הנהלת רשות השידור הגאורגית החליטה להתעלם מההפגנות נגד הממשלה. מחאה של עיתונאים בטביליסי (צילום: לבאן אדאמיה)

"הציבור הישראלי חייב להבין עד כמה גרוע זה יכול להיות", אומר העיתונאי הגאורגי וסיל איבנוף-צ'יקובאני, "כשכלי תקשורת תומכי משטר ממשיכים להפיץ תעמולה וחברת החדשות הגדולה נמחקת, חופש העיתונות באמת בסכנה".

גאורגייה הפכה בשנים האחרונות ליעד תיירותי מועדף על ישראלים רבים. ספק אם התיירים הישראלים מודעים למצב התקשורת בגאורגייה, אבל אם היו משוחחים עם עיתונאים מקומיים היו מבינים לאן יכולות להגיע רפורמות מהנוסח שמקדם שר התקשורת שלמה קרעי.

>> המיליארדרים שמנסים להסיט את התקשורת בארה"ב לטובת ישראל 

קרעי נלחם נגד התאגיד כבר שנים. עוד כשהיה חבר כנסת, הוא פעל למען פירוק התאגיד וסגירת חטיבת החדשות שלו. הוא המשיך בזה גם בתור שר, תוך ניסיון להשתלט על מועצת התאגיד. עכשיו הוא פועל גם נגד הערוצים המסחריים באמצעות "רפורמת התקשורת" שלו, שעברה בחודש שעבר בקריאה ראשונה בכנסת ונדונה בימים אלה בוועדה מיוחדת בראשות ח"כ גלית דיסטל אטבריאן. החוק יחליש את חברות החדשות בערוצים המסחריים על ידי ביטול ההפרדה ביניהן ובין ההנהלות שלהם וירחיב את שליטת הממשלה בערוצים באמצעות הקמת מועצה שרוב חבריה ימונו על ידי שר התקשורת.

השיחה מגיעה אליך רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר

להשאיר את הצעצועים, את הספרים שלא סיימת לקרוא, את התמונות על הקירות. פליטים מעזה בורחים דרומה, ב-26 בספטמבר 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)

הכרתי את אנין (שם בדוי), כששמעתי את עירו מופצצת על ידי הצבא של מדינתי מקיבוץ שבו גרה אחותי בקרבת עזה. נפגשנו בגריינדר, אפליקציה שאני משתמש בה לפעמים כמו שאחרים משתמשים באינסטגרם – בשביל אסקפיזם. בניגוד אליי, אנין לא חיפש אסקפיזם; הוא חיפש דרך לברוח. אני רציתי לשכוח מהסיטואציה שבה אני שומע את עזה מופצצת, ואנין רצה למצוא מישהו שיעזור לו לצאת ממנה פיזית לפני שפצצה שמוטלת ממטוס ישראלי תהרוג אותו.

>> אני בעיר עזה, התיק שלי ארוז, אבל אני מסרב לעזוב את ביתי

רציתי להביא לקורא הישראלי את הסיפור והעדות של אנין מכמה טעמים. הראשון, מדינתנו וצבאנו נטלו מאנין את חירותו ואת החיים שהכיר. אנו מחוללים רצח עם בפלסטינים כמוהו (משפחתו, במקור, היא מאזור רמלה). מחובתנו להקשיב לו. השני, מאז אוקטובר 2023 מוסדות הקהילה הלהט"בית הישראלית נלחמים על זכויות להט"בים בעזה ומשפחותיהם רק כשהם לובשים את מדי הצבא הישראלי, מהקמפיין שתבע שוויון זכויות עבור אלמני להט"בים תחת ממשלה טרנספובית והומופובית ועד קמפיין "חוק ההשתמטות" של ימינו. והרי היו להט"בים בעזה – פלסטינים – לפני הכיבוש הצבאי הישראלי, והם מתנגדים לו.

