תוצאות הבחירות לכנסת ה-24 (על סמך 89% מהקולות ולפני ספירת המעטפות הכפולות) הן – שוב – הפגנת כוח של המצביעים הפלסטינים בישראל. בדיוק כמו הקודמות. רוצה לומר – לא רוצים אותנו? סבבה. תיתקעו עם הפלונטר הפוליטי הזה שלכם לנצח.

מצביעים בקלפי בטייבה, 23 במרץ 2021 (צילום: אורן זיו)

התוצאות המאוד עגומות האלה רשומות הפעם על שמו של הסמרטוט הפוליטי הגדול ביותר שצמח פה אי פעם, בני גנץ. תהרגו אותי, אני לא מצליחה להבין איך מישהו שם את הפתק שלו בקלפי שוב, לא כל שכן 256,520 מישהו'ס כאלה, נכון לעכשיו. אני רושמת את זה כרגע תחת "תופעות פסיכופתולוגיות שאין להן הסבר". שמישהו אחר יסביר.

לגנץ היתה הזדמנות חד פעמית ובלתי חוזרת להתיר את הפלונטר ולהתמנות לראש ממשלה, לא חליפי ולא ברוטציה שלצד השני לא היתה כל כוונה לקיים. במקום זה, הוא החליט לומר למצביעים הפלסטינים בישראל באופן גלוי, בוטה ומפורש: הקול שלכם לא שווה שום דבר ולהצבעה שלכם אין כל ערך. הוא אמר את זה כמובן גם לכל מצביעיו, אבל הם הרבה פחות משמעותיים פה.

על המכה המורלית הזאת התלבש בנימין נתניהו – ה"גאון" הפוליטי שיש לו רק שטיק אחד בן לפחות 2,000 שנה בספר – ודחף שוב את אותו טריז עייף. בטון שנסדק, כך אומרים לי, קל מאוד לפירוק. ואיחודים פוליטיים הם משהו הרבה יותר שברירי מבטון.

לפני שמתחילים שוב ב"חשבונות הנפש" המעושים והשחוקים הרגילים, בואו נדבר רגע על מספרים. על שיעורי ההצבעה, אולי המספר החשוב ביותר בכל מערכת בחירות בכל מקום. ארבע מערכות בחירות רצופות, התנודות שנרשמות בשיעורי ההצבעה קשורות באופן די מובהק, בהפרש של שברי אחוזים, לתנודות בשיעורי ההצבעה בחברה הערבית בישראל.

לתפיסתי, רדיקליות אמיתית בימים האלה (דהיינו תפיסת העניין משורשיו), היא ההיפך מהביטוי של התפיסות אולי השמרניות ביותר של כת הניאוליברליזם הגוססת ומונשמת – "זכותי על", "בחירה חופשית", או הצד הנגדי של ה"כפייה".

המאפיין אולי הבולט במיוחד של הכת הזאת, ברמת אמונות הליבה, ה"יהרג ובל יעבור", זה האינדיבידואליזם הריק הזה. מה שהכוהנת הגדולה, ראש ממשלת בריטניה לשעבר מרגרט תאצ'ר, הגדירה כ"אין דבר כזה חברה, רק יחידים ומשפחות" (ולעניות דעתי היא הכניסה את ה"משפחות" בקטע אפולוגטי בלבד).

החברה האידיאלית לפי הכת הזאת היא אוסף של אטומים שמתחרים זה בזה. כל אדם לעצמו, ותמיד על חשבון מישהו אחר. אלא אם אתרע מזלך להיות בשכבה התחתונה של הפירמידה. בכל מקרה, שדה הראיה שלך תמיד אמור להיות מוגבל לראש שהרגל שלך דורכת עליו ולרגל שדורכת לך על הראש. באופן הזה, עצם הרעיון של סולידריות נהיה כל כך זר, כל כך מחוץ לעולם המושגים שלנו, שכשהמילה כבר מופיעה איש לא מבין יותר על מה בכלל מדברים.

אני מוכרחה לומר שמעולם לא ראיתי את הדבר הזה בצורה הבוטה ביותר שלו כמו שאני רואה אותו עכשיו במסגרת ה"דיון" על החיסונים. אבל לא רק מהצד הזה, אלא מכל צדדיו ובכל ההיבטים שהוא נוגע בהם.

ניידת חיסונים של מד"א בטיילת בתל אביב, ב-20 בפברואר 2021 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

אין דבר שהוא פחות בחירה אישית מאשר הבחירה להתחסן/לא להתחסן. מדובר בבחירה חברתית נטו, במובנה המזוקק ביותר. יש לזה הגיון ביולוגי מאוד פשוט. וירוס הוא טפיל אובליגטורי, שחייב להידבק למארח כדי לשרוד, ושכל "רצונו" בחיים הוא לשרוד. אין לו שום פואנטה אחרת. כשהוא נתקל בקשיים בהשגת המטרה, הוא מסתגל ומשתנה (ע"ע מוטציות). אם אין חיסון, הדרך

משרד הפנים הכריז אתמול (שלישי) על זכייתן של העמותות פתחון לב ואשל ירושלים במכרז להפעלת חלוקת תלושי מזון בהיקף של 700 מיליון שקל לאוכלוסיות זכאיות. זאת, לאחר שבית המשפט פסל את זכייתה של שופרסל במכרז בתחילת החודש בעקבות עתירה של פתחון לב.

לפי הודעת משרד הפנים, פתחון לב תהיה אחראית על החלוקה במחוזות תל אביב, חיפה והצפון; ואשל ירושלים (שהוקמה על ידי כולל חב"ד) תבצע את החלוקה במחוזות דרום, מרכז, יהודה ושומרון וירושלים.

עוד מסר המשרד שהתקציב יוענק ל-200 אלף משפחות מוחלשות (ויותר ממיליון זכאים), "בהתאם לאמות המידה שנקבעו ושתפורסמנה באתר האינטרנט של משרד הפנים. זאת לצד מידע ופרטים מלאים בשפות השונות, כולל קובץ שאלות ותשובות, מפה אינטראקטיבית לאיתור נקודות המכירה השונות בארץ ועוד".

עוני בישראל, אילוסטרציה (צילום: נתי שוחט / פלאש90)

הקריטריונים לחלוקת הסיוע ללא הגשת בקשה מיוחדת, כפי שקבע שר הפנים, אריה דרעי, הן קבלת הנחה בארנונה בשיעור של יותר מ-70%. בנוסף, הסיוע יינתן ללא בקשה לאזרחים ותיקים שמקבלים גימלת הבטחת הכנסה, "בכפוף לנתונים הקיימים במחלקות הגבייה ברשויות המקומיות".

מבחינה לוגיסטית, חלוקת תלושי המזון תתבצע באמצעות כרטיסי מזון נטענים, שלפי משרד הפנים יחולקו בכמה פעימות בחודשים הקרובים. שווי כרטיס לזכאי יהיה כ-300 שקל, ולכל נפש נוספת יתווספו 225 שקל, בכפוף למבחני הכנסה. המקסימום למשק בית בכל אחת מהפעימות הוא כ-2,400 שקל.

הכרטיסים יהיו ניתנים לשימוש ביותר מ-1,500 נקודות מכירה "בפריסה ארצית רחבה ככל הניתן", שכוללות מכולות שכונתיות, רשתות פרטיות ועסקים קטנים שמוכרים מזון.

הקריטריונים שקבע דרעי עוררו ביקורת נוקבת מצד ארגוני חברה אזרחית שעוסקים בסוגיות של עוני וביטחון תזונתי, שטענו כי הם מדירים אוכלוסיות שלמות, ובהן תושבי הנגב בפזורה ותושבי ירושלים המזרחית, וכן אזרחים רבים שהרשות שלהם אינה נותנת הנחות

הרבה מילים נשפכו על "פרשת גיימסטופ" בימים האחרונים. אינספור הסברים מלומדים ולא פחות פרשנויות, חכמות יותר או פחות. היו מי שהכתירו את הסיפור כמהפכה שאחריה ישתנה הכל – בשוק ההון ובכלל. אחרים טענו שמה שהיה הוא שיהיה, הבית שוב ינצח, וזה לא אומר כלום על כלום. האמת היא שכולם צודקים. וגם טועים.

העובדה שאנחנו לא מבינים מה קרה עם "גיימסטופ" היא חלק מהסיפור. מפגין מתנועת "לכבוש את וול סטריט" (צילום: בי. סי. לוריו CC BY NC ND 2.0)

במסגרת המלים הרבות שנשפכו על הסיפור הזה סופקו גם הסברים די ממצים למונחים הנפוצים בו, כמו שורט, רדיט, רובין הוד וקרן גידור. היו אפילו הסברים שאנשים שאינם לגמרי יודעי ח"ן יכולים לצלוח אותם בצורה סבירה.

אבל הסיבה המרכזית לכך שאנשים סבירים, בלי שום רקע בשוק ההון או בכלכלה תיאורטית, לא מצליחים כמעט להבין את הסיפור המסעיר הזה אינה מקרית. לא סתם יו"ר הפדרל ריזרב האמריקאי המיתולוגי, אלן גרינספן, הגדיר את השפה שהוא משתמש בה (ה"פדספיק" המפורסם) כ"מלמולים ברמה גבוהה של חוסר בהירות".

בהירות בכל הנוגע לחלוקת המשאבים במסגרת השיטה הכלכלית הכושלת שבתוכה אנחנו מנסים לשרוד היא אסון לכל מי שמרוויח ממנה. הבורסה, לפחות כקונספט, היתה אמורה להיות בדיוק המקום שמאפשר יותר דמוקרטיזציה בחלוקת המשאבים הזאת, ודווקא משום כך, הבהירות הזאת מסוכנת במיוחד לגבי כל מה שקורה בבורסה.