"מה יקרה אם נבין שרבים מהישראלים הם בעצם אפריקאים?" צילום מתוך הסרט "צבועים", באדיבות המכון הצרפתי בישראל ופסטיבל אטסיב!

כשהייתי בגן חובה, הגננת ביקשה מאיתנו לצייר את דגלי המדינות שמהן הגיעו הורינו. בעזרת אחותי הגדולה ציירתי את דגלי מרוקו ואלג'יריה, והראיתי אותם לאימי. היא אמרה לי לצייר את דגלי צרפת וספרד. אמא שלי ראתה עצמה כבת התרבות הצרפתית, הגם שבאה ממשפחה שחיה באפריקה דורות רבים. הזהות האירופאית שעליה התעקשה התאימה היטב למי שרצתה להשתלב בישראל. "המערכות רוצות שנחשוב שישראלים הם במקור אירופאים", אומרת ליבי לנקינסקי, מייסדת ומנהלת הקרן הפילנתרופית "אלבי", "מה יקרה אם נבין שרבים מהישראלים הם בעצם אפריקאים?".

קרן אלבי היא אחד מהגופים התומכים השנה בפסטיבל "אטסיב!" לסרטים אפריקאיים בתל אביב. הפסטיבל יתקיים בתאריכים 14–18 בינואר בסינמטק תל אביב, ויוצגו בו 30 סרטים מ-16 מדינות. את הפסטיבל יפתח סרט דוקומנטרי על גדול המוזיקאים בניגריה: "פלה קוטי: המוזיקה היא הנשק". זוהי השנה החמישית שבה מתקיים הפסטיבל, אותו יזם ומנהל האמן בזי גטה ואוצרת בת-שחר גורמזאנו גורפינקל. "העיסוק באומנות אפשר לנו להעמיק בשאלות מהותיות אודות המתרחש בישראל", אומרים גטה וגורפינקל. "אנו מקווים שהקהל יוכל לבחון באמצעות הסרטים את עמדתם ביחס לעוולות שקורות אי שם, הרחק הרחק, ולפתוח צוהר לדיון נוקב לגבי מה שקורה כאן אצלנו".

הסרט "הכלה" (רואנדה, 2023), של הבמאית הצעירה מרים אווירגיה ביררה שיוקרן בפסטיבל ניחן בכאב כה גדול עד שרציתי להפסיק לצפות בו, אך יופיו הרב מנע ממני להתיק את המבט. בסצנה הראשונה, על רקע הר מכוסה בערפל, הגיבורה הראשית, שופעת כריזמה, אינטליגנציה וקסם, מדברת עם דודתה. מיד לאחר מכן היא נחטפת וחייה הופכים לקטסטרופה; רק מערכת יחסים אחת, עם אישה שחוותה אסונות מרובים בחייה לאחר רצח העם ברואנדה, מחזיקה אותה בחיים. בישראל 2025, קורבנות חטיפה וקורבנות

אסיל עאסלה, שני מדריכים ובני נוער מזרעים של שלום שוכבים על הדשא במחנה הקיץ ב-1997 (צילום: בובי גוטשאלק)

עם פרוץ המלחמה, מערכות יחסים שדממו במשך יותר משני עשורים חזרו לחיי. בצהרי 7 באוקטובר, כשעדיין לא הבנתי את ממדי המתקפה על עוטף עזה, קיבלתי הודעה מיוסף בשיר, חבר עזתי שגר באמריקה ומשפחתו בדיר אל-בלח. בשיר ואני היינו יחד במחנה הקיץ של ארגון "זרעים של שלום" בארה"ב, המקום היחיד שבו נער מאשדוד ונער מעזה יכלו להיפגש בשנות התשעים.

בשנה האחרונה שמעתי מחברים וממכרי ילדות נוספים מעזה, אך הם תיקשרו איתי באמצעות פלטפורמת גו פאנד מי, כשאספו כספים כדי לחלץ את משפחותיהם מהחורבן שישראל המיטה עליהם. עלויות המעבר היו בלתי נתפסות – כ-40 אלף דולר למשפחה. חלק מהמגייסים, בני גילי, גרים מחוץ לעזה וניסו בצורה נואשת לשלוח כסף לבני משפחותיהם בעזה, כדי שיוכלו לראות אותם שוב.

כשהעברתי כסף לאותם מכרים דרך הפלטפורמה, תהיתי מה הדבר הנכון לעשות: להשתמש בשם ובלאום שלי, או לבקש שהתרומה תהיה אנונימית? ניסיתי לחשוב בתור עזתי – האם איזכור הלאום הישראלי יתפרש כאקט של סולידריות או של התרסה?

ההתלבטות לגבי האם ואיך לחשוף סממנים של הזהות הישראלית שלי בזמן מלחמה אינה חדשה לי. אחד הקורבנות הראשונים של האינתיפאדה השנייה היה חברי אסיל עאסלה, פלסטיני אזרח ישראל מעראבה שהשתתף איתי במשלחת הישראלית ל"זרעים של שלום" ב-1997.

