"העניין של השפה הוא משמעותי". איברהים אבו אחמד וסברין מסראווה ב"שיחת סלון" ברמת אביב

ד"ר סאמי מחאמיד נשא דברים מול 15 אנשים על הסיפור של משפחתו ושלו, רופא שיניים ושחקן תיאטרון שגילם, בין היתר, ניצול שואה בהצגה שהועלתה בתאטרון העירוני נתניה. "ב-1948 סבא שלי ברח עם אשתו והילדים מכפר לג'ון לכפר זלפה הקרוב. אבא שלי נולד במהלך הבריחה מתחת לעצים ביער'". מחאמיד נשא את הדברים לקהל יהודי שהגיע לשמוע אותו במסגרת מיזם "שיחות סלון". המיזם, שבו השתתפו מאות אנשים מאז מאי 2024, החל בסיפור של רדיפה פוליטית של מורה פלסטינית ביישוב יהודי.

במאי 2024 הועלו לפייסבוק תמונות של המורה סברין מסארווה, המלמדת בבית ספר בגני תקווה, כשהשתתפה בצעדת השיבה בשפרעם. "עוד במהלך הצעדה סברין קיבלה שיחת טלפון ממנהלת בית הספר", אומרת עירית לבנון, ממארגנות "שיחות סלון". לבנון מספרת שהעירייה ומשרד החינוך תבעו מהמורה הסברים, לנוכח תלונות מצד ארגון "בצלמו" וארגוני ימין אחרים.

לדברי לבנון, "נתקלנו באנשים שהכירו את סברין, אבל לא הבינו מה היא עשתה בהפגנה שמציינת יום זיכרון לכפרים העקורים. הקולות הללו מושתקים תמיד. כך קורה שצעדת הזדהות נשמעת כצעדה שרוצה למחוק את היהודי". לבנון וחבריה הכריזו על יוני כחודש מודעות לזהות הפלסטינית, וארגנו במהלכו 14 מפגשים בכל הארץ, בין היתר ברמת גן, אביאל, קיבוץ כרמים ועוד.

המארגנים של כל מפגש כזה הם למעשה המארחים, שפונים למכרים וחברים ומזמינים אותם להגיע ולשמוע דובר פלסטיני שהוא אזרח ישראלי בביתם. אריק סגל, שאירח בביתו מפגש עם הפעילה הפלסטינית-לודאית פידאא שחאדה, מדבר על הצורך להציג את הקול הפלסטיני לציבור דובר העברית, ולהשיב על השאלה מה זה אומר להיות פלסטיני.ת עם אזרחות ישראלי.ת. "אף אחד לא הולך לשום

רבים מתושבי העוטף חזרו, אבל השיקום עוד רחוק. מתנדבים משפצים בתים בקיבוץ כפר עזה, נובמבר 2024 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

אורית שירקר היא מורה המתגוררת בשדרות ומלמדת בבית ספר תיכון באשקלון. בעלה הוא שוטר, שתחנת המשטרה ששירת בה נהרסה לחלוטין במתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023. הזוג ובנותיהם פונו לקיבוץ שדה בוקר וחזרו לשדרות במרץ 2024. "עברנו תקופה לא פשוטה של פיצוצים שפגעו לנו באיכות החיים ובמצב הנפשי", אומרת שירקר. "מאז הפסקת האש אין פיצוצים. זה שקט מתוח, שעוד לא התרגלנו אליו. כל רעש מלחיץ".

>> בעוטף עזה ממשיכים לשלם את מחיר הסיפוח והכיבוש

שירקר היא אחת מעשרות אלפי תושבי הנגב המערבי שחזרו למקום הטראומה של 7 באוקטובר 2023, וחיו מאז חזרתם בסמוך למלחמה בעזה, עד שהוכרזה הפסקת האש ב-19 בינואר 2025. "כל האזור נמצא בשבר נוראי", אומר אבי דבוש, מנכ"ל קול רבני לזכויות אדם שעד המלחמה התגורר בקיבוץ נירים. דבוש ומשפחתו הסתתרו במשך 30 שעות בממ"ד במהלך ההתקפה על הקיבוץ, ששכונת הצעירים שלו נהרסה. "חזרנו בדיוק לאותו מקום לאחר הטבח והחורבן הגדול בעזה", הוא אומר על תוצאות המלחמה. "הממשלה הזאת לא מכירה דרך אחרת. היא רואה בחמאס נכס ומעדיפה אותו על פני פתרון מדיני או עבודה עם הרשות הפלסטינית או כוחות אחרים. הפסקת האש שהושגה היא עסקה רעה".

"הייתי רוצה לראות שזה סוף המלחמה ושהולכים לכיוון של שיקום ובנייה", אומרת ג'וליה צ'ייטין מקיבוץ אורים. "מה עשינו אם חמאס עדיין שם, ואין שלטון אחר?" צ'ייטין, פעילה בארגון "קול אחר" של תושבי העוטף למען פתרון מדיני מול עזה, חוששת מהחזון של

מעלה שאלות קשות על המיתוסים של 1948. מתוך הסרט "1948: לזכור ולשכוח"

באחת הסצינות בסרט התיעודי של נטע שושני, "1948: לזכור ולשכוח", פרופ' מוסטפא כבהא מהאוניברסיטה הפתוחה יושב על יד חורבות הכפר אבו שושה, הסמוך למשמר העמק, ומספר לבמאית כי האתוס הישראלי של "מעטים מול רבים" במלחמת העצמאות הוכח כשקרי על ידי מערכת הביטחון שלה עצמה.

