את האלטרנטיבה לכניעתו של האב ולמשת"פיות של האם מציגות בסרט בנותיהם, נציגות הדור הצעיר שהתקומם ברחובות איראן באותה תקופה. מתוך הסרט האיראני "זרע התאנה הקדושה" (2020) של הבמאי מחמוד רסולוף

הצפייה בסרטו של הבמאי האיראני מחמוד רסולוף, "זרע התאנה הקדושה", היתה חוויה מערערת: במשך 167 דקות ראיתי לא רק את ההווה העגום של מולדתי איראן, אלא גם את העתיד המתהווה של מדינת מגוריי, ישראל.

ייתכן שצריך להקדים כאן אזהרת ספוילר, אם כי אני לא בטוחה מה משמעות המושג ביחס לסרט שבו הספוילר הוא המציאות עצמה. הנה הספוילר: במשטר דיכוי, אף רקמה חברתית, עד לתא האינטימי ביותר של המשפחה, לא נשארת מוגנת.

הסרט נפתח באירוע משמח – אב המשפחה, אימאן (שמשמעות שמו "אמון" ומגולם על ידי השחקן הנהדר מית'אק זארע), מקוּדם אחרי שנות שירות רבות למשרת שופט-חוקר בבית המשפט של המהפכה, הידוע לשמצה. האם, נג'מה (השחקנית סוהילה גולסתאני), נרגשת מהשיפור שיביא הקידום ברמת חייהם, אך גם מבינה שהוא גוזר עליהם ועל שתי בנותיהם הצעירות חיים של חשאיות והסתרה מעתה והלאה. לרגל הקידום, אימאן מקבל אקדח, שנוכחותו תעצב את השתלשלות העלילה – שהופכת בחלק האחרון למותחן מורט עצבים – כמו גם את גורל בני המשפחה, עד לסוף המר.

עלילת הסרט מתרחשת בסוף 2022, עם פרוץ מחאת "אישה, חיים, חרות" בעקבות הריגתה של הצעירה מהסא אמיני על ידי משמרות הצניעות בשל "חיג'אב לקוי". בין הסצנות, רסולוף משלב סרטונים אותנטיים שתיעדו את הברוטליות שבה דיכאו הכוחות החמושים של המשטר את המחאה ברחובות. בלתי אפשרי לראות את הסרטונים הקשים האלה מבלי לחשוב על תמונות דומות המתעדות את האלימות המשטרתית נגד מפגינים כאן, בישראל.

כמו בסרטו הקודם, "אין רשע בעולם" (ששמו בעברית, כפי

"לביאה במאבק על הדמוקרטיה היהודית, בן גביר ביחס לערבים". גלי בהרב-מיארה (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)

"היועצת המשפטית לממשלה נראית כמו לביאה כשהיא נאבקת למען הדמוקרטיה היהודית, אבל בעניין היחסים עם הערבים, היא הופכת לבן גביר". את הדברים האלה אמר לי בראיון ד"ר חסן ג'בארין, מנהל מרכז עדאלה לזכויות המשפטיות של המיעוט הערבי בישראל, לפני כחצי שנה. באופן מדהים ממש, במכתב ששיגרה אתמול (ראשון) גלי בהרב-מיארה לשרי הממשלה לקראת הדיון וההצבעה על הדחתה, היא טוענת למעשה את אותו הדבר בדיוק: אני הייתי הבן גביר שלכם, על מה ולמה מתכוונים להדיח אותי?

>> לא אסלח ולא אשכח: גררו אותי להפגין למען ראש השב"כ

בכתב ההגנה שלה, שומרת הסף הדגולה, זו שהדחתה, אם תבוצע, מוגדרת כקריסה הסופית של הדמוקרטיה הישראלית, מונה את שורת ההחלטות הממשלתיות שבהן תמכה בשנה וחצי האחרונות. חלקן מהוות עיוות חריף של החוק, חלקן נגועות באפליה גזענית עמוקה, חלקן תמיכה בפשעי מלחמה מובהקים ופשעים נגד האנושות.

מאחורי כמעט כל דוגמה שהיא מציינת במכתב כעדות לנאמנות שלה לממשלה מסתתרים פשעים בסדרי גודל מחרידים, שזכו לאישורה. "תפישת הפעולה מול עזה", למשל, הוא שם מכובס למלחמת השמד שמנהלת ישראל נגד הרצועה, שהביאה את ישראל לבית הדין הבינלאומי לצדק באשמת ביצוע פשע הג'נוסייד, בין היתר על ידי הרג המוני ובלתי מובחן של עשרות ומאות חפים מפשע שהוגדרו כ"נזק אגבי" בתהליך סימון מטרות שהתבצע על ידי בינה מלאכותית.

