היה קל לנחש שזה לא ייגמר טוב. חיילים מגדוד נצח יהודה מסיירים בגבול ישראל-עזה, ב-20 באוקטובר 2023 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

הממשל האמריקאי עתיד להטיל סנקציות חריפות על הגדוד הדתי נצח יהודה, המשתייך לחטיבת כפיר. לחטיבה, שהוקמה כחטיבה ייעודית בשטחי המשטר הצבאי, היסטוריה ארוכה של התעללויות באזרחים פלסטינים. בעת הקמתה קל היה לנחש שזה לא ייגמר טוב. גיוס של אוכלוסייה דתית שעברה אינדוקטרינציה לתורת גזע, הקמת גדוד על טהרת אוכלוסייה זאת, ושליחתה חמושה לליבה של האוכלוסייה הילידית בגדה המערבית, זאת הפעלת פצצה מתקתקת. כבר בתחילת שנות האלפיים היה ברור שמדובר במעשה טירוף מכוון.

בצבא הבינו אז, ועכשיו עוד יותר, שאוכלוסייה חילונית-ליברלית לא ששה לעסוק במשימות שיטור ודיכוי, ולכן נבחרה לשם כך האוכלוסייה הדתית. קצרה היריעה מלספור את מעשי העינוי וההרג שביצעו חיילי הגדוד, ולכן נסקור רק את השנים האחרונות.

באוקטובר 2021 נחשף כי שלושה חמושים מגדוד נצח יהודה התעללו בעציר פלסטיני כפות, שעיניו היו מכוסות. הם דימו הוצאה להורג שלו, הצמידו קנה נשק לישבנו והיכו אותו. במקרה אחר, מ-2019, נחשף תיעוד שלהם שרים "יש פה חאפלה, תגיד שלום" כאשר הם מכים פלסטינים אזוקים. שנים קודם, ארבעה מחיילי החטיבה הודחו לאחר שחישמלו פלסטיני ותיעדו אותו מתחנן על חייו.

הנשק בחתונת השנאה, שבה דקרו את תמונות התינוק שהמחבל הדתי-לאומי עמירם בן אוליאל שרף למוות,  היה שייך לחייל מהיחידה, שהשתתף באירוע. בדצמבר 2018, חיילי הגדוד הרגו ביריות את קסאם עבאסי (17), לאחר שלטענתם ירו בגלגלים הרכב שלו, ואיכשהו פגעו בו. אף שהיה מדובר באזרח ישראלי, התיק נסגר. באוקטובר 2022 תועדו חיילי הגדוד בועטים בפלסטינים,

שימוש התקדימי והנרחב במערכות בינה מלאכותית לצורך הרג בקנה מידה גדול. הפצצות של חיל האוויר הישראלי ברצועת עזה, ב-9 באוקטובר 2023 (צילום: עטיה מוחמד / פלאש90)

המלחמה הנוכחית תיזכר בגלל 7 באוקטובר. היא תיזכר בגלל ההרס הבלתי נתפס ברצועת עזה. היא תיזכר בגלל החטופים במנהרות עזה. אבל היא גם תירשם בדפי ההיסטוריה בגלל השימוש התקדימי והנרחב במערכות בינה מלאכותית לצורך הרג בקנה מידה גדול.

התחקיר החשוב של יובל אברהם ב"שיחה מקומית" ובמגזין 972+, העוסק בשימוש בבינה מלאכותית במלחמה בעזה, מעורר הרבה מאוד שאלות קשות. חלקן עולות ברגיל בעת שימוש במערכות סטטיסטיות מהסוג הזה – לגבי הטיות מובנות וטעויות. הן מתעוררות גם כשמדובר בשימוש במערכות סטטיסטיות ברפואה, או בקריאת קורות חיים של מועמדים לעבודה, או במערכת של אמזון, ש"מנחשת" מה המשתמשים ירצו להזמין ושולחת את המוצרים למחסנים קרובים כדי לקצר הליכים. אך כשה"מוצר" שאנו מזמינים הוא הרג נרחב של בני אדם, השאלות הללו מקבלות משמעות כבדה במיוחד.

>> תחקיר: בתוך המנגנון האוטומטי של ההרג ההמוני בעזה

אף שהעיסוק בטעויות ובאופיין ההסתברותי של המערכות האלה הוא זה שלרוב עולה לכותרות, ובצדק, ארצה להתמקד כאן בנקודה בולטת פחות: הפעמים שבהן המערכת דווקא לא טועה, ומה המשמעות של זה בקנה המידה שהבינה המלאכותית מאפשרת. זו סוגיה שמביאה אותנו למה שמכונה "רגע אופנהיימר", כלומר זמן בהיסטוריה שדורש לעדכן את הפרדיגמות על איך ומה מוסרי לעשות בזמן מלחמה.

