הצד האפל של שיקום רצועת עזה

כמעט חצי שנה עברה מתחילת המלחמה בעזה, ועדיין כמעט שאין התייחסות לשאלת שיקום הרצועה אחרי המלחמה – סוגיה שתהיה הפעם מורכבת הרבה יותר מבעקבות סבבי הלחימה הקודמים. אף שהנושא נעדר מהשיח הישראלי, מדינת ישראל תצטרך למלא תפקיד חשוב בשאלה כיצד יתנהל תהליך השיקום, ולהתמודד עם הקשיים שיעלו בדרך.

במאמר שפורסם בעיתון אל־ערבי אל-ג'דיד, דן מוחמד סיאם (محمد صيام), דוקטורנט פלסטיני העוסק ביישוב סכסוכים, בקשיים הצפויים בשיקום הרצועה לאחר המלחמה, במיוחד בבנייה מחדש של בתים ושל מבני ציבור ובשחזור תשתיות בסיסיות.

סוגיית השיקום רחבת היקף, ונוגעת לאספקטים רבים, הקשורים גם לתקיפה הישראלית. הנושא מטריד גם את הצד הישראלי וגם את הפלסטיני, ומקבל ביטוי גם בכל הטיוטות להסכם הפסקת אש שעמדו על הפרק. כל זמן שהלחימה נמשכת לא ניתן להתחיל בשיקום גם חלקי של אזורים מוגבלים ברצועה, כותב סיאם, ויש לחכות לסיום הלחימה כדי לתכנן תוכנית שיקום כללית.

מבחינת היקף ההרס ומספרי ההרוגים והעקורים, המלחמה הנוכחית אינה דומה לשום עימות שהיה באזור מאז 1948. ההרס והחורבן בעזה הם בקנה מידה שנרשם בסוף מלחמת העולם השנייה, לכן נדרשת תוכנית דומה לתוכנית מרשל – שנועדה לשקם את אירופה לאחר המלחמה. אולם בעוד תוכנית מרשל היתה תוכנית אמריקאית, במקרה הנוכחי, כידוע, המלחמה מתאפשרת במידה רבה בשל גיבוי וסיוע האמריקאי.

סיאם מנתח את הקשיים הייחודיים הכרוכים בשיקום הרצועה, כשהראשון הוא השליטה הישראלית על תהליך השיקום, בעיקר בגלל השליטה הישראלית על כלל המעברים מהרצועה ולתוכה. "אם נתבסס על ניסיון העבר של מלחמות בעזה מאז 2008, ניווכח שישראל תפעל כדי למנוע, לעכב ולסבך את התהליך", כותב סיאם.

לדעת סיאם, אנו צפויים לראות כעת עוד החרפה בשליטה על המעברים ועל טיב וכמות הסחורות וחומרי הגלם שנכנסים לעזה. הוא סבור כי ישראל לא טרחה לייצר הרס בסדר גודל שכזה רק כדי לאפשר שיקום קל ומתמשך של הרצועה. לשיטתו, "זה עומד בסתירה למטרתה של ישראל, הבאה לידי ביטוי בהפיכת הרצועה לאזור שאינו ראוי לחיי אדם, וזאת כדי להשיג את המטרה הגדולה יותר – גירוש התושבים אל מחוץ לגבולות הרצועה". אם טענה זו נשמעת קונספירטיבית במידת מה, מומלץ להקשיב לדבריהם של חברי הימין המתנחלי, ובהם שרים בממשלה.

תהליך השיקום הופך להיות עוד קלף מיקוח בידי ישראל להפעלת לחץ על העם הפלסטיני. סיאם טוען כי אי אפשר להאמין לערבויות או להבטחות של ממשלת ישראל, שכן בפועל היא פועלת בניגוד להחלטותיה כשהדבר משרת אותה. הוא מתייחס להתנהלותה של ישראל בנושא כידועה מראש, ולקוראים ישראלים לא נותר אלא לתהות אם מדיניותה המחמירה של ישראל בעניין הכנסת הסחורות לעזה היא גזרת גורל, או שניתן לשנותה.

תחושת חוסר הביטחון הפעם חזקה הרבה יותר

גורם נוסף שישפיע על שיקום הרצועה הוא השילוב של היקף ההרס החריג והעלות הגבוהה הצפויה, עם ניגוד האינטרסים בין הגורמים המממנים. "הרצועה הפכה למדבר עקר ללא סימני חיים. זאת ארץ מוות, כפי שתיאר אותה תת-מזכ"ל האו"ם לנושאים הומניטריים, מרטין גריפית'ס, מה שהיה לכלא גדול לפני המלחמה, הפך לבית קברות ענק לאחריה", כותב סיאם. לפי הערכות, ההפצצות הישראליות הרסו באופן מלא או חלקי לפחות 70% מהמבנים ברצועה, ובהם בתי חולים, בתי ספר, אוניברסיטאות, רחובות, משרדים ממשלתיים, מרכזי בריאות, תשתיות, אתרים היסטוריים ואדמות חקלאיות.

בשל כך, עלות השיקום צפויה להיות גבוהה משמעותית לעומת מאשר לאחר מבצעים קודמים. עלות השיקום בעקבות המבצע שהחל עקב חטיפתו של החייל גלעד שליט ב-2006 הוערכה ב-1.9 מיליארד דולר. בעקבות מבצע עופרת יצוקה ב-2008, הודיעה ארה"ב על הקצאת 900 מיליון דולר לשיקום הרצועה, ומדינות ערב הקימו קרן בהיקף של 2 מיליארד דולר לצורך הזה (זאת, כאשר טרם הושלם השיקום מ-2006, בשל המצור שהטילה ישראל על הרצועה שעיכב את כניסתם של חומרי גלם דרושים). עלות השיקום בעקבות מבצע צוק איתן ב-2014 הוערכה בכ-6 מיליארד דולר.

סיאם מציג הערכות מ-17 בפברואר השנה, שלפיהן עלות שיקום של בתי המגורים לבדם מסתכמת ביותר מ-15 מיליארד דולר. אם נוסיף לכך נזקים לתשתיות, למוסדות לימוד, לבתי חולים וכו', כי אז עלות השיקום מוערכת בכ-50 מיליארד דולר, ונתון זה ממשיך לעלות כל זמן שהמלחמה נמשכת.

סיאם טוען כי מלבד ישראל, ששולטת על הכניסות ועל היציאות מהרצועה, מדינות, חברות פרטיות, אנשי עסקים גדולים כקטנים, קבלנים וסוחרים – ישאפו להרוויח מהתהליך ככל שיוכלו. יש לזכור כי תושבי עזה חיים עכשיו, יותר מתמיד, במרחב של מחסור ועוני אדירי ממדים, והדבר ישפיע על התנהלותם גם בעת תהליך השיקום, ויהיה תמריץ לשחיתות.

סיאם סבור שהשיקום יעורר מחלוקות חריפות בין תושבי עזה, בדומה למחלוקות שהתגלעו לאחר כל סבב לחימה ושיקום של הרצועה, רק חריפות יותר. כך למשל, הוא צופה מתחים בין עובדי הגוף שאמון על הסיוע, שהם לרוב תושבי עזה, לבין התושבים הזכאים לסיוע. כמו כן, עלולים להיות סכסוכים בין התושבים בנוגע לשטח ולבעלות על אדמה, ובין התושבים לבין גורמים ממשלתיים המעניקים שירותים.

בעבר התקיימו ריבים ממושכים בין משפחות שגרות בבניין או בית משותף בנוגע לשאלה מי יקבל את הפיצוי, כיצד תתבצע העיסקה, ואיך ניתן לוודא שהפיצוי יגיע לכלל השותפים. במרחב של מחסור ועוני גדול, שאלות אלה הן מקור לסכסוכים רבים, שאף הם עלולים לעכב תהליכים. סיבה צפויה נוספת למריבות רבות בין תושבים היא הגבולות בין הבתים. בתים רבים נהרסו כליל, ועלולות להתעורר מחלוקות סביב גודל הבית המדויק והגבול בין משפחה אחת לאחרת. בעבר הופסקו פעולות בנייה בעקבות ויכוחים על חצי מטר או אף על 30 ס"מ בגבול בין בית אחד לאחר.

השיקום יעורר גם מחלוקות בין תושבים לבין גופי שליטה שיהיו אמונים על התכנון העירוני. רבים אינם מחכים לקבלת הפיצוי ובונים מחדש באופן עצמאי, תוך שהם שומרים על זכותם לפיצוי עתידי. בנייה עצמאית עלולה לחבל בתשתיות ציבוריות או לחרוג לאדמות הממשל. עובדה זו יוצרת חיכוכים בין התושבים לגורמי ממשל.

מעבר לעלויות ולקשיים הכרוכים בשיקום, הבעיה המרכזית היא חוסר הוודאות הכלכלית והנפשית, שהרי גם תהליך השיקום אינו ערבות לביטחון ארוך טווח. לדברי סיאם, הפעם תחושת חוסר הביטחון חזקה הרבה יותר, מכיוון שפעולותיה של ישראל נעשות בתמיכה מלאה של ארה"ב. הוא תוהה אם אולי הפעם יגבר הייאוש, ואנשים יחשבו אם כדאי להם לבנות מחדש במציאות שבה צבא הכיבוש יכול להחריב את עירם ואת ביתם פעם נוספת.

גם הבנייה עצמה צפויה להיות מאתגרת במיוחד לאחר המלחמה הנוכחית, שכן לא מדובר בבנייה באבן בלבד אלא בקושי אמיתי להשיג חומרי בניין למיניהם – צבע, אריחים, תאורה – וכן רהיטים, מוצרי חשמל וציוד ביתי. כרגע כל הפעילות הכלכלית בעזה מושבתת והשווקים אינם קיימים יותר. על כן, סיאם טוען, אנשים עלולים להחליט להמשיך לגור באוהלים כאקט של מחאה. אולם, לשיטתו, אנו יכולים להיות עדים גם למגמה הפוכה, של רצון לבנות מחדש.

בכל תהליכי השיקום בעבר, הפיצוי שניתן מעולם לא השתווה לגודל ההפסד. אולם סיאם מזכיר לנו שגם שיקום פיזי של הרצועה לא ישקם את התושבים, שחוו טראומה ומצוקה נפשית, ורבים מהם איבדו בני משפחה ואהובים. "השיקום לא יחזיר את הזיכרונות שנמחצו מתחת לשלשלאות הטנקים, כמו שהוא לא יחזיר את התמונות והסיפורים שסופרו בבתים ובבתי הספר. הוא לא ישיב לחיים את עשרות אלפי הקורבנות, לא יעניק טיפול רפואי אמיתי לעשרות אלפי הפצועים ולא יטפל בפצעיהם הנפשיים העמוקים של מי שנשארו לאחר שאיבדו עשרות בני משפחה בן לילה", כותב סיאם.

דורין ליזר כותבת בפרויקט אופק המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מעובד מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית