אם ישראל תסרב להתמודד עם המציאות, זה לא ייגמר בנצח יהודה

הממשל האמריקאי עתיד להטיל סנקציות חריפות על הגדוד הדתי נצח יהודה, המשתייך לחטיבת כפיר. לחטיבה, שהוקמה כחטיבה ייעודית בשטחי המשטר הצבאי, היסטוריה ארוכה של התעללויות באזרחים פלסטינים. בעת הקמתה קל היה לנחש שזה לא ייגמר טוב. גיוס של אוכלוסייה דתית שעברה אינדוקטרינציה לתורת גזע, הקמת גדוד על טהרת אוכלוסייה זאת, ושליחתה חמושה לליבה של האוכלוסייה הילידית בגדה המערבית, זאת הפעלת פצצה מתקתקת. כבר בתחילת שנות האלפיים היה ברור שמדובר במעשה טירוף מכוון.

בצבא הבינו אז, ועכשיו עוד יותר, שאוכלוסייה חילונית-ליברלית לא ששה לעסוק במשימות שיטור ודיכוי, ולכן נבחרה לשם כך האוכלוסייה הדתית. קצרה היריעה מלספור את מעשי העינוי וההרג שביצעו חיילי הגדוד, ולכן נסקור רק את השנים האחרונות.

באוקטובר 2021 נחשף כי שלושה חמושים מגדוד נצח יהודה התעללו בעציר פלסטיני כפות, שעיניו היו מכוסות. הם דימו הוצאה להורג שלו, הצמידו קנה נשק לישבנו והיכו אותו. במקרה אחר, מ-2019, נחשף תיעוד שלהם שרים "יש פה חאפלה, תגיד שלום" כאשר הם מכים פלסטינים אזוקים. שנים קודם, ארבעה מחיילי החטיבה הודחו לאחר שחישמלו פלסטיני ותיעדו אותו מתחנן על חייו.

הנשק בחתונת השנאה, שבה דקרו את תמונות התינוק שהמחבל הדתי-לאומי עמירם בן אוליאל שרף למוות,  היה שייך לחייל מהיחידה, שהשתתף באירוע. בדצמבר 2018, חיילי הגדוד הרגו ביריות את קסאם עבאסי (17), לאחר שלטענתם ירו בגלגלים הרכב שלו, ואיכשהו פגעו בו. אף שהיה מדובר באזרח ישראלי, התיק נסגר. באוקטובר 2022 תועדו חיילי הגדוד בועטים בפלסטינים, ושניים מהם הודחו. באוקטובר 2023 חייל בחופשה מהגדוד ניצל את הנשק שהופקד בידיו, וירה למוות בפלסטיני בשעת מסיק. התיקים הללו נסגרו. בדצמבר האחרון חיילי הגדוד חטפו ("החרימו") רכב מפלסטיני, והרגו פלסטיני אחר בתאונה.

ב-26 באוגוסט 2016, חיילים ירו למוות באיאד חאמד, בן 37, בכפר סילוואד שבאזור רמאללה. תחילה פורסמו בתקשורת ידיעות כאילו חאמד ירה לעבר חיילים ששהו במגדל התצפית, ואז נורה. לכן כונה מיד "מחבל שחוסל". אלא שעד מהרה התברר כי חאמד לא ירה, וגם לא השליך בקבוק תבערה (כפי שנטען לאחר מכן). וכך נותרנו עם פלסטיני, אב לשלושה שסבל ממוגבלות שכלית, ונורה בגבו מבלי שהיה סכנה. היורה, מגדוד נצח יהודה, לא עמד לדין, כי הפרקליטות טענה שירה בשגגה. זאת, מכיוון שחאמד התנהג מוזר כביכול, בשל היותו מוגבל שכלית, אז היורה סבר שהוא ביצע קודם לכן פיגוע שלא היה, וירה בגבו. שבועיים לאחר מכן טען בחקירה שהוא לא זוכר את הסיפור, והתיק נסגר.

המקרה שהגדיש את הסאה היה כפיתתו והריגתו של עמאר אסעד בן ה-80 בדצמבר 2021. לרוע מזלם של חיילי הגדוד, בניגוד לכל המקרים האחרים, אסעד היה אזרח אמריקאי – ולכן המקרה זכה לתשומת לב מיוחדת. גם קציני הצבא בעצמם הבינו כי יש כאן בעיה. בהתכתבות בקבוצה פרטית וסגורה שנחשפה, כתבו קצינים כי "זה יתפוצץ להם בפנים". לאחר מכן, הוחלט להוציא את הגדוד משטחי הגדה המערבית – בשל הסכנה שהוא מהווה לצבא מול רשויות בינלאומיות, כמובן, לא בגלל הסכנה שהם מהווים לפלסטינים.

עם זאת, גם התיק בעניינו של אסעד נסגר ללא אישומים. האזרחות האמריקאית הספיקה רק כדי להשיג תשומת לב תקשורתית, אך לא כדי להבקיע את חומת החסינות שהצבא מעניק למבצעי מעשי ההרג הלא חוקיים בשורותיו. זאת היתה טעות גדולה של הצבא.

