לא להתעלם, לאהוב את הגר, לשחרר את האדם

"לא תוכל להתעלם" (דברים כ"ב ג). זה הפסוק שציטטתי שוב ושוב במסע שלי באוסטרליה, שממנו שבתי לאחרונה. במפגשים עם בתי כנסת, בתי ספר יהודיים, רבנים ותורמים. לצד מפגשים עם חברי פרלמנט, אירועים ציבוריים ואפילו עצרת לחצי שנה למלחמה בקריאה להפסקת אש.

"לא תוכל להתעלם" כציווי מוסרי (כשהקונטקסט המקורי הוא התעלמות מאבידה שמצאת) מחייב אותנו לא להתעלם מהטבח שהתרחש ב-7 באוקטובר. מרצח המשפחות. מחטיפת אזרחים מבתיהם וממסיבות. משריפה. מאונס. מההתקפה המכוונת על אזרחים. "לא תוכל להתעלם" גם מ-133 החטופות והחטופים, שנלקחו בכוח לעזה ואינם זוכים לטיפול ראוי, לביקורים, לאור יום.

יש בעולם, וגם במרחב שלנו, יותר מדי אנשים שבחרו להתעלם. שבחרו להאמין שהיה לא היה, או שיש לזה תירוץ. בכיבוש. במצור על עזה. שהגיעו בלופ מרהיב לתמיכה בחמאס, שמפר זכויות אדם ופוגע בישראלים ופלסטינים באופן שיטתי מיום הקמתו.

אבל אותו "לא תוכל להתעלם" מחייב אותנו להסתכל בעיניים חודרות וכואבות גם על כל המתרחש בעזה. אנחנו אלופי העולם בהתעלמות. במשך שנים ארוכות אנחנו מתעלמים מהכיבוש, מהמתרחש בעזה ובגדה המערבית. אנחנו מתעלמים מהצורך להגיע להסדרים עם החברה הפלסטינית ונציגיה. מ-2014 אנחנו, תושבי הנגב המערבי, מתחננים להסדרה שתכלול שיקום תשתיות בעזה ושקט לילדינו בגבול; להכנסת עובדים עזתים ולהשבת המו"מ עם הרשות הפלסטינית, במטרה להגיע להסכם ולפתרון לסכסוך. ממשלות נתניהו התעלמו מאיתנו.

מאז 7 באוקטובר רובנו מתעלמים מהמתרחש בעזה. אם נקבל את המספרים שפרסם הצבא, שלפיהם הוא הרג בעזה יותר מ-12 אלף אנשי חמאס וגיהאד אסלאמי, הרי המשמעות היא שבעזה נהרגו יותר מ-20 אלף אזרחים, שכן לפי משרד הבריאות בעזה, במלחמה נהרגו יותר מ-33 אלף פלסטינים, והמספרים עולים בהתמדה. כשני מיליון עזתים רעבים ללחם וצמאים למים נקיים. לרובם כבר אין בית לחזור אליו.

לא מדובר בציווי מאזן, בצורך להיות "נחמד" לשני הצדדים. מדובר במחויבות אמיתית לזכויות אדם. מדובר גם בעמדה פוליטית. באוסטרליה הסברתי שהפרויקט הפוליטי שלנו כופר ב"שני הצדדים" כערבים ויהודים, ציונים ופלסטינים. הצדדים האמיתיים הם המחנה שמאמין, מחויב ופועל למען זכויות אדם, שלום, צדק ושוויון – ומולו המחנה של מי שמאמינים באלימות וב"כולה שלי", וגוררים את כולנו לתקופה המדממת ביותר בתולדות הסכסוך.

יש לצד הזה המון ביטחון, המון התעלמות מכל מי שסביבם (סוציופתיה פוליטית), ויכולת להצית ולהבעיר את כל האזור. וזה בדיוק האתגר שלנו. איך מבודדים את האלימים בין הים לנהר, מנמיכים להבות, ומשתמשים בזמן הזה לא כדי לקדם סטטוס קוו כיבושי נעים (לפחות לכובשים), אלא לקדם את המשימה שכולנו יודעים שבמוקדם או במאוחר נהיה חייבים לפתור: איך חיים יחד במרחב הזה.

אם יש עם נבחר – הוא העם המשחרר

כל זה לוקח אותנו לימים ההם בזמן הזה: יציאת מצרים. סיפור יציאת מצרים הוא סיפור שאיננו "יהודי" בלבד, בכל כך הרבה מובנים. הוא הצית את דמיונם של משחררים רבים, והיה מקור להשראה למאבקים רבים לצדק ושוויון. מה יש בסיפור הזה, בעצם?

