מה שהאפיפיור ליאו לא אומר על עזה מטיל צל על כהונתו
ליאו ה-14 אימץ אומנם את התפיסה של קודמו בתפקיד והפך את האמפתיה למרכז הכובד המוסרי של כהונתו, אבל רבים בכנסייה אינם מסתפקים בדברים שהוא מוכן לומר – ודורשים ממנו לגנות את פשעי ישראל בצורה ברורה וחריפה יותר
לקריאת הכתבה המלאהאינו מצביע על ישראל כמבצעת הפשעים, וגם אינו משתמש במושג "רצח עם". האפיפיור ליאו ה-14 בטקס השבעתו בוותיקן, ב-18 במאי 2025 (צילום: Mazur/cbcew.org.uk)
האפיפיור הראשון מארה"ב היה רחוק מאוד מחגיגות 4 ביולי, שציינו 250 שנה לעצמאות המושבות מהממלכה המאוחדת. במקום זאת, האפיפיור ליאו ה-14 היה בקצה אירופה, מול חופה הצפוני של אפריקה, באי למפדוזה – הנמל הראשון שאליו מגיעים אלפי מהגרים לאחר שעשו את המסע המסוכן צפונה בחיפוש אחר חיים טובים יותר.
לאחר שביקר בבית הקברות הקטן שבו קבורים מהגרים שנספו בספינות שנטרפו בים התיכון, עמד ליאו למרגלות פורטה ד'אירופה (Porta d’Europa), אנדרטת קבלת הפנים המשקיפה אל הים. "אני כאן", הצהיר, "הולך בעקבות האפיפיור פרנציסקוס, שבחר לנסוע ללמפדוזה ב-8 ביולי 2013 במסגרת מסעו הראשון כיורשו של פטרוס".
בזיקה שיצר בין ביקורו ובין מסעו הראשון של פרנציסקוס כאפיפיור, ליאו עשה יותר מאשר לחלוק כבוד לקודמו או לאותת על המשכיות; הוא הציב את עצמו לצד מהגרים שסיכנו הכול כדי להימלט מרדיפות ומאלימות ולמצוא מקלט באירופה ובארה"ב.
אך המסר שלו חרג מעבר לסולידריות עם מהגרים. כמו פרנציסקוס לפניו, הוא קרא לאנושות כולה – מאמינים ולא מאמינים כאחד – להרהר הן במעשינו הן במחדלינו. 13 שנים קודם לכן, לאחר אחד האסונות הקטלניים ביותר שאירעו למהגרים בים התיכון, גינה פרנציסקוס את מה שכינה "גלובליזציה של אדישות". ליאו שב אל אותה זירה מוסרית.
ואכן, השנה הראשונה לכהונתו של ליאו נסבה בעקביות סביב נושא זה: הצורך באמפתיה כסימן ההיכר של התנהגות אישית וקולקטיבית כאחד. הקטע מהברית החדשה שבחר להקריא בביקור בלמפדוזה היה משל השומרוני הטוב, המסרב לחלוף על פני הזר הפצוע, "שכנו", בדרכו מירושלים ליריחו.
ליברליזם ליהודים בלבד
בספרו "ליברליזם: שורשיו, עקרונותיו, משבריו" מנסה תומר פרסיקו לענות על השאלה "מהו ליברליזם", גם בהקשר הישראלי. אלא שהתשובה שהוא מספק היא חלקית ושטחית, ולא נוגעת כלל במחלוקות תיאורטיות ומעשיות מרכזיות
לקריאת הכתבה המלאהבניתוח החברה הישראלית והמפה הפוליטית, פרסיקו אינו מתייחס בספרו כלל לאזרחים הערבים או לסוגיית הכיבוש. הפגנה מול הכנסת, ב-13 בפברואר 2023 (צילום: אורן זיו)
תומר פרסיקו הוסיף למדף הספרים הדל של התיאוריה הפוליטית בעברית ספר על ליברליזם. על פי כותרתו, "ליברליזם: שורשיו, עקרונותיו, משבריו" (הוצאת כנרת זמורה דביר, 2024), מטרת הספר היא לנתח היבטים מרכזיים של האידיאולוגיה הדומיננטית בימינו ולדון בהם. קוראי הספרון (90 עמודים) אמורים לזכות בתשובה לשאלה "מהו ליברליזם?", כלומר להכיר את יסודות הליברליזם, את ההיסטוריה שלו, את התפיסות המתנגדות לו ואת האתגרים הניצבים בפניו. שני הפרקים האחרונים מוקדשים לליברליזם בישראל ולמתווה לעתיד ליברלי יותר כאן.
אלא שמטעמים שאפרט בהמשך, ההבטחה הזו לקוראים אינה מתקיימת. פרסיקו פותח את הספר בהגדרה של "ליברליזם", שממנה נגזרת התייחסותו לכל שאר הנושאים הנדונים בו: "צורת ארגון המרחב הפוליטי בחברה שמבינה חירות כאוטונומיה ומבקשת להגן על האוטונומיה". לפי הגדרתו, המונח "ליברליזם" מתבסס על כמה יסודות, ובהם תפיסת האדם כסובייקט תבוני ואוטונומי; שוויון מהותי בין בני אדם; דרישה נורמטיבית לכבד את האוטונומיה של בני האדם; קיומן של זכויות למימוש האוטונומיה; הבחנה בין התחום הפרטי לתחום הציבורי; שוויון בפני החוק; ומוסדות שלטון המיישמים הנחות אלה.
כאן מתחילה הבעיה. ההגדרה הראשונית הזו של המושג מוצגת כהגדרה כללית מוסכמת, אף שבפועל היא שנויה במחלוקת חריפה – מחלוקת שאינה זוכה כלל לדיון בספר. הדבר דומה לכתיבת ספר על דמוקרטיה הדן אך ורק בתפיסה אחת שלה, ומתעלם מתפיסות חלופיות, שחלקן אף מנוגדות להגדרה הראשונית.
הספר מתעלם מספרות עשירה ומעבודתם של הוגים מרכזיים בתחום הליברליזם, שכתבו עליו מנקודות מבט שונות, חלקם מתוך תפיסות
"הם חוגגים גולים, אנחנו סופרים הרוגים". לראות מונדיאל בעזה
למרות הפחד לצאת מהבית ולמרות האבל וההרס העצום, בעזה לא ויתרו על האהבה לכדורגל. אבל הצפייה במשחקי המונדיאל העצימה את התחושה שעזה נזנחה ונשכחה
לקריאת הכתבה המלאהלמצוא מקומות שאפשר להתאסף בהם, לצפות במשחקים ולחלום קצת. פלסטינים צופים במשחק של מצרים נגד אוסטרליה, 3 ביולי 2026 (צילום: יוסף זענון / אקטיבסטילס)
גביע העולם תמיד היה יותר מסתם עוד אירוע ספורט בעזה. פלסטינים יספרו לך שזהו אירוע שהם מחכים לו בשקיקה כל ארבע שנים, שכן הוא מעניק להם רגעים של שמחה והפוגה זמנית מקשיי החיים, מההפצצות הישראליות ומהמצור. בימים שבהם המונדיאל מגיע לשלביו הסופיים, ברור שגם שלוש שנים של ג'נוסייד לא כיבו את הלהט של העזתים למשחק.
>> מוזיאון העננים של עזה
למרות ההרס העצום של בנייני מגורים ושכונות, אספקת החשמל המקרטעת והחיבור הלא יציב לאינטרנט, פלסטינים ברצועה עושים מאמצים למצוא מקומות שבהם יוכלו להתקבץ סביב מסך, לצפות במשחקים, להתנתק קצת ולחלום, גם אם הנבחרת הלאומית שלהם לא העפילה למונדיאל.
אחד האוהדים האלה הוא עצמו שחקן כדורגל. עבדאללה שאקפה (35), שנעקר מרפיח ההרוסה ומתגורר כיום באוהל באזור אל-מוואסי בח'אן יונס, היה שוער בקבוצת "שבאב רפיח". אולם הוא אינו יכול לשחק מאז אוקטובר 2023, אז נעצרה באחת כל פעילות הספורט המאורגן ברצועה.
השיחה מגיעה אליך רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.הדילמה של הקונגרס היהודי האנטי-ציוני
מאות הפעילים שהתכנסו בדבלין לקונגרס האנטי-ציוני היהודי השני היו מאוחדים בהתנגדותם לשימוש שנעשה ביהדות בדיכוי המאבק הפלסטיני. עם זאת, מקומה של הזהות היהודית שלהם בתוך אותה התנגדות נותר שנוי במחלוקת
לקריאת הכתבה המלאהפער ניכר בין האופן שבו ישראלים לשעבר ויהודים בתפוצות תופסים את המושג אנטי ציונות. הפגנה בלונדון, 2017 (פליקר CC BY-NC-SA 2.0)
משחר ימי הציונות היו יהודים שהתנגדו לה. בחודש שעבר, בעוד העם הפלסטיני ממשיך להתמודד עם איום קיומי מצד מדינת ישראל, התאספו בדבלין יותר מ-400 איש לקונגרס האנטי-ציוני היהודי הבינלאומי השני (JAZIC). הכינוס הראשון התקיים בשנה שעברה בווינה.
>> הטשטוש בין אנטישמיות לאנטי-ציונות הוא טעות פוליטית
באספה השנה השתתפו פעילים אנטי-ציונים מרקעים מגוונים – רובם יהודים, פלסטינים או אירים – מתוך כוונה לעבור "מסולידריות גרידא לפעולה קולקטיבית למען שחרור". כדי לקדם את המטרה ההזאת הזמינו המארגנים אקדמאים, פוליטיקאים ופעילים מרחבי תנועת הסולידריות עם פלסטין.
השיחה מגיעה אליך רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך. שם מלא







