עזה, כרוניקה של הרעבה

בצפון עזה, 1 מכל 3 ילדים מתחת לגיל שנתיים סובל מתת תזונה חריפה. פלסטינים ממתינים לארוחה חמה שבושלה על ידי מתנדבים ברפיח, 20 בפברואר 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

בימים שלאחר המתקפה הנפשעת של חמאס, ב-7 באוקטובר, על בסיסים צבאיים, קיבוצים, ערים ופסטיבל המוזיקה נובה, הודיעו בתגובה כמה גורמים ישראלים בכירים כי בכוונתם לשלול מהאוכלוסייה האזרחית בעזה את צרכיה הבסיסיים ביותר. באותה עת, למעלה מ-80% מהסחורות שנכנסו לרצועת עזה הגיעו מישראל, אשר הטילה על האזור סגר נוקשה במשך 17 שנים. ב-9 באוקטובר, לאחר יומיים של הפצצות אוויריות נרחבות, הודיע שר האנרגיה והתשתיות, ישראל כץ, כי הורה לנתק את המים, החשמל והדלק. "מה שהיה," אמר, "לא יהיה".

באותו יום, דרש שר הביטחון, יואב גלנט, "מצור מוחלט" על המובלעת: "לא יהיה אוכל, לא יהיה דלק". (הנימוק שלו הפך מאז נודע לשמצה: "אנחנו נלחמים בחיות אדם"). ב-17 באוקטובר, השר לביטחון לאומי, איתמר בן-גביר, הדגיש כי "כל עוד חמאס לא משחרר את החטופים שבידיו, הדבר היחיד שצריך להכניס לעזה הוא מאות טונות חומר נפץ של חיל האוויר, לא גרם של סיוע הומניטרי". למחרת, נקט ראש הממשלה בנימין נתניהו במילים חריפות דומות: "לא נאפשר סיוע הומניטרי בצורת מזון ותרופות משטחנו לרצועת עזה".

כל ההצהרות האלה העידו על כוונה לשלול מהפלסטינים בעזה "פריטים חיוניים להישרדותם, לרבות מניעה מכוונת של אספקת סיוע" – ההגדרה המשפטית של "שימוש בהרעבה של אזרחים כשיטת לוחמה", המהווה פשע מלחמה לפי חוקת רומא. בה בעת, העיתונים, תחנות הטלוויזיה והרשתות החברתיות בישראל רווּ קריאות להשמיד את האוכלוסייה, כולה או חלקה: "למחוק" את עזה, "לשטח" אותה, "להפוך אותה לדרזדן". ב-13 באוקטובר – היום שבו הורו הרשויות הישראליות ל-1.1 מיליון בני אדם בצפון עזה להתפנות מבתיהם בתוך 24 שעות – נשיא המדינה, יצחק הרצוג, אמר בפומבי כי "אין אזרחים חפים מפשע" ברצועה.

מאז, הצבא הישראלי הפציץ שכונות שלמות והרג יותר מ-33,000 פלסטינים, מהם יותר מ-14,500 ילדים (מספרים אלו אינם כוללים אנשים שאבדו מתחת להריסות). יותר מ-74,000 תושבים נפצעו. 70% מהתשתיות האזרחיות נהרסו או ניזוקו, ואזורים רבים הפכו לבלתי ראויים למגורים. נכון לנובמבר, למעלה מ-75% מאוכלוסיית עזה, כ-1.7 מיליון בני אדם, כבר נמלטו מבתיהם; רבים נאלצו להיעקר שוב ושוב.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

הצבא תקף באופן שיטתי עשרות מתקני בריאות, הותיר אחד מכל שלושה בתי חולים בעזה בתפקוד חלקי ואילץ את הרופאים לפעול בתנאים קשים מאוד מול זרם קבוע של אזרחים פצועים, רבים מהם ילדים. רמה זו של הרג והרס בזמן כה קצר היא חסרת תקדים במאה ה-21. הדווחית המיוחדת של האו"ם על מצב זכויות האדם בשטחים הפלסטיניים, פרנצ'סקה אלבנזה, הגיעה למסקנה כי "יש יסוד סביר להאמין" שישראל חצתה את סף רצח העם.

בינתיים, משלוחי סיוע רבים נותרו חסומים. הסיוע שמגיע לעזה הוא, כפי שהזהירו סוכנויות האו"ם, "רק טיפה מתוך אוקיינוס הצרכים". עד היום, ישראל אפשרה, בממוצע, ל-112 משאיות להיכנס ביום, כרבע מהמספר שנכנס מדי יום בחודשים שלפני ה-7 באוקטובר, כאשר הצרכים היו פחות אקוטיים באופן משמעותי. באמצע ינואר, לאחר שהתפרסמו דיווחים על כך שהצבא הישראלי חוסם את משלוחי הסיוע, בעיקר לאזורים מצפון לוואדי עזה, עמק נחל יבש המפריד בין החלק הצפוני והדרומי של הרצועה, נתניהו התעקש שממשלתו תתיר רק את "מינימום הסיוע" הדרוש למניעת משבר הומניטרי. בששת השבועות שלפני 12 בפברואר, השלטונות מנעו גישה מ-51% מהמשלחות שתכננו ארגונים הומניטריים להעברת סיוע לצפון הרצועה.

הגבלות אלו הפחיתו מאוד את יכולתם של עובדים הומניטריים להפיץ את הסיוע, כמו גם איומים על בטיחותם של אנשי הצוות ההומניטריים והמתקנים שלהם עצמם. פיליפ לזריני, הנציב הכללי של סוכנות אונר"א, ציין לאחרונה כי ארגונו, "גלגל ההצלה העיקרי לפליטים הפלסטינים, מנוע מלספק סיוע מציל חיים לצפון עזה". מאז 7 באוקטובר נהרגו לפחות 180 חברי צוות של אונר"א. בכמה הזדמנויות ירו כוחות ישראליים על משאיות של האו"ם, שהובילו אספקת מזון בדרכים שהצבא עצמו קבע כבטוחות, השמידו את הסיוע והשעו את המשלוחים. הפרקטיקה הזאת עוררה זעם בזירה הבינלאומית לאחר הרג שבעה חברי הארגון WCK. בפעמים אחרות הרגו חיילים ישראלים פלסטינים שהמתינו לקבל סיוע: במקרה אחד, שנודע כ"טבח הקמח", נהרגו לפחות 112 בני אדם שהתאספו כדי לקבל קמח בעיר עזה. עד סוף פברואר הודיעה סוכנות אונר"א כי נאלצה להשהות את משלוחי הסיוע לצפון הרצועה.

רמות חסרות תקדים של תת-תזונה בקרב ילדים

ישראל לא הסתפקה במניעת כניסה של מזון לרצועה. מאז תחילת המלחמה היא גם השמידה יותר משליש מהאדמה החקלאית של עזה, יותר מחמישית מהחממות שלה ושליש מתשתית ההשקיה שלה – כולם מקורות מזון חיוניים. לטענת ארגון "פורנזיק ארכיטקטור", "הרס הקרקעות החקלאיות והתשתיות בעזה הוא מעשה מכוון של אקוסייד (השמדה אקולוגית)". חלקים גדולים של אדמה זו נהרסו על ידי חיילים באמצעות דחפורי D9 וחומרי נפץ כדי להרחיב את "אזור החיץ" בצד העזתי של הגבול מ-300 מטרים לכ-800 מטרים, והקטינו את שטח הרצועה ב-16 אחוזים. כוחות חיל הים הישראליים גם פגעו או השמידו כ-70% מכלי הדייג של עזה. מוּנעים מרעב, כמה דייגים עדיין יוצאים לים בסירות קטנות, תוך הסתכנות בפעולה של חיל הים; כמה מהם, כפי שמדווחת התאחדות הדייגים בעזה, הותקפו ונהרגו.

ההשפעה של פעולות אלו ברורה. מאז דצמבר, הזהירו סוכנויות הסיוע כי פלסטינים בשני חלקי עזה נמצאים בסכנת רעב חמורה. בדו"ח שפורסם ב-18 במרץ ושנתמך על ידי האו"ם, ועדת מומחים הציגה תחזית קשה. "הרעב", הם דיווחו, "ממשמש ובא" עבור 70% מאוכלוסיית צפון עזה – כ-210,000 אנשים – ו"צפוי להתממש" עד מאי. עדים מתארים אנשים שטוחנים גרעינים המשמשים מזון לבעלי חיים לקמח, וכאשר המזון לבעלי חיים אזל, התושבים האכילו את ילדיהם הכחושים בדשא.

לפי קרן החירום הבינלאומית של האו"ם לילדים, יוניסף, תת תזונה בקרב ילדים מתפשטת במהירות ומגיעה לרמות חסרות תקדים. נכון ל-15 במרץ, בצפון עזה, 1 מכל 3 ילדים מתחת לגיל שנתיים סובל מתת תזונה חריפה; על פי הדיווחים, לפחות 28 ילדים מתו מרעב. בבדיקות תזונה שנערכו בחודש הקודם על ידי יוניסף וארגונים אחרים, נמצא, כדברי הארגון, כי 4.5% מהילדים במקלטים ובמרכזי בריאות בצפון עזה סובלים מהתשה קיצונית, הצורה המסוכנת ביותר של תת-תזונה, המציבה ילדים בסיכון הגבוה ביותר לסיבוכים רפואיים ולמוות, אלא אם כן יקבלו בדחיפות מזון וטיפול רפואי.

עם זאת, עקב ההתקפות הישראליות, טיפול זה אינו זמין עוד בעזה. יוניסף הוסיפה כי בחודש לפני הופעת הדו"ח, "שכיחות תת-תזונה חריפה בקרב ילדים מתחת לגיל חמש בצפון עלתה מ-13% ל-25%".

מאז דצמבר, הזהירו סוכנויות הסיוע כי פלסטינים בשני חלקי עזה נמצאים בסכנת רעב חמורה. ילדים פלסטינים ממתינים לארוחה חמה שמכינים מתנדבים ברפיח, דרום רצועת עזה, ב-4 באפריל 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

בדיקות שערך הארגון באזור מרכז הרצועה בחודש מרץ גילו ש-28% מהילדים מתחת לשנתיים סובלים מתת-תזונה חריפה; מתוך קבוצה זו, יותר מ-10% סבלו מהתשה קיצונית. ברפיח, שהוגדר כאזור בטוח בגבול הדרומי ובו הצליחו העובדים לספק מעט יותר סיוע, בדיקות הראו כי מספר הילדים מתחת לשנתיים הסובלים מתת תזונה חריפה הוכפל מ-5% בינואר לכ-10% עד סוף פברואר. (למרות מעמדה המוצהר כאזור בטוח, רפיח עצמה הופצצה שוב ושוב). בקרב אותה קבוצה עלה שיעור ההתשה הקיצונית פי ארבעה בחודש האחרון, ליותר מ-4 אחוזים.

שיעורי התת-תזונה בקרב נשים הרות ומניקות גדלו גם הם במהירות. נכון לפברואר 2024, 95% מהנשים הללו מתמודדות כעת עם מחסור חמור במזון. מכיוון שאימהות הסובלות מתת תזונה אינן מסוגלות לייצר מספיק חלב כדי להניק, יותר תינוקות חייבים להסתמך על תחליפי חלב אם כדי לשרוד. אבל אלה דורשים מים נקיים ובטוחים לשתייה, שאינם זמינים לרוב האימהות, מה שמגביר בתורו את הסיכון לזיהום ולתת תזונה.

כל הסבל הזה הוא מעשה ידי אדם, תוצאה ישירה של מתקפה בלתי פוסקת מצד ישראל. כמו רוב מקרי הרעב, הוא גם תוצר של היסטוריה ארוכה יותר. מאז 1967, כשישראל כבשה לראשונה את רצועת עזה, היא שולטת בסל המזון הפלסטיני, מהנדסת את הצריכה התזונתית של תושביה ומשתמשת במזון כנשק לניהול האוכלוסייה. במשך עשרות שנים ישראל פגעה באופן שיטתי ביכולתה של הרצועה לייצר מוצרי מזון משלה, והפחיתה את גישת תושביה למים ראויים לשתייה ולאוכל מזין. הבנת המדיניות ארוכת הטווח הזו חיונית להבנת הרעב המתחולל בעזה כעת לאשורו.

לנרמל את הכיבוש, להרגיע את האוכלוסייה

רצועת עזה היא אזור שטוח, צר וצחיח המשתרע על פני כ-40 קילומטרים לאורך חוף הים התיכון. כשנכבשה בידי ישראל, חיו בה לפחות 385,000 פלסטינים, מתוכם כ-70% פליטים, שנמלטו או גורשו מבתיהם במהלך הנכבה של 1948. כפי שכתב אחד הח"מ, ניב גורדון, במחקרו משנת 2008 על הכיבוש, ישראל מיד "לקחה על עצמה את השליטה על כל השירותים המרכזיים, כמו מים וחשמל, והשתלטה על מערכות הרווחה, הבריאות, מערכת המשפט והחינוך".

