זוכי פסטיבל ברלין הזכירו את מה שבתקשורת מבקשים להדחיק

הסרט "No Other Land" של באסל עדרה, חמדאן בלאל, יובל אברהם ורחלי שור זכה בסוף השבוע בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר ובפרס חביב הקהל בפסטיבל ברלין לקולנוע – אבל בתקשורת הישראלית התקשו לשמוח בשמחתם של הבמאים, שניים מהם ישראלים (אברהם הוא גם כתב "שיחה מקומית" ועדרה אף הוא כתב בעבר עבור האתר).

ב"כאן 11" דיווחו על האירוע בכמה הזדמנויות במהלך יום ראשון. "עכשיו תכירו יחד איתי את יובל אברהם, אחד מיוצרי הסרט 'אין ארץ אחרת'… וזה מה שהיה לו להגיד על הבמה בזמן הענקת הפרס", הכריזה הכתבת יערה שפירא, ואז עברה להקרין קטע מהנאום של אברהם, שדיבר על ההבדלים בינו לבין עדרה, שהם בני אותו גיל, אך חיים במציאות שונה לגמרי:

"עליי חל חוק אזרחי, ועל באסל חוק צבאי; אנחנו חיים 30 דקות אחד מהשני, אבל לי יש זכות הצבעה ולבאסל אין, יש לי חופש תנועה בכל רחבי הארץ, ובאסל, כמו מיליוני פלסטינים, נעול בגדה המערבית הכבושה. המצב הזה, של אפרטהייד ואי שוויון בינינו, חייב להסתיים", אמר אברהם בנאומו.

את הקטע בנאום הזכייה שבו עדרה אומר בין היתר כי קשה לו לחגוג "כאשר עשרות אלפי מבני עמי נשחטים ונטבחים בעזה, והקהילה שלי מסאפר יטא נמחקת על ידי בולדוזרים ישראלים" ,לא הציגו כלל בתקשורת הישראלית, כנראה בשל ההרגל להשתיק או לצנזר כל קול פלסטיני.

Our film “No Other Land” on occupied Masafer Yatta’s brutal expulsion won best documentary in Berlinale. Israel’s channel 11 aired this 30 second segment from my speech, insanely called it “anti semitic” – and I’ve been receiving death threats since. I stand behind every word. pic.twitter.com/2burPfZeKO

— Yuval Abraham יובל אברהם (@yuval_abraham) February 25, 2024

"יוצרי הסרט 'אין ארץ אחרת' – זכיתם בפרס, אבל איבדתם אותנו", הצהירה דורית אסרף מזרחי, ראש תחום תרבות ב"כאן 11". ברשת הגיבו בציניות כי תחסר מאוד בפעילות נגד הגירוש ממסאפר יטא.

דב גיל-הר, שליח "כאן 11" לאירופה, שידר ברשת לייב ממתחם פסטיבל, וציין כי חולק "פרס לסרט דוקומנטרי לסרט פרו פלסטיני, שהיוצר הישראלי שלו פשוט שכח שקרה טבח 7 באוקטובר, שכח את החטופים הישראלים. הרבה פרסים ומנצחים, וישראל יצאה נפסדת". גיל-הר, כתב ותיק, יודע ככל הנראה שהסרט כלל לא עוסק באירועי 7 באוקטובר או במלחמה, אלא במציאות החיים במסאפר יטא, וצולם הרבה קודם למתקפת החמאס, אך זה לא הפריע לו להסית נגד "היוצר הישראלי".

את ה"סערה" סביב הסרט ניתן לפרק לחלקים שונים, אך מה שבלט במיוחד הוא ה"עלבון" מכך שסרט שמציג את הכיבוש והאפרטהייד (מילים שהופיעו במרכאות בפרסום בכאן11) זכה בפרס. העובדה שהיוצרים הם קולקטיב של ישראלים ופלסטינים, דבר שעורר כבוד וגאווה בפסטיבל עצמו, נחשב כאן לבעיה נוספת. ביקום מקביל, דוגמה לאפשרות ליצור מציאות שבה צעירים פלסטינים וישראלים עובדים יחד וזוכים להכרה בינלאומית היתה נחגגת. ביקום הנוכחי, אם הסרט לא היה זוכה בפרס, ספק אם היה מסוקר.

על העלבון הזה נוסף נאום הזכייה של אברהם ועדרה, במיוחד, כאמור, הקטע שבו אברהם הסביר במילים פשוטות את עובדות ההבדל בינו לבין חברו.

בדיווח של שפירא, הופיעה למטה הכתובית "הנאום האנטישמי של היוצר הישראלי". מבקר הקולנוע רון פוגל, שגם שפט בפסטיבל ונכח באולם, העיד כי כמעט כל דובר מעל הבמה הזכיר את עזה: "כל אחד אמר משהו. חלקם היו עדינים ודיברו על הפסקת אש, אבל רובם אמרו 'אנחנו תומכים במאבק הפלסטיני נגד השמדת העם'. באיזשהו שלב בטקס התחלתי להרגיש לא בנוח".

אי הנוחות הזאת של פוגל, שאפשר להאמין שמייצגת תחושות של רבים בישראל, אינה נוגעת למציאות עצמה, אלא מכך שבניגוד למה שקורה בישראל, על הבמה בברלינאלה יש חופש ביטוי, ורבים בחרו לנצל אותו. אחרי יותר מארבעה חודשים של מלחמה בעזה שכרוכה בהרג ובהרס חסרי תקדים, בישראל עדיין מתקשים להבין מדוע בעולם מתעניינים בזה.

אך יש משהו נוסף בגל התגובות לזכייה. כפי שפוגל הגדיר זאת, אף שלא היה בהקרנה עצמה: "הסרט מאוד נוטה לצד אחד. המציאות בארץ היא לא שחור לבן. הקהל בעולם רוצה לראות את הדברים בצורה פשטנית". הדרישה הזאת, להבנת ה"מורכבות" של הכיבוש, היא דרישה ישראלית ותיקה, שבעצם מבקשת לא להפריע יותר מדי לעניין שנתפס כפנימי.

זהו אותו עלבון והפתעה שנרשם עם פרסום הסנקציות האמריקאיות והאירופאיות על מתנחלים אלימים, שנבעה מכך שבישראל מעשיהם שקופים ומגובים על ידי השלטון, אך בעולם הם ידועים היטב.

גם לפני הסרט, מצבה של הקהילה של עדרה במסאפר יטא מסוקר הרבה יותר בתקשורת הבינלאומית מאשר בישראל. אין סיור דיפלומטי שלא עובר שם, בעוד שרוב הישראלים לא יודעים איפה בכלל נמצא הכפר של עדרה ומה שמם של המאחזים שגוזלים את אדמתו.

הציבור בישראל גם לא נחשף יותר מדי להריסת הבתים, למניעת חיבור למים וחשמל, להתקפות המתנחלים והצבא, למצערים ולפשיטות הליליות – הכל כחלק מהמאמץ לגרש פלסטינים משטחי C. ואחת הסיבות לבורות הכללית הזאת היא התקשורת עצמה, שבקושי מדווחת על כך, מה שמוביל לכך שלאנשים בחו"ל יש יותר מידע בסיסי על מציאות החיים בגדה המערבית מאשר לישראלים שחיים כמה עשרות קילומטרים משם.

סביר להניח שאם יבקשו להקרין את הסרט בישראל, יחל קמפיין השתקה נגדו, שיקרא להחרים אותו בחללים שמקבלים מימון ציבורי. בכל מקרה, כנראה שרוב הציבור לא יצפה בו. הכעס הישראלי הוא לא רק על כך שאברהם, עדרה ושותפיהם סיפרו לעולם מה קורה כאן. שם כבר צפו וימשיכו לצפות בסרט. הכעס הוא בעיקר על כך שהם התעקשו להזכיר גם לישראלים מה שנעשה בשמם.