"הדור שלנו שוכנע שזהות קווירית היא המצאה חדשה של המודרנה". צילום מתוך סרט הפתיחה של הפסטיבל, "דה האן: קול מחוץ לזמן" (באדיבות הבמאי)

ביום חמישי נפתח פסטיבל ההיסטוריה הקווירית השישי של חיפה, יוזמה של פרויקט ההיסטוריה הגאה החיפאית – ארכיון קהילתי ופרויקט תיעוד של הקהילה הגאה בחיפה, שנוסד בשנת 2015. השנה, הפסטיבל מתקיים בתקופה חשוכה לא רק עבור האזור, כשבוע לאחר תקיפה קטלנית של ישראל בעזה, כי אם גם ספציפית עבור הקהילה שאותה מארגני הפסטיבל מבקשים לחגוג, לאור דיווחים של האגודה למען הלהט"ב בחודשים האחרונים על תקיפות אלימות חוזרות ונשנות נגד חברי הקהילה.

"הפסטיבל מנכיח סיפורי חיים קוויריים ומסרב להיכנע למטרתה של האלימות: להכחיד את הנוכחות שלנו במרחב הציבורי", אומר דותן ברום, מורה דרך, אקדמאי וממארגני הפסטיבל. ברום מציין גם את המורכבות של הקהילות הגאות בחיפה עוד לפני גל התקיפות. "אנחנו ברגע של תחילת מאבק עם 'הקשת החיפאית' מול העירייה, שקיבלה כסף מהמשרד לשוויון חברתי ולא ממצה את התקציבים ומתנהלת בבעייתיות מול בית הקהילות. העירייה התחייבה לנהל מקום עבור צעירים להט"בים שמגיעים לחיפה, ולא עושה את המוטל עליה".

הפסטיבל מציין חמישים שנה לאגודה למען הלהט"ב ביום עיון ייעודי ב-27 במרץ, שבו יתקיימו שני מושבים: מושב של פעילים באגודה משנות ה-70 עד שנות ה-90, ומושב נוסף שבו יוצגו מחקרים חדשים על ההיסטוריה של האגודה.

"האגודה היא הארגון הבודד הכי חשוב בהיסטוריה של הפוליטיקה של הקהילה הגאה", אומר ברום. "שנת היובל היא תירוץ להסתכל עליה במבט מורכב – לציין את ההישגים המרשימים שלה, ולזהות מתי היא נכנעה לטרנד של הלאומיות". ברום מדבר על הומו-לאומיות כעל אידאולוגיה רבת השפעה בקהילה הלהט"בית הישראלית, אשר קיבלה ייצוג לאורך עשורים – החל מסרטיהם של איתן פוקס וגל אוחובסקי, ועד לקמפיין המילואימניקים בחשבון

"העניין של השפה הוא משמעותי". איברהים אבו אחמד וסברין מסראווה ב"שיחת סלון" ברמת אביב

ד"ר סאמי מחאמיד נשא דברים מול 15 אנשים על הסיפור של משפחתו ושלו, רופא שיניים ושחקן תיאטרון שגילם, בין היתר, ניצול שואה בהצגה שהועלתה בתאטרון העירוני נתניה. "ב-1948 סבא שלי ברח עם אשתו והילדים מכפר לג'ון לכפר זלפה הקרוב. אבא שלי נולד במהלך הבריחה מתחת לעצים ביער'". מחאמיד נשא את הדברים לקהל יהודי שהגיע לשמוע אותו במסגרת מיזם "שיחות סלון". המיזם, שבו השתתפו מאות אנשים מאז מאי 2024, החל בסיפור של רדיפה פוליטית של מורה פלסטינית ביישוב יהודי.

במאי 2024 הועלו לפייסבוק תמונות של המורה סברין מסארווה, המלמדת בבית ספר בגני תקווה, כשהשתתפה בצעדת השיבה בשפרעם. "עוד במהלך הצעדה סברין קיבלה שיחת טלפון ממנהלת בית הספר", אומרת עירית לבנון, ממארגנות "שיחות סלון". לבנון מספרת שהעירייה ומשרד החינוך תבעו מהמורה הסברים, לנוכח תלונות מצד ארגון "בצלמו" וארגוני ימין אחרים.

לדברי לבנון, "נתקלנו באנשים שהכירו את סברין, אבל לא הבינו מה היא עשתה בהפגנה שמציינת יום זיכרון לכפרים העקורים. הקולות הללו מושתקים תמיד. כך קורה שצעדת הזדהות נשמעת כצעדה שרוצה למחוק את היהודי". לבנון וחבריה הכריזו על יוני כחודש מודעות לזהות הפלסטינית, וארגנו במהלכו 14 מפגשים בכל הארץ, בין היתר ברמת גן, אביאל, קיבוץ כרמים ועוד.

