השוטרים התחילו להפעיל אלימות ללא שום התגרות. מפגינה נגררת על הרצפה מול תחנת משטרה ברחוב סלמה בתל אביב (צילום: אורן זיו)

לפחות 18 מפגינים נעצרו אחר הצהריים (חמישי) במשמרת מחאה שקטה בכניסה לתחנת המשטרה ברחוב סלמה בתל אביב-יפו. במשמרת מחאה שנערכה במקביל במגרש הרוסים בירושלים, נעצר מפגין אחד וכמה מפגינים פונו לטיפול רפואי בעקבות מכות אלות משוטרים.

המשמרות התקיימו במחאה על סתימת פיות לאחר שהמשטרה עצרה הבוקר בנצרת כמה מחברי ועדת המעקב העליונה למיעוט הערבי בזמן שתכננו לקיים משמרת קטנה ושקטה בקריאה להפסקת האש. בין העצורים היה יו"ר ועדת המעקב חבר הכנסת לשעבר מוחמד ברכה, חברי הכנסת לשעבר חנין זועבי, סמי אבו שחאדה ואחרים.

>>רדיפת הסטודנטים הערבים: "זה עלול להגיע לשפיכות דמים"

פיזור שלוש משמרות המחאה היום התרחש יום אחד בלבד לאחר שבג"ץ אישר את החלטת המשטרה לאסור על קיום הפגנות נגד המלחמה בסכנין ובאום אל-פחם. השופטים הבהירו שמדובר בהחלטה ספציפית, שלא מונעת את קיומן של הפגנות אחרות, וגינו את אמירתו של מפכ"ל המשטרה, רב ניצב קובי שבתאי, שתהיה אפס סבלנות להפגנות וש"מי שרוצה להזדהות עם עזה – אני אשלח אותו לעזה".

Police state in Tel Aviv-Yaffa: police attacked and arrested 18 demonstrators in a quiet vigil against silencing of dissent. The Igor was a response to the arrest of several leaders of the ‘48 Palestinian community this morning, who were on their way to a small anti war vigil pic.twitter.com/5zLqL5TgIE

— Haggai

מה שאי אפשר להגיד הוא שמדובר בהתקפה משום מקום, שהיא חד צדדית, ללא הקשר, בהפתעה מוחלטת. אשקלון, זירת פגיעה של רקטות שנורו מעזה, 7 באוקטובר 2023 (צילום: אדי ישראל / פלאש 90)

זה בוקר מחריד. להתעורר מאזעקות ובומים, לשמוע על ההרוגים, לראות את הסרטונים מהדרום, ורק לדמיין את האימה של מי שלוחמי חמאס/ג'יהאד משוטטים להם ברחובות. תוך כדי כתיבה, מגיעים דיווחים על דברים נוראים בהרבה. זוועה. כל פגיעה באזרחים היא פשע, בטח בקנה מידה כמו המתקפה הנוכחית מעזה, והלב יוצא אל הקורבנות והמשפחות.

מה שאי אפשר להגיד הוא שמדובר בהתקפה משום מקום, שהיא חד צדדית, ללא הקשר, בהפתעה מוחלטת. פרשנים כבר שבועות מזהירים מההסלמה הגוברת בשטחים, משחרור הרסן המוחלט של המתנחלים, הן בהקמת מאחזים והן בפוגרומים נגד פלסטינים, כולל הפרובוקציה של ח"כ סוכות בחווארה במהלך החג, בגיבוי של הצבא, מהקרבות בתוך הערים הפלסטיניות, סביב הכניסות לקבר יוסף, ופלישות אחרות של הצבא. יש השנה יותר הרוגים פלסטינים מירי ישראלי משהיו בעשרים השנים האחרונות, וגם יותר הרוגים ישראלים משהיו זה שנים רבות.

השיחה מגיעה אליך רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך. שם מלא

עצם קיומה של הצנזורה הצבאית הוא חריגה קיצונית מנורמות דמוקרטיות בסיסיות. עמדת העיתונאים שהותקפה במצעד הדגלים בירושלים, ב-18 במאי 2023 (צילום: אורן זיו)

בשנה שעברה, הצנזורה הצבאית פסלה לחלוטין את פרסומן של 159 כתבות בגופי התקשורת השונים, והסירה חלקים מעוד 990 כתבות. ביחד, הצבא מונע מהציבור מידע בתדירות של כשלוש פעמים ביום – בנוסף לאפקט המצנן שעצם קיומה של הצנזורה יוצר על פעילות עיתונאית עצמאית שמבקשת לחשוף מחדלים של השלטון. את הנתונים מסרה הצנזורה הצבאית בתגובה לבקשה לפי חוק חופש המידע, שהגישו "שיחה מקומית" ו"התנועה לחופש המידע".

מעקב "שיחה מקומית", שאוסף נתונים מאז 2011, מראה שב-2022 חלה ירידה נוספת בהיקף ההתערבות של הצנזורה הצבאית בעבודת העיתונות בישראל, זו השנה הרביעית ברציפות. התערבות הצנזורה הגיעה בשנה שעברה לרמה הנמוכה ביותר מאז תחילת המחקר. אם בעשור שעבר ראינו מינימום של 2,358 התערבויות בתוכן בשנה, ולרוב הרבה יותר מכך, הרי שבשנים האחרונות המספרים ירדו דרמטית, עד כדי 48% מהשפל הקודם, וב-2022 היו "רק" 1,149 התערבויות. גם בהשוואה לשנה שלפני כן מדובר בירידה של יותר מ-20%.

לדברי עו"ד אור סדן מהתנועה לחופש המידע, מדובר במגמה מתמשכת של אפקט מצנן על הצנזורה, שנובע מעצם פרסום הנתונים מדי שנה. הסבר נוסף יכול לנבוע מהשינויים הפרסונליים בהובלת הצנזורה: הצנזורית הראשית, אריאלה בן אברהם, שחתומה על שנות השיא של הצנזורה, הוחלפה בשנים האחרונות על ידי דורון בן ברק, וכיום מכהן בתפקיד קובי מנדלבליט (בן דודו של היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, אביחי מנדלבליט) – שנכנס לתפקידו בתחילת השנה שעברה.

שפל משמעותי נוסף נרשם גם במספר הכתבות שכלי התקשורת השונים הגישו לעיון הצנזורה. אם בעשור הקודם הוגשו מדי שנה

צריך להסתכל על ההקשר הרחב. דגל פלסטין בהפגנה ברחוב קפלן בתל אביב, ב-21 בינואר 2023 (צילום: אורן זיו)

מאז שהתחיל גל המחאה הנוכחי למען הדמוקרטיה, חוזרת ועולה השאלה לגבי בחירתם של חלק מהמפגינים להביא להפגנות דגלי פלסטין ולעסוק במדיניות האפרטהייד של ישראל. "הגוש נגד הכיבוש", שבהפגנות הענק האחרונות איגד שורה של מפלגות וארגונים, נתקל בשטח בתמהיל של אלימות מזדמנת (מכות, חטיפת ושבירת דגלים), ביקורת, וגם לא מעט הסכמה ותמיכה מצד מפגינים אחרים – אך לרובם היתה משותפת התמיהה על עצם הבחירה להכניס את השיח ה"לא קשור" הזה לתוך המחאה.

כדי להסביר את המניעים של הגוש, ולפני שנענה על שאלות ספציפיות שעולות מצד מפגינים אחרים, צריך להסתכל קודם כל בקצרה על ההקשר הרחב שבתוכו כל זה מתרחש: בין נהר הירדן לים התיכון יש ריבונות אחת של ממש, והיא הריבונות הישראלית. רק לישראל יש בשטח הזה צבא, והוא יכול להגיע לכל מקום ברחבי השטח. ישראל קובעת מי ומה נכנס ומי ומה יוצא (באופן מוחלט בגדה המערבית, באופן חלקי בעזה) ושולטת בכל המרחב הימי והאווירי. המטבע היחיד בארץ הוא השקל, וישראל גובה מסים גם עבור ומהפלסטינים. ישראל היא הממונה העליונה על ניהול מרשם האוכלוסין בכל הארץ (כן, כולל בעזה). והרשימה נמשכת.

בשטח הזה, שקו היסוד הראשון של הממשלה החדשה קובע שלעם היהודי יש "זכות בלעדית ובלתי ניתנת לערעור" על כולו, קצת יותר מחצי מהאוכלוסייה היא פלסטינית, וקצת פחות מחצי היא יהודית. זה אומר שהממשלה הזאת, כמו כל ממשלה לפניה ב-55 השנים האחרונות, היא ממשלת מיעוט במדינה האחת שקיימת כאן.

זו גם הסיבה שבגללה שורה של ארגוני זכויות אדם – מאל-חק, דרך בצלם ועדאלה ועד אמנסטי אינטרנשיונל ו-Human Rights Watch וכמה גופים של האו"ם – מצאו שישראל מקיימת משטר אפרטהייד. בעוד שבן גביר חוזר ואומר "לא יהיה חוק אחד ליהודים וחוק