המרחק בין אקדמיה לאקטיביזם אינו הכרחי ואף מזיק לעיתים. פעילות "עזה בעברית" בקמפוס האוניברסיטה העברית (באדיבות פעילי תאי חד"ש ועומדים ביחד באוניברסיטה העברית)

באופן מסורתי, אוניברסיטאות בעולם מזוהות בשיח הציבורי ובזיכרון ההיסטורי עם מחאות ציבוריות בנושאים פוליטיים. בגרסתן הישראלית, האוניברסיטאות נוטות להיות קונפורמיסטיות יותר, והיסטורית לא הצמיחו מחאות סטודנטיאליות משמעותיות בנושאים שאינם קשורים לשכר לימוד. במגמה זו ניכר שינוי בולט מתחילת 2023 במחאות נגד ההפיכה המשטרית, שבהן השתתפו חלקים מהאקדמיה, גם באופן מוסדי. המהלך הגיע לשיאו ב"ליל גלנט" בחודש מרץ 2023, כשהאוניברסיטאות עצמן הודיעו על שביתה ביום המחרת.

>> חיילים מעידים: תקפנו ברחפנים ילדים ומבוגרים לא חמושים בעזה

הפעילות הפוליטית הערה סביב ההפיכה המשטרית התחלפה בשתיקה עם תחילת המלחמה. אף שהמלחמה בעזה פרצה לפני תחילת שנת הלימודים, השיח הפנים-אוניברסיטאי מושטר מיד על ידי שילוב של גורמים ממשלתיים (כמו שר החינוך), ארגונים לא ממשלתיים כמו עמותות ימין וגורמים פרטיים, תוך כדי שיתוף פעולה (וולונטרי יותר או פחות) מצד מוסדות אקדמיים רבים.

ההשתקה, במיוחד של חברי סגל וסטודנטים פלסטינים במוסדות ישראליים, כמו גם עיכוב של למעלה מחודשיים בפתיחת שנת הלימודים, סייעו להחליש מאוד את פעולות ההתנגדות למלחמה בקמפוסים במהלך שנת הלימודים הראשונה של המלחמה. לנוכחותם החלקית של המילואימניקים – כשליש מהסטודנטים באוניברסיטה שלנו (האוניברסיטה העברית) – ולכך שבקמפוס נמצאים אנשים שנפגעו ב-7 באוקטובר ובני משפחותיהם, וכן להבלטת שתי קבוצות אלו בשיח הפנימי בקמפוס, היתה השפעה מצננת על התפתחות המחאה.

המרחב הציבורי בקמפוסים נותר נטוש עד החזרה ללימודים בינואר 2024, ולאחר מכן נותר מתוח ומושתק במהלך שנת הלימודים, שאופיינה בירידה משמעותית בפעילות הפוליטית בנושאים שלא היו בקונצנזוס. במקביל, שורה של צעדים שכוונו כלפי האקדמיה במהלך המלחמה – קידום חוקים שמגבילים את חופש הביטוי ואת החופש האקדמי ואת הכניסה לישראל של אנשים שמביעים ביקורת על ישראל, וגל של חרמות מצד מוסדות בינלאומיים

עד שנות ה-90 חסתה רמאללה בצילה של ירושלים, ואיש לא ראה בה מטרופולין פלסטיני חשוב. פלסטינים מניפים דגלים בכיכר מנארה ברמאללה, ב-23 בספטמבר 2011 (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)

בקליפ שפרסם הראפר הפלסטיני שָׁבְּ ג'דיד (شب جديد) לקידום אלבומו הראשון, הוא וחבריו מצולמים על רקע הגבעות של רמאללה. הסרטון, שמאגד כמה קטעים מהאלבום, עוסק בקונפליקט הפנימי שהראפר מצוי בו בין מחויבותו האידאולוגית למאבק הפלסטיני לבין רצונו כאומן לפרוק מעל גבו את משקל המאבק הלאומי. "הבער את אש המלחמה מול פני כוחות האויב, ואל תמות בטרם תהיה להם ליריב", הוא פותח בציטוט של הסופר ע'סאן כנפאני, ומוסיף פרשנות: "זה מה שאומרים לך שוב ושוב, עד שנמאס לך ואתה מהגר".

אלא ששב ג'דיד ועמיתיו ללייבל הפלסטיני המצליח BLTNM דווקא לא היגרו. הראפר גדל בשכונת כפר עקב בצפון ירושלים, מעבר לקו ההפרדה. השכונה נחשבת לחלק משטח השיפוט המוניציפלי של ירושלים, אך בפועל היא מנותקת פיזית מהעיר על ידי מחסום קלנדיה ומהווה מעין מובלעת בין ירושלים לרמאללה. הוא וחבריו מתגוררים היום ברמאללה, ועמלו יחד בשנים האחרונות על פיתוח סגנון שמאזן בין עמדות לאומיות נחרצות לחתרנות המאפיינת את תרבות ההיפ הופ. יצירתם יונקת מהמסורת הפלסטינית המיוצגת על ידי ירושלים, אך מעוגנת בהקשר העכשווי של הבירה הזמנית רמאללה, כפי שנרמז מהכותרת של אותו קליפ מ-2019: "מרמאללה לירושלים ובחזרה".

עם זאת, חברי הלייבל אינם מרבים להזכיר את רמאללה בשיריהם. העיר אומנם נוכחת בשפה הוויזואלית של הקליפים ומוזכרת במשתמע בביטויים כגון "העיר שלי", אך בכל הנוגע לעיסוק ישיר, הראפרים הפלסטינים מעדיפים לשיר על ירושלים, כמו בלהיט "שיח' ג'ראח" של הראפר המצליח ביותר בחבורה, דאבור (ضبور). גם באזכורים המועטים של עירם, החבורה מעדיפה לרוב להתמקד במחנות הפליטים שמסביב

אין להם תשובות. יאיר לפיד ובני גנץ (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

לאחרונה התחוללה סערת רשת קטנה, בהמשך להחלטת יו"ר מפלגת "יש עתיד", ח"כ יאיר לפיד, להצטרף ליוזמת הקואליציה להדיח את ח"כ איימן עודה מהכנסת. זאת בעקבות ציוץ של עודה, שבו הוא הביע שמחה על שחרור חטופים ישראלים ואסירים פלסטינים במסגרת עסקה עם חמאס, לצד התנגדות למלחמת ההשמדה המתמשכת בעזה.

>> הדחת עודה: כשהאופוזיציה מגישה לנתניהו את ראשה על מגש

גולשים, עיתונאים ופרשנים ברחבי הרשת ניסו לתת הסברים מגוונים להחלטה האומללה של חברים ב"יש עתיד" והעומד בראשה, לעלות על הגל הכהניסטי ולפעול באופן אקטיבי להדחת נציגה הבולט של החברה הערבית מהכנסת. חלקם טענו שמדובר בטיפשות פוליטית, אחרים אמרו שזה עוד ניסיון של מפלגות המרכז להתיידד עם הימין הפשיסטי בכנסת לבל יואשמו בהאשמה החמורה מכל, קרי שמאלנות.

הסברים אלה, גם אם הם נכונים חלקית, חוטאים להבנת המציאות הפוליטית בישראל בצל רצח העם המתחולל בעזה, ובפענוח של הדנ"א של מפלגות המרכז בזירה הפוליטית בישראל. זאת בעיקר מפני שהם גורסים כי מדובר בטעות פוליטית חד פעמית, או החלטה טקטית מוטעית שאינה מעידה על האסטרטגיה הכללית של המפלגות.

אני חושב שההחלטה של חלקים ממפלגתו של לפיד וממפלגתו המתפרקת של גנץ, להצטרף לניסיון ההדחה של יו"ר התנועה הפוליטית הגדולה בחברה הפלסטינית בישראל, נובעת משיקולים אידיאולוגיים ועומדת בליבת האסטרטגיה הפוליטית של המחנה.

שתי מפלגות אלה ביקשו להציג את עצמן כחלופה לימין ולשמאל בישראל. בתחילת הדרך ביקש יאיר לפיד להיבנות על השסע המעמדי בחברה הישראלית, תוך שהוא חותר לצבור כוח פוליטי על ידי ארגון מעמד הביניים העובד והלומד. גנץ, לעומתו, בחר להתעלות על השסעים בחברה, ולהציג את עצמו כמי שהחזיר

עקף את בעלות הברית המסורתיות של ארה"ב באזור, כולל ישראל. נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ונשיא איחוד האמירויות מוחמד בן זאיד אאל נהיאן בארמון הנשיאותי באבו דאבי, ב-15 במאי 2025 (צילום: דניאל טורוק / הבית הלבן)

כשנשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, ביקר במפרץ בחודש שעבר, במופע מתוזמר היטב ולקול תרועות, התחזקה התחושה במדינות המפרץ שהאזור נמצא בתנופה פוליטית. הסיבוב בן ארבעת הימים בסעודיה, קטר ואיחוד האמירויות היה המסע הגדול הראשון של טראמפ מחוץ לארה"ב בקדנציה השנייה שלו – החלטה מכוונת לעקוף את בעלות הברית המסורתיות של ארה"ב באזור, כולל ישראל – ובכירים ואקדמאים במפרץ רואים בעצמם יותר ויותר חלק מגוש עולה עם יכולת לחץ משמעותית.

נראה שההנחה – שניתן לראותה בבירור בהסכמי אברהם – לפיה הדרך הטובה ביותר להתקרב לארה"ב היא דרך ישראל, מפנה את מקומה לטובת תחושת ביטחון חדשה בכך שמדינות המפרץ יכולות להתנהל ישירות מול וושינגטון, בתנאים שלהן. כפי שאמר לאחרונה שר החוץ לשעבר של איחוד האמירויות, אנוואר גרגאש, נראה שמאזן הכוחות נוטה כעת לטובת מדינות המפרץ.

עדיין לא ידוע אם הנחות אלה משקפות את המציאות או מעוגנות בשינויים מוחשיים ומתמשכים בסדר הבינלאומי. בינתיים, החלטתו של טראמפ להצטרף לישראל בהתקפה על איראן – וההתקפה של איראן על הבסיס האמריקאי אל-עודייד בקטר בתגובה – הדליקה נורות אדומות בבירות המפרץ, והמנהיגים מנסים כעת להבטיח שהפסקת האש השברירית תחזיק מעמד.

המשבר בין ישראל לאיראן הציב בפני מדינות המפרץ סיכונים משמעותיים ואף קיומיים. אבל הוא גם פתח בפניהן הזדמנויות קריטיות להגדיל את מנופי הלחץ שלהן מול וושינגטון, למצב את עצמן כמתווכות אזוריות, ולהיתפס – בניגוד