המארגנים של כל מפגש כזה הם למעשה המארחים, שפונים למכרים וחברים ומזמינים אותם להגיע ולשמוע דובר פלסטיני שהוא אזרח ישראלי בביתם. אריק סגל, שאירח בביתו מפגש עם הפעילה הפלסטינית-לודאית פידאא שחאדה, מדבר על הצורך להציג את הקול הפלסטיני לציבור דובר העברית, ולהשיב על השאלה מה זה אומר להיות פלסטיני.ת עם אזרחות ישראלי.ת. "אף אחד לא הולך לשום מקום",

רבים מתושבי העוטף חזרו, אבל השיקום עוד רחוק. מתנדבים משפצים בתים בקיבוץ כפר עזה, נובמבר 2024 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

אורית שירקר היא מורה המתגוררת בשדרות ומלמדת בבית ספר תיכון באשקלון. בעלה הוא שוטר, שתחנת המשטרה ששירת בה נהרסה לחלוטין במתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023. הזוג ובנותיהם פונו לקיבוץ שדה בוקר וחזרו לשדרות במרץ 2024. "עברנו תקופה לא פשוטה של פיצוצים שפגעו לנו באיכות החיים ובמצב הנפשי", אומרת שירקר. "מאז הפסקת האש אין פיצוצים. זה שקט מתוח, שעוד לא התרגלנו אליו. כל רעש מלחיץ".

>> בעוטף עזה ממשיכים לשלם את מחיר הסיפוח והכיבוש

שירקר היא אחת מעשרות אלפי תושבי הנגב המערבי שחזרו למקום הטראומה של 7 באוקטובר 2023, וחיו מאז חזרתם בסמוך למלחמה בעזה, עד שהוכרזה הפסקת האש ב-19 בינואר 2025. "כל האזור נמצא בשבר נוראי", אומר אבי דבוש, מנכ"ל קול רבני לזכויות אדם שעד המלחמה התגורר בקיבוץ נירים. דבוש ומשפחתו הסתתרו במשך 30 שעות בממ"ד במהלך ההתקפה על הקיבוץ, ששכונת הצעירים שלו נהרסה. "חזרנו בדיוק לאותו מקום לאחר הטבח והחורבן הגדול בעזה", הוא אומר על תוצאות המלחמה. "הממשלה הזאת לא מכירה דרך אחרת. היא רואה בחמאס נכס ומעדיפה אותו על פני פתרון מדיני או עבודה עם הרשות הפלסטינית או כוחות אחרים. הפסקת האש שהושגה היא עסקה רעה".

"הייתי רוצה לראות שזה סוף המלחמה ושהולכים לכיוון של שיקום ובנייה", אומרת ג'וליה צ'ייטין מקיבוץ אורים. "מה עשינו אם חמאס עדיין שם, ואין שלטון אחר?" צ'ייטין, פעילה בארגון "קול אחר" של תושבי העוטף למען פתרון מדיני מול עזה, חוששת מהחזון של

מעלה שאלות קשות על המיתוסים של 1948. מתוך הסרט "1948: לזכור ולשכוח"

באחת הסצינות בסרט התיעודי של נטע שושני, "1948: לזכור ולשכוח", פרופ' מוסטפא כבהא מהאוניברסיטה הפתוחה יושב על יד חורבות הכפר אבו שושה, הסמוך למשמר העמק, ומספר לבמאית כי האתוס הישראלי של "מעטים מול רבים" במלחמת העצמאות הוכח כשקרי על ידי מערכת הביטחון שלה עצמה.

"כל הצבאות הערביים [מנו] 28 אלף. תוסיפי לזה את צבא ההצלה והג'יהאד הקדוש של אל חוסייני – יוצא ביחד 35 אלף. להגנה היו 67 אלף לוחמים, ביניהם פלוגות מחץ שנבנו עוד בתקופתו של וינגייט". הבמאית הישראלית אומרת לו שדבריו סותרים את מה שהתחנכה עליו. "לכוח היהודי היה יתרון אסטרטגי מכריע ובולט", כבהא אומר, וחוזר ומציין את מקור הידע לעובדות האלה, "אני מצטט ספר שיצא בהוצאת 'מערכות' (של מערכת הביטחון; ר"כ), עמוד 79. תראי מי היה קטן ומי היה גדול".

לדברי שושני, ישראלים שצפו בסרט שאלו אותה שוב ושוב לגבי אמיתות הטענה הזאת. סלימאן א-תיהי, סוציולוג פלסטיני שצפה בהקרנה פרטית של הסרט, משער כי הסיבה לכך נעוצה במשמעות קבלת הטענה הזו עבור הצופה הישראלי. "המיתוס של 'מעטים מול רבים' מסייע להציג את המתיישבים כקורבנות, ולא כתוקפים", הוא אומר. "הסרט מעלה שאלות קשות על המיתוסים של 1948 ומאיר את הגירוש וההרס שהפלסטינים חוו".

היה מי שחשב במגזר הציבורי שהגיע הזמן להציג שאלות אלה לציבור הישראלי. זה קרה לפני שש שנים, כשתאגיד השידור כאן הזמין את הסרט מהמפיקה מיקה תימור והבמאית נטע שושני, לציון יום השנה ה-75 לעצמאות ישראל.