הונגריה הובילה, פולין למדה ממנה. מחאה בפולין נגד הפגיעה בבתי המשפט ב-2017 (צילום: גז'גוז' זוקובסקי CC BY-NC 2.0)

מאז שפרץ במלוא עוזו המשבר המשטרי עם קום הממשלה החדשה, אחד התחביבים המרכזיים כאן נהיה השוואות מוליכות אימה – מרפובליקת ויימאר של שנות השלושים במאה שעברה ועד לתוניסיה וברזיל של היום. כל כמה ימים נמצא משטר נורא חדש, שאנחנו הולכים להידמות לו. בהקשרים האלה מוזכרים לא מעט המשטרים האי-ליברלים המלאים או החלקיים של מזרח אירופה, בעיקר הונגריה ופולין.

יש לומר את האמת, אנחנו לא באמת דומים לאף אחת מהמדינות האלה, בהרבה דברים קטנים ובדבר גדול אחד (כן, הכיבוש). אבל זה לא אומר שאי אפשר ללמוד הרבה מניסיונם של אחרים. אין ספק שהפשיסטים שלנו עושים את זה. הרבה מאוד מהצעדים שהם עושים כאן היום מועתקים, בצורה כזאת או אחרת, מהמתקפות שהתבצעו במקומות אחרים בעולם על המוסדות הדמוקרטיים, גם בצורה – בליץ חקיקה וסוגים מסוימים של פרופגנדה; וגם במוקדי ההתקפה – התקשורת, מערכת המשפט בכללה, השופטים וכדומה. כמו הפשיסטים שלנו, גם אנחנו יכולים ללמוד ולקבל השראה מאנשים שגם תחת המשטרים האלה לא מאבדים תקווה ולא מפסיקים לפעול כדי לשנות את המצב.

לצורך כך, התקיים ביום ראשון בתל אביב כנס ביוזמת "זזים – קהילה פועלת" ובשיתוף שתיל הקרן החדשה לישראל, שעסק בנושא "התנגדות אזרחית במזרח אירופה, ומה חשוב שנלמד מזה". המשתתפים היו ארבעה מנהיגות ומנהיגים מתנועות אזרחיות מובילות: קרלינה סקורון-באקה, מנכ"לית אקציה-דמוקרטיה (Akcja Demokracja) בפולין; מאטה ורגה, מנכ"ל א-האנג (aHang) בהונגריה; מרינה פבליק, מנכ"לית ומייסדת קרני-פרומני (Kreni-Promeni) בסרביה; וטודור ברדטן, מייסד שותף

את טענות המגזר על התלות של כולנו בו אפשר להפריך די בקלות. הפגנת הייטקיסטים בתל אביב נגד הרפורמה במערכת המשפט, ב-31 בינואר 2023 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

אף שזה מרגיש כמו נצח, עוד לא עברו חודשיים מאז השבעת הממשלה החדשה. ממשלה זו אמנם מייצרת מיומה הראשון כמויות אדירות של רעש, אפילו בקנה מידה של ישראל, אבל האיום שלה ברור לגמרי, ומתגבר עם כל יום שעובר. אפשר היה להתרשם כאילו זאת השתוללות של חבורת בריונים שלא ממש מבינים איפה הם נמצאים. בפועל, בעין הסערה יושבת חבורה אידיאולוגית פנאטית, עם אג'נדה גלויה ותוכנית פעולה.

לנוכח זאת, יש משהו מייאש מאוד בגל המחאות הנוכחי. מייאש ומתסכל, בעיקר למי שמעורה בהתרחשויות הפוליטיות והמחאתיות בישראל בעשורים האחרונים. ובאמת לא צריך להסתכל מחוץ לישראל כדי להבין שאין בגל הזה יותר מדי דברים מעוררי תקווה.

ברמה העקרונית, הממשלה הנוכחית אינה צמיחה חריגה של גוף זר. היא תוצר אורגני – ומימוש רציונלי – של תהליכים שמתרחשים פה פחות או יותר מאז קום המדינה, ובמיוחד של הסתירה המהותית שבהגדרתה העצמית כ"יהודית ודמוקרטית". במובן הזה, המחאה הספונטנית, על כל צדדיה, ריאקציונרית מאוד. כרגע, היא לא משקפת הרבה יותר מאשר כמיהה לחזור ל"סדר הישן והטוב", שעמד על כנו במשך כל כך הרבה שנים, ופתאום, בתוך זמן קצר, הוא חומק לנו מהידיים. אותו סדר ישן ונפלא, שבו העלמנו עין מהסתירה הזאת והעמדנו פנים שהכל בסדר. הרי יש פה מלא "הייטק", ואפילו מנסים לשלב בו נשים, ערבים וחרדים (בהצלחה מזערית, של כולם).

לא פלא, אם כן, שכותרות רבות ואגרסיביות הוקדשו באחרונה למה שמכונה "מחאת ההייטקיסטים", חוד החנית שלנו, הבן המוכשר, היצירתי והמועדף, שהיה עסוק עד כה בתכנות, בעשיית כסף ובהזמנות בוולט, ופתאום התעורר ויצא לפתח את המוצר שנקרא "מעורבות פעילה

שינוי כמותי שהופך לאיכותי. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושר האוצר, בצלאל סמוטריץ', ב-11 בינואר 2023 (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)

להסכמים קואליציוניים בישראל אין מעמד משפטי מחייב. בניסיונות המעטים שנעשו להביא הסכם כזה, או סעיף ממנו, בפני בג"ץ, הפסיקות קבעו כי מדובר בנייר שאינו מתאים להתערבות שיפוטית. כפי שניסח זאת השופט אהרון ברק, מדובר במכשיר מקובל בישראל, ש"מהווה מסגרת להסכמה פוליטית בין המפלגות. אין הוא יכול, כשלעצמו, להפוך לחוקית פעולה שבלעדיו אינה חוקית… בדומה, אין בעצם העובדה שפעולה מסוימת נכללת בהסכם קואליציוני כדי להפוך אותה פעולה לבלתי חוקית, אם לולא אותו הסכם הפעולה הינה חוקית".

הצדדים להסכמים הקואליציוניים לרוב מודעים היטב למציאות הזו, ולעובדה שההסכמים אינם מאפשרים הגשמה מלאה של כל שאיפותיהם הפוליטיות. הסנקציה הממשית היחידה על הפרת ההסכמים היא "נשק יום הדין" של הפוליטיקה: פירוק הקואליציה.

המציאות החוקית הזו, והעובדה שפעמים רבות הצהרות דרמטיות שהופיעו בהסכם קואליציוני כזה או אחר התאדו, לא הופכים את המסמכים האלה לחסרי כל ערך או לאות מתה. קווי היסוד שהם קובעים ופורטים לפרטים – ואפילו הרטוריקה שלהם והמונחים שבהם הם משתמשים – בהחלט מביאים לידי ביטוי את סדר העדיפויות השלטוני של הקואליציה בכללותה, ושל כל רכיב מרכיביה בנפרד, מה שמכתיב בתורו את חלוקת התקציב ואת החקיקה שמקדמת הממשלה, כלומר מימוש סדר העדיפויות הזה במציאות בשטח.

ולפעמים, כמו בהסכמים הקואליציוניים הנוכחיים, מדובר בשינוי כמותי שהופך לאיכותי, כזה שמשנה בעצם קיומו את אופייה וצורתה של המדינה.

בממשלות שקדמו לתקופת הכאוס הפוליטי הנוכחית, ההסכמים הקואליציוניים היו קצרים ביותר – בין עמוד לחמישה עמודים – ועסקו רובם בדרך התנהלות הקואליציה, חלוקת תפקידים, כמה סוגיות עקרוניות לסיעות, ולעתים גם בסוגיות ספציפיות, במה שנראה מכוון בעיקר לעין הציבור, דהיינו "באנו לעבוד" (סתם כקוריוז, ה"הסכם הקואליציוני" להקמת הממשלה הראשונה של בן גוריון כלל עמוד אחד וסעיף אחד,

שלום הוא תנאי מקדים לבריאות. אמבולנס במחסום חווארה, ליד שכם, ב-12 באוקטובר 2015 (צילום: אחמד אל באז / אקטיבסטילס)

העורך הוותיק של כתב העת הרפואי הנחשב "לנסט", פרופ' ריצ'רד הורטון, מאשים את ארגון הבריאות העולמי ב"ג'נוסייד סטטיסטי" של הפלסטינים.

בטור שהתפרסם בגיליון ה"לנסט" מתחילת יוני, טוען הורטון כי בפרסום הסטטיסטי השנתי של הארגון, "World Health Statistics", ל-2022 – שמוצג כ"הערכה מקיפה של בריאות העולם" – הפלסטינים פשוט אינם.

אף שהשטחים הפלסטיניים הכבושים (oPt) נמצאים ברשימת המדינות החברות במשרד האזורי של ארגון הבריאות העולמי במזרח הים התיכון (EMRO), בטבלאות הנתונים של הפרסום הסטטיסטי אין נתונים לגבי האוכלוסייה הפלסטינית (כולל עזה ומזרח ירושלים), שמונה כ-5.5 מיליון נפש – לא במדדים המרכיבים את מטרות הפיתוח הבר קיימא, לא בנספחי המדדים הבריאותיים, ואפילו לא ברשימה של המדינות החברות במשרד האזורי.

הפלסטינים מוזכרים רק פעם אחת בדו"ח עצמו, בגרף של שיעורי המוות הגולמיים. פרט לאזכור זה, "העם הפלסטיני נמחק לגמרי", כותב הורטון. "ארגון הבריאות העולמי אשם בלא פחות מג'נוסייד סטטיסטי – העלמה מכוונת של עם מתוך מטרה לשלול את קיומו".

הורטון מספר ששאל גורמים בארגון מדוע הפלסטינים אינם מופיעים בפרסום הסטטיסטי, ולא קיבל תשובה. לדבריו, נאמר לו שארגון הבריאות העולמי מכיר בכך שאוכלוסיית השטחים הכבושים גדולה מספיק כדי להיכלל בנתונים (מה גם שברשימות הנתונים מופיעים מקומות שאוכלוסייתם קטנה בהרבה), ושמעמד הפלסטינים ייבדק בדו"חות עתידיים.

הרקע לטורו של הורטון היה אסיפת הבריאות העולמית (התכנסות שנתית של גוף קבלת ההחלטות המרכזי של ה-WHO, שבה משתתפים נציגים מכל 194 המדינות החברות בארגון), שהתקיימה בסוף מאי בז'נבה. האסיפה, ה-75 במספר, התקיימה תחת הכותרת: "בריאות למען שלום, שלום למען בריאות".

מזכ"ל ארגון הבריאות העולמי, טדרוס אדהנום