המהות העמוקה היא שחרור מכבלים – לא רק של עבדות, אלא גם מהכבלים של מעגל השיעבוד האינסופי. בפרשת "וישלח" יעקב אבינו מתכונן למפגש המסוכן (לפחות בדמיונו) עם אחיו עשיו. הוא נושא תפילה ומבקש לא להיהרג, אבל גם לא להרוג. הוא מבקש אופציה שלישית, שאכן מתממשת במציאות.

אם המציאות היחידה היא להיות בתוך יחסי כוח אכזריים, אלימים וקיצוניים של משעבד ומשועבד, הרי שסיפור יציאת מצרים היה צריך להסתיים במסר אחד: עכשיו כשהשתחררתם מעול העבדות, היו אתם משעבדים!

אבל המסר הוא הפוך. הצעד הראשון של המיסוד העברי, שהפך ליהודי, הוא של תנועה לשחרור האדם. האדם מכפיף את עצמו לצווים וחוקים ומוסריים, להלכה. הלכה היא הדבר שאמור ללכת איתנו ביומיום. הלכה גם משתנה, ומתאימה את עצמה למציאות. היא חייבת להיות גמישה. היצירה היהודית המרכזית, התלמוד, מדגימה באופן מופלא כיצד מייצרים ומנשימים ומחיים הלכה כזו.

המסר הוא שאם יש עם נבחר – הוא העם המשחרר. כל המשחררים בכל הדורות רשאים לראות את עצמם כאילו הם יצאו ממצרים, כאילו הם הם העברים השוברים את עול השעבוד מעל צווארם ומצווים לשחרר את כל העבדים (כפי שמצוות היובל מבקשת באופן יפהפה: "וקראתם דרור בארץ" [ויקרא כ"ה י']) ולאהוב. לאהוב את עצמם. לאהוב את רעם. לאהוב את הגר.

36 פעמים בתורה מופיע הציווי להבין ולאהוב את הגר. למה? כי גרים הייתם. הפוך מהמלך של "כבוש ושעבד", כי משועבד ומושמד היית. אלא שוב, שחרר ואהוב. למה? כי גרים הייתם. "ואתם ידעתם את נפש הגר" (שמות כ"ג ט). להסתכל לעומק ובאמפתיה על החוויה שלנו, על מנת להסתכל לעומק ובאמפתיה על החוויה של ה"אחר" שלנו.

בימים אלו היה אפשר בקלות לדבר על "ואתם ידעתם את נפש המיעוט". ואהבת את המיעוט. ואהבת את הפלסטיני. למה? כי מיעוט נרדף הייתם בכל כך הרבה ארצות. קשה? ודאי. מורכב? אין ספק. לכן התורה חוזרת על הציווי 36 פעמים. זו לא המצווה הכי חשובה בהכרח, אבל כנראה שהיא הקשה ביותר.

יציאת מצרים קוראת לנו גם לנוע במדבר כדי לקבל ולייצר תורה. באוסטרליה דיברנו על המשבר הישראלי העמוק. זה לא התחיל ב-7 באוקטובר. זה לא התחיל ב-7 בינואר – בהפגנה הראשונה נגד ההפיכה המשטרית. זה אפילו לא התחיל ב-2018, כאשר התחיל המשבר הפוליטי החריף. המשבר העמוק הוא משבר זהותי, שהתחיל אולי בפיצול ב-1974, עם הקמת "גוש אמונים" ו"שלום עכשיו". הוא התחיל בדחייה של חלקים הולכים וגדלים של הציבור את החזון המשותף שלנו – מגילת העצמאות.

סיפרתי באוסטרליה את העצה למי שמאבד את דרכו: חזור למקום האחרון שבו ידעת היכן אתה. אם מגילת העצמאות היא המקום הזה, לפחות ליהודים בישראל (כל הפלגים היהודיים ב-1948 שהרכיבו את המדינה היהודית לפי הכרעת האו"ם, חתומים עליה), אז ראוי לחזור לפסקה 16, שאומרת דברים כה אקטואליים: "אנו קוראים – גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חודשים – לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים".

בתפילה להפסקת האש, לחזרת החטופים, להסכם מדיני ולסיום הכיבוש, ולעמידה בכבוד האדם באשר הוא, חג שמח!

אבי דבוש הוא מנכ"ל קול רבני לזכויות אדם