היא גם הציגה מגוון מנגנוני מעקב לניהול האוכלוסייה שנכבשה לא מכבר. הרשויות הישראליות ספרו טלוויזיות, מקררים, תנורי גז, בעלי חיים, פרדסים וטרקטורים; בדקו ולעיתים קרובות צנזרו ספרי לימוד, רומנים ועיתונים; ערכו מלאי מפורט של מפעלים לייצור רהיטים, סבונים, טקסטיל, מוצרי זית וממתקים; השתמשו בתמונות לוויין ובצילומי אוויר כדי לפקח על בניית בתים, מבני ציבור ועסקים פרטיים; ואספו נתונים דמוגרפיים מרחבי האזור, כולל נתונים על תושבים עירוניים מול כפריים ופליטים מול תושבי קבע. הן בחנו בקפדנות את שיעור תמותת התינוקות, קצב גידול האוכלוסייה, רמות העוני, ההכנסה לנפש, ונפח כוח העבודה והרכבו: גיל, מגדר ותחום עיסוק. כמו כן, הקדישו תשומת לב רבה להיקף וסוגי התעשייה בשטחים, כמו גם לכמות האדמה הניתנת לעיבוד, לסוגי הגידולים ולמספר הבקר והעופות. כדי לבסס את שליטתה, ישראל עקבה גם אחר קצב הצריכה הפרטית והערך התזונתי של סל המזון הפלסטיני.

הדיווחים הרשמיים שהתקבלו ממחישים את המהירות ואת מידת המעקב שהשיתה ישראל על החברה הפלסטינית. באופן מדהים, הם מראים שבסוף שנות ה-60 וה-70 ניסה הממשל הצבאי להגדיל את הצריכה התזונתית לנפש של תושבי עזה. באחד המחקרים, התגאה משרד החקלאות הישראלי כי שורה של התערבויות, כולל תוכניות הכשרה מקצועית לחקלאים, העלו את הצריכה הממוצעת לנפש של הפלסטינים בעזה מ-2,430 קלוריות ליום ב-1966 ל-2,719 קלוריות ב-1973. דו"ח אחר מציין שבשנת 1968 סייעה ישראל לפלסטינים ברצועה לשתול כ-618,000 עצים וסיפקה לחקלאים זנים משופרים של זרעים לירקות וגידולי שדה. אולם בניגוד לדו"ח משרד החקלאות, הזרז המרכזי לשיפור ברמת החיים של האוכלוסייה לא היה הקצבאות המיטיבות של כוח כובש, אלא ההעברות שזרמו לכלכלת עזה מתחילת שנות ה-70, לאחר שישראל שילבה למעלה מ-30% מעובדי הרצועה במגזרי הבנייה והחקלאות שלה, מתוך אינטרס להפיק כוח עבודה זול.

מגוון מנגנוני מעקב לניהול האוכלוסייה שנכבשה לא מכבר. הכניסה לעזה, 1967 (צילום: לע"מ)

ארכיון המדינה הישראלי מבהיר כי יוזמות אלו נועדו לנרמל את הכיבוש ולהרגיע את האוכלוסייה. ב-1973 רבים מהפליטים בעזה עדיין חיו במחנות, בתנאים עלובים. באותה שנה משה דיין, שר הביטחון דאז, הציע להעביר אותם ל"עיירות חדשות, בדירות עם מים בברזים, חינוך ושירותים לילדים". הרציונל היה פחות הומניטרי מאשר אסטרטגי. "כל עוד הפליטים יישארו במחנות שלהם", הסביר, "הילדים שלהם יגידו שהם מגיעים מיפו או מחיפה; אם הם יעזבו את המחנות, התקווה היא שהם ירגישו קשר לארצם החדשה".

ישראל החלה לשנות את המדיניות הזו לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה בדצמבר 1987. בשנים שלאחר מכן, הגבלת הערך התזונתי ויצירת חוסר ביטחון תזונתי בקרב הפלסטינים בעזה הפכו לרכיבים מרכזיים באסטרטגיה שלה.

תפנית במדיניות

השינויים בשטח היו הדרגתיים. בשנת 1989, ישראל אכפה פיקוח מחמיר על זרימת העובדים מעזה על ידי הנפקת כרטיסים מגנטיים עם מידע מקודד על "הרקע הביטחוני" של העובד, כמו גם על תשלום מיסים וחשבונות חשמל ומים. זמן קצר לאחר מכן, במהלך מלחמת המפרץ הראשונה, היא הטילה את מה שהאו"ם וארגוני זכויות האדם כינו "סגר הרמטי", והגבילה עוד יותר את תנועת האנשים והסחורות. ב-1994, בין החתימה על הסכם אוסלו הראשון והשני, היא החלה בבניית גדר באורך של יותר מ-52 קילומטרים וכביש פטרול סביב הרצועה.

מאז ועד היום, רק חמישה מעברים חיברו בין שני האזורים, שניים מהם פועלים רק בכיוון אחד, ומאפשרים כניסת סחורות ואנשים מישראל לעזה. השישי – מעבר רפיח – מחבר את עזה עם מצרים. לאורך שנות ה-90 ישראל הטילה מגבלות על מספר העובדים שיכולים להיכנס לתחומה ועל כמות וסוג הסחורות שיכלו להיכנס לעזה. זה היה גם הזמן שבו הקו הירוק, הגבול הבינלאומי בין ישראל לשטחים הפלסטיניים הכבושים, הוסב מגבול "פתוח בדרך כלל", לגבול "סגור בדרך כלל".

בעקבות האינתיפאדה השנייה, שפרצה בספטמבר 2000, ישראל ביצעה תפנית חדה מהמדיניות שיישמה בסוף שנות ה-60 וה-70. כחלק ממאמציו לבלום כל התנגדות, הצבא הרס חוות, גילח יותר מ-10% מהאדמה החקלאית של עזה ועקר יותר מ-226,000 עצים. באותה תקופה ישראל גם ביצרה את הסגר האווירי והימי על עזה, הפציצה את שדה התעופה שנבנה ב-1998 כחלק מהסכמי אוסלו, ובשנת 2002, הרסה נמל ימי שנבנה בשיתוף פעולה הולנדי-צרפתי, כחלק מההסכמים שהושגו במזכר שארם א-שייח משנת 1999. ישראל גם הגבילה את האזורים שבהם פלסטינים יכולים לדוג לשטח קטן מאוד מול קו החוף, מה שהסב מכה קשה לאחד מעמודי התווך של מערכת המזון של עזה. פרקטיקות כאלה, בשילוב עם הגבלות חמורות יותר ויותר על תנועת אנשים וסחורות, הובילו לחוסר ביטחון תזונתי משמעותי. בשנת 2002 דיווחה קלייר דייר ב-British Medical Journal, כי מספר הילדים בעזה הסובלים מתת תזונה הוכפל תוך שנתיים.

בינתיים, ראש הממשלה, אריאל שרון, החל להכיר בכך שאי אפשר עוד לפרוס מאות חיילים ישראלים כדי לאבטח את 8000 המתנחלים ברצועה. הוא גם חשב שבאמצעות יישום "תוכנית התנתקות" חד-צדדית, ישראל תוכל להציג את עצמה כמי שסיימה את הכיבוש בעזה. זה, בתורו, יעזור לייצר הפרדה בין עזה לגדה בתפיסה הציבורית ויאפשר לישראל להמשיך להרחיב ולבצר את ההתנחלויות בגדה.

ב-2005 ממשלת ישראל פירקה את ההתנחלויות הבלתי חוקיות בעזה והציבה את חייליה על הגבול. במקביל, היא הגבירה את שליטתה מרחוק, הקימה בסיסים צבאיים ממש מחוץ לרצועה, הציבה מקלעים בשליטה מרחוק על מגדלי שמירה, הגבירה את השימוש במזל"טים והקימה אזור חיץ ברוחב של 150-500 מטר הנוגס באדמה חקלאית ומחייב את החקלאים להגביל את עצמם לגידולי עלים נמוכים כמו תרד, צנון וחסה, כביכול כדי למנוע את חסימת שדה הראייה של החיילים המוצבים בגבול.

באמצעות יישום "תוכנית התנתקות" חד-צדדית, ישראל ביקשה להציג את עצמה כמי שסיימה את הכיבוש בעזה. שוטרים מפנים תושבים מגוש קטיף, 18 באוגוסט 2005 (צילום: יוסי זמיר / לע"מ)

בערך בזמן הזה, ישראל החלה לערוך רשימות של מוצרים שלא ניתן לייבא לעזה, תוך הטלת הגבלות חמורות על מוצרים מסחריים והומניטריים. ב-2006, כאשר המרכז הפלסטיני לזכויות אדם וארגונים נוספים מעזה הדגישו כיצד התקנות הישראליות יצרו מחסור בקמח, בתחליפי חלב ובתרופות, דב וייסגלס, יועץ לראש ממשלת ישראל דאז וכיום ראש חבר הנאמנים של אוניברסיטת חיפה, הסביר את מדיניות הממשלה: " "זה כמו פגישה עם דיאטנית. הפלשתינאים ירזו כהוגן, אך לא ימותו" ". גם כשהגבלות אלו הגבירו את העוני ויצרו חוסר ביטחון תזונתי, הממשלה בירושלים התנערה מכל אחריות. בהתאם לנוסח "תוכנית ההתנתקות" החד-צדדית של ישראל, הגורסת כי בעקבות נסיגת חייליה "לא יהיה בסיס לטענה שרצועת עזה היא שטח כבוש", טען פרקליט המדינה שישראל אינה נושאת עוד כל מחויבות ככוח כובש.

