"עזה אינה למכירה": תושבי הרצועה מגיבים לתוכנית טראמפ
ברחובות עזה, פלסטינים הגיבו לדברי נשיא ארה"ב בתערובת של כעס, תשישות והומור שחור, ורבים אמרו שאין להם שום כוונות לעזוב. "אנחנו לא בניין נטוש שמישהו יכול לתבוע עליו בעלות. אנחנו בני אדם. אנחנו שייכים לאדמה הזאת"
לקריאת הכתבה המלאה"הם רוצים שניעלם, אבל זה לא יקרה". פלסטינים קונים בשוק בג'באליה, ב-5 בפברואר 2025 (צילום: ח'ליל כחלות / פלאש90)
ח'אלד אל-דאוודי יושב על רצפה של חדר צפוף בבית שכנו בדרום עזה, וצופה במסך טלוויזיה באיכות ירודה. גנרטור מזמזם ברקע, וריח הנפט תלוי באוויר. בחדשות רואים את נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, עומד ליד ראש הממשלה בנימין נתניהו ואומר: "אנחנו הולכים להשתלט על רצועת עזה. נהיה הבעלים שלה".
אל-דאוודי מנענע בראשו. הצבא הפציץ את ביתו לפני כמה חודשים, ומאז הוא נאלץ לעבור ממקלט אחד לשני עם אשתו ושלושת ילדיו. הוא צוחק צחוק יבש. "להשתלט על עזה? הם לא עשו את זה כבר?"
המילים של טראמפ, שנאמרו בנונשלנטיות האופיינית שלו, עוררו זעזוע וזעם ברחבי העולם. היו מי שדחו את הצעתו כעוד אמירה לתקשורת. אחרים מזהירים מפני ההשלכות העמוקות יותר של הדברים על היציבות האזורית. ארגוני זכויות אדם מכנים אותה הפרה בוטה של החוק הבינלאומי.
>> גם אם תוכנית טראמפ לא תתקדם, הנזק כבר נעשה
אך בעזה עצמה, תוכנית טראמפ בקושי גרמה לאנשים למצמץ. 15 חודשים של הפצצות ומצור הותירו את הרצועה בחורבות. הרעב פושה בכל פינה. מערכת הבריאות קרסה. גם אחרי הפסקת האש, עדיין יש מחסור חמור במים נקיים ובדלק, ואין אפשרות לצאת.
פרט לכך, פלסטינים שומעים דברים דומים כבר דורות: הצהרות של מנהיגים בישראל ובמערב שמתייחסות לאדמה שלנו ולחיים שלנו כמשהו שאפשר לסחור בו, לקחת מאיתנו או למחוק לגמרי מהמפה. הרעיון של "בעלות" על עזה אינו רק הצהרה פוליטית אבסורדית, הוא מייצג את המופע האחרון של קמפיין בן מאה שנים למחיקת הקיום הפלסטיני.
מבחינה חוקית, המילים של טראמפ הן חלק מדפוס רחב יותר של הפרות
דודתי, אום פאיז, חוזרת לג'באליה ההרוסה. "גם טראמפ לא יזיז אותנו"
סמיחה אבו עוקל, אחותה של אמי, גורשה בגיל 7 מכפר הולדתה הרביה, היום קיבוץ זיקים, חיתה בג'באליה, עזבה לדרום הרצועה במלחמה ועכשיו שבה. "הפסיקו את המלחמה, יש די מקום לכולם בארץ הקודש", היא אומרת
לקריאת הכתבה המלאהבהתחלה היא לא רצתה לעזוב. סמיחה אבו עוקל בדרכה חזרה לעזה, ב-27 בינואר 2025 (צילום: באדיבות המשפחה)
בהתרגשות רבה ובשמחה, המהולה בעצב וביגון, דודתי, אחותה של אמי, חזרה שלשום מדרום רצועת עזה אל מחנה הפליטים ג'באליה שבצפון הרצועה, מקום מגוריה ב-75 השנים האחרונות. סמיחה אבו עוקל, אום פאיז, עכשיו בת 85, חזרה לביתה הצנוע, שלא קיים עוד. היא החליטה להקים לה אוהל על חורבות הבית ההרוס, ומאמינה שהבית עוד ייבנה.
