במקום "ועידת שלום עממית" היה אולי צריך לדבר על התארגנות אזרחית נגד המשטר. בכניסה לוועידת השלום העממית בבנייני האומה, 9 במאי 2025 (צילום: סעיד קאק)

ב"וועידת השלום העממית" שנערכה בסוף השבוע שעבר, נאמרו דברים נוקבים וחשובים. רבים יצאו ממנה עם תחושה של קהילה ועם כוחות מחודשים. אבל חשיבות הוועידה היא גם בכך שהיא מאלצת אותנו להתמודד עם גבולותינו ברגע הנוכחי, ובפרט בכך שהיא מסייעת לחדד תובנה קריטית: מעבר לשאלת התכנים, עלינו לשאול גם את שאלת הצורה.

ואלו עיקרי הדברים: כשמאל דובר עברית בגבולות האזרחות של המשטר הקיים עלינו להכיר במיקומנו החלקי ולפעול מתוכו. הגם שאנו תלויים בשותפינו כדי לדמיין ולפעול למען מציאות אחרת בתכלית, איננו יכולים להעמיד פנים שאנו יכולים לקיים דיאלוג עם – ודאי שלא לדבר בשם – מי שעובר השמדה. איננו יכולים גם להעמיד פנים שקיימים התנאים המטריאליים להגשמת חזון פוליטי. מתוך עמדה מתוחמת זו, עלינו לפעול להרחבת השורות, להגנה על הקיום של השותפים שלנו, ובעיקר לחשוב באופן יצירתי כיצד להשתמש במשאבים המוגבלים, אך לא זניחים, העומדים לנו על מנת להתנגד למשטר הקיים ולהפילו.

"הכרה בנכבה היא לא ויתור על הזהות שלי, אלא הרחבה שלה". טקס הנכבה המשותף של לוחמים לשלום, 2024 (צילום: גילי גץ, באדיבות לוחמים לשלום)

אם הייתם שואלים אותי לפני שנה אם ארצה להשתתף בטקס לציון יום הנכבה הפלסטיני, כנראה שהייתי מבינה את החשיבות, אולי אפילו תומכת, אבל לא רואה את עצמי נוכחת שם. זה לא הסיפור שלי, חשבתי אז. אני ישראלית, יהודייה – מה לי ולנכבה?

אבל השנה, דווקא עכשיו, בשיא המלחמה בעזה וההרג של עשרות אלפים וכשהחטופים עוד שם, אני בוחרת להשתתף.

>> הדור הפלסטיני הצעיר גדל על סיפורי הנכבה. כעת היא מתרחשת מולו

ימים ספורים אחרי 7 באוקטובר עברתי להתנדב במצפה רמון, שם הייתי חלק מצוות המענה הנפשי למפונים. כמו אצל רבים, חיי התהפכו. תחושת הביטחון הבסיסית התפוררה, ובמקומה עלו פחדים קדומים שהפכו באחת למציאות. ובתוך הסערה, בתוך האבל, בתוך תחושת האובדן, נולדה בי תובנה שלא יכולתי עוד להתעלם ממנה: אם אני מבקשת שיכירו בכאב שלי, אני לא יכולה להמשיך להתעלם מכאבו של האחר, במיוחד אם כאבו של האחר קשור לחלוטין לסיפור ההיסטורי שלנו.

זו לא תובנה פשוטה. מי שגדל בישראל מתחנך לפי נרטיב ברור של "אנחנו" ו"הם". שנים התרגלתי לשמוע על הנכבה כחלק מטיעון פוליטי שמטרתו לערער על הסיפור הציוני, בהאשמה המופנית אלינו. אבל ככל שהתארכה המלחמה, ככל שהתעצם הסבל, הבנתי שהמרחק הרגשי הזה פשוט כבר לא מחזיק.

ארה"ב דוהרת קדימה ומשאירה את ישראל להתבוסס לבדה בבוץ העזתי. הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ עם יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן בשדה התעופה של ריאד, 13 במאי 2025 (צילום: אלכס ברנדון / AP)

הצהרתו של הנשיא טראמפ לקראת ביקורו במזרח התיכון, שהחל היום (שלישי), טומנת בחובה אמירה משמעותית עבור ישראל: ארה"ב כבר אינה דורשת מסעודיה הסכם נורמליזציה עם ישראל בתמורה לסיוע אמריקני בהקמת תוכנית גרעין אזרחית סעודית. רגע הייאוש האמריקני מהסירוב העיקש של ישראל לסיים את המלחמה בעזה ולהכיר במדינה פלסטינית הגיע, ונראה שארה"ב דוהרת קדימה ומשאירה את ישראל להתבוסס לבדה בבוץ העזתי, עם הנהגה שלא רק שאינה מוכנה לצאת ממנו, אלא אף מנסה להעמיק את ההתחפרות בו.

פרשנים נחלקו בשאלה האם ישראל הכרחית עבור ברית הגנה אמריקאית-סעודית, ודומה שהתשובה שטראמפ מסמן היא, ובכן – לא. כמובן, יש לומר זאת במידת הזהירות הנדרשת בהתייחסות לכל דבריו של טראמפ.

>> גם אם תוכנית טראמפ לא תתקדם, הנזק כבר נעשה

על אף שנראה שכרגע טראמפ מעוניין בעיקר להשאיר את ישראל מחוץ לתמונה – גם בהקשר הסעודי וגם בהקשר הלחימה מול החות'ים בתימן – עד לא מזמן היו לנשיא האמריקאי תוכניות גדולות עבור רצועת עזה ביום שאחרי המלחמה. עזה נתפסת בעיני טראמפ וצוותו כהזדמנות נדל"נית, והפלסטינים – ככוח עבודה זול. תחת ממשל טראמפ, "שלום כלכלי" אינו עוד דרך לדחות את פתרון הסכסוך ולשמור על שקט תעשייתי, אלא הפתרון עצמו. לפי שליחו המיוחד למזרח התיכון, סטיב ויטקוף, לאומיות פלסטינית או זכויות פוליטיות אינן שוות דבר לעומת ההבטחה לחיים טובים יותר, עבודה בהייטק, רובוטיקה ובינה מלאכותית.

נושא זה הוא נקודת מוצא למאמרו של רג'א אל־ח'אלדי, חוקר במכון הפלסטיני למחקרי מדיניות כלכלית (MAS), השוכן כיום

מונע מהחקלאים בוואלג'ה להגיע לאדמות שלהם. המחסום ה"חדש" על הכביש בין הכפר לירושלים (צילום: דהרמה מעורבת חברתית)

בתחילת השבוע הועתק המחסום שניצב על הכביש בין ירושלים לכפר ולאג'ה לנקודה חדשה, הנמצאת שני קילומטרים יותר קרוב לכפר. המשמעות המיידית של המהלך היא חסימת גישתם של חקלאי הכפר – ותושבי הגדה המערבית בכלל – לכ-1,200 דונם של אדמות חקלאיות, שבליבן נמצא המעיין הגדול של ולאג'ה, עין ח'ניה. מנגד, ישראלים יגיעו כעת למעיין ולטראסות היפהפיות הסובבות אותו בלי לעבור במחסום, כאילו מדובר בחלק אינטגרלי של ירושלים, ומה שאולי הכי חשוב, בלי שיפגשו שם פלסטינים.

>> הכפר שהיה לבית כלא. סיפורו של ולאג'ה

הסיפור הנקודתי הזה של העברת מחסום קטן למרחק לא גדול יכול ללמד אותנו הרבה על השימוש הציני והשקרי בנימוקים של "ביטחון" כדי לשמר את משטר העליונות היהודית.

העבודות להעתקת המחסום בין ירושלים והכפר החלו ב-2018. כמה שבועות לפני כן חנכו עיריית ירושלים, משרד ירושלים ורשות הטבע והגנים את "הגן הלאומי" על האדמות החקלאיות של ולאג'ה, שנותקו מהכפר באמצעות גדר ההפרדה שהקמתה החלה כשמונה שנים קודם לכן. בעתירה לבית המשפט המחוזי בירושלים הסבירו תושבי הכפר, שהעתקתו של המחסום תמנע את גישתם לכ-1,200 דונם של אדמות חקלאיות השייכות להם: מטעי זיתים מרהיבים, אדמות מרעה וטרסות של גידולי ירקות, המושקים ממעיינות שהגדול שבהם הוא עין ח'ניה.

השופט עודד שחם דחה את העתירה בהתבסס על דבריו של אל"מ עופר הינדי ולפיהם העברת המחסום "תשפר את המצב הבטחוני ב-70 אחוז" בהשוואה למיקומו הנוכחי ולכן היא נדרשת בדחיפות.

כמה בדחיפות? שבועות ספורים אחרי הפסיקה של שחם, עצרה המדינה באופן מפתיע