בפועל, ישראל המשיכה לממש את האג'נדה שלה באמצעות שליטה בגבולות. לאחר השתלטות חמאס על רצועת עזה בספטמבר 2007, המדינה הטילה רשמית סגר על אוכלוסיה של 1.5 מיליון תושבים באזור שכבר אז היה בין הצפופים ביותר על פני כדור הארץ. כחלק מהנחיותיו לאכיפת הסגר, הורה הקבינט הביטחוני על "צמצום אספקת הדלק והחשמל". רק סחורות חיוניות להישרדות יורשו להיכנס.

תת תזונה מהונדסת וספירת קלוריות

ישראל כמעט שלא הסתירה את מאמציה להנדס תת תזונה בעזה. בכתבה שהתפרסמה במגזין The New York Review בדצמבר האחרון, החוקרת שרה רוי מצטטת מתוך הודעה שנשלחה משגרירות ארה"ב בתל אביב למזכיר המדינה ב-3 בנובמבר 2008: "כחלק מתוכנית האמברגו הכוללת שלהם נגד עזה, בכירים ישראלים אישרו ל[גורמים בשגרירות] במספר הזדמנויות שהם מתכוונים לשמור את הכלכלה העזתית על סף קריסה מבלי לדחוף אותה מעבר לקצה". רק סוגים בסיסיים של סחורות הותרו לכניסה, בעיקר ציוד רפואי, תרופות ומוצרי היגיינה ומזון חיוניים. המזונות האסורים כללו שוקולד, כוסברה, שמן זית, דבש ופירות מסוימים – כולם הוגדרו על ידי ישראל כ"פריטי מותרות". מכסת הבשר הטרי לכלל האוכלוסייה נקבעה על 300 עגלים בשבוע.

ב-2008 הגישה חברה העוסקת במזון בעזה עתירה לבית המשפט העליון בישראל כנגד המגבלה האחרונה. פרקליט המדינה השיב כי הממשלה חישבה שתושבי עזה זקוקים ל-300 עגלים בשבוע בדיוק כדי לספק את צרכיהם ההומניטריים. בהתאם למסורת ארוכת שנים בכל הנוגע לשאלות של זכויות אדם בסיסיות של פלסטינים, בית המשפט סירב להתערב.

זמן קצר לאחר מכן, ארגון זכויות האדם "גישה" – שאחת מהח"מ, מונא חדאד, עבדה בו כעורכת דין –  החל במה שהפך למאבק משפטי בן שלוש שנים וחצי לחשיפת רשומות המראות שישראל הגתה מגוון נוסחאות מתמטיות לקביעת כמות וסוגי המזון שתאפשר את כניסתם לעזה. ב-2012 הצליח הארגון להביא לפרסום מסמך של משרד הביטחון, המבוסס על מודל שהופק על ידי אנשי משרד הבריאות, בשם "צריכת מזון ברצועת עזה – קווים אדומים". הוא כולל טבלאות ותרשימים המפרטים את צריכת המזון היומית לפי מין וגיל וחישוב צריכת הקלוריות המינימלית שתאפשר "תזונה המספיקה לקיום ללא התפתחות תת תזונה".

המסמך הניח שהפלסטינים בעזה יוכלו לייבא רק כמויות מוגבלות של "מוצרי מזון בסיסיים", כמו קמח, אורז, שמן, פירות, ירקות, בשר, דגים, אבקת חלב ותחליפי חלב אם לתינוקות, שישראל חישבה שיוכלו להיכנס ב-77 משאיות ביום. בתוספת תרופות, ציוד רפואי, מוצרי היגיינה וציוד חקלאי, מספר המשאיות המותרות לכניסה מדי יום, 5 ימים בשבוע, הגיע ל-106, בנוסף לעוד 60 מטענים של חיטה בשבוע שייכנסו באמצעות מסוע במעבר קרני, מה שהביא את המספר הכולל של המטענים ל-118 מדי יום. חישובים כאלה הניחו שהמזון הנכנס לעזה יתחלק באופן שווה בין האוכלוסייה, הנחה חסרת תקדים בשום הקשר היסטורי או גיאוגרפי. ישראל גם הניחה שרק 10% מהצרכים התזונתיים של האוכלוסייה יסופקו על ידי פירות וירקות המיוצרים בעזה – הודאה מרומזת למידה שבה המדינה המשיכה לשלוט בחיים של הפלסטינים.

חישובים אלו התבססו על "זמנים רגילים". אבל בכל מתקפה מז'ורית על עזה – היו חמישה מאז 2008 – ישראל הורידה את סף המינימום באופן דרמטי, מה שהוביל לעלייה חדה במקרים של תת תזונה. יותר משבועיים לתוך מלחמת 2008–2009, ארגון Human Rights Watch דיווח כי "מאפיות לא קיבלו קמח חיטה מאז תחילת הפעילות הקרקעית של ישראל, ורק 9 מתוך 47 מאפיות בעזה פעלו". באותו אוגוסט, משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים (OCHA) תיעד כי כ-75% מאוכלוסיית עזה סבלו מחוסר ביטחון תזונתי. הגורמים העיקריים, ציינו, היו "הגידול בעוני, הרס נכסים חקלאיים והאינפלציה במחירי מוצרי מזון מרכזיים". מלחמה זו, בתוספת הסגר, הביאה ל"שינוי הדרגתי" בתזונה של תושבי עזה, ממזונות עשירים בחלבון למזונות זולים ועתירי פחמימות, "שיכול להוביל למחסור במיקרו-נוטריינטים, במיוחד בקרב ילדים ונשים בהריון".

בשנת 2010 ניסתה המרמרה – ספינת הדגל של משט, שהופעל על ידי פעילים פרו-פלסטינים –  לערער על המצור ולהעביר לעזה סיוע הומניטרי, כשעל סיפונה 10,000 טון מוצרי סיוע. ב-31 במאי תקפו כוחות ישראליים את הספינה והרגו 10 מהפעילים שהיו על הסיפון, מה שעורר זעם בינלאומי נרחב. מספר שבועות לאחר מכן, בניסיון לשפר את תדמית המדינה, הקבינט הביטחוני פרסם תוכנית להקלה על ההגבלות על סחורות אזרחיות שיכולות להיכנס לעזה. כעת הותרו פריטים כמו קטשופ, שוקולד וצעצועים לילדים, אך הרשויות עדיין אסרו על אלפי פריטים "דו שימושיים" שניתן להשתמש בהם למטרות אזרחיות וצבאיות כאחד. הרשימה הדו-שימושית רחבה ומעורפלת, וכוללת מערבלי מלט, חומרים הנדרשים לתיקון סירות דיג, דשנים, מכלי פלסטיק לצמחים ומשאבות להשקייתם.

היא כוללת גם פריטים הדרושים להבטחת איכות תשתיות המים והתברואה, שיש לתקן לאחר כל סבב של מתקפות. באוקטובר 2021 הזהירו המכון הגלובלי למים, סביבה ובריאות וארגון Euro-Mediterranean Human Rights Monitor את מועצת זכויות האדם של האו"ם כי לתושבי הרצועה אין כמעט גישה למים נקיים:

"כעת ידוע היטב כי 97% ממי עזה הפכו מזוהמים; מצב שהחמיר באופן מהותי בגלל משבר חשמל חריף, המשבית את פעולתם של בארות מים ומפעלי טיהור שפכים, מה שמוביל להזרמה של כ-80% מהביוב הבלתי מטופל של עזה לים, בעוד ש-20% מחלחלים למים תת-קרקעיים". התושבים הפלסטינים, הם המשיכו, "כלואים בסביבת עוני רעילה מלידה ועד מוות… נאלצים להיות עדים להרעלה איטית של ילדיהם ויקיריהם על ידי המים שהם שותים וככל הנראה האדמה שבה הם קוטפים את יבולם".

במילים אחרות, הרבה לפני המלחמה הנוכחית, ישראל הפכה את רוב תושבי עזה לחסרי כל הסובלים ממחסור בתזונה. ילדים שזה עתה נולדו היו בסבירות גבוהה פי שבעה למות מאשר אילו שנולדו במרחק שעת נסיעה, בבאר שבע או בתל אביב. ב-2021, התמ"ג לנפש בעזה הגיע לכ-1,050 דולר, לעומת 52,130 דולר בישראל. אין זה מפתיע, אם כן, שבשנת 2022 אונר"א סיפקה מזון ליותר מ-1,139,000 פליטים בעזה – פי 14 מאשר בשנת 2000. באותו דצמבר דיווחה אונר"א כי 81% מהפליטים ברצועה חיו מתחת לקו העוני הלאומי. כמו כן, צוין כי 85% ממשקי הבית רכשו שאריות מזון מהשוק ו-59% ביקשו סיוע או נאלצו ללוות מזון מקרובי משפחה. יותר משלושה רבעים מהמשפחות הפחיתו הן את מספר הארוחות שהם אכלו בכל יום והן את כמות המזון בכל ארוחה.

עובדי הסיוע על המוקד

מאז תחילת המלחמה הנוכחית, היה ניתן לחשוב שלישראל יהיה אינטרס לאפשר הכנסת סיוע לפלסטינים, ולו רק כדי להסתיר את ההרס שמחולל הצבא. במקום זאת, בעוד משבר המזון בעזה הלך והחריף, פתחה הממשלה בקמפיין ממוקד לחיסול אונר"א. כבר בינואר, כפי שדיווח כאן אמג'ד עיראקי, התלבטה ועדת המשנה של הכנסת למדיניות חוץ ודיפלומטיה ציבורית כיצד להתמודד עם הסוכנות. עיראקי מצטט חוקרת של פורום קהלת בשם נגה ארבל: "אי אפשר יהיה לנצח את המלחמה אם אנחנו לא נשמיד את אונר"א, וההשמדה הזו חייבת להתחיל מיד".

היה ניתן לחשוב שלישראל יהיה אינטרס לאפשר הכנסת סיוע לפלסטינים, ולו רק כדי להסתיר את ההרס שמחולל הצבא. משאיות סיוע מגיעות לצד הפלסטיני של מעבר כרם שלום, בדרום רצועת עזה, ב-17 בפברואר 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

באמצעות האשמת 12 עובדי אונר"א במעורבות ישירה בהתקפות ב-7 באוקטובר, ויותר מאלף מעובדי הסוכנות בקשרים מעורפלים עם חמאס או הג'יהאד האסלאמי, ישראל דרשה מיידית מכל הממשלות הזרות להפסיק לממן את הסוכנות. עם 13,000 עובדים בעזה, אונר"א היא המעסיקה השנייה בגודלה ברצועה, אחרי ממשלת חמאס. לא זו בלבד שהיא מספקת שירותים ליותר מ-1.78 מיליון פליטים רשומים, היא גם "מזרימה מדי שנה 600 מיליון דולר לכלכלת הרצועה באמצעות משכורות, תשלומי ספקים, סיוע במזון, בנייה ופעילויות אחרות", ציינה "קבוצת המשבר הבינלאומית" בדו"ח שפרסם חודש לפני פרוץ המלחמה:

"אם גם שירותי אונר"א וגם המשרות האלה ייעלמו, ויחד איתם כוח הקנייה שהם מביאים, ההשפעה תקרין על כל החברה בעזה. רבים יאבדו את פרנסתם, קריסת העסקים הקטנים תואץ והבנייה החדשה תצטמצם. פליטים יישארו ללא טיפול רפואי ראשוני וילדיהם ללא השכלה. אלו רק ההשפעות הברורות ביותר".

המצב הנוכחי חמור בהרבה. מאז אוקטובר, חלקים גדולים מאוכלוסיית עזה מתגוררים בבתי ספר, במרפאות ובבניינים אחרים של אונר"א, כשהם כבר לא נסמכים על הסוכנות רק כדי להתפרנס, אלא לקבלת מזון ומקלט בשביל לשרוד. האיחוד האירופי אמר לאחרונה כי לא קיבל מישראל ראיות קונקרטיות התומכות בהאשמותיה נגד צוות אונר"א, אך ארה"ב החליטה למנוע מימון לסוכנות לפחות עד לשנה הבאה.

בינתיים, ב-24 במרץ דיווח הנציב לזריני כי הרשויות הישראליות הודיעו לסוכנות כי "הן לא יאשרו יותר שיירות מזון של אונר"א לצפון הרצועה". בראיון לאל-ג'זירה, סם רוז, מנהל התכנון של הסוכנות, הדגיש כי להחלטה יהיו השלכות "דרמטיות": "בפשטות – יותר אנשים ימותו". ואם לא די בכך, מפגינים ישראלים בראשות מתנחלים מהגדה, המאוכזבים מממדי ההרס שישראל כבר חוללה, חסמו את משלוחי הסיוע במעבר כרם שלום. כל התפתחות חדשה מעוררת את התהייה מה עוד מתכוונת ישראל לעשות כדי להשמיד את אוכלוסיית עזה ולהפוך את שיקום האזור לבלתי אפשרי.

המאמר התפרסם לראשונה ב-The New York Review of Books. תרגום: אורלי נוי

ניב גורדון הוא מחבר הספר Israel's Occupation, וביחד עם ניקולה פרוג'יני המחבר של  Human Shields: A History of People in the Line of Fire. שניהם ראו אור בהוצאת California Press.

מונא חדאד היא עורכת דין לזכויות אדם הכותבת את עבודת הדוקטורט בבית הספר למשפטים באוניברסיטת קווין מרי בלונדון.