הפלסטינים הם רק הרקע. הריסת בתי פלסטינים בגדה המערבית, ליד חברון, ב-28 בדצמבר 2021 (צילום: ויסאם השלמון / פלאש90)

לפני שלוש שנים, שגריר ארה"ב בישראל דאז, דיוויד פרידמן, הצטרף לראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו, לטקס הדלקת נרות חנוכה בכותל המערבי, בעיר העתיקה בירושלים. נתניהו פנה לעיתונאים שהתאספו במקום, ונאלץ להתייחס להישג שהפלסטינים חגגו באותו יום.

כמה שעות קודם לכן, התובעת הכללית בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, פאטו בנסודה, הודיעה שיש בסיס לפתיחה בחקירה בחשד לפשעי מלחמה שביצעו כל הצדדים המעורבים בשטחים הכבושים, כולל ישראל.

נתניהו אמר לקהל כי ההחלטה דומה ל"גזירות אנטישמיות של בית הדין הבינלאומי, שאומר לנו, היהודים שעומדים פה ליד הקיר הזה, ליד ההר הזה, בעיר הזאת, בארץ הזאת, שאין לנו זכות לחיות פה, ואם אנחנו חיים פה אנחנו מבצעים פשע מלחמה. אנטישמיות לשמה".

שנה קודם לכן, בנובמבר 2018, חמוש – אמריקאי לבן בשם רוברט גרגורי באוורס – הסתער בשבת על בית הכנסת עץ החיים בפיטסבורג, הרג 11 מתפללים יהודים ופצע שישה נוספים. האירוע תואר כהתקפה האנטישמית החמורה בהיסטוריה של ארה"ב.

למרות שהנשיא דאז, דונלד טראמפ, ומנהיגים ישראלים, נסעו לפיטסבורג כדי להביע תנחומים, הרב בפיטסבורג, ג'פרי מאיירס, פנה ישירות בהאשמות כלפי טראמפ והפוליטיקאים האחרים. "אדוני הנשיא", אמר הרב מאיירס, "דברי שטנה והסתה מובילים למעשים מתועבים. דברי שטנה הובילו גם למה שקרה במקום הקדוש שלי".

כשגם בית הדין הפלילי הבינלאומי וגם אנשי העליונות הלבנה נתפסים כמקדמים אנטישמיות באופן שווה, ייתכן שיש צורך בהגדרות שיסבירו מה זו אנטישמיות וכיצד ניתן להיאבק בה. אבל מה קורה כשההגדרות האלה בעצמן עברו קואופטציה?

מאז ימי ממשל טראמפ, מדינות נוספות אימצו את הגדרת העבודה לאנטישמיות שניסח כוח המשימה הבינלאומי

אנחנו בבעיה, והיא משותפת לכולנו. הפגנת מורות בתל אביב, בדרישה להעלאת שכר ושיפור תנאי העבודה, ב-30 במאי 2022 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

הדבר הכי מדהים בטור הזה התרחש עוד לפני שנכתבה בו מילה אחת. הטור הזה מתפרסם בשני מקומות: אתר האינטרנט "שיחה מקומית" ועלון השבת "עולם קטן". קשה לי לחשוב על שתי במות מנוגדות מאלה. העובדה שאותו טור מתפרסם בשתיהן מעידה בעיקר על דבר אחד: אנחנו בבעיה, והיא משותפת לכולנו.

בואו שמעו סיפור קטן: לפני כמה חודשים, באחד השיעורים שלי, תלמיד אחד מחק לחברו את 5 הדקות האחרונות של העבודה שלו. מעצבן? כן. דרמטי? אם תשאלו אותי, לא. מדובר ב-5 דקות של עבודה. אבל התלמיד שספג את ההצקה כנראה הרגיש אחרת. הוא פשוט התפרק, והתחיל למרר בבכי.

נתתי לכיתה משימה, ויצאתי לדבר עם התלמיד הבוכה בחוץ, להבין מה קורה פה. "זה היום הכי גרוע בעולם", ענה הילד בבכי. פירקתי איתו את האמירה הזו, והתברר שהוא שכח את האוכל בבית, בשיעור הקודם מורה שהוא אוהב רשמה לו הפרעה, ועכשיו הדבר הזה.

יש לי רעיון, אמרתי לו. בוא נעשה פניית פרסה ליום הזה, ונהפוך אותו ליום טוב. קודם כל לגבי האוכל – הנה עשרה שקלים, לך קנה מנה חמה ושתייה בקיוסק, ותגיד לאחד המורים בחדר מורים שאני ביקשתי שישים לך מים חמים. אחר כך נתקדם.

כשהתלמיד חזר, הלכתי איתו למורה מהשיעור הקודם. דיברנו איתה, והיא הסכימה מיד למחוק את ההפרעה, כי זה באמת חד פעמי ולא משקף את ההתנהגות הכללית שלו. לגבי העבודה בשיעור שלי (שנגמר בינתיים), אמרתי לו שארשום לו כאילו עשה את העבודה, כי הוא באמת עשה אותה, וזאת לא אשמתו שהיא נמחקה.

אפשר לשפוט

מהמרים על הקו הלאומי והדמוקרטי. יו"ר הרשימה המשותפת, ח"כ איימן עודה, ח"כ עאידה תומא סלימאן וחברים נוספים, מבקרים בביתה של העיתונאית ההרוגה שירין אבו עאקלה במזרח ירושלים, ב-11 במאי 2022 (צילום: ג'מאל עוואד / פלאש90)

בחברה הערבית יש מי ששמחים על נפילת "ממשלת השינוי", למרות ההיתכנות לחזרתו של בנימין נתניהו, הפעם עם בני ברית קשים וגזעניים מבעבר, חלקם פשיסטים ממש. זאת, על רקע האירועים הביטחוניים והשלכותיהם, ההתכתשויות בירושלים וביקורי המתנחלים הפרובוקטיביים בחרם א-שריף / הר הבית, ובכלל, בשל האוריינטציה הימנית שלה, למרות שותפות רע"ם בקואליציה.

לעומתם, ברשימה המשותפת וברע"ם פחות שמחו מהתפרקות הממשלה, בשל החשש מפני העתיד. מנהיגי הרשימה המשותפת הצהירו שלא יהססו להפיל את הממשלה בין אם בהצבעת אי אמון או בתמיכה בפיזור הכנסת. בפועל, חלקים ממנה – בעיקר תע"ל – מעדיפים לשתף פעולה נקודתית עם הקואליציה, וח"כים אחרים העדיפו לשתוק.

אפשר להבין אותם. הרי גם בבחירות האחרונות בשנה שעברה, המשותפת הדגישה את הצורך בהפלת נתניהו. אחרי ההשתתפות של רע"ם בממשלת השינוי, המשותפת מצאה את עצמה במלכוד. המשמעות של הצלחה עבור המשותפת היא לא רק הרחקת צילו של נתניהו, אלא גם של יריב בשם מנסור עבאס.

מצד אחד, המשותפת יכולה לנשום לרווחה, מכיוון שנראה שנפטרה מהאיום הפוליטי שהציגה רע"ם על האלקטורט שלה בחברה הערבית. אמנם חלק גדול מהחברה הערבית תומך ברעיון האינטגרציה בפוליטיקה הישראלית ומעדיף לא להישאר על הספסל, אבל יש ביקורת על ההתנהלות של יישום הרעיון הזה על ידי עבאס וחבריו ברע"ם.

מצד שני, התפרקות הקואליציה מציבה בפני המשותפת שני אתגרים אמיתיים. הראשון הוא הקושי הרב הצפוי לשכנע את בעלי זכות הבחירה הערבים לחזור לקלפיות

דרושים עוד מאמצים רבים כדי לבנות אמון מחודש בין מנהיגי המדינות ולהסיר את המשקעים שהשאיר רצח ח'אשוקג'י. יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן מארח את נשיא טורקיה ארדואן, 28 באפריל 2022 (משרד החוץ הסעודי)

לא אחת קורה שטיבה של מערכת היחסים האישית השוררת בין שני מנהיגים משפיע, לחיוב או לשלילה, על היחסים בין מדינותיהם. היחסים בין טורקיה וסעודיה בעשור האחרון ממחישים עד כמה קביעה זו נכונה, טוען מחמוד עלוש, פובליציסט ערבי המומחה ליחסים בינלאומיים, בפתח הניתוח שפרסם באל־ג'זירה בתחילת חודש מאי, על אודות הפיוס בין טורקיה לסעודיה כחלק ממסע שלם לשיפור יחסיה של טורקיה עם מדינות האזור, שארדואן מוביל בחודשים האחרונים.

עם עלייתו של המלך סלמאן לכס המלכות הסעודי, בשנת 2015, שררו יחסים טובים מאוד בינו לבין ארדואן. טורקיה אף תמכה במבצע "סופה נחרצת", שהובילה סעודיה נגד החות'ים בתימן, מתחה ביקורת על איראן ועל התערבותה בנעשה מחוץ לגבולותיה, ושתי המדינות העניקו סיוע לאופוזיציה הסורית. כל זה קרה למרות היחס האוהד שגילה ארדואן לעלייתו של האסלאם הפוליטי בעקבות האביב הערבי, למורת רוחה של סעודיה ושל מדינות נוספות באזור, כמו מצרים ואיחוד האמירויות.

אולם, הזעם הגובר על השפעתה האזורית הגוברת של טורקיה, התערבותו של ארדואן בנעשה במדינות האזור ויחסיו הטובים עם תנועת האחים המוסלמים (שלמפלגתו זיקה רעיונית אליה), הובילו לבסוף לכך שמערכת היחסים בין המדינות סטתה לכיוון אחר. נקודת הזמן שבה החל שינוי זה, לפי עלוש, הייתה סביב מינויו של מוחמד בן סלמאן ליורש העצר של סעודיה בשנת 2017 – מהלך שסימן גם את הפיכתו לשליט בפועל של הממלכה.