לגיטימציה להחלטה של המכללה לפטר אותי. ד"ר ורדה סעדה (צילום: מפלגת כל אזרחיה)

כשפרצה מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023, ד"ר ורדה סעדה היתה בהפלגה אי-שם בים התיכון, מנותקת במתכוון מהחדשות כדי לנוח ולחדש כוחות לקראת חזרה לשגרת היומיום. על דבר המתקפה והמלחמה שפרצה בעקבותיה שמעה מזוג אמריקאים שהיו איתה על הספינה.

"הם אמרו לי: 'ורדה, יש לכם מלחמה בארץ'. אמרתי להם: 'אני לא רוצה לשמוע, כל שני וחמישי יש לנו מלחמה', והם ענו: 'לא, הפעם זה יותר קשה, בואי תראי'". מזועזעת מהצילומים והסרטונים שהראו לה, פרסמה סעדה בפייסבוק כמה פוסטים שבהם הביעה חרדה מפגיעה בישראלים ובפלסטינים כאחד.

"ח'אמנהאי הוא לא איום קיומי". הפוסט שבגללו נעצר פעיל ערבי

אחד הפוסטים האלה היה צילום מסך ששיתפה סעדה מתוך סרטון שהראו לה על האונייה. כיוון שהחיבור לאינטרנט לא היה יציב, הסרטון "נתקע" על פריים שבו נראה חייל פצוע. סעדה צילמה את הפריים ופרסמה את התמונה בחשבון הפייסבוק שלה.

"כמה שעות לפני כן פרסמתי פוסט על ילד פלסטיני שנפגע. כדי ליצור איזון, פרסמתי את התמונה של החייל הפצוע, להדגיש שהכיבוש קורע אותי מבפנים כמו כל אמא שרואה את הילד שלה פצוע, ללא קשר לאיזה צד היא שייכת".

הפרסומים האלה, לצד פרסומים אחרים של סעדה לאחר 7 באוקטובר, שימשו את מכללת קיי, שם לימדה במשך 28 שנה, כעילה להשעייתה ובהמשך לפיטוריה. בתום מאבק משפטי קיבל בשבוע שעבר בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע את תביעתה של סעדה, וקבע כי פרסומיה חוסים תחת חופש הביטוי והחופש האקדמי וכי הליך הפיטורים שלה היה נגוע בפגמים רבים. "התובעת מביעה ביקורת בוטה וחריפה על צה"ל ומטיפה נגד 'הכיבוש'.

צפירת יום השואה במדינה נטולת בושה היא צליל נעדר תוכן. יום השואה בירושלים, מאי 2019. (צילום: אהרון קרון / פלאש90)

השנה, לראשונה מאז היגרתי לישראל בגיל תשע, לא אעמוד בצפירת יום השואה. מתוך יראת כבוד לזכר קורבנות האסון הנורא ביותר בתולדות העם היהודי, אסרב לקחת חלק במסורות ובטקסי הזיכרון הממלכתיים, בשעה שהממלכה עצמה הפכה לממלכת מוות, שכל מהותה הוא חילול זכרם של הנספים. השנה לא אשתף עוד פעולה.

>> כן, זה רצח עם

בצפירת יום הזיכרון איני עומדת כבר שנים. לא בהתרסה ולא בהפגנתיות; אני מקפידה שלא להיות במרחב ציבורי בזמן הצפירה, כדי שאוכל להימנע מהצורך לקחת חלק באחד המופעים האינסופיים של פולחן המוות והשכול, ובמיליטריזם החולני שבו לוקה המדינה הזו בצורה אנושה כל כך. שירי יום הזיכרון אינם מעוררים בי דבר מלבד חרדה עמוקה וניכור. הסגידה למוות ולמתים במדים מבעיתה אותי.

אבל יום השואה היה תמיד שונה. האנושיות עצמה, כך הרגשתי, מרכינה ביום זה את ראשה בבושה, והצפירה היא קול זעקתה. זהו יום הנושא את משקלה, המוחשי כמעט, של אחריות גדולה ונוראה המוטלת עלינו. על כולנו.

שנים רבות ראיתי כיצד מדינת ישראל מאמצת לחיקה אנטישמים ופושעי מלחמה, מארחת אותם ביד ושם ומיד לאחר מכן סוגרת איתם עסקאות נשק מניבות. ובאותה נשימה ממש היא גם מנופפת בשואה כדי להשתיק, בברוטליות, כל ביקורת על פשעיה. הבנתי היטב שזכר השואה, מבחינת ישראל, אינו יותר מכלי מניפולטיבי המאפשר לה לדרוש חסינות בלתי מוגבלת.

למרות זאת, בתודעה שלי, יום הזיכרון הממלכתי לשואה היה מנותק מכל המניפולציות האלה. אולי מפני שענה על

ב-2024 איראן לבדה היתה אחראית ל-64% מכלל ההוצאות להורג המתועדות בעולם. תליין מכין חבל תלייה באיראן

מעטים רגעי האושר המזדמנים לאדם בחייו כמו אלה שפקדו את השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, לאחר שהכנסת אישרה את חוק עונש מוות לערבים. כל החיים שמעכשיו אפשר יהיה ליטול בדין, תארו לכם. בקבוק השמפניה שניסה לפתוח בחגיגיות מופגנת אינו מבטא את גודל התרוממות הרוח שוודאי הרגיש.

>> אם יאושר, חוק עונש המוות בישראל יהיה הגרוע בעולם

אבל הוצאות להורג, בן גביר ודאי יודע, אינן רק כיף ושעשועים, אלא עניין הדורש הכרעות, פעולות והתארגנויות לוגיסטיות רבות. במובן זה, אישור החוק הגיע בתזמון מושלם, שכן ההתחככות היומיומית עם איראן מאפשרת לו ללמוד שיעור בהלכות תליינות מאחת המומחיות העולמיות: לפי אמנסטי אינטרנשיונל, ב-2024 איראן לבדה היתה אחראית ל-64% מכלל ההוצאות להורג המתועדות בעולם. בן גביר לא יכול היה לבקש מנטור מקצועי ומנוסה יותר.

ההגדרה שמציע החוק החדש באשר למקרים שיחייבו המתה, "רצח בנסיבות טרור במטרה לשלול את קיומה של מדינת ישראל", אומנם עמומה דיה כדי לכלול כמה שיותר פלסטינים – ורק פלסטינים – אך מחמיצה הזדמנות פז "לטפל" במתנגדים ובסוטים אחרים. אף כי מבחינת שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', תחולת החוק רחבה יותר ותאפשר להוציא להורג גם "בוגדים מבפנים", בהשוואה לעמיתיהם האיראנים הם עדיין טירונים. מגוון העבירות המאפשרות גזר דין מוות במשטר האיראני מסחרר בהיקפו, וכולל, לצד רצח, גם אונס, פדופיליה, זנות, סחר בסמים, הומוסקסואליות, שוד מזוין, ניאוף, "מלחמה נגד האל", הפצת שחיתות ועוד.

האיראנים יכולים לסייע לבן גביר בחשיבה יצירתית לא רק בכל הנוגע לזהות המומתים, אלא גם לדרכי ההמתה.