"כל הצבאות הערביים [מנו] 28 אלף. תוסיפי לזה את צבא ההצלה והג'יהאד הקדוש של אל חוסייני – יוצא ביחד 35 אלף. להגנה היו 67 אלף לוחמים, ביניהם פלוגות מחץ שנבנו עוד בתקופתו של וינגייט". הבמאית הישראלית אומרת לו שדבריו סותרים את מה שהתחנכה עליו. "לכוח היהודי היה יתרון אסטרטגי מכריע ובולט", כבהא אומר, וחוזר ומציין את מקור הידע לעובדות האלה, "אני מצטט ספר שיצא בהוצאת 'מערכות' (של מערכת הביטחון; ר"כ), עמוד 79. תראי מי היה קטן ומי היה גדול".

לדברי שושני, ישראלים שצפו בסרט שאלו אותה שוב ושוב לגבי אמיתות הטענה הזאת. סלימאן א-תיהי, סוציולוג פלסטיני שצפה בהקרנה פרטית של הסרט, משער כי הסיבה לכך נעוצה במשמעות קבלת הטענה הזו עבור הצופה הישראלי. "המיתוס של 'מעטים מול רבים' מסייע להציג את המתיישבים כקורבנות, ולא כתוקפים", הוא אומר. "הסרט מעלה שאלות קשות על המיתוסים של 1948 ומאיר את הגירוש וההרס שהפלסטינים חוו".

היה מי שחשב במגזר הציבורי שהגיע הזמן להציג שאלות אלה לציבור הישראלי. זה קרה לפני שש שנים, כשתאגיד השידור כאן הזמין את הסרט מהמפיקה מיקה תימור והבמאית נטע שושני, לציון יום השנה ה-75 לעצמאות ישראל.

"מה יקרה אם נבין שרבים מהישראלים הם בעצם אפריקאים?" צילום מתוך הסרט "צבועים", באדיבות המכון הצרפתי בישראל ופסטיבל אטסיב!

כשהייתי בגן חובה, הגננת ביקשה מאיתנו לצייר את דגלי המדינות שמהן הגיעו הורינו. בעזרת אחותי הגדולה ציירתי את דגלי מרוקו ואלג'יריה, והראיתי אותם לאימי. היא אמרה לי לצייר את דגלי צרפת וספרד. אמא שלי ראתה עצמה כבת התרבות הצרפתית, הגם שבאה ממשפחה שחיה באפריקה דורות רבים. הזהות האירופאית שעליה התעקשה התאימה היטב למי שרצתה להשתלב בישראל. "המערכות רוצות שנחשוב שישראלים הם במקור אירופאים", אומרת ליבי לנקינסקי, מייסדת ומנהלת הקרן הפילנתרופית "אלבי", "מה יקרה אם נבין שרבים מהישראלים הם בעצם אפריקאים?".

קרן אלבי היא אחד מהגופים התומכים השנה בפסטיבל "אטסיב!" לסרטים אפריקאיים בתל אביב. הפסטיבל יתקיים בתאריכים 14–18 בינואר בסינמטק תל אביב, ויוצגו בו 30 סרטים מ-16 מדינות. את הפסטיבל יפתח סרט דוקומנטרי על גדול המוזיקאים בניגריה: "פלה קוטי: המוזיקה היא הנשק". זוהי השנה החמישית שבה מתקיים הפסטיבל, אותו יזם ומנהל האמן בזי גטה ואוצרת בת-שחר גורמזאנו גורפינקל. "העיסוק באומנות אפשר לנו להעמיק בשאלות מהותיות אודות המתרחש בישראל", אומרים גטה וגורפינקל. "אנו מקווים שהקהל יוכל לבחון באמצעות הסרטים את עמדתם ביחס לעוולות שקורות אי שם, הרחק הרחק, ולפתוח צוהר לדיון נוקב לגבי מה שקורה כאן אצלנו".

הסרט "הכלה" (רואנדה, 2023), של הבמאית הצעירה מרים אווירגיה ביררה שיוקרן בפסטיבל ניחן בכאב כה גדול עד שרציתי להפסיק לצפות בו, אך יופיו הרב מנע ממני להתיק את המבט. בסצנה הראשונה, על רקע הר מכוסה בערפל, הגיבורה הראשית, שופעת כריזמה, אינטליגנציה וקסם, מדברת עם דודתה. מיד לאחר מכן היא נחטפת וחייה הופכים לקטסטרופה; רק מערכת יחסים אחת, עם אישה שחוותה אסונות מרובים בחייה לאחר רצח העם ברואנדה, מחזיקה אותה בחיים. בישראל 2025, קורבנות חטיפה וקורבנות רצח