"אנשים אומרים שצריך לחזור לשגרה, אבל אי אפשר לחזור לשגרה שהיתה". ילדים מביטים במיצג סולידריות עם הילדים החטופים בעזה, כיכר דיזנגוף, 20 באוקטובר 2023 (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

"יש כאן אימה שלא היתה כמותה", אומר ד"ר יובל סער-הימן מהמחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון. "בעוטף עזה כולם היו חסרי אונים. הילדים חוו את ההורים שלהם כמי שלא יכולים להגן עליהם. זאת טראומה ייחודית בעוצמתה".

ד"ר סער-הימן משתתף במספר יוזמות טיפוליות של התערבות מוקדמת עם ניצולי הטבח ב-7 באוקטובר ומדבר על הפגיעות המתמשכת בילדים ובהוריהם. "החיים במלונות המפונים הם קשים. הילדים לא יכולים לבחור את האוכל או לשלוט בשעות שבהן יאכלו. הם חיים כפליטים: לחיות בהווה, בלי יכולת לדעת מה יהיה הלאה". לפי הערכות שונות, מתחילת המלחמה הצטברו כ-200 אלף מפונים, מהדרום ומהצפון. בעבודתו עם המפונים והעקורים, סער-הימן נפגש עם ילדים שהביעו רצון לשהות רק בממ"דים, או שהתעקשו להנמיך ראש מחשש שאם ירימו אותו – מישהו יירה בהם.

תוך כדי הטיפול, סער-הימן גילה שיש ילדים שזכרו מהשבת השחורה בעיקר אינטראקציות שליליות עם הוריהם, ולא את האיום על חייהם. "היה ילד שרצה לצאת מהממ"ד ואמא שלו משכה אותו בחזרה בכוח. וזה הדבר שנשאר איתו מהאירוע, זה מה שהיה לו חשוב, לאו דווקא המחבלים מבחוץ. הוא מבחינתו חווה שההורה שלו לא היה קשוב אליו". סער-הימן מציין שחוויית אובדן ההגנה של ההורים חקוקה בזיכרונם גם של ילדים רכים, ומספר על ילד בן שנתיים שלא הפסיק לבכות. "אמרתי לו, 'דיברתי איתך לפני כמה זמן על איך היית רעב ובכית והייתם המון שעות בממ"ד והיה חושך ואבא ואמא רצו לעזור ולא יכלו'. והילד הפסיק לבכות.

תמיכה בישראל היא חלק מ"ההגיון המסדר" של המדינה הגרמנית. דגלי גרמניה וישראל משולבים באיסט סייד גלרי, ברלין (צילום: יונית מוזס)

בעקבות הטבח של החמאס ביישובי עוטף עזה, ואחריהן הפצצות הצבא הישראלי ברצועה, ההורים האמריקאים של בן הזוג שלי ביקשו שנצא מישראל. מראות ההשמדה בעוטף, שהופצו ברשת ואפילו שודרו בפייסבוק לייב של חלק מהקורבנות, הותירו אותי עם תחושה של ייאוש וחוסר משמעות.

צפיתי בסרטון שבו הנער תומר ערבה אולץ באיומי נשק לדפוק על בתי שכניו בליווי אנשי מיליציה מהחמאס לפני שנרצח. לא היה לי טיעון חזק מספיק להישאר במקום הזה, למול הורים וסבים שלא הצליחו לישון בלילה. הם שאלו לאן כדאי לכולנו לנסוע. אני זוכר את התשובה שנתתי – העיר שחבר ילדות שלי גר בה. הסבתא הזמינה כרטיסים. אף אחד מאיתנו, תושבי ישראל וארה"ב, לא חשב על כך שהעיר הזו, על שכונותיה המגוונות, היא המקום האחרון שצריך לנסוע אליו אם רוצים לברוח מהאלימות בישראל ובעזה.

ברלין.

בברלין יש לפחות 30 אלף פלסטינים. בשני העשורים האחרונים, אוכלוסיית הישראלים בעיר יותר מהכפילה את עצמה. המספר המדויק של ישראלים בברלין אינו ידוע, אבל ישנן הערכות בתקשורת כי הוא עשוי להגיע ל-30 אלף. אחד מהם הוא חבר הילדות שלי, שמגדל שני ילדים בפרנצלאוור-ברג, שכונה בורגנית חביבה על ישראלים.

ביום שנחתנו, הבן הבכור שלו לבש את התחפושת שהכין לליל כל הקדושים – לוחם אור מ"מלחמת הכוכבים". כשסיים להדגים את השליטה שלו בכלי הנשק הבין-גלקטי ויצא מהחדר, החבר סיפר לנו על בקבוק התבערה שנזרק על בית כנסת בברלין, ועל כך שריססו מגיני דוד על בתי יהודים בעיר אחרי 7 באוקטובר. באותו לילה, הוא יצא החוצה עם פנס לראות אם ריססו מגן דוד

חברים פלסטינים ביקשו חולצה עם תמונתו של אחיה. נוי כצמן בלוויה של אחיה חיים (צילום: ליאת לרנר)

כשנוי כצמן התראיינה לתחנת הרדיו האמריקאית NPR בבית קפה ברעננה, מלצרית הגיעה ושאלה אותה אם הראיון הוא פרו ישראלי או פרו פלסטיני. "עניתי לה, 'אח שלי מת'". אחיה, חיים כצמן, היה בין 11 חברי קיבוץ חולית שנרצחו על ידי חוליית חמאס בשבת 7 באוקטובר. "השאלה של המלצרית זאת דוגמה מאוד טובה להסחת דעת סימבולית. במקום שנדאג באמת לחיים שלנו, לביטחון שלנו, ישראלים דואגים להסברה," אומרת כצמן.

>>הניצחונות שלכם קוברים אותנו. הנה מה שצריך לעשות עכשיו

כצמן היא סטודנטית לסוציולוגיה באוניברסיטת בן גוריון ופעילה טרנסית במאבק נגד הכיבוש. אחיה היה מעורב במאבקים שונים נגד הכיבוש, כולל זה שבמסאפר יטא, שם עזר לפלסטינים להתגונן מפני אלימות מתנחלים וחיילים. "החוויה בישראל של להיות שמאלנית זה ללכת על קוצים, לחשוב אם את יכולה להתבטא ומה את יכולה להגיד". בימים שעברו מאז רצח אחיה, כצמן מרגישה שאנשים מאפשרים לה לדבר. "אני מדברת ומקשיבים לי. לא שולחים לי אחרי כל פוסט בפייסבוק הודעות שכתוב בהן 'זונה של ערבים – תמותי'. כלומר, עדיין שולחים לי, אבל פחות".

אולי יעניין אותךרופאה נחקרה בעקבות תלונה כי חסמה קולגות יהודים ברשתות

"זה לא הגיוני מה שקורה פה. אנחנו רוצים לראות פה מנהיגים". הפגנת משפחות החטופים ליד הקריה, 14 באוקטובר 2023 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

התמונה של אביחי ברודץ, שאשתו ושלושת ילדיו נחטפו לעזה, יושב על כיסא פלסטיק מול הקריה, התחילה להסתובב היום (שבת) ברשתות החברתיות. ב-11 בבוקר היו שם כמה עשרות אנשים, אך תוך שעות בודדות הרחוב התמלא במפגינים כועסים וכואבים. "הגענו ולא נלך מפה עד שיחזירו את כל החטופים", אמרה אישה לרעותה, שתיהן מתייפחות.

על שלט מחוץ לקריה, "שטח צבאי סגור – אסור לצלם", הדביקו את פניה של החטופה בת ה-18, לירי אלבג. בניגוד להנחייה בשלט, צוותי צילום מילאו את המתחם, על המרדכה והנתיב החסום. חייל אחד ניסה להזיז את הצלמים, ללא הצלחה. בסביבות 14:30 הופיעה משאית ועליה ריבועי בטון גדולים. הנהג התחיל להפעיל את המנוף שעל המשאית, כנראה במטרה להניח לחסום את הכניסה דרך השער הזה. מפגינים ומפגינות צבאו על המשאית, ובראשם אישה, שצעקה דקות ארוכות.

המנוף המשיך לזוז, ונראה היה שגם הפעם יתעלמו מרגשות המשפחות, וימנעו מהן בבטון להגיע אל מקבלי ההחלטות, שגם ככה בקושי יוצאים אליהן. הנהג – גבר מזוקן כבן 30 – הסתכל על המפגינים בעיון, החזיר את המנוף למקומו, שוטר דילג למושב שלידו והם נסעו משם. המפגינים צעקו "בושה" ורצו אחר המשאית. אחרים בכו. משהו השתחרר. ניצחון קטן על האטימות שבה נתקלו מצד הממסד.

מאות הגיעו היום בצהריים למחאה הלומת חרדה מול הקריה, בדרישה להשבת החטופים תחילה. משאית שעליה קוביות בטון לביצור הקריה, כנראה, גורשה בקריאות "בושה" pic.twitter.com/RSUgGWA5pR

— ????מסמרים (@masmerim) October 14, 2023

משפחתה של לירי אלבג הגיעה עם עשרות פוסטרים שעליהם פניה. אלבג תצפיתנית, ששובצה