אסיל בן ה-17 היה אחד מ-13 קורבנות שנורו למוות על ידי כוחות הבטחון באוקטובר 2000. התגייסתי לצבא כשנתיים לאחר מותו, ובכל פעם שביקרתי את משפחתו, עצרתי בתחנת דלק על מנת לפשוט את המדים. לא חוויתי את פשיטת המדים כאקט של הסתרה או הכחשה של זהותי. עבורי, היכולת להגיע לבית של משפחת

"אין ביטחון בכיבוש. אין ביטחון ברצח עם". הארלו ריי בהפגנה נגד המלחמה בעזה באוניברסיטת דרום קליפורניה (באדיבות המצולם)

"להיות ישראלית שמבקרת את ישראל באוניברסיטה שלי – זאת חוויה דיסוציאטיבית", אומרת רוסלנה ליכצטיאר, דוקטורנטית לתולדות האמנות באוניברסיטת נורת'ווסטרן שבאילינוי. "אני מרגישה שמה שקורה כאן בשנה האחרונה מבטל את המחקר שאני עושה, את ההיסטוריה שאני כותבת עליה. אני מרגישה שהמציאות שאני חווה לא מסונכרנת עם מי שאני".

התקשורת הישראלית אוהבת להציג את הסטודנטים ואת אנשי האקדמיה בארה"ב המשתתפים במחאות נגד המלחמה בעזה כאספסוף שנוהה אחר טרנדים, פתאים שהנאיביות שלהם הרסנית, כאלה ש"לא מבינים במה הם תומכים". אלא שבאוניברסיטאות אלה ישנם גם לא מעט ישראלים המביעים ביקורת חריפה על מדינתם ומציגים פרספקטיבה שלא ניתן לבטל אותה בקלות: לא על ידי ישראל, לא על ידי המשתתפים במחאות ולא על ידי ההנהלות האקדמיות, שמנסות להחריש את המוחים.

כמה אקדמאיות ישראליות אף הקימו ארגוני מחאה חדשים ופתחו בקמפוסים סניפים מקומיים של הארגונים הביקורתיים ביותר כלפי ישראל. רבות מהן, יהודיות בעצמן, מתמודדות עם האשמות באנטישמיות בשל מחאתן נגד ישראל. השיחות איתן מציירות תמונה מורכבת של אקטיביזם משולב בתסכול, וסולידריות עמוקה עם שותפיהן למאבק המהולה ברבדים רבים של בדידות.

"השבועיים הראשונים אחרי 7 באוקטובר היו מאד קשים כישראלית", אומרת ליכצטיאר, שבנוסף לשקידה על הדוקטורט שלה גם מלמדת תקשורת חזותית במוסד לאמנות של אילינוי. "היה בקמפוס חוסר אמפתיה מאד מורגש כלפי קורבנות הטבח של חמאס. השיח בשיקגו לא מתלהם, לא היתה הכחשה של הטבח, אבל היתה שתיקה כואבת".

סהר בוסטוק, דוקטורנטית בהיסטוריה של ישראל-פלסטין באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק, אומרת שמיד לאחר 7 באוקטובר היא הבינה את הצורך להפגין, מתוך חשש מפני הפעולות הצבאיות שישראל תבצע

"המיון הזה נועד לכולם ללא הבדל דת, גזע ומין". חדר המיון הקדמי במעיליא (צילום: אנדרו מונטי)

מעיליא היא מועצה מקומית קטנה בגליל העליון, בסמוך למעלות-תרשיחא. רובם המוחלט של תושביה, כ-3,000 איש, הם נוצרים קתולים. הגעתי אליה עם פרופ' דורית ניצן, בכירה בארגון הבריאות העולמי וכיום ראש מחלקת רפואת חירום באוניברסיטת בן-גוריון, כדי לראות את חדר המיון הקדמי שבנתה המועצה.

החזון להקמת חדר המיון הקדמי הוא של קצין הבטחון של המועצה, ויליאם כחלי. הוא התחיל לשרטט אותו בעקבות מלחמת לבנון השנייה. "ב-2006 מנעו מאיתנו לטפל באנשים מבוגרים במוקדי טיפת חלב", הוא אומר. "כדי לא לחוות את הסיוט הזה עוד פעם, בנינו מיון קדמי".

חדר המיון נמצא במתקן ששימש במקור כמשחקייה לילדים. הנדנדות והמגלשות העומדות בחוץ בין עצי הזית מזכירות את הייעוד המקורי של המתחם. הוא נבנה בתקציב של כ-147 אלף שקל, שגויסו מהסוכנות היהודית, משרד הביטחון ומשרד הפנים. ניצן, שעבדה באיזורי מלחמה כגון אוקראינה וסרביה מטעם ארגון הבריאות העולמי, משבחת את כחלי על העבודה. "זה חלום שהתגשם", כחלי אומר על המיטות, מתקני העירוי וספת חדר הקבלה הנמצאים במקום.

"המטרה של המיון הקדמי היא להוריד עומס מבתי החולים", הוא אומר. ג'וזפין שופאני, מזכירה רפואית לשעבר שמהווה חלק מהצוות הרפואי של מעיליא לשעת חירום, מסבירה שחדר המיון הקדמי ישמש במקרה שהדרכים לבתי החולים הסמוכים בחיפה ובנהריה, או למרפאה האחודה במעלות, המשמשת מבוטחים מהקופות השונות, ייסגרו. המצב הנוכחי, עם התקפות מצד חזבאללה וללא השפעה ממתנת של גורם מתווך, ממחיש לכחלי כי הפרויקט שיזם נחוץ יותר מאי פעם. "ב-2006 היו חלונות זמן, הפוגות שאפשרו לאנשים להתנייד ולקנות מוצרי יסוד. עכשיו אין חלונות זמן. איך אני יכול להעלות מישהו מהישוב למעלות, אם אין לי חלון זמן?".

"אנחנו לא נשתמש בחדר המיון הזה ביום-יום", מבהירה שופאני, "אלא רק אם יהיו