הפציעה המוסרית עוד תסתבר כאחד הנזקים הגדולים של המלחמה

הצבא, בפקודת הממשלה ובתמיכת חלק גדול מהעם, מממש מזה למעלה מחצי שנה את תאוות הנקם לאחר הטבח הנורא של 7 באוקטובר. ישראל משיתה על תושבי עזה, המעורבים והלא מעורבים, מוות, נכות, תחלואה קשה, רעב והרס נרחב של רכוש, בהיקפים חסרי תקדים. בשעטת הקרב, ממעטת התקשורת לחשוף את ממדי האסון שהמיטה ישראל על העזתים, והמשטרה וחלק מהמעסיקים נוקטים באמצעים קשים כנגד כל מי שמנסה להביע אמפתיה לסבל האנושי של הצד השני.

אך גם המחיר שמשלמים חיילים, משפחותיהם ושאר אזרחי המדינה בשל המלחמה לא זוכה לדיון ציבורי ראוי. מספר ההרוגים והפצועים מבין החיילים מוצנע ומוצג כרע ההכרחי להחזרת הביטחון לתושבי המדינה. הנזק הנגרם למאות אלפי חיילים שלחמו בעזה ולא סבלו מפגיעה גופנית, לחיילים המשרתים בגדה, לחטופים שנותרו בחיים ולמשפחותיהם ולשאר האזרחים נשאר בגדר הערת שוליים.

ההכרה בתסמונת הפוסט טראומטית כהפרעה נפשית ייחודית והכללתה בספר האבחנות הפסיכיאטרי (ב-DSM3) בשנת 1980, עודד מחקר נרחב – אפידמיולוגי, ביולוגי וקליני. ריבוי המלחמות ב-50 השנים האחרונות והמעורבות האינטנסיבית של קהילת מטפלי הנפש, חשפו פערים משמעותיים בין ההגדרה של התסמונת הפוסט טראומטית על פי ההגדרות המקובלות (שעודכנו פעמים חוזרות), ובין התמונה השלמה של הסבל הנפשי של יוצאי המלחמה, או אנשים שחוו טראומות אחרות. על רקע זה, אימצה הקהילה הפסיכיאטרית סינדרום ייחודי – פציעה מוסרית (moral injury), הנבדל מהתסמונת הפוסט-טראומטית.

הטריגר לסינדרום הוא אירועים חוזרים, הפוגעים באופן קשה בליבה המוסרית של הפרט; הנפגע יכול להיות מבצע הפעולה, עֵד או קורבן; הפגיעה בעקרונות המוסריים מעוררת רגשות של אשמה ובושה, הגורמים לירידה חדה באמון של הנפגע כלפי הסובבים אותו, או כלפי הגופים והמוסדות של המדינה. בשני המקרים מתלווים לתחושות אלה דיכאון, חרדה, בידוד חברתי ואף מחשבות על נזק עצמי; לעתים אף תופעות של אלימות, אלכוהוליזם ושינוי קיצוני בשאיפות, ביכולת הפרנסה ובקשרים החברתיים.

השכיחות של תסמונת פוסט טראומטית לאחר מלחמת עיראק היתה כ-29%, ולאחר מלחמת יום כיפור כ-21%. לאחר 32 שנות מעקב, רק 7% מיוצאי מלחמת יום כיפור נשארו פוסט-טראומטיים. הפציעה המוסרית כנראה שכיחה יותר. מאחר שהמחקר בחיתוליו (עדיין לא תוקפו כלי המדידה המתאימים), ניתן לדווח כי כ-60% מיוצאי המלחמות בעיראק ובאפגניסטן סובלים מ-5 סימפטומים ויותר מאלה הנכללים בהגדרה של פציעה מוסרית, וכ-90% לפחות מסימפטום אחד. כן נמצא כי חיילים רבים יותר פונים לעזרה במהלך או לאחר מלחמה עקב פציעה מוסרית מאשר עקב תסמונת פוסט טראומטית.

אין מידע מהימן מה משכו של תהליך ההחלמה מפציעה מוסרית ואם הוא בכלל אפשרי. מספר לא מבוטל של יוצאי מלחמה סובלים משילוב של שתי התסמונות.

לשקם את המצפן המוסרי

הפציעה המוסרית היא תופעה עתיקת יומין. בטרגדיה "הרקלס", שכתב אוריפידס האתונאי ב-416 לפנה"ס אומר גיבור המחזה, הרקלס, "הבושה מהרוע שעוללתי מכלה אותי". בימינו, התופעה החלה לקבל את תשומת הלב הראויה של קהילה המחקר הפסיכיאטרית לפני כ-15 שנה בלבד. פותחו כלי מדידה, נערכו סקרים אפידמיולוגים ואף הוגשו הצעות לאסטרטגיות טיפוליות. כן נמצא כי התופעה אינה ייחודית ליוצאי צבא. בין הקבוצות האחרות שנפגעות, בולטים באופן מיוחד אנשי מערכת הבריאות.

בחרתי להביא דוגמאות של חיילים שדיווחו על פציעה מוסרית אף שהאירוע ששימש טריגר היה מינורי, או מוצדק על פי כל דין: חייל שקיבל פקודה להשאיר חייל פצוע בשדה הקרב, ולא לסייע לחיילים או לאזרחים הנמצאים בסכנת חיים, בשל הסכנה שהוא עלול להשית על עצמו ועל חבריו, וציית לפקודה; חייל שהרג צלף של האויב יחד עם תינוק שבו השתמש הצלף כמגן אנושי, לאחר שזה גרם לאבדות רבות במחלקה שלו.

אך מעניינת במיוחד עדותו המפורטת של טיילר בודרו, מפקד מחלקה במרינס, ששירת בעיראק ולימים הפך את ההתמודדות עם הסבל הנפשי שלו למפעל חיים. במסגרת סיור באחד מהכפרים, מספר בודרו, הוא החליט לערוך חיפוש בבית כלשהו אחר כלי נשק וחומרי חבלה. הוא הורה למשפחה לפנות את הבית, ובני הבית צייתו ללא כל התנגדות. חלק מהמחלקה ערך חיפוש יסודי והאחרים שיחקו עם הילדים בחצר וחילקו להם סוכריות. לאחר שהסתיים החיפוש, התנצל המפקד בפני המשפחה על ההטרדה וחוסר הנוחות. לא נורתה ולו ירייה אחת במהלך החיפוש, מדגיש בודרו, ולא נשפך דם. מספר שעות אחרי האירוע, החל בודרו להרגיש תעוקה ותחושת חוסר נוחות שליוותה אותו זמן רב לאחר מכן. פגיעה בפרטיות ובעצמאות, תוך שימוש בפערי הכוחות, היתה עבורו פגיעה קשה במצפן המוסרי, למרות שהיתה מינורית וקל היה להצדיקה.

מניסיון העבר בעיראק, באפגניסטן ובווייטנאם, ניתן להסיק כי המלחמה המתמשכת בעזה, על מוראותיה (המספר הגבוה של חיילים שעומדים בסכנת חיים, פגיעה מסיבית בבני אדם ובעיקר בחפים מפשע, כולל ילדים, נשים, הפקרת החטופים), תביא לתופעה נרחבת של פציעות מוסריות בקרב החיילים והאזרחים הישראלים המעורבים ישירות במלחמה ובקרב בני משפחותיהם. סביר מאוד להניח כי כאשר אזרחי ישראל ייחשפו למלוא הזוועה המתרחשת בעזה, ייפגעו אנשים רבים נוספים.

אנו מניחים כי לרוב בני האדם יש קוד מוסרי בסיסי המשמש אותם לנתב את דרכם בחיים, מורה להם כיצד להתנהג עם בני אדם אחרים. הרג של אדם אחר, הרס רכוש, פגיעה בפרטיות והרעבה הם חריגות בוטות מהקוד המוסרי הבסיסי המשותף לרוב המכריע של בני אנוש. לפיכך, יסתבר עד מהרה כי אין מלחמה צודקת. מרבית האנשים אינם מצליחים להצדיק הפרה בוטה של הקוד המוסרי על ידי מעשיו של הצד השני, נוראים ככל שיהיו, וסובלים מהפרעות נפשיות וחברתיות קשות לאורך זמן. טיפול אישי על ידי אנשי הקהילה הטיפולית לא יספיק במקרה של פציעה מוסרית. נדרש שינוי חברתי מרחיק לכת, אשר ישקם את המצפן המוסרי של הציבור הישראלי.

ד"ר בנימין מוזס הוא רופא פנימי ואפידמיולוג קליני, החוקר את יחסי הגומלין בין רפואה, מדע וחברה