השיחה מגיעה אליך רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של

"יכול להיות שישראל למדה שפליט פלסטיני הוא עדיין פלסטיני, ועדיף להרוג אותם מאשר לפנות אותם". שיירה של תושבי העיר עזה נמלטים דרומה, 10 בספטמבר 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)

עאדל (שם בדוי), בן 27, גר בצפון רצועת עזה. מזה שנים הוא משתמש ברשת כדי להכיר גברים אחרים. בעבר הקים חשבון אנונימי בפייסבוק כדי לפגוש "גברים כמוהו" תוך שהוא הודף את הפצרות המשפחה שלו למצוא אישה. "אמרתי להם שבעזה אי אפשר להקים משפחה. בינתיים, חיפשתי באינטרנט גבר שיאהב אותי, שירצה להוציא אותי מכלא עזה". ואז המלחמה החלה. במהלכה, עאדל דיבר ישירות עם גברים בישראל. אפליקציות היכרויות מחברות בין אנשים לפי קרבה גיאוגרפית, ואינן מכירות בגבולות שישראל קבעה סביב רצועת עזה. "אני רוצה לצאת מכאן", הוא כתב ביוני 2025, "עזרו לי בבקשה".

המשפט הבינלאומי מגן על זכותו של עאדל לעזוב את עזה ולחזור אליה בתום המלחמה, אולם זכות הפינוי והחזרה בבטחה אינה נגישה בפועל לעזתים. אחרי שסגרה את מעבר רפיח עקב מתקפת 7 באוקטובר, ישראל אפשרה את פתיחתו מחדש בתחילת נובמבר 2023. כמאה אלף פלסטינים שעמדו בקריטריונים המגבילים שקבעה ישראל, או ששילמו סכומים גבוהים לסוכנות נסיעות מצרית, יצאו דרך מעבר רפיח למצרים מבלי לדעת אם יוכלו לחזור לביתם בעתיד.

>> אני בעיר עזה, התיק שלי ארוז, אבל אני מסרב לעזוב את ביתי

במאי 2024 ישראל הפציצה את המעבר לפני שהשתלטה עליו, ובמהלך הפסקת האש הזמנית (פברואר–מרץ 2025) הוא נפתח למספר מצומצם של חולים. לפי דיווחים ישראלים, הרשות הפלסטינית דחתה את הצעת ישראל לנהל את המעבר. מצרים, מצידה, מסרבת לפתוח את המעבר כל עוד ישראל – ולא נציגות פלסטינית – שולטת בצידו העזתי. במילים אחרות, עאדל – ומי

"הדור שלנו שוכנע שזהות קווירית היא המצאה חדשה של המודרנה". צילום מתוך סרט הפתיחה של הפסטיבל, "דה האן: קול מחוץ לזמן" (באדיבות הבמאי)

ביום חמישי נפתח פסטיבל ההיסטוריה הקווירית השישי של חיפה, יוזמה של פרויקט ההיסטוריה הגאה החיפאית – ארכיון קהילתי ופרויקט תיעוד של הקהילה הגאה בחיפה, שנוסד בשנת 2015. השנה, הפסטיבל מתקיים בתקופה חשוכה לא רק עבור האזור, כשבוע לאחר תקיפה קטלנית של ישראל בעזה, כי אם גם ספציפית עבור הקהילה שאותה מארגני הפסטיבל מבקשים לחגוג, לאור דיווחים של האגודה למען הלהט"ב בחודשים האחרונים על תקיפות אלימות חוזרות ונשנות נגד חברי הקהילה.

"הפסטיבל מנכיח סיפורי חיים קוויריים ומסרב להיכנע למטרתה של האלימות: להכחיד את הנוכחות שלנו במרחב הציבורי", אומר דותן ברום, מורה דרך, אקדמאי וממארגני הפסטיבל. ברום מציין גם את המורכבות של הקהילות הגאות בחיפה עוד לפני גל התקיפות. "אנחנו ברגע של תחילת מאבק עם 'הקשת החיפאית' מול העירייה, שקיבלה כסף מהמשרד לשוויון חברתי ולא ממצה את התקציבים ומתנהלת בבעייתיות מול בית הקהילות. העירייה התחייבה לנהל מקום עבור צעירים להט"בים שמגיעים לחיפה, ולא עושה את המוטל עליה".

הפסטיבל מציין חמישים שנה לאגודה למען הלהט"ב ביום עיון ייעודי ב-27 במרץ, שבו יתקיימו שני מושבים: מושב של פעילים באגודה משנות ה-70 עד שנות ה-90, ומושב נוסף שבו יוצגו מחקרים חדשים על ההיסטוריה של האגודה.

השיחה מגיעה אליך רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.