נקודת המוצא ביחס ל-BDS חייבת להיות המציאות הממשית שעימה מתמודד העם הפלסטיני. גרפיטי תמיכה בתנועת החרם על ישראל על חומת ההפרדה (ריאן רודריק ביילר / אקטיבסטילס)

לפני חמש שנים הודיעה הסופרת האירית סאלי רוני שהיא מצטרפת ליוזמת החרם הפלסטינית. רוני, שרבי מכר פרי עטה עובדו לסדרות מצליחות, ושהוגדרה לא פעם כ"קולו של דור" אמרה אז שהיא הושפעה מהדוחות הרבים של ארגוני זכויות אדם, שיצאו באותה שנה (2021) והצביעו על כך שהמשטר הישראלי עונה להגדרה החוקית של "אפרטהייד". זו הסיבה שבעטיה נענתה רוני ליוזמה הפלסטינית הלא אלימה והאנטי-גזענית להפעיל לחץ על ישראל. באותה הודעה ממש, הכריזה רוני שהיא עדיין מעוניינת מאוד שספריה יתורגמו לעברית באופן שהולם את כללי החרם.

>> אינטרמצו – תמכו בהוצאה לאור של הספר

אנחנו, ב"שיחה מקומית" ומגזין 972+, יחד עם ההוצאה לאור "ספרי נובמבר", החלטנו מיד להרים את הכפפה. אחרי חמש שנים של שיח מעמיק עם הסופרת ועם הזרועות השונות של תנועת החרם, אנחנו מכריזים היום בהתרגשות, שבחודש הבא נוציא לאור בעברית את ספרה האחרון של רוני, "אינטרמצו". הספר ייצא באופן שמכבד את כללי החרם ועומד בסולידריות עם הדרישה הפלסטינית לחירות ולזכויות אדם.

המכירה המוקדמת החלה, וניתן לתמוך בהוצאה לאור כאן.

כמו ספריה הקודמים, גם "אינטרמצו" הוא ספר נפלא, חכם ורגיש ("אף אחד לא כותב על מין ואהבה כמו סאלי רוני", נכתב בביקורת הספר ב"הארץ"), וזו זכות גדולה להביא אותו לדפוס לטובת קהל קוראי העברית, בתרגומה של דבי אילון. הוצאת הספר היא גם זכות גדולה לתקן את הרושם השגוי

כשהצנזורה מתערבת בידיעה, נאסר על גופי התקשורת לסמן או לאותת (למשל באמצעות השחרות) על התערבותה, כך שרוב פעילותה נותר בצללים (צילום אילוסטרציה: חיים גולדברג / פלאש90)

שנת 2024 הביאה את פעילות הצנזורה הצבאית לשיא שכמותו לא נראה בארץ שנים רבות. לאורך השנה פסלה הצנזורה באופן מוחלט את פרסומן של 1,635 ידיעות חדשותיות, ואסרה פרסום חלקים מתוך 6,265 ידיעות נוספות. יחד, יוצא שבכל יום בשנה שעברה התערבה הצנזורה בממוצע בכ-21 ידיעות – יותר מפי שניים מהשיא המתועד האחרון, שהיה כ-10 ידיעות ביום בשנת המלחמה הקודמת בעזה, צוק איתן (2014); ויותר מפי שלושה מהממוצע של 6.2 התערבויות ליום בתקופות ללא מלחמה. זאת, על פי נתונים שמסרה הצנזורה הצבאית לבקשת "שיחה מקומית" ו"התנועה לחופש המידע", לקראת יום חופש העיתונות העולמי, החל בשבת הקרובה, 3 במאי.

אף שבצנזורה הצבאית נמנעים מפירוט הסיבות שבגינן מתקבלת החלטה לצנזר ידיעות, אפשר להניח שמלחמת ההשמדה שישראל מנהלת בעזה, נוסף ללחימה המתנהלת בלבנון, בסוריה, בתימן ובאיראן, היא הסיבה העיקרית לשיאי הפעילות הצנזוריאלית.

הזינוק בצנזורה בשנה שעברה אינו בא לידי ביטוי רק במספרים אבסולוטיים, אלא גם בשיעור הפסילות מתוך כלל ההחלטות בנוגע לחומרים המוגשים לצנזורה, וכן בשיעור המקרים שבהם הצנזורה פסלה לפרסום כתבות שלמות, ולא רק פרטים מתוכן.

