חג מולד עצוב בבית לחם: מיצגי הזדהות עם עזה במקום עץ מואר

מאז 7 באוקטובר, נמנעתי מלהגיע לבית לחם, לרמאללה, לשכם ולג'נין. כמו כל פלסטיני בישראל, הבנתי שמצב המחסומים קטסטרופלי, שהחיילים תוקפניים מתמיד, שהשווקים שוממים. בלב שוררת מועקה ובאוויר אימה.

לקראת חג המולד, ביררתי עם חברות מבית סאחור ובית ג'אלא מה מצב הכניסה לבית לחם, ואם עדיין אין גישה לעיר. כבר 80 יום שישראל סוגרת את השער בכניסה לבית ג'אלא. תושבים מתבקשים לחנות מחוץ לאזור המת"ק (מנהלת תיאום וקישור), לעבור במחסום ברגל ולקחת מונית מהצד השני אל תוך העיר. רק אוטובוס אחד ביום, שמגיע מירושלים, מקבל אישור להיכנס וכל התחבורה מחברון, מרמאללה, מדהרייה ומערים נוספות מושבתת.

>> הענישה הקולקטיבית בגדה: "צריך אישור מהצבא לזרוק זבל"

הבנתי שיש הקלות לקראת חג המולד ושהצבא, ברוב נדיבותו, פתח את השער לארבע שעות, בין ארבע לשמונה אחר הצהריים. לכל הנהגים הובהר שדקה איחור – הקסם ייעלם ותיתקעו בפנים עד מחר. לנהגי המוניות מעבר למגדל הפיקוח של משמר הגבול לא ברורות השעות שנקבעו. התפילות בכנסיית המולד מתחילות בערב, והמיסה העיקרית מתנהלת בין תשע לחצות. אבל פרנסה זו פרנסה. הם עומדים בתור ליד נקודת האיסוף, ומחכים ללקוחות שמבקשים לנסוע לבית לחם.

בדרך, דמיינתי פקקים גדולים בדרך לעיר העתיקה, כמדי שנה, אף שהשנה אין קישוטי אורות ועצי אשוח ושווקים תוססים בשום מקום. חשבתי שמאות מתפללים נוצרים מכל העדות יחסמו את הכניסה, ואני עלולה להיתקע בעיר שבתי המלון בה נסגרו, כשחברותי נמצאות בחיק משפחתן בערב חג המולד ולא בטוח שישמחו לארח במפתיע חברה מוסלמית כשרה בשולחן החג. אז החלטתי להיכנס במונית.

מצאתי חנייה ליד שער הברזל הצהוב הגדול בכניסה לעיירה בית ג'אלא. יצאתי מהמכונית לכיוון המוניות. בגשם ובערפל, שמעתי קול בעברית מאחורי. זה היה חייל ממגדל משמר הגבול שפתח את החלון הקטן וצעק לעברי: "גברת, תזיזי את הרכב שלך מכאן, תחני רחוק מהשער, שם, שם, מאחורי השלטים". גייסתי את שאריות הרוגע והחן שלי והתקרבתי לעמדה. "תודה, אבל שם מישהו עלול לגנוב לי את הרכב, לא? ותגיד, באמת סוגרים בשמונה?" החייל השיב: "כן וכן, יש גנבים, בטח, וכן, סוגרים בשמונה. שמונה ודקה אף אחד לא עובר עם רכב".

הסתלקתי משם מהר וקיללתי את עצמי. אולי הפלסטינים מעבר לגדר ראו אותי מדברת בעברית עם החייל וחשדו, או שהחייל היה עלול לחפש אקשן ולנטרל את האישה עם המעיל והתיק החשוד שהתקרבה לעברו. למרבה המזל, זה נגמר בשלום. חניתי רחוק ככל האפשר, חזרתי ברגל ולקחתי מונית.

בדרך מבית ג'אלא לבית לחם, כל המסעדות היו סגורות וכך גם מקומות הבילוי והשווקים. מדי פעם נראתה מכולת עם חצי דלת פתוחה, אבל האווירה היתה של אבל קולקטיבי. זאת, אף שבית לחם נחשבת מעוז של פת"ח ויש לה מרקם מיוחד של עיר נוצרית-מוסלמית ושם עולמי הנקשר בשלום ואחווה. הפעם, גם העיר הזאת לא יכלה לשאת את עול המלחמה.

עשרות אלפי עובדים בענף התיירות, שזו אמורה להיות התקופה הרווחית ביותר שלהם בשנה, איבדו את פרנסתם. המסיבות, מופעי הרחוב של גדולי הזמרים והלהקות ואולמות האירועים שמתחרים מדי שנה על מכירת כרטיסים ומציעים מגוון אירועים מיוחדים – הכל בוטל.

נהג המונית שלי, נאדר, סיפר על הסידורים החדשים מאז המלחמה ועל העצב הגדול שלו ושל בני משפחתו על המראות מעזה. "תסתכלי מסביב, הכל סגור. מסעדות, מאפיות, חנויות, בתי מלון. זאת בית לחם שלנו בערב חג המולד? זו העונה הכי חשובה בשנה, אלפי תיירים מפלסטין, מישראל ומהעולם היו מגיעים לחגוג כאן כל שנה, ותראי עכשיו, דממה, כמו עיר רפאים. רק אנשי דת פתחו כנסיות כדי להתפלל".

נאדר מספר שמאז 7 באוקטובר עסקים קורסים, לאף אחד אין כסף, וגם מי שיש לו קצת חסכונות חי בזהירות רבה. חוסר הוודאות מותיר את המשפחות בחרדה ממשית מפני העתיד. לדבריו, לא רק בתי עסק קרסו, אלא גם פקידים של הרשות הפלסטינית ואנשי מקצוע שעובדים ברמאללה ומחוץ לעיר, כולם מושבתים, כי אינם יכולים להגיע לעבודה בלי רכב או תחבורה ציבורית, ולמי יש כסף לשלם למונית הלוך-חזור כל יום.

"תחשבי על פקיד בחברה שיש לו הלוואות, הוצאות רכב ודיור ואין עבודה, אין מזומנים, אין החזרים, רק הבנק מרוויח והעובדים הופכים עוד יותר עניים. עגלת הכלכלה עצרה והמצוקה הכניסה את הגנבים לפעולה. זו ממש תופעה עכשיו, של כייסים וגנבים. המחסור, העוני והרעב מכריעים את המשפחות כאן. ואז את חושבת על היום שאחרי."

"מה יהיה, באמת?" שאלתי.

נאדר מסביר כי "מאז אוקטובר, החיילים והמתנחלים השתוללו, התחרפנו ממש. כל יום הצבא נכנס, מקלט צעירים, וכל עימות היה מסתיים במוות. אין מעצרים ופציעות. מי שנורה, מת במקום. כעס ונקמנות. אצלנו היו הפגנות נגד המלחמה בהתחלה ועכשיו נרגעו, עד שנראה איך זה מסתיים. בעזה אינשאללה יפסיקו להפגיז, ואז יש חשש שיתחילו להתעלל בנו כאן, ימשיכו את הלחימה איפה שנוח להם, בגדה. לזה הם רגילים, פה הם יעשו את כל מה שעולה ברוחם, בלי מעצורים".

"נתפלל שמלחמת ההשמדה תיעצר"

כנסיות בירושלים הודיעו על ביטול חגיגות חג המולד בארץ הקודש כבר בנובמבר, ואליהן הצטרפו כנסיות בגדה המערבית. כנסיות בירדן ובסוריה ביטלו גם הן את החגיגות המסורתיות וצמצמו את טקסי החג המסורתיים למיסות ותפילות בלבד, כאות הזדהות עם הפלסטינים בעזה.

ד"ר מונדר אסחאק, ראש הכנסייה האנגליקנית הלותרנית בבית לחם, אמר כי "השנה הצבנו בתוך הכנסייה במקום עץ אשוח מואר ערימה של הריסות, שמשקפת את מציאות חיינו הכואבת בפלסטין. אם ישו היה נולד היום, הוא היה מזדהה עם ילדי עזה תחת ההריסות. כל צילום של ילד שמחולץ מבין ההריסות של עזה הוא בדמותו ובצלמו של ישו התינוק, שנולד במערה כאן, בבית לחם.

"זה מסר לכל העולם, שחוגג היום בעצי ענק, תפאורה ואור גדול. כאן, על אדמת המולד, המציאות היא שילדינו נרצחים, משפחותינו נעקרו ובתינו נהרסו. נתפלל בערב חג המולד לצדק שאדמתנו צריכה. נתפלל שמלחמת ההשמדה תיעצר".

מחוץ לכנסיית המולד הוצב מיצג גדול של סיפור המולד. לפי המיצג, ישו לא היה שורד את המלחמה הזאת, יונת השלום היתה בורחת מהפגזות חיל האוויר, וסמל החג – שמתגלם בכוכב גדול שמונח בראש עץ האשוח – נופל ככוכב שחור מעל הריסות המלחמה. אנשי ביטחון סיפרו לי שזו הפעם הראשונה בתולדות פלסטין מאז הנכבה שאין כאן שום עץ. גם באמצע האינתיפאדה מצאו דרך לשים עץ בחצר הזאת, וב-2023 פשוט אין מקום לחגיגה.

גם האמנית רנא בשארה הציבה בפתח כנסיית המולד מיצג משלה: אינקובטור שבו מונח ולד רך שנולד לתוך המלחמה, על עלה סברס (שמייצג בערבית סבלנות), מוקף קוצים מכל עבר ונושא את הכיתוב: "המיצג מוקדש ל-9,000 ילדי עזה שנרצחו במלחמה". בשארה בחרה באינקובטור כדי להזכיר לעולם את תמונת הפגייה המפונה מעזה, כשילודים רבים לא שרדו את ניתוק החמצן בבית החולים. המיצג זכה לתשומת לב רבה מצד התקשורת העולמית, שסיקרה בעצב את ביטול חג המולד.

בחצר עיריית בית לחם סיפר לי רוכל עם עגלת סחלב ותירס שבעבר, הלילה הזה היה מפרנס אותו לחודש שלם. "אלפי חוגגים היו אמורים להסתובב פה. למי אמכור סחלב ותירס? אין פה ילדים עם כובעי סנטה, אין משפחות ואין שמחה, רק עיתונאים ושוטרים יש פה היום. חבל שאפילו את החג הקטן הזה, שמחייה את העיר, לקחו לנו במלחמה".

קתרין, אם לשלושה ילדים קטנים מבית סאחור: "החג הזה כל כך עצוב, ואין לי מה לומר לילדים. אין בילויים, מסיבות, מתנות, ביטלנו את ההפתעות של ביקור סנטה קלאוס השנה, לאות הזדהות עם ילדי עזה. הבאתי מתנות לילדים בסתר, כי הם החליטו לתרום את דמי החג לילדי עזה. הכנו משהו בקטנה, כי זה מנהג מסורתי, אבל נמנעתי מלהציב סמלים של חגיגות בחצר, בחלונות או על הבניין. הכי פשוט ומוסתר שיש, כדי שבכל זאת יהיה משהו טוב לילדים. את ארוחת החג נעשה בבית בשקט ונתפלל בכנסייה שלנו.

"היינו במצעד ובטקס כניסת הפטריארך לכנסייה אחר הצהריים, בלי מוזיקה ובלי צהלה מיותרת, כמו טקס הלוויה עם שלט ענק שכתוב עליו 'עזה בלב'. במקום חג שמח, פעמונים ומופעי זיקוקים מרהיבים, עכשיו אפשר לומר רק תפילות, שהמלחמה תיעצר ויפסיקו את ההשמדה הזאת. זה מה שאנחנו מאחלים. המראות החשוכים מעזה לא משאירים לנו מקום לשום שמחה ואור בלב השנה".