חוקים שונים תחת הרשות הפלסטינית קבעו בפועל הגדרה שונה לזהותו של פלסטיני מזו של אש"ף. נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, בישיבה של ההנהגה הפלסטינית ברמאללה, ב-3 בספטמבר 2020 (צילום: פלאש90)

מי בעצם זכאים להיות אזרחים של מדינה מסוימת? את מי המדינה מייצגת? במקרים רבים, מדובר בתשובה קונטינגנטית למדי. פעמים רבות, אם אזרח יעזוב את המדינה, נכדיו (או בני נכדיו) כבר לא יהיו זכאים לאזרחות. קורה גם שאדם שאף לא אחד מאבותיו היה אזרח של מדינה, זכאי לפתע להיות אזרח בה. כידוע לרוב קוראי העברית, בישראל, כל יהודי (או צאצא של יהודי עד דור מסוים) יכול לקבל אזרחות ישראלית עד דור שלישי. למרות זאת, ואף שישראל רואה בעצמה "מדינת הלאום של העם היהודי", ההגדרה של "מיהו יהודי" אינה חופפת להגדרה של אזרח ישראלי (אלא רק של אזרח ישראלי פוטנציאלי).

באופן כללי, קיים מתח יסודי בין היסוד האזרחי של מדינת הלאום לבין היסוד הלאומי שלה: מצד אחד, מדינה אמורה לבטא זהות לאומית של עם מסוים ולא של בני עמים אחרים; מצד שני, מדינת לאום כמדינה אמורה להיות של כלל אזרחיה.

בבואנו לענות על השאלה "מיהו פלסטיני", דילמות אלו (לצד אחרות) תופסות מקום מרכזי. אם פלסטיני הוא כל מי שהוא צאצא של מי שהתגורר בפלסטין עד 1948, על איזו פלסטין מדובר? בגבולותיה הרחבים? בגבולות הצרים שהוקצו לה במסגרת ההבנות שהיו אמורות להוביל להסכם של "שתי מדינות לשני עמים"? האם פלסטיני חייב להתגורר בפלסטין כדי להיות פלסטיני? הרי אפילו לא ברור מיהו "אזרח פלסטיני", שכן עדיין אין ממש "מדינת פלסטין" במלוא מובן המילה (גם אם במובנים מסוימים היא קיימת). האם פלסטיני שהוא

רוב הקורבנות בהתקפות הישראליות היו אזרחים פלסטינים לא חמושים וקטינים. כוחות ישראלים בפעולה צבאית בג'נין שבגדה המערבית, ב-2 בספטמבר 2024 (צילום: פלאש90)

ב-28 באוגוסט ישראל פתחה במבצע "מחנות קיץ", הפלישה הצבאית הגדולה ביותר שראו בצפון הגדה המערבית ב-20 השנים האחרונות. בג'נין, הכוחות הישראלים נכנסו לעיר, ואחרי כמה שעות הטילו סגר מלא על מחנה הפליטים; במקביל, הצבא פתח במבצעים בטובאס, שכם, רמאללה וטולכרם.

מאז 2021, הצבא הישראלי פועל שוב ושוב במחנה הפליטים ג'נין, בתואנה של מאבק בקבוצות התנגדות מזוינות. אך רוב הקורבנות בהתקפות האלה היו אזרחים פלסטינים לא חמושים וקטינים, לפי משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים (OCHA).

תושבים ועיתונאים מקומיים אומרים שההתקפה האחרונה היתה האלימה ביותר שנרשמה בשנים האחרונות, ולפחות 19 אנשים נהרגו בג'נין, בהם קטינים. זאת, לצד גידול דרמטי בפעילות הצבאית הישראלית ובאלימות המתנחלים ברחבי הגדה המערבית אחרי 7 באוקטובר, שהובילו להרג של כ-700 בני אדם באזור – 185 מהם בג'נין.

באחרונה דווח כי חיילים ירו בתופיק קנדיל, בן 83, במחנה ג'נין ב-30 בספטמבר, והותירו אותו למות ברחוב ללא טיפול רפואי. סרטון שהופץ ברשתות החברתיות יומיים לאחר מכן הראה כלי רכב צבאיים דורסים את גופתו של קנדיל.

מדובר צה"ל נמסר כי "במהלך פעולה בג'נין התקבל דיווח על מותו של אדם בן 83. לפי בדיקה ראשונית ושחזור האירועים בשטח, אירוע קרה בחלק המזרחי של ג'נין. מהבדיקה עולה כי ביום שישי, הכוחות זיהו אדם מתקרב אליהם, הפעילו נוהל מעצר חשוד, שבמהלכו האדם המשיך להתקרב, נורה ונהרג. נסיבות האירוע עדיין נבדקות".

כ-8,000 מקרים של דלקת כבד נגיפית, הנגרמת בעיקר מצריכת מזון או משקה מזוהמים או מהידבקות, תועדו ברצועה. פלסטינים אוכלים מזון שהוכן בידי מתנדבים, במחנה הפליטים בורייג', עזה (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

"אני מאוד רעב, אשתי בהיריון והעובּר רעב מאוד, ואני מפחד על אשתי כי היא רעבה מאוד", כך כתב אוסאמה אל-עשי, בן 28, עיתונאי פלסטיני מצפון הרצועה, בפוסט שפרסם בפייסבוק – והפך למרחב שבו העזתים משתפים את חוויותיהם לגבי הרעב שמכה בהם.

משפחתו של אל-עשי כולה צורכת פחות מארוחה אחת ביום, כמות שאינה מספיקה כדי להשביע אפילו אדם אחד. הם נאלצו לעיתים קרובות לבשל עשבים, לטחון מספוא או להישאר בקיבה ריקה בשל המלחמה המתמשכת שישראל מנהלת בעזה, שכללה הטלת מצור הרמטי על הרצועה, השחתת האדמות החקלאיות ומניעת כניסתן של משאיות עם סיוע הומניטרי, פעולות שהובילו בין היתר לעליית המחירים של מוצרי המזון ברצועה.

הפוסט של אל-עשי מובא בפתח מאמרה של העיתונאית אפנאן אבו יחיא שפורסם באתר "חיבר", ועוסק במצבם של מאות אלפי עזתים הסובלים מרעב. האו"ם אמנם טרם הכריז על רעב בעזה על פי הסטנדרט הבינלאומי, אולם ציין כי רעב כזה הוא בלתי נמנע אם ימשיכו התנאים הללו, ומומחים מטעמו כבר הזהירו כי הרעב מתפשט מצפון הרצועה למרכזה ולדרומה.

ב-24 ביוני, הודיע הארגון Euro-Med Human Rights Monitor כי מספר הילדים שמתו בשל רעב הגיע ל-49, וכי 3,500 ילדים עומדים בפני סכנת מוות עקב תת-תזונה והיעדר תוספי תזונה וחיסונים. סביר להניח שהמספרים האמיתיים גבוהים יותר, אולם הם אינם מתפרסמים מפאת היעדר תיעוד מסודר ועקבי.

400 דולר לשק קמח

מאז 7 באוקטובר, לטענת אבו יחיא, הרעבת הפלסטינים בעזה הפכה לכלי בארסנל המלחמה. שרי ממשלת ישראל הכריזו על הטלת מצור על רצועת עזה, כולל

אין לקיים דיוני תקציב רציניים, כי הם יחשפו אמת במערומיה. שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', מציג את עקרונות התקציב במסיבת עיתונאים בירושלים, ב-3 בספטמבר 2024 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)

במדורי הכלכלה נטען כי שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', דוחה את דיוני התקציב במשך חודשים מטעמי פוליטיקה קטנה, כי הוא חושש מעימות על קיצוצים בכספים הקואליציוניים או מהכרח לבטל תריסר משרדים מיותרים, היוצרים תוהו ובוהו בעבודת הממשלה. גם אחרי שנדחק להציג את עקרונות תקציב 2025, אמר סמוטריץ' כי רק עכשיו "יחלו במשרד האוצר בשיח אינטנסיבי עם המשרדים לגיבוש התקציב".

אבל, יש הסבר אחר, מרחיק לכת יותר: סמוטריץ אינו בלתי אחראי או פזיז או חובבני, אדרבה. שר האוצר אינו מתעלם מהתרעות הבכירים במשרדו ובבנק ישראל. הוא בוחר להחליט אחרת מתוך שיקול רציונלי, שתואם את השקפתו. דיוני התקציב נדחו כדי להסתיר סוד איום: מערכת השליטה הישראלית שוב אינה יכולה לשאת את עצמה, ואולי: לטווח רחוק, היא אינה בת קיימא. זו הפוליטיקה הגדולה.

הסוציולוג ברוך קימרלינג ז"ל קבע שאי אפשר לנתח את החברה הישראלית אלא בהקשר מרחבי מורחב, של יחידת ניתוח הבנויה על אזורי שליטה – "מערכת השליטה" הישראלית. המערכת היא תופעה דינמית המלווה את שנות המדינה ומעצבת אותה. מערכת זו הנהיגה ממשל צבאי ב"ערביי ישראל" עד 1966. ב-1967 הוקם מערך השליטה בשטחים – הממשל הצבאי וכביכול ה"מנהל האזרחי", ובצידם המשטרה. מערך זה נשען כמובן על רכזי השב"כ בכל כפר, ברצועה ובגדה המערבית, ואף בגולן ובסיני.

גבולות המערכת השתנו ועודם משתנים. בעקבות הסכם השלום עם מצרים נפסקה השליטה בסיני. הסכמי אוסלו העבירו סמכויות בגדה וברצועה לרשות