החוק בישראל מחייב עיתונאים למסור לעיון הצנזורה הצבאית כל כתבה הצפויה להתפרסם שעוסקת בסוגיות ביטחון, כשההגדרה של "סוגיות ביטחון" רחבה מאוד. ההחלטה אם למסור חומרים מסוימים לבחינת הצנזורה מתקבלת מדי יום במערכות התקשורת ועל פי שיקול דעת העורכים. כשהצנזורה

קולותיהם של פלסטינים מעזה מושתקים בקביעות. עיתונאי פלסטיני בעזה במחאה על פגיעה בעיתונאים, אפריל 2018 (ציום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

ב-7 באוקטובר 2024 הודיע בית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות למערכת "שיחה מקומית" שהוא החליט לנזוף בה בשל תלונה של שי גליק על כתבה שפרסמנו בדצמבר שעבר.

כתבתה של רווידה כמאל עמאר, שתורגמה ממגזין 972+, עוסקת בחוויותיהם של עובדי "ההגנה האזרחית של עזה", מי שמחלצים – לא פעם ממש בידיהם – את האלפים שנקברים בתוך הריסות בניינים שנפגעו בהפצצות ישראליות. גליק – צנזור מטעם עצמו המציף את המערכת שלנו באיומים בתלונות לבית הדין לאתיקה, גוף וולונטרי של מועצת העיתונות הוולונטרית בעצמה – התלונן גם הפעם, ומחה על כך שלא צוין בכתבה שצוותי ההגנה בעזה הם חלק מהמערך השלטוני של חמאס, ועל כך שלא התבקשה תגובה לציטוטים שבהם המחלצים טוענים שהצבא פוגע בהם בכוונה. בנפרד, הגיש גליק גם תלונה על מאמר דעה שפרסמנו מאת מנכ"לית "עיר עמים", יהודית אופנהיימר, שגם בו לא הופיעה תגובה של עיריית ירושלים.

>> הווסט לא עזר: כך כטב"מים ישראלים הרגו עיתונאים בעזה

בתגובותינו לבית הדין הבהרנו שתיאור המרואיינים בכתבה הוא מדויק, וכן שהכתבה נזהרת מהצגה של דעת המרואיינים כעובדה, וממילא שלא מדובר בטענות על אירוע ספציפי שניתן לקבל עליו תגובה. על טור הדעה אמרנו שאין זה מקובל כלל לפרסם תגובות על מאמרי דעה, ושאין בכך צורך.

בחודש מרץ התקיים דיון בתלונותיו של גליק, וחצי שנה לאחר מכן – ב-7 באוקטובר כאמור – קיבלנו את החלטת בית הדין (אותה ניתן למצוא

בעבר ידעתי לצאת לרחוב נגד רצח ילדים בעזה. הפעם היה קשה יותר. הפגנה מול שדה דב בתל אביב ב-2009 (צילום: אורן זיו)

מוצאי שבת. סוף אוגוסט. אני יושב באולם הראשי של תיאטרון גבעתיים עם בני כרמל, בן החמש, ושנינו מתענגים יחד על המופע הייחודי והיוצא מן הכלל "קונטרול פריק" של קולו אור. ואז התחושה מכה בי שוב. אני כבר מכיר אותה טוב. תחושת האשמה, שנובעת מהאי צדק העמוק שמובנה בתוך המצב הזה. אנחנו חיים בתקופת מלחמה, ממש לא רחוק מאיתנו המדינה שלנו הורגת עשרות אלפים ומחריבה את חייהם של שני מיליון עזתים. במנהרות מתחתיהם עדיין יש עשרות חטופים, שהמדינה בבירור ויתרה עליהם, והם גוועים לאיטם,נרצחים אחד אחרי השני או נהרגים בהפצצות. לא רחוק מאיתנו, במעלה דרך השלום בואך עזריאלי, מתקיימת הפגנה לעצירת המלחמה ולשחרור החטופים, אבל אני כאן עם כרמל, צוחק ונפעם מהמופע, כאילו כל זה קורה ביקום מקביל..

>> "אף צד לא ייעלם". שיחה בין שותפים לדרך משני עברי המלחמה

עכשיו, ביום השנה לטבח ה-7.10 ולמלחמה הנוראה הזאת, ועם התקרב יום כיפור, אני מוצא עצמי מלא בחרטה על השנה החולפת. מצד אחד, על כך שלא עשיתי מספיק כדי לעצור את הפשעים המחרידים שבני עמי מבצעים בפלסטינים, ומצד שני – שלא הקדשתי מספיק מאמצים במחשבה, בשיח, בכתיבה ובפעילות כדי להרים על נס גם את צרכיו של עמי שלי. בשני התחומים, בעיניי, לא היה פה כשל מכוון, לא "התפכחות", לא טעות בניתוח הפוליטי של המציאות או בשאיפות הראויות לחירות, שוויון, ביטחון וצדק לשני העמים – אלא