שתהא שנה שבה נשכיל להשמיע קול, באופן שיישמע וישפיע (צילום: אייל מרגולין / פלאש90)

"בארץ הלוהטת הזו/ מילים צריכות להיות צל"

(יהודה עמיחי)

סיום השנה העברית תשפ"ד נושק לסיום שנת הלחימה הראשונה במלחמה שנפתחה ב-7 באוקטובר 2003. מדובר בתקופה המדממת ביותר בתולדות הסכסוך ומלחמה שמתחרה על התואר "המלחמה הארוכה ביותר בתולדות ישראל" (תלוי איך סופרים).

כדי לשלות פירורי תקווה, ממש כפי ששלו פנינים בעבר, אני רוצה לפנות למקורות השראה. ליהונתן גפן שכתב ב"הכבש השישה עשר" על הבעיות של כולנו שהופכות לקטנות מגובה של ג'ירף. לש"י עגנון שכתב כי תפילת המנחה של רגע לפני ערב ראש השנה צריכה להיות בכוונה מיוחדת, על מנת להדגיש את הכרת התודה שיש לנו על השנה החולפת, לא משנה כמה גרועה היתה. ולהשראה מלהקת כוורת, שסיפרה על הפעם ההיא שבה אמרו "תתעודדו, יכול להיות גרוע יותר". והם התעודדו. והיה גרוע יותר…

אז האמת היא שסטטיסטית, יש סיכוי של כ-100% שכל מי שקורא את המילים הללו עדיין חי, וזה הישג לא קטן בימים אלו. אשתי האהובה, שנסעה למסע של אוורור הכאבים והאבל, כתבה לי בדרך "אני לא רוצה לשכוח את העובדה שהיינו קרובים מאוד למות", על השעות הרבות שבהן הותקפנו בביתנו שבקיבוץ נירים, ללא הגנה (מלבד האצבעות על ידית הדלת). אז כנראה שיש על מה להודות, בתקווה שלא מדובר בתודה של הנופל מ-100 קומות, באזור הקומה ה-50.

ישנו גם סיכוי סביר שרוב קרובינו עדיין בחיים, ושאולי גם הצלחנו השנה ליהנות לרגע אחד או שניים. אשתי ואני הקמנו יחד את "פורום הגבורה" שלנו, שכל עניינו הוא לשמור על השפיות ועל נחת הרוח הדרושה לאדם בחייו, שהיא הגבורה הגדולה בימינו. כך מצאנו את עצמנו מתווכחים באמצע הפגנה, האם לעצור וללכת לממש את הכרטיסים שקנינו

שיקולים לא מבוטלים לכאן ולכאן. ליאור שטרנפלד (שני משמאל) במפגש עם הנשיא האיראני

אני לומד את איראן כבר שני עשורים. לאורך השנים ניסיתי לנתח את הפוליטיקה והמדיניות האיראנית, לאור היכרותי עם ההיסטוריה והתרבות של המדינה. באתר זה, בין היתר, כתבתי על מערכות הבחירות השונות באיראן, הסכם הגרעין, סוגיות מרכזיות בשיח הציבורי האיראני, הקהילה היהודית באיראן, מי-טו האיראני, וסוגיות בהיסטוריה הפוליטית שלה. אולם, מאז שפרצה המלחמה הארורה אני מוצא את עצמי מקדיש הרבה יותר זמן להיסטוריה שמתרחשת לנגד עינינו מאשר לזו הרחוקה יותר, שבה אני עוסק בדרך כלל. עוצמת הכאב אל מול הלהבות ששורפות את המזרח התיכון כולו מכווינה את כולם לניתוח גיאופוליטי שיאפשר לראות מוצא מההווה השחור.

>> "לאיראן אין תוכניות להשמיד את ישראל או להשתלט על המזרח התיכון"

בתוך כך, לפני כשלושה שבועות קיבלתי הזמנה להשתתף במפגש דיאלוג בין דתי עם נשיא איראן, מסעוד פזשכיאן, בשולי עצרת האו"ם. הדיון מוסגר תחת הכותרת "התפקיד שדתות אברהם יכולות למלא בשמירת השלום במזרח התיכון". במייל חוזר ביקשתי להבהיר שההזמנה מעניינת אותי, אך על מנת למנוע מבוכה לא הכרחית לנשיא איראן, אני מבקש להדגיש שאני נושא אזרחות כפולה, אמריקאית וישראלית. להפתעתי הרבה, כמה ימים לאחר מכן הגיעה ההזמנה הרשמית.

מצד אחד, היה לי ברור כי השתתפותי במפגש מסוג כזה תעורר מרבצם את כל מתנגדי הדיאלוג באשר הם – באיראן, בישראל, בארה"ב ובמקומות אחרים. היה גם חשש שהמשטר האיראני ישתמש בנוכחותי כדי להלבין את תדמיתו ואת פשעיו נגד אזרחי איראן (אף שבזמן אמת הערכתי שזה תסריט פחות סביר, בשל הדינמיקה הפנימית בין פזשכיאן לבין הגורמים השמרניים יותר בפוליטיקה האיראנית). מנגד, קיוויתי שעצם קיום המפגש יסייע להוריד את גובה הלהבות, ויפתח דרך נוספת למסגר את העוינות בין ישראל לאיראן כסכסוך פוליטי עם פתרון פוליטי.

היו

נותנים מזון, מים נקיים, תרופות ותמיכה פיזית ונפשית. פעילות במחנה בסמט אמל לעקורים בעלי מוגבלויות, בדיר אל בלח, ב-14 באוגוסט 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

באחר הצהריים של 23 ביולי, התחילו לרדת פגזים מכל הכיוונים בעיר בני סוהילה, מזרחית לח'אן יונס. משפחת אל-נג'אר נמלטה מביתה בבהלה, בניסיון נואש לברוח מההפצצה חסרת ההבחנה. לאחר שברחו מקו האש הישיר, הבינו שאחד מהם חסר.

איאד, בן 37, סבל זמן רב מפגיעה קוגניטיבית וניידות מוגבלת. כשהמשפחה ברחה מביתה, נזכר אחיו מוחמד, "כולנו חשבנו שמישהו אחר לקח את איאד איתו. המצב היה קשה: בהתחלה היתה הפגזה חסרת הבחנה, ואז הטנקים החלו לפלוש לאזור". כל הזמן הזה, איאד נשאר לכוד בתוך הבית.

משפחתו של איאד לא יכלה לחזור לביתם הנצור, והמתינה בקרבת מקום במשך שעה, כדי לראות אם הצליח איכשהו ללכת בעקבותיהם, אף שהיה כמעט ללא יכולת להתנייד לבדו. "עדיין היתה לנו תקווה שהוא יופיע", אמר מוחמד למגזין 972+. "אבל ההפגזות הלכו והתקרבו אלינו, והיינו צריכים לעבור למקום בטוח יותר".

המשפחה בילתה שבוע באוהל ליד בית החולים נאסר לפני שהצליחה לחזור הביתה, כשהכוחות הישראלים נסוגו מהאזור. כשחזרו, הם מצאו את גופתו המרקיבה של איאד בגינה, מנוקבת בכדורים.

מוחמד הזדעזע לגלות אותו שם, מכיוון שידע עד כמה היה לאיאד קשה אפילו לצאת מהסלון, המקום שבו משפחתו ראתה אותו בפעם האחרונה. "אנחנו משוכנעים שהוא נגרר לגינה והוצא שם להורג", אמר מוחמד.

"כל מי שראה את אחי איאד הבין שיש לו מוגבלות; הוא לא היווה איום על אף אחד", הוא הוסיף. "למרות זאת, הוציאו אותו להורג בתוך ביתו. החיילים היו יכולים להשאיר אותו בחיים –

כשבישראל החדשה רוצים לחגוג, מספיק התנקשות בערבי אחד בכיר. גרפיטי בתל אביב אחרי ההתנקשות בנסראללה (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)

7 באוקטובר לא רק זעזע קולקטיבית את החברה הישראלית. במבט לאחור, שנה אחרי, הוא סימן את נקודת הפתיחה של מהפכה תרבותית, סכר מוסרי שנפרץ אחרי שעמד להתבקע כבר שנים, שכן כבר קודם לכן הכיבוש המתמשך של מיליוני פלסטינים והמצור האכזרי על מיליונים נוספים בקעו בו סדקים עמוקים.

>> במעמקי התהום המוסרית, שקט הוא אכן רפש

אחרי 7 באוקטובר, לא רק פני החברה הישראלית-יהודית השתנו, נחשפה גם במלוא אכזריותה מערכת אמונות מעוותת שהיתה קבורה עמוק מתחת למראית עין של מוסריות. אם בעבר אלאור אזריה נחשב לבן המפוקפק של החברה הישראלית, הרי שכיום רבים הולכים בדרכו.

המהפכה התרבותית ממשיכה לחרוש את דרכה בעורקי החברה הישראלית-יהודית, יום אחרי יום, שעה אחרי שעה. אחד הביטויים הבולטים שלה הוא הרטוריקה הריקה מערכים אנושיים בסיסיים, שמשתלטת על השיח הציבורי. כך, לדוגמה, גיורא איילנד, המטיף להרעבתם של מאות אלפי פלסטינים אם לא יסכימו להתפנות מהעיר עזה, זוכה לזמן מסך בפריים טיים. כאילו מדובר בהצעה שפויה. תוכניותיו המזעזעות אף נבחנות ברצינות על ידי הממשלה. חבל שלא נולד בעיראק, שם, במקום להטיף לרצח עם בטלוויזיה, היה בוודאי מייעץ לסדאם חוסיין.

השיחה מגיעה אליך רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל?