יום ראשון. הטלפון שלי רטט, העיר אותי משינה. זה באסל. "הורסים פה, הם… בוא מהר, חייב לנתק", אמר. ברקע שמעתי צעקות. "מה?" אמרתי, אבל השיחה נותקה. הזדקפתי במיטה. דממה של שבע בבוקר בחדר. התארגנתי מהר, בלי לאכול כלום, ויצאתי מהבית. חישבתי: שעה נסיעה.

ככה התחיל המסע. יומיים הסתובבנו, אני ורחלי – צלמת ושותפה לכתבה, נסענו בין הנהר לים, פגשנו אנשים שביתם נהרס בחודש האחרון. מעט מאוד נכתב על כך בעברית. כמעט כלום.

הריסות באל-זרנוג (צילום: רחל שור)

בכניסה לכפר של באסל עמדו עשרות שוטרי מג"ב. לצדם כמה תושבים, מקובצים. באסל החזיק מצלמה. שוטר השליך רימון הלם, לפלס דרך. הרימון התנפץ ליד ילדה, שקיפצה ואחזה באוזנה השמאלית. באסל נרתע לאחור, קלט אותי פתאום, ונופף.

הכרנו לפני שנה, אני ובאסל, כשסיים ללמוד משפטים. בזמנו חיפש משרה. היום סיפר לי בהיסוס שהתחיל לעבוד בתחנת דלק מקומית, של משאבה אחת, ליד הבית. הוא בן גילי, גר בתוואני, יישוב קטן סמוך לחברון. שם נפגשנו היום. שם הצבא הרס מבנה של חקלאי מקומי.

באסל אמר: "איפה אתה? עד שבאת הרסו כבר. זה, כל המבצע הזה, כדי להרוס דיר של חקלאי. הדיר שווה כמה אלפי שקלים. המבצע בטח עלה לכם, יעני, לישראל, עשרות אלפי שקלים".

בינתיים החיילים כבר עזבו. הלכנו לחקלאי שהרסו לו את הדיר. הפנים שלו היו אדומות, קפוצות מזעם. באסל הכיר אותו, אמר לו שלום. שאלתי: "מה קרה?" אבל הוא לא ענה לי. לא הביט בי. הסתכל רק על באסל, ואמר: "תגיד לו, שהם הרסו את הדיר של הכבשים שלי. בשיא החום. תגיד לו, 50 כבשים יש לי. תגיד לו – אין כאן איך לבנות, כי אין תוכנית מתאר מספיקה. תגיד לו, הצבא רוצה להוציא אותנו מכאן, והורס לנו הכל".

היום בצהרים (שבת) ניהלתי שיחה מזעזעת, ארוכה, מהקשות שניהלתי בחיי. דיברתי עם ורדה אבו חדיד, המטפלת של איאד אלחלאק, שנרצח בשבוע שעבר בעיר העתיקה על-ידי חייל מג"ב.

דיברתי איתה כדי לשאול משהו קצר. היא כבר התראיינה מספיק. לא תכננתי לכתוב כלום. אבל דבריה, שזרמו בשטף, מוטטו אותי, ונעשה ברור מיד שאני חייב לתרגם אותם כאן, במלואם, מילה במילה. בלי לערוך כלום. כך סיפרה:

"אני אישה נשואה. יש לי ילד, בן 13, שמאז הירי הנפש שלו, כמו הנפש שלי, נחרבה. הוא אמר לי היום: די אמא, שאף אחד לא יבוא הביתה יותר. אל תעני לטלפון. התקשרתי אלייך ויצאתי מהבית. אני לא רוצה שהוא ישמע את השיחה בינינו.

איאד אלחלאק

"הבן שלי ראה אותי בתקשורת, ושמע שסיפרתי על הדם של איאד, שניגר מול עיני. מאז הוא לא יוצא מהבית. אבא שלו אמר לו היום, בוא נטייל, והוא סירב. מפחד מהשוטרים. אתה מבין? ואני, הבריאות הנפשית של הילדים שלי חשובה לי.

"איך השם שלך? יובל? אתה יהודי? כן. מה? אל תדאג. בעלי עובד אצל היהודים. אם היית רואה איך הם גילו אמפתיה כלפי, ביקרו אותי בבית. בסופו של דבר אנחנו חיים יחד, באותה העיר.

"25 שנה אני עובדת כמטפלת במרכז לבעלי צרכים מיוחדים. זו משימת חיי. ביום ההוא, בדרך לעבודה, עברתי כמו תמיד ליד תחנת המשטרה. לא היה שם אף אחד. המשכתי. הגעתי לחנייה, ליד חדר האשפה. ראיתי את פועלי הניקיון, עומדים בחוץ.

"ואז שמעתי צרחות. הסתובבתי לאחור. רואה את איאד. זה איאד, איאד! אהוב שלי! ואני שומעת גם צעקות של חיילים. שומעת את קול הנשק ביד שלהם. ואז ירייה. ירו בו, באיאד.

"אחרי הירי אחד מעובדי הניקיון אומר לי: סבתא, בואי תתחבאי כאן, בואי תתחבאי, ואני, בכנות, חלאס, הפחד השתלט עלי, ורציתי להגן על עצמי. נכנסתי לחדר

רנדא, עיתונאית בת 28 מעזה, נשארה ערה עד מאוחר כדי לצפות בסדרה "אום אהרון". "בדרך-כלל אני לא רואה סדרות אבל הפעם הסתקרנתי, רציתי להבין למה כולם מתנגדים לה, על מה המהומה." סיפרה לי במהלך ראיון בזום.

הסדרה בת 30 פרקים, אחד לכל יום ברמדאן, והיא משודרת כבר שבועיים ברשת MBC הסעודית. גיבוריה הם יהודים-ערבים אשר חיים יחד עם מוסלמים ונוצרים בעיירה קטנה באזור כווית ב-1948. הסיפור מסתבך כאשר מוקמת מדינת ישראל והיחסים בקהילה מתערערים – היהודים מתחילים לסבול מדיכוי מידי חלק משכניהם, ומתמודדים עם דילמות ומשברים.

"קשה לי לצפות בסדרה", רנדא אומרת. "התוכן שלה ציוני מאד. למשל, בפרק הראשון, יש סצינה שבה מכריזים על הקמת מדינת ישראל ואחד מהיהודים אומר למשפחה שלו: אנחנו צריכים לשוב למולדת".

קבלת שבת בסדרה "אום אהרון" ברשת הסעודית MBC (צילום מסך מתוך הסדרה)

רנדא אינה לבד. הסדרה עוררה גל של ביקורות בעולם הערבי, וגם דיונים בשאלות כמו מי נושא באחריות לגורל היהודים הערבים שנעלמו. רוב המבקרים טענו כי הסדרה היא ניסיון של הממשלה הסעודית, שעומדת מאחורי רשת MBC, להכשיר את הקרקע לנורמליזציה עם ישראל, וכי העלילה שלה משרתת את הנרטיב הישראלי.

הקטע שאליו רנדא התייחסה מעניין: היהודים והמוסלמים נראים בו כשהם מקשיבים להכרזה על הקמת ישראל, ושתי הקהילות מוכות תדהמה. בקרב היהודים מתפתח ויכוח קולני. עזרא, בנו של הרב דוד, דורש "לסיים את הגלות" ולהגר לישראל, אבל אביו מסרב, וצועק עליו: מולדתנו כאן, בכווית.

גם המוסלמים נסערים. אחד מהם מאשים את היהודים בני המקום במה שאירע, ואילו אחר מזכיר לו שיש הבדל גדול בין יהודים לבין ציונים. "אני בטוח שהיהודים שחיים אצלנו, וברחבי העולם הערבי, מתנגדים למה שקרה", הוא אומר, וחברו משיב: "אפילו אם הם מתנגדים לציונות היום, בעתיד – הם יסכימו