קולותיהם של פלסטינים מעזה מושתקים בקביעות. עיתונאי פלסטיני בעזה במחאה על פגיעה בעיתונאים, אפריל 2018 (ציום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

ב-7 באוקטובר 2024 הודיע בית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות למערכת "שיחה מקומית" שהוא החליט לנזוף בה בשל תלונה של שי גליק על כתבה שפרסמנו בדצמבר שעבר.

כתבתה של רווידה כמאל עמאר, שתורגמה ממגזין 972+, עוסקת בחוויותיהם של עובדי "ההגנה האזרחית של עזה", מי שמחלצים – לא פעם ממש בידיהם – את האלפים שנקברים בתוך הריסות בניינים שנפגעו בהפצצות ישראליות. גליק – צנזור מטעם עצמו המציף את המערכת שלנו באיומים בתלונות לבית הדין לאתיקה, גוף וולונטרי של מועצת העיתונות הוולונטרית בעצמה – התלונן גם הפעם, ומחה על כך שלא צוין בכתבה שצוותי ההגנה בעזה הם חלק מהמערך השלטוני של חמאס, ועל כך שלא התבקשה תגובה לציטוטים שבהם המחלצים טוענים שהצבא פוגע בהם בכוונה. בנפרד, הגיש גליק גם תלונה על מאמר דעה שפרסמנו מאת מנכ"לית "עיר עמים", יהודית אופנהיימר, שגם בו לא הופיעה תגובה של עיריית ירושלים.

>> הווסט לא עזר: כך כטב"מים ישראלים הרגו עיתונאים בעזה

בתגובותינו לבית הדין הבהרנו שתיאור המרואיינים בכתבה הוא מדויק, וכן שהכתבה נזהרת מהצגה של דעת המרואיינים כעובדה, וממילא שלא מדובר בטענות על אירוע ספציפי שניתן לקבל עליו תגובה. על טור הדעה אמרנו שאין זה מקובל כלל לפרסם תגובות על מאמרי דעה, ושאין בכך צורך.

בחודש מרץ התקיים דיון בתלונותיו של גליק, וחצי שנה לאחר מכן – ב-7 באוקטובר כאמור – קיבלנו את החלטת בית הדין (אותה ניתן

בעבר ידעתי לצאת לרחוב נגד רצח ילדים בעזה. הפעם היה קשה יותר. הפגנה מול שדה דב בתל אביב ב-2009 (צילום: אורן זיו)

מוצאי שבת. סוף אוגוסט. אני יושב באולם הראשי של תיאטרון גבעתיים עם בני כרמל, בן החמש, ושנינו מתענגים יחד על המופע הייחודי והיוצא מן הכלל "קונטרול פריק" של קולו אור. ואז התחושה מכה בי שוב. אני כבר מכיר אותה טוב. תחושת האשמה, שנובעת מהאי צדק העמוק שמובנה בתוך המצב הזה. אנחנו חיים בתקופת מלחמה, ממש לא רחוק מאיתנו המדינה שלנו הורגת עשרות אלפים ומחריבה את חייהם של שני מיליון עזתים. במנהרות מתחתיהם עדיין יש עשרות חטופים, שהמדינה בבירור ויתרה עליהם, והם גוועים לאיטם,נרצחים אחד אחרי השני או נהרגים בהפצצות. לא רחוק מאיתנו, במעלה דרך השלום בואך עזריאלי, מתקיימת הפגנה לעצירת המלחמה ולשחרור החטופים, אבל אני כאן עם כרמל, צוחק ונפעם מהמופע, כאילו כל זה קורה ביקום מקביל..

>> "אף צד לא ייעלם". שיחה בין שותפים לדרך משני עברי המלחמה

עכשיו, ביום השנה לטבח ה-7.10 ולמלחמה הנוראה הזאת, ועם התקרב יום כיפור, אני מוצא עצמי מלא בחרטה על השנה החולפת. מצד אחד, על כך שלא עשיתי מספיק כדי לעצור את הפשעים המחרידים שבני עמי מבצעים בפלסטינים, ומצד שני – שלא הקדשתי מספיק מאמצים במחשבה, בשיח, בכתיבה ובפעילות כדי להרים על נס גם את צרכיו של עמי שלי. בשני התחומים, בעיניי, לא היה פה כשל מכוון, לא "התפכחות", לא טעות בניתוח הפוליטי של המציאות או בשאיפות הראויות לחירות, שוויון, ביטחון וצדק לשני העמים – אלא

בהיעדר תשובות קונקרטיות, יהיה קשה למחנה השלום להציע חלופה להגמוניה של הימין. כנס "הגיע הזמן" בהיכל מנורה, תל אביב, ב-1 ביולי 2024 (צילום: אורן זיו)

אתמול (שני) בערב התקיים בהיכל מנורה בתל אביב כנס נגד המלחמה, בעד עסקה לשחרור חטופים ואסירים, ובעד הסכם מדיני. כ-6,000 אנשים הגיעו לכנס, והפכו אותו ככל הנראה לאירוע הגדול ביותר של התנגדות למלחמה הזו, שאינו הפגנה.

הכנס, תחת הכותרת "הגיע הזמן", אורגן על ידי מעוז ינון, שהוריו נרצחו ב-7.10 על ידי חמאס, ועל ידי עשרות ארגונים נוספים, ובהם שותפות השלום, זזים, עומדים ביחד, נשים עושות שלום, ארץ לכולם, הקרן החדשה לישראל, שלום עכשיו, פורום המשפחות השכולות, קולקטיב מזרחי-אזרחי, השמאל האמוני, איתך-מעכי ורבים אחרים. כפי שהצהירו בראיון לאורן זיו ב"שיחה מקומית" לאחרונה, ינון ושותפו עזיז אבו סארה מתכוונים לקיים אירועים נוספים בקרוב. בעוד שהקהל אמש היה יהודי ברובו המכריע, חלק מהאירועים האלה צפויים להתקיים גם בשטחים.

במבט ראשון, כנס השלום הענק שידר משהו מנותק, כמעט הזוי. לפני הפתיחה הרשמית הוקרן על מסכי ענק סרטון מ-2019, על חבורת מוזיקאים משדרות שהתחברה עם חבורה מקבילה בעזה ליצירת קליפ של שירה וריקוד משותפים. איפה זה ואיפה אנחנו. כמו כדי להעצים את המרחק בין הקליפ הזה למציאות שלנו בחודשים האחרונים, מיד הושמע אחריו קטע מ-Imagine של ג'ון לנון.

את האווירה האידילית הזאת ריסקה שורת הדוברים הראשונה שעלתה לבמה: יהודים ופלסטינים אזרחי המדינה, שבני משפחתם נרצחו או נחטפו ב-7 באוקטובר בעוטף, או נרצחו מאז במלחמה בעזה, או שהם עקורים, ואחת – ליאת אצילי – שחזרה מהשבי בעזה.

העמידה המשותפת שלהם שם, הסיפורים שסיפרו, היו אגרוף בבטן, וספק אם נשארה

רוב פעילות הצנזורה נותרת בצללים. עיתונאים משקיפים על רצועת עזה מגבעה בשדרות, ב-19 באוקטובר 2023 (צילום: נתי שוחט / פלאש90)

אחרי ארבע שנים של ירידה בהיקפי הפעילות של הצנזורה הצבאית, בשנה שעברה חל זינוק אדיר בהיקף ההתערבות של הצנזורים בעבודתם של עיתונאים. הצנזורה מנעה באופן מוחלט את פרסומן של לא פחות מ-613 כתבות שהוגשו לעיונה, כמעט פי ארבעה מאשר ב-2022, והתערבה ומחקה חלקים ב-2,703 ידיעות נוספות, כמעט פי שלושה מאשר בשנה הקודמת.

הזינוק החד בא לידי ביטוי גם בשיעור התערבות הצנזורה בידיעות המוגשות אליה – מסביבות ה-20% בשנה רגילה ל-31% בשנה שעברה – וגם בשיעור הידיעות הנפסלות כליל מתוך סך התערבויות הצנזורה: מ-7% עד 13% בשנה רגילה ל-18% בשנה שעברה. זאת על פי נתונים שמסרה הצנזורה הצבאית ל"שיחה מקומית" ולתנועה לחופש המידע, בתגובה לבקשת חופש מידע שהוגשה לצבא.

הצנזורה אמנם מסרבת לספק נתונים לפי פילוח חודשי, אבל ברור שהסיבה לזינוק היא מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר והמלחמה בעזה, שנמשכה על פני כל הרבעון האחרון של השנה (ועד היום). הפעם האחרונה שראינו רמות כאלה של השתקת עיתונאים היתה במבצע "צוק איתן" בעזה ב-2014, אז הצנזורה הצבאית התערבה ביותר ידיעות (3,122), אבל פסלה קצת פחות (597).

מהנתונים ש"שיחה מקומית" והתנועה לחופש המידע אספו על פעילות הצנזורה מאז 2011, שתי שנות מלחמה אלה בולטות בחריגותן, כשהפסילה של 613 כתבות מהווה שיא בכל תקופת הבדיקה. עם