משמעות ה"מלחמה בטרור ובהסתה לטרור", שבה מתגאה היועמ"שית, היתה בשנה וחצי האחרונות מעצרים המוניים של אזרחים פלסטינים בישראל על ביטויי

נוקשות אידיאולוגית והיצמדות דתית כמעט לכללים שנוסחו לפני עשרים שנה, תוך התעלמות תמוהה מהנסיבות הפוליטיות הנוכחיות. הפגנה בברלין ב-2017 (צילום: קרן מנור / אקטיבסטילס)

לארבעת יוצרי הסרט "אין ארץ אחרת" – באסל עדרה, יובל אברהם, רחל שור וחמדאן בלאל – היתה שהות קצרה מאוד, אם בכלל, ליהנות מההישג יוצא הדופן שלהם עם הזכייה בפרס האוסקר עבור הסרט התיעודי הטוב ביותר, לפני שהסערה סביב זכייתם פרצה במלוא עוזה.

בחלקה, הסערה הזאת היתה צפויה לחלוטין: המתקפות הישראליות הממורמרות על הסרט, שלפיהן הסרט זכה כי בהוליווד אוהבים להציג ישראלים רעים מול פלסטינים טובים; הסרט ממומן על ידי קרנות הנתמכות בידי ממשלות זרות, צירוף המילים שמבחינת הימין אמור להעביר צמרמורת של חלחלה בגבו של כל ישראלי; וכמובן הצהרתו של שר התרבות, מיקי זוהר, שקבע כי הסרט "משמש ככלי תעמולה אנטי ישראלי ופוגע בשמה הטוב של מדינת ישראל", וקרא למוסדות תרבות שלא להקרינו, בליווי במסע הכפשה נבזי נגד הסרט ויוצריו.

החלק הפחות צפוי בסערה שהתחוללה בעקבות הזכייה היה ההודעה שפרסם פאקב"י (PACBI) – הקמפיין הפלסטיני לחרם אקדמי ותרבותי על ישראל, השייך לתנועת החרם הפלסטינית BDS – שפסלה את הסרט בטענה שהוא מפר את כללי האנטי נורמליזציה שקבעה התנועה.

מאז פרסומה, הודעה זו חוללה וממשיכה לחולל דיונים סוערים מאוד ברשתות. שלא במפתיע, תקשורת המיינסטרים הישראלית עטה עליה כמוצאת שלל רב. עם זאת, היא לא טרחה לציין שהצהרת פאקב"י נענתה בביקורת פלסטינית חריפה, ממש מקצה לקצה: פעילים מרכזיים נגד הכיבוש בגדה המערבית; אינטלקטואלים פלסטינים בעלי שם בתוך ישראל ומחוצה לה; פלסטינים ותומכי המאבק הפלסטיני לשחרור בחו"ל; וכמובן, תושבי מסאפר יטא, אלה שאת המאבק ארוך

התקרית במיאמי לא היתה הפעם הראשונה שבה יהודים שזוהו כערבים שילמו על כך מחיר. ניידת משטרה במיאמי ביץ' (צילום אילוסטרציה: Steven Straiton / ויקימדיה, CC BY 2.0)

זה נשמע כמו תסריט פרוע במיוחד של קומדיה שחורה: יהודי אמריקאי יוצא "לצוד" פלסטינים, מזהה בטעות כפלסטינים אב ובנו, יהודים ישראלים, ומרוקן עליהם מחסנית; השניים ניצלים בנס ונמלטים. בבית החולים, הבן ממהר לפרסם פוסט שבו הוא מדגיש שאביו חבש כיפה במהלך האירוע ומוסיף "אני ואבא שלי עברנו ניסיון רצח על רקע אנטישמי". את הפוסט הוא חותם בסיסמה הישראלית הפופולרית "מוות לערבים". רק אחרי שנודע לו כי התוקף הוא יהודי שחיפש להרוג ערבים, הוא מוחק את ההערות.

זאת איננה הפעם הראשונה שבה יהודים שזוהו כערבים שילמו על כך מחיר. בימים המתוחים של אוקטובר 2015, נרשמה שורה של מקרים כאלה: חיילים ירו למוות בשמחה חודדטוב, מהגר מרפובליקת דגסטן, בן 28 שהגיע לישראל ממניעים ציוניים, למד בישיבה, התגייס לצבא, שירת ביחידת "נצח יהודה" ולאחר שחרורו עבד כמאבטח. אבל החיילים חשדו שהוא ערבי. באותו חודש דקר שלמה חיים פינטו את אורי רזקן במקום עבודתו בשופרסל בקרית אתא, ובירושלים חרדי תקף במוט ברזל תושב שהלך לתומו במרכז העיר ופצע אותו קשות כי "חשב שהוא ערבי".

זהו כלל אצבע ישראלי ידוע: ככל שהמציאות מתוחה ואלימה יותר, כך מסוכן יותר להיראות ערבי. אבל האלימות הזו, על שלל מופעיה, איננה בלעדית רק לתקופות שחריגות באלימות שלהן. בשטחי השליטה הישראליים, אף פעם אין זמן טוב "להיראות ערבי". את התובנה הזו זיקק סייד קשוע באחד הפרקים המצחיקים וגם העצובים ביותר בסדרה "עבודה ערבית", שבו גיבור הסדרה, אמג'ד עליאן, נכנס לבית האח