>> "השכונה שלי היתה אחת מהיפות בעזה. כל מה שנותר זה הריסות"
ב-15 באוקטובר 2023, שבוע אחרי תחילת המלחמה, כתבתי ב"הארץ" על ההתלבטות של אום פאיז. היא גורשה ב-1948 מהבית שלה בכפר הרביה, הכפר היפה שעל אדמותיו הוקמו שני קיבוצים – כרמיה וזיקים. היא היתה אז בת שבע, וזכרה איך הושיבו אותה ואת משפחתה על חוף הים, יחד עם אלפי פלסטינים אחרים, בלי מים ובלי מזון, ואז נתנו להם הוראה לנוע דרומה.
אום פאיז ובני הכפר שלה, כתבתי אז, האמינו שהם עוברים לצד השני של ואדי אל-חסי (נחל שקמה), וכי כעבור זמן מה הם יחזרו לבתיהם. אבל בנובמבר 1948 הצבא הורה להרוס ולשרוף את הבתים של הרביה, "כדי למנוע את חזרת המסתננים". מהכפר נותרו רק בית הספר, שהפך למזכירות של קיבוץ כרמיה; הארמון של משפחת אל-עלמי, ששימש את האליטה הפלסטינית לפני 1948 והפך לאולם אירועים ובית קפה בקיבוץ זיקים; בארות מים שקק"ל שיפצה, ומעט בתים הרוסים. עצי הכפר – ענבים ושקמים – עדיין מניבים פירות, 75 שנה אחרי שבעליהם נטשו אותם.
אום פאיז התיישבה עם
בלי בג"ץ, לא תהיה כאן מערכת רווחה
פסיקת בג"ץ, שבפועל חייבה את המדינה לשנות את אופן חלוקת כרטיסי הסיוע בביטחון תזונתי, מלמדת על תפקידו החשוב של בית המשפט העליון בהגנה על מערכת הרווחה מפני הפיכתה לכלי פוליטי בלבד. במציאות הנוכחית, גם זה משהו שחשוב להיאבק עליו
לקריאת הכתבה המלאהפסיקות חשובות לשמירה על השוויון ברמה החברתית-כלכלית. דיון בבית המשפט העליון בירושלים, ב-14 בנובמבר 2024 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)
פסיקת בג"ץ לפני כמה שבועות היתה דרמטית עבור עשרות אלפי משפחות בישראל: לאחר דיונים ארוכים בבית המשפט העליון, המדינה הסכימה לשנות את הקריטריונים לקבלת הסיוע ממשלתי לביטחון תזונתי, כך שגם מי שלא זכאי להנחה בארנונה יהיה זכאי לקבלו. בשבוע שעבר, הכסף הזה הגיע למשפחות שחיכו לו.
נזכיר כי עד לאותה עת, תוכנית הסיוע בביטחון תזונתי – שיזמה מפלגת ש"ס – העניקה סיוע רק למשפחות שיש להן זכאות ל-70% בארנונה, ודרך משרד הפנים. זאת, בניגוד לעמדתם של הדרגים המקצועיים במשרד הרווחה. התנגדותם של גורמי המקצוע נבעה מכך שהקריטריון הזה מצד אחד לא כלל משפחות רבות שחיות באי ביטחון תזונתי, ומאידך כלל ברובו משפחות מהציבור החרדי, ששיעור החיים באי ביטחון תזונתי בו הוא נמוך יחסית.
לאחר דיון בעתירה, שאותה הגישו התנועה לאיכות השלטון ועמותת חדו"ש, בג"ץ שם סוף למצב הזה. המדינה התחייבה שהסיוע יעבור דרך משרד הרווחה, וכן שיגובשו אמות מידה חדשות שיהיו רלוונטיות למשפחות שחיות באי ביטחון תזונתי וזקוקות לסיוע.