הצבא משתמש במערכות מהסוג הזה כבר כמה שנים. בעבר הצבא חשף בעצמו שימוש במערכות שחזו כביכול מפגעים בודדים, שנעצרו מבעוד מועד, למשל מערכת "הבשורה". באתר הצבא נכתב כי מערכת "הבשורה" "מאפשרת

הגרסה הראשונה לגבי נסיבות מותו עוררה תמיהות. ג'ומעה דנפירי (צילום באדיבות המשפחה)

בשבת, 3 בפברואר, שידר כתב רשת 13 בדרום, אלמוג בוקר, את הדיווח הבא: "חבר כיתת הכוננות ביישוב רתמים ירה למוות בפורץ ששלף לעברו סכין. לפנות בוקר זיהה איש ביטחון של היישוב רתמים שלושה חשודים שטיפסו מעל גדר ההיקפית של היישוב וחדרו לתוכו פנימה. כוח כיתת הכוננות של היישוב הוקפץ למקום ועצר במקום את שלושת חשודים, תושבי היישוב ביר הדאג' ופזורת רמת חובב. במהלך תחקור המעורבים במקום, אחד החשודים ביקש מחבר כיתת הכוננות להתקרב אליו, קרע את האזיקון שהוצמד לידו ושלף סכין מכיסו. חבר כיתת הכוננות, שזיהה את הסכנה, ירה לעברו באמצעות אקדחו האישי שהחזיק ברישיון. זמן קצר לאחר מכן נקבע מותו".

>>חבריו של הצעיר הבדואי שנורה: ירו בו בראש, מאחור, בלי סיבה

כך תואר מותו של ג'ומעה דנפירי כמה שעות קודם לכן ביישוב הדתי-לאומי רתמים בנגב. הדיווח הזה עורר אצלי מיד שאלות רבות. בפרט השאלה הבאה: איך ייתכן שזמן קצר כל כך אחרי האירוע הספיק ערוץ 13 לאשש מערך עובדות של מקרה שעל פניו נראה מורכב. כלומר: איך תיתכן העובדה המדהימה שדנפירי השתחרר מאזיקונים? (ניסיתי פעמים רבות להשתחרר מאזיקונים ששמו עליי חיילי המשטר הצבאי בגדה, וגיליתי שזה בלתי אפשרי). איך התברר כל כך מהר שליורה נשקפה סכנה ברורה, איך הגיעו לוודאות שהצעיר שנורה שלף סכין?

לא רציונלי ולא ביטחוני. מפגינים נגד כניסת משאיות סיוע לעזה במעבר כרם שלום, ב-29 בינואר 2024 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)

אחד הטיעונים המרכזיים להתנגדות הדתית מקיר לקיר לכל עסקת חטופים ריאלית הוא שמדובר בהתנגדות רציונלית, שתואמת את טובת הכלל. היטיב לנסח אותו העיתונאי עקיבא נוביק בטורו ב"הארץ": "את התמונה המורכבת הזאת מבטאות המשפחות הדתיות של מקצת החטופים, שנוקטות קו מנוגד לזה של מרבית המשפחות ומתנגדות לעסקה א-סימטרית. ההורים האלה מלמדים אותנו שיש בדיון הזה הבדלים תרבותיים ואידיאולוגיים. צד אחד רואה יותר את הכלל, והשני את הפרט".

בקמפיין אגרסיבי בערוץ 14, שמטרתו לבסס הצדקה להקרבת החטופים, טיעון דומה מציג אקסיומה שמדובר בהצלת החטופים או הצלת המדינה. זה נועד להסביר לנו שהדתיים הם רציונליים להחריד, והם אלה שבשאלת קרון הרכבת יבחרו בהגיון הצרוף שלהם להקריב את המעט כדי להציל את הרוב. זאת, כמובן, בניגוד לשמאל החילוני, שמורכב מפתיתי שלג טיפשים שאינם מסוגלים לראות את התמונה המורכבת, ולכן הורגים את הרוב.

מעבר לכך שקצת מוזר לשמוע טיעון כזה מציבור שרובו ימין כלכלי בואכה פורום קהלת, בזמן שנציגיו הפוליטיים עסוקים בעיקר בתקציבי ענק סקטוריאליים, ברור לגמרי שה"כלל" כאן אינו חלילה האנושות כולה. אפילו לא "הישראלים". בתורת הציונות הדתית, הכלל הוא יהודים בלבד. ניתן גם לתהות אם לא היו נשמעות שם נעימות אחרות אילו החטופות היו בנות אולפנה חסודות, ולא חיילות או משתתפות מסיבת הנובה.

גם הרציונליות של הטיעון מוטלת בספק, לנוכח ההתנגדות של אותם ציונים דתיים גם לעסקת החטופים הראשונה בטיעונים שאינם מתחום הרציונליות, ואם זה היה תלוי בהם, אז גם עשרות הישראלים והישראליות שחזרו לביתם היו ממשיכים להינמק