כתב אישום חמור בהרבה

זה לא רק נצח יהודה. לפי פרסום באתר ProPublica, במשרד החוץ יש גם ראיות בתיק של רצח העיתונאית בעלת האזרחות האמריקאית שירין אבו עאקלה בידי צלף ביחידת דובדבן; ראיות לכך ששוטרי מג"ב הרגו נוסע מכונית; וראיות לאונס נער בחקירה שהעביר סניף פלסטין של הארגון להגנה על ילדים (DCIP) לאמריקאים, שמצאו אותן אמינות, וישראל בתגובה פשטה על משרדי הארגון ובהמשך הכריזה עליו כארגון טרור.

כך, כפי שאלאור אזריה, שהיה חייל באותה חטיבה (כפיר), הפך ל"ילד של כולנו" לאחר ההוצאה להורג שביצע, עכשיו נולד לכולנו גדוד. הכיסוי התקשורתי כבר מתמקד כמובן בארה"ב, בלחץ הפרוגרסיבי, ובכמה חיילי הגדוד אמיצים – ומתעלם כמעט לגמרי מהפשעים שביצעו.

אבל מי שיטרח לקרוא את החוק האמריקאי הרלוונטי – חוק ליהי (Leahy) – שממנו נגזרו הסנקציות האחרונות, יבין שלא מדובר בעניין נקודתי. הסנקציות לא הוטלו בגלל "טעויות", והן אולי בינתיים ממקדות את תשומת הלב בנצח יהודה כמקרה מובהק ואידיאולוגי של אלימות סדרתית, אך מדובר בכתב אישום חמור בהרבה.

בכל הצבאות מבצעים פשעים, גם חמורים, שאינם מספיקים בשביל הטלת סנקציות. הסנקציות האלה מוטלות כי הצבא כמערכת וישראל כמדינה מטייחים את הפשעים האלה, ויש ראיות אמינות לכך. אלה סנקציות למעשה נגד כל מערכת החוק: החל ממצ"ח, שאינה אוספת ראיות בעת מקרי הרג על ידי חיילים, ולכן אי אפשר להעמיד לדין בעבירות המתה, כי אין קליעים, למשל; דרך הפרקליטות הצבאית, שדואגת שיעברו שנים על ההחלטה לסגור תיקים בטענות ל"שגגות"; ועד בית המשפט העליון, שמשמש פעמים רבות כחותמת גומי להחלטות טיוח מובהקות.

החלטה כזאת היתה למשל ההחלטה לא להעמיד לדין את תא"ל ישראל שומר, שהרג נער שלא היווה סכנה, וטען ש"טעה" כשירה בראשו שלוש פעמים. השופט חנן מלצר דחה את הבקשה להעמידו לדין, ונימק בין השאר כי גם אם נחצה הסף הפלילי, זהו האינטרס הציבורי. החלטה זו תרמה בהמשך גם לזיכוי השוטר שירה למוות באיאד אלחאלק, כבר בתוך ישראל הריבונית.

בשנה שעברה שוחחתי עם שני בכירים לשעבר ברשויות התביעה הצבאית, שכיום מתפקדים כסנגורים פרטיים של שוטרים וחיילים. הם טענו טענה שלא מפתיעה את מי שמכיר את התהליכים שלעיל: שרשויות התביאה הצבאיות, בבואן לבחון ראיות נגד חיילים, למעשה מנסות רק למצוא סיבות להימנע מהעמדה לדין.

המנגנון הזה כמעט לא יכול להיכשל. לא אוספים ראיות, ולכן אין ראיות. אם איתרע מזלו של היורה וגורמים חיצוניים אספו ראיות ותיעדו, אז עוברים לטענת השגגה – אבסורדית ולא מבוססת ככל שתהיה. מכיוון שחקירות מתנהלות בתוך הצבא, בשלב הזה אין עליהן פיקוח. בבית המשפט העליון נבחנות הטענות לאור החקירה של הצבא את עצמו, תוך קבלה האקסיומה שחיילי הצבא הישראלי הם המוסריים בעולם, ולכן לכל היותר הם טעו או התרשלו. אך, כפי שהסביר השופט מלצר, גם זו אינה עילה. ועל הציבור הישראלי אין טעם להכביר במילים בהקשר הזה.

משרד החוץ האמריקאי, בחוכמה רבה, מאפשר לישראל לבחור: להקריב מיליציה דתית גזענית, או להסתכן בהרחבת הסנקציות לכל הצבא. אם מדינת ישראל תמשיך לדבר על אנטישמיות ולסרב להביט במראה שמשרד החוץ האמריקאי מעמיד מולה, אם היא תסרב להיפטר מהאשליות כאילו החיילים הם מוסריים, כאילו יש דבר כזה בכלל כשעיקר משימתם בגדה המערבית היא אפרטהייד, כשהמציאות היא הרג סדרתי ומטויח של חפים מפשע – זה לא יגמר בנצח יהודה. בצדק.