הישראלים מגלים מה זו החרדה ממציאות שהם יצרו. הפגנה נגד פיטורי רונן בר וגלי בהרