כעשרים פעילות ופעילי תנועת "המרד בהכחדה" חסמו הבוקר (שישי) למשך כשעתיים את הכניסה לשגרירות ברזיל במרכז תל אביב. הפעולה התקיימה במחאה על מהלכים חדשים של ממשלת בולסונרו לביטול הגנות חוקיות על יערות האמזונס ועל הקהילות הילידיות החיות בהם. מהלכים אלו נועדו לאפשר מסירת חלקים גדולים יותר של היערות לתאגידים בינלאומיים שכורתים את העצים ומשתמשים באדמה למרעה ולגידולים חקלאיים. הפעילים מציינים שפעולות הבירוא הובילו לשריפות קשות ביערות, וכך השנה לראשונה בהיסטוריה המתועדת היערות פלטו יותר פחמן דו חמצני מאשר קלטו. משמעות הדבר היא שהעולם מאבד את הריאות הירוקות החשובות ביותר שלו.

שוטרים עוצרים פעיל "המרד בהכחדה" בכניסה לשגרירות ברזיל (חגי מטר)

במסגרת המחאה, כמה מהפעילות הדביקו את ידיהן בדבק חזק לרצפה, ובכך מנעו את פתיחת הדלתות המובילות לשגרירות קצת לפני פתיחתה. כשראשוני העובדים הגיעו למקום הם קראו למשטרה, והשוטרים שהוזעקו חיכו להוראות משגריר ברזיל, ולבסוף התחילו לפנות את הפעילים אחד-אחד. לפינוי הפעילות הדבוקות לרצפה נזקקו השוטרים להשיג אצטון, לשפוך אותו על ידיהן ולחכות זמן רב עד שיוכלו לשחרר אותן. עד סוף הפעולה נעצרו שישה אנשים, כשבמשך כל השעתיים שהיו שם הפעילים שרו שירים וקראו להצלת האמזונס ועתיד האנושות.

"המשמעות של חורבן האמזונס היא יותר הצפות, יותר שריפות, כל האסונות שקורים לנו בתדירות הולכת וגוברת", אמרה שקד ארד, מפעילות "המרד" במקום. "זה משפיע עלי פה בתל אביב וזה משפיע על כולנו בעולם". כשאחד מקציני המשטרה אמרה לארד שלמנוע מאנשים להכנס לעבודה שלהם זו אלימות, היא השיבה שזו פעולה לא אלימה וכן ש"אלים יותר להשמיד את יערות הגשם ולהרוס את העתיד שלנו".

הפעולה בתל אביב מצטרפת לשורה של מחאות ברחבי העולם נגד המהלכים המסוכנים של

איך מיישבים בין התחושות הסותרות האלה הבוקר? בין התרגשות קטנה ובלתי נמנעת מהמחשבה על סיום עידן נתניהו מצד אחד, להכרה בכך שהממשלה החדשה הזאת לא מבשרת טובות (ואולי אף רעות) ברוב המובנים המהותיים מנקודת מבט שמאלית מצד שני, ולתחושה שברמת העומק אולי מתרחשים כאן כמה תהליכים חיוביים מצד שלישי?

בכל זאת תהליכים חיוביים? יאיר לפיד, נפתלי בנט ומנסור עבאס בכפר המכביה, ב-2 ביוני 2021 (צילום: דוברות רע"מ)

נתחיל מהדבר הגדול ביותר שקורה פה: הכיבוש והמצור שוב מנצחים. מיליוני בני אדם שחיים תחת משטר צבאי ישראלי מפלה ודכאני בגדה המערבית לא יזכו לשום הקלה מהממשלה החדשה, שתמשיך את מדיניות ההתנחלות, הנישול והאלימות כלפי פלסטינים, שרק אתמול תיארה פה אורלי נוי.

מיליוני בני אדם שחיים ברצועת עזה המרוסקת, ששר הביטחון של הממשלה החדשה, בני גנץ, החמיר את המצור עליהם ומונע מהם שיקום של ההריסות וטיפולים לחולי סרטן, ימשיכו להינמק בכלא הגדול ביותר בעולם. הדברים האלה הפכו לכל כך אורגניים ואינהרנטיים למשטר השולט בין נהר הירדן לים התיכון, שהם כאילו שקופים, שאף אחד לא באמת מצפה מהממשלה החדשה להתייחס אליהם. שאימוץ הסטטוס קוו הגזעני הזה נראה לנו טבעי. וזה בדיוק האסון, הפשע הגדול של המדינה הזאת.

אבל זה לא נגמר שם. הממשלה החדשה, אם אכן תקום, עלולה להיות קשה ומסוכנת בהרבה מובנים אחרים. עם ראש ממשלה אולטרה-קפיטליסט, שונא ועדים וסיפוחיסט, שרוב בוחריו הימנים מאוכזבים ממנו, אנחנו עלולים לראות גם מהלכים מסוכנים של הסלמת הדיכוי נגד הפלסטינים ושל התעמרות בשכבות החלשות.

רוב התיקים הבכירים ביותר בממשלה – אוצר, משפטים, ביטחון ופנים – נמסרו לאנשי ימין ששונאים את העניים, עויינים את מערכת המשפט (כשלעתים נדירות היא

האחריות להחליף דיסקט היא עלינו. הפגנה נגד המלחמה והאלימות, יפו, 18.5.2021 (צילום: חגי מטר)

זה לא נכון. לפני שהתחילה המלחמה בעזה ישראל יצרה שורה של הסלמות בירושלים, אחת אחרי השנייה: בשער שכם, בשייח' ג'ראח, במסגד אל-אקצא ובדרכים אליו. כל שינוי של הסטטוס קוו באל-אקצא, אחד המקומות הקדושים ביותר לאסלאם, תמיד יוצר הסלמה. כניסה של שוטרים חמושים לתוך הרחבה, פציעה של מאות מאמינים, ותקיפת מתפללים אפילו בתוך מבני המסגדים בשיאו של הרמדאן – היא בוודאות מתכון לאסון, וישראל יודעת את זה, ולכן לרוב נמנעת מפעולות כאלה.

אלו הן סיבות מיידיות. אבל המלחמה הנוכחית היא נקודת שיא של חיכוך מתמשך, של אלימות בלתי מפסקת מצד ישראל ששקופה לנו רוב הזמן. עזה נמצאת תחת מצור מתמשך כבר 14 שנים. המצור, שמונע כמעט לחלוטין ייצוא ומטיל הגבלות קשות מאוד על ייבוא, מוביל לעוני ולתנאי חיים בלתי נסבלים, לרבות מחסור במים נקיים ובחשמל.

המצור מצטרף לסוגים אחרים של אלימות שישראל מפעילה כל הזמן נגד פלסטינים, כמו הריסות בתים שיטתיות בירושלים, בקעת הירדן, דרום הר חברון והנגב, ירי במפגינים, מעצרים מנהליים (כליאה ללא משפט, האשמה ברורה או הגבלת זמן), מעצרי ילדים, והרשימה עוד ארוכה. כל הדברים האלה נמצאים ברקע של ההסלמה הנוכחית.

אף אחד לא אומר שישראל צריכה לשבת בפסיביות בזמן שיורים עליה. אבל מצרים, האיחוד האירופי, רוסיה ואפילו החברה הטובה ארה"ב כבר מאוד לוחצים על הפסקת אש. חמאס מעוניין והציע הפסקת אש לראשונה כבר לפני שבוע. ישראל היא זו שבוחרת להמשיך את ה"מבצע" הזה, שנכון לשעת הכתיבה על בחייהם של 230 בני אדם בעזה, בהם 65 ילדים, ושל 12

ההסלמה הקיצונית של הימים האחרונים היא תוצאה של בחירה. של הרבה בחירות. והיא משרתת באופן מושלם ומתוזמן להפליא את ראש הממשלה נטול המנדט – בנימין נתניהו.

כבר בתחילת חודש רמדאן ראינו את הבחירה התמוהה להציב מחסומים חדשים בשער שכם, ולתקוף פלסטינים שמתכנסים שם לציון האיפטאר ואת כל סביבותיהם. היו צריכים לחלוף שבועיים של אלימות הולכת וגוברת, בתחילה מצד המשטרה ואז גם בתגובה של מוחים פלסטינים, כדי שהמשטרה תתקפל ושה"סדר" ישוב על כנו. אורן זיו כתב על האבסורד הזה כאן.

לוח הזמנים משרת את נתניהו באופן מושלם. משתתפי צעדת יום ירושלים חוגגים מול שריפה של עץ במתחם אל אקצא (צילום: מנדי הכטמן / פלאש 90)

במקביל, עם התחדשות ההפגנות השבועיות ומשמרות המחאה היומיות בשייח' ג'ראח לקראת גל נוסף של פינויי פלסטינים מבתיהם לטובת מתנחלים, המשטרה תקפה את המוחים באלימות שלא נראתה כמותה בשכונה זה זמן רב, פעם אחר פעם.

כך ראינו את השוטרים גוררים שוב להסלמה, בשכונה שהפכה מזמן לסמל פלסטיני בינלאומי לעוול קיצוני מצד ישראל: השבת קרקע שהיתה בבעלות יהודית מהימים שלפני 1948 לידיים יהודיות, תוך גירוש משפחות פלסטיניות שהיו להן נכסים בירושלים המערבית לפני 1948 – מבלי לתת להן חזרה את הקרקע שהן איבדו. אפליה יותר בוטה מזו קשה למצוא. אורן זיו כתב גם על זה, כאן.

הלאה: זריקות אבנים מתרחשות במתחם אל-אקצא לפעמים. עימותים הם אירוע שכיח שם, בעיקר בתקופת רמדאן. לרוב הם נגמרים בלא כלום, בהחלטה של המשטרה. הפעם ההחלטה היתה הפוכה: להיכנס בכל הכוח.

יותר מ-300 פצועים נמנו על