ההליך הזה מאפשר לחשוב מחדש על מערכת היחסים שבין בית המשפט העליון לקידום ערכי רווחה וצדק חברתי. לאורך שנים נמתחה ביקורת על כך שבית המשפט העליון לא דואג לזכויות החברתיות בישראל. לראייה לכך המבקרים הצביעו על עשרות הזכויות שבהן הכיר בית המשפט העליון כזכויות חוקתיות, כשלצידן זכויות חברתיות כמעט ולא זכו להכרה.
עוד בסוף שנות ה-90 כתב שופט בית המשפט העליון יצחק זמיר: "בית המשפט […] מפתח ומטפח את זכויות האדם. אולם, יד על הלב, האם הוא אינו עושה זאת על חשבון ערכים אחרים?[ …] תפיסה ראויה
"השכונה שלי היתה אחת מהיפות בעזה. כל מה שנותר זה הריסות"
תושבי צפון רצועת עזה, שמיהרו לחזור אחרי כניסת הפסקת האש לתוקף כדי לראות מה נותר מחייהם הקודמים, גילו שלא נותר דבר מביתם. משפחות נאלצות לחפור בהריסות בניסיון לאתר חפצים אישיים, או שרידים של אהובי ליבם
לקריאת הכתבה המלאה"ייקח שנים לבנות מחדש". פלסטינים חוזרים לג'באליה אחרי הכניסה לתוקף של הסכם הפסקת האש, ב-19 בינואר 2025 (צילום: עומאר אל-קטאא)
ברגע שהסכם הפסקת האש בעזה נכנס לתוקף ביום ראשון, 19 בינואר 2025, חמזה עותמן חשב על דבר אחד בלבד: ללכת לראות אם ביתו עדיין עומד.
עותמן, בן 22, סירב לעזוב את שכונת פאלוג'ה במחנה הפליטים ג'באליה במשך יותר משנה – גם אחרי שנפצע בהפצצה ישראלית, שבה נהרגו אימו ואחיו, כשמכרו ממתקים בדוכן מול ביתם במאי. אך באוקטובר, כשהכוחות הישראליים הגבירו את המתקפות על צפון הרצועה והתקרבו לשכונה שלו, עותמן החליט שאין לו ברירה אלא לברוח דרומה, לעיר עזה, עם משפחתה של דודתו.
עותמן ידע שקיים סיכוי גבוה שביתו נפגע. מחנה ג'באליה היה אחד מהמוקדים העיקריים של קמפיין ההשמדה בן 100 הימים בצפון רצועת עזה. אבל ההרס שגילה כשחזר למקום היה מעבר לכל מה שדמיין לעצמו. "כשהגעתי לשכונה שלי, לא יכולתי אפילו לזהות איפה עמד ביתי", הוא אמר למגזין 972+. "כל השכונה הושטחה לחלוטין".
עותמן לא הצליח לדבר במשך כמה שעות אחרי שגילה שביתו הפך לערימת הריסות. משפחתו, שמונה 14 נפשות, אינה רק עקורה כעת אלא גם חסרת בית. "הייתי אדם ביתי", סיפר עותמן. "הזמן האהוב עלי ביום היה כשישבתי בסלון ודיברתי עם אימי. עכשיו גם הבית וגם אימי אינם".
אחרי שהתגבר על הזעזוע הראשוני, עותמן הלך לבתים של דודתו ודודו, וגילה שגם הם נהרסו לגמרי. "הלכתי לבדוק את הקברים של אימי ואחי בבית הקברות בפאלוג'ה, ואפילו עליהם עבר בולדוזר", הוא אמר.
אביו של עותמן, רופא במקצועו, נסע למצרים ב-2 באוקטובר 2023 כדי להשתתף בכנס רפואי, ונאלץ לשהות שם כבר