לפרק בספוטיפיי

לפרק ביוטיוב

מדינת ישראל נגד סאמי אבו שחאדה והאזרחים הפלסטינים – עם עו"ד עביר בכר

בשבוע שעבר חזינו ברגע היסטורי במערכת המשפט הישראלית, אולי אפילו רגע מכונן ביחסים בין המדינה ובין החברה הערבית בישראל. ב-1 באוקטובר 2026 התייצב יו"ר בל"ד, סאמי אבו שחאדה, בפני בית המשפט העליון בירושלים לדיון בעתירה נגד פסילתו בידי ועדת הבחירות המרכזית, בתמיכת כמעט כל חברי הכנסת היהודים – מאיתמר בן גביר ו"עוצמה יהודית" ועד יאיר גולן ו"הדמוקרטים".

בניגוד למקרים קודמים, בקשת הפסילה של אבו שחאדה התבססה כמעט בלעדית על פרשנות למאמר אחד שפרסם. הדיון הסתיים בלא הכרעה, אלא בהצעה של השופט יצחק עמית לאבו שחאדה: מכיוון שהסתמן כי מרבית שופטי ההרכב תומכים באישור פסילתו, טוב יהיה אם אבו שחאדה ימשוך את מועמדותו לכנסת, וכך יימנע מפסק דין. אבו שחאדה, לאחר מחשבה, בחר לקבל את הצעת השופט עמית ולפרוש.

בפרק החדש של "שיחה מקומית – הפודקאסט" שוחחנו עם עו"ד עביר בכר, משפטנית ומרצה, מומחית לזכויות אדם, משפט מנהלי וזכויות אסירים, הפועלת בבתי המשפט בישראל, על הדיון בעליון ותוצאתו, על החלטתו של אבו שחאדה ועל שאלות העומק שהתעוררו בנוגע ליחסי אזרחי ישראל הפלסטינים עם מערכת המשפט. האם לגביהם המהפכה המשטרית למעשה כבר הושלמה? האם יש טעם בהמשך השימוש בכלים משפטיים במאבק למען זכויות האדם של הפלסטינים בישראל, או שמא ה"משפטיזציה" של המאבק מחלישה את כוחו?

מראיינת: נעה פינטו

כתבות שהוזכרו ומקורות לקריאה נוספת:

המסרים של

יותר מ-20.5 אלף תלמידים וסטודנטים נהרגו מאז אוקטובר 2023. ילדים עקורים לומדים מחוץ לאוהל בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, ב-7 בינואר 2025 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

שלוש שנים עברו מאז שעמדתי בכיתה ולימדתי את תלמידיי. שלוש שנים בלי לקום מוקדם בבוקר ולהתכונן ליום העבודה, לחשוב מה ללבוש כדי להיראות במיטבי עבורם. שלוש שנים בלי לעשות את הדרך המוכרת מביתי באל-פוח'ארי שבח'אן יונס לעיר עזה, בעודי מביטה דרך חלון המונית על הילדים ההולכים לבית הספר.

שלוש שנים עברו מאז ראיתי את הילדים מתאספים מחוץ לבית הספר, מדברים וצוחקים עם חבריהם וממלאים את ליבי בשמחה. שנות המלחמה גזלו ממני גם את טקס הבוקר: הילדים שבירכו אותי בשער בית הספר והחיבוקים שלהם, שהעניקו לי כל כך הרבה אנרגיה. שלוש שנים בלי לשמוע את קולותיהם המברכים כשנכנסתי לחדר, לפני שהתחלנו לדבר על שיעורי הבית שלהם ועל הלימודים של אותו יום.

בית הספר של האחיות רוזרי, מוסד קתולי פרטי באזור תל אל-הווא בעיר עזה, היה המקום שבו התחלתי לעבוד ב-2019, לאחר ניסיונות רבים למצוא משרה קבועה בהוראה. הרגשתי שחלומי התגשם: סוף סוף יכולתי לעבוד במקצוע הזה מדי יום ביומו. מעולם לא השתעממתי מהוראה ולא החמצתי אפילו יום עבודה אחד. השהות עם תלמידיי העניקה לי הרבה כוח ותמיכה.

שלוש שנים לא ראיתי את ג'וואהיר, האחראית על התחזוקה בבית הספר. אני מתגעגעת לקולה כשהיתה מברכת אותי בבוקר, שואלת אם אני צריכה משהו ופותחת לנו את דלת המעבדה. נהגנו לשבת ולדבר על החיים. היא היתה מספרת לי על הקשיים והמאבקים בגידול ילדיה ועל חלומה לראות את בנה וואליד מתחתן.

בתי החולים אינם מסוגלים להעניק למרבית החולים טיפול מלא. יחידה לטיפול נמרץ במחלקת הפגים של בית החולים אל-אקצה בדיר אל-בלח שבמרכז רצועת עזה, ינואר, 2026 (צילום: חליל כחלות / פלאש90)

שנה לאחר שנכנסה לתוקף הפסקת האש בעזה, אין ברצועה אף לא בית חולים אחד שמתפקד באופן מלא. ליחידות לטיפול נמרץ בכל הרצועה נוספה מיטה אחת בלבד, המחסור האקוטי בתרופות ובציוד רפואי חיוני נמשך, ואלפי חולים עדיין אינם יכולים לצאת מהרצועה כדי לקבל טיפול שאינו זמין בה. אם מערכת הבריאות היא מדד ליכולתה של אוכלוסייה לחזור לחיים תקינים, השנה האחרונה בעזה מספרת סיפור ברור: בשביל התושבים, הפסקת האש לא הביאה לתחילתו של תהליך שיקום.

נייר עמדה חדש של רופאים לזכויות אדם, הבוחן את השינויים שחלו במערכת הבריאות בעזה בשנה האחרונה, מראה כי המחסור בתרופות, בציוד ובשירותים רפואיים חיוניים לא רק נמשך, אלא בחלק מהמקרים אף החריף.

ברצועה יש אלפי קטועי גפיים חדשים, בהם לא מעט ילדים, אך ישראל אינה מאפשרת הכנסת פרוטזות או הקמת מערך שיקום שייתן להם מענה. רבים מהם חיים באוהלים ובתנאים קשים במיוחד לאנשים עם מוגבלות.

ארגונים הומניטריים דיווחו שלא הצליחו להכניס לעזה אפילו גזות סטריליות וחומרי חיטוי. בתקופות שונות חסרו גם ציוד לדיאליזה, אינסולין ושקיות קולוסטומיה, ובתחילת החודש אזלו המזרקים בבית החולים אל-נאסר.

מספר בתי החולים הפעילים בעזה אומנם גדל במהלך השנה מ-14 ל-20, אך כולם מתפקדים באופן חלקי בלבד. בתי החולים אינם מסוגלים להעניק למרבית החולים טיפול מלא ומקיף בהתאם לפרוטוקולים. אנשים ממשיכים לחלות,

מלחמה והרס עובדו מחדש והומרו בדאגה קיומית ליקירים שבשבי. הפגנה בתל אביב לשחרור החטופים, באפריל 2024 (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)

שאלת החטופים ליוותה את השיח האזרחי במשך יותר משנתיים מאז 7 באוקטובר 2023. המחאה למען השבתם הביתה של יותר ממאתיים אזרחים וחיילים סחטה את משאבי הכוח של הציבור המתנגד למלחמה בחברה הדמוקרטית הליברלית, אבל נעצרה מול משוכה בלתי עבירה: המשוואה שלפיה "לחץ צבאי יביא להחזרת החטופים". המשוואה הזו, כמו חזרה טראומטית, מתדפקת על דלתנו גם היום.

קבינט המלחמה של בנימין נתניהו, יואב גלנט, בני גנץ, רון דרמר וגדי איזנקוט החליט להעמיד את השבת החטופים בראש מטרות המלחמה (עד לכינונו הופיעה השבתם בסעיף הרביעי בלבד). אולם בניגוד לעצתם של גורמים צבאיים ומדיניים בכירים, הוא גם החליט להציב את הלחץ הצבאי כאמצעי המרכזי לשחרורם. לאחר שגנץ ואיזנקוט פרשו מהממשלה, החלו לעלות במרכז-שמאל ספקות באשר להמשך המלחמה, ונטען שנתניהו מאריך אותה משיקולים פוליטיים. החלו להישמע גם קולות שאמרו כי הלחץ הצבאי מסכן את החטופים, אולם הביקורת הזו נותרה בשוליים.

החלטת הממשלה לפלוש לרצועה לפני שהבטיחה את חזרת החטופים התקבלה בהבנה בקרב רוב קצות הקשת הפוליטית, ונתנה לנתניהו רשת ביטחון קואליציונית חלומית. גם היום, מותם המיותר של עשרות אזרחים ישראלים בשבי חמאס איננו מיוחס למשוואה האבסורדית שלפיה לחץ צבאי תורם להצלת חטופים. מבקריו של נתניהו מסבירים שהיה עסוק בשיקולים קואליציוניים ולכן לא חתם על עסקה לשחרורם. אולם ההסבר הזה מטשטש את משמעותה האמיתית של המשוואה