"ההפצצות נמשכות סביבנו, ואנחנו מצפים למוות בכל רגע". פלסטינים מצפון עזה מוצאים מקלט בקמפוס האוניברסיטה האסלאמית, 24 במרץ, 2025 (צילום: רווידה עאמר)

תחת גשם כבד, בבוקר המוקדם של 22 במרץ, עומר אל-זעאנין בן ה-60 ומשפחתו בת שש הנפשות עזבו בחופזה את ביתם שבבית חאנון, צפון רצועת עזה. חמישה לילות קודם לכן, ישראל פתחה בגל מתקפות קטל ברחבי הרצועה, שבמהלך נהרגו כ-400 פלסטינים ונפצעו מאות. הצבא הפיץ כרוזים מעל השכונה שבה גרה משפחת אל-זעאנין, שבהם הכריז עליה "אזור לחימה" ודחק בתושבים להתפנות מיד.

בעוד רבים עזבו את צפון עזה לכיוון חאן יונס, מאות משפחות ביקשו מקלט בין שרידי האוניברסיטה האסלאמית, במערב העיר עזה. ישראל הפציצה מסיבית את הקמפוס ימים ספורים לאחר 7 באוקטובר. משפחת אל-זעאנין היתה אחת מאותן משפחות.

"אפילו לא שקלתי להתמקם באחד מבתי הספר של אונר"א, כי הצבא כל הזמן מטווח אותם", הסביר אל-זעאנין, שחש שהאוניברסיטה היתה האפשרות הבטוחה ביותר עבורם.

לאחר תקופה ארוכה של נדודים, ככל שהתארכה הפסקת האש האחרונה, משפחתו של אל-זעאנין החלה לחוש שוב בטוחה. הם חזרו לבית חאנון. "רצינו לעבד את אדמותינו ולבנות מחדש את חיינו ואת חיי ילדינו. חשבנו שהסבל נגמר", אמר לי. עכשיו, המשיך, "אנחנו עדיין במצב של הלם קשה מחידוש המלחמה". באותו הזמן ישראל הפציצה את עזה בעוצמה שטרם נראתה.

כל יום נפתח במחשבה איך להשיג מים וממה להכין לחם. "אנחנו חיים על סיוע; אין לנו שום הכנסה. הכול יקר, המחירים הוכפלו", הסביר אל-זעאנין. אף שנענו להוראת הצבא להתפנות מערבה, בשהות באוניברסיטה תחושת הביטחון אינה חזקה יותר מזו שהיתה להם בבית חאנון. "ההפצצות נמשכות סביבנו, ואנחנו מצפים למוות בכל

השיעה הפוליטית מבססת את כוחה על העצמת הנרטיב הדתי-היסטורי של מרטיריות וקורבנות. טקס שיעי באיראן, במהלך חודש מוחרם (צילום: סוכנות תסנים)

במהלך השנה וחצי האחרונות, איראן ספגה מהלומות שרק חלקן הן תוצאה של מתקפה ישראלית. חלק הארי שלהן קשור דווקא לפגיעה בבת בריתה הקרובה, חזבאללה, ולנפילת משטר אסד בסוריה. התפתחויות אלה הציפו את הביקורת בעולם הערבי על איראן ועל מידת ההשפעה שלה במדינות האזור, ובפרט בלבנון.

שלושה מאמרים שהתפרסמו לאחרונה בעיתון אל-אח'באר הלבנוני, המזוהה עם חזבאללה, מגיבים לביקורת על התפקיד האיראני באזור.

האנליסט הלבנוני קאסם קסיר מתייחס במאמרו להאשמות נגד איראן, בכך שהיא מונעת את התפשטות הדמוקרטיה במזרח התיכון וזורעת סכסוכים כיתתיים בכל מקום.

קסיר פורש תחילה את הטיעונים השגורים נגד השפעתו הנרחבת של המשטר האיראני במזרח התיכון: הצתת מחלוקות עדתיות וכיתתיות בעולם הערבי והאסלאמי; התערבות במלחמות ובסכסוכים במדינות האזור, שהובילו להרס ולהחרבת המדינות שבהן התערבה; וכן הטענה לפיה איראן עומדת מאחורי המלחמות והסכסוכים עם ישראל, וכי היא זו שליבתה את המחלוקת כדי להשיג השפעה אזורית או בינלאומית. אלמלא כך, טוענים המבקרים, היה האזור חי בשלום ובשלווה, והערבים וישראל היו מצליחים להגיע להסכמות.

עמדתו של קסיר ביחס למשטר האיראני ובני בריתו אינה ביקורתית, והוא יוצא להגנה מלאה עליהם. הוא סבור שהאומה המוסלמית צריכה להעריך את הפרויקט האיראני ככזה שנועד לקדם את הציוויליזציה המוסלמית ולתמוך במדוכאים. איראן שלאחר ההפיכה הפכה לדבריו למקום פעולתם של חוקרים מוסלמים רבים, הוגים, משוררים ובלשנים שהעשירו את הציוויליזציה הערבית והאסלאמית.

קסיר מתנגד לטענה שאיראן קידמה פיצול בין השיעים לסונים. הפיצול הפנימי בין זרמים וכיתות שונות קיים מאז לידת האסלאם, הוא כותב. המהפכה האסלאמית באיראן רק שפכה מחדש אור על בעיה זו, אך מנהיגי איראן תמכו במשך השנים באחדות האסלאמית, והשתתפו במוסדות לקירוב בין כיתות אסלאמיות במצרים, לבנון, עיראק

"יש לנו עקרונות ברורים: איננו רוצים חזרה על 1967 וגם לא לנטוש את בתינו ואדמותינו". טנק מרכבה ישראלי חונה במחוז קוניטרה שבסוריה, 5 בינואר, 2025. (צילום: טארק אל-סלאמה)

במקביל לחידוש המתקפה הצבאית ברצועת עזה העמיקה ישראל גם את החדירות הקרקעיות שלה לדרום סוריה, תוך שהיא מבצעת תקיפות אוויריות מלטקיה וחומס ועד לאזורים הכפריים סביב דמשק. בהתקפה מסיבית ב-25 במרץ כוחות ישראליים הפגיזו את אל-קויה, כפר קטן בעמק הירמוך, במחוז דרעא, וגרמו למותם של לפחות שישה.

"[כוחות ישראליים] החלו לירות על החקלאים מיד כשראו אותם," שחזרה ל-972+ נאדיה עבוד, עיתונאית בת 28 מהעיר דרעא הסמוכה, עדויות שמסרו לה תושבי הכפר. "החקלאים, שמחזיקים בנשק להגנה על אדמתם, השיבו אש". המצב הסלים במהירות לעימות גדול יותר, הצבא ביצע לפחות תקיפה אווירית אחת על הכפר. "שניים מ[החקלאים] נהרגו במקום. כשאחרים מיהרו לעזור, הלחימה עוד התעצמה".

אף שֶעבוד הדגישה ש"תושבי דרעא רוצים שלום ושהסכם הפרדת הכוחות הסורי-ישראלי משנת 1974 יכובד", היא הזהירה שההתנגדות תימשך. "אם אל-קויה תותקף שוב, הם יגנו עליה עד אחרון התושבים".

תקיפת אל-קויה היתה מהקטלניות מאז ישראל פלשה לסוריה, לפני כארבעה חודשים. ב-8 בדצמבר, שעות ספורות לאחר קריסת משטרו של נשיא סוריה לשעבר בשאר אל-אסד, כוחות ישראליים פעלו במהירות להשתלט על עמדות שמירה נטושות בפסגות ההרים, תוך כיבוש שטחים, בניגוד להסכם מ-1974.

מאז, מטוסי קרב ישראליים ביצעו טיסות כמעט יומיות ותקפו אתרים צבאיים לשעבר של אסד – 600 תקיפות בשמונת הימים הראשונים של המתקפה. במקביל, כוחות קרקעיים התקדמו 19 קילומטרים לתוך שטח סוריה, הקימו לפחות תשעה מאחזים צבאיים והרחיבו

איזה מהמודלים הלבנוניים יושיע את הרצועה. פלסטינים ברצועת עזה באירוע הזדהות עם תושבי לבנון, 5 באוגוסט, 2020 (צילום: עבד רחים ח'טיב, פלאש90)

מי ישלוט ברצועה ביום שאחרי, ובאיזו מתכונת? העיתונאי הפלסטיני מאג'ד עזאם משוכנע שהנוסחאות לפתרון נמצאות בלבנון.

כבר מ-8 באוקטובר היה ברור שמה שהיה ברצועה הוא לא מה שיהיה. ככל שהמלחמה נמשכה, התגבר הדיון סביב היום שאחרי. שחקנים שונים – מעיתונאים ופרשנים פוליטיים, דרך חוקרים והיסטוריונים ועד קובעי מדיניות – ביקשו לתרום את חלקם לדיון.

מלאכת העיצוב של "היום שאחרי" כרוכה באיתור מודלים או תקדימים היסטוריים, הכוללים מאפיינים דומים למלחמה הנוכחית ולאופן שבו היא באה לידי ביטוי בעזה החרבה.

במאמר באל-ערבי אל-ג'דיד, העיתונאי והפובליציסט הפלסטיני מאג'ד עזאם מציע להפנות את המבט צפונה, אל לבנון, ומניח שני מודלים אפשריים וסבירים מבחינת היתכנותם: מודל לבנון 2006, ומודל לבנון 2025. התנאים בלבנון ובעזה אינם זהים, אך הדמיון ביניהן רב. כמו בלבנון כך גם בעזה ישנו ארגון חמוש השולט על המבנה הפוליטי (עזה) או שבכוחו לכפות את עמדתו על הממשלה (חזבאללה). כמו כן, הדגם הלבנוני מתאים להקיש ממנו על עזה, מכיוון שעוצב לאחר סבבי אלימות קשים עם ישראל.

המודל הראשון, זה של 2006, הוא הצלחתו של חזבאללה וחדלונה של המדינה בלבנון. מודל זה התגבש עם סיום מלחמת לבנון השנייה, ובמסגרתו הארגון החמוש נהנה מכל העולמות: הוא שלט כמעט לחלוטין בקבלת ההחלטות מבלי לנהל את המדינה רשמית, ובכך גלגל את ההשלכות של מעשיו לפתחה של המדינה. המודל הזה, מסביר עזאם, הביא את לבנון להיות מדינה כושלת (Failed State), לאחר שחזבאללה מוטט את ארבעת האדנים הכלכליים שלה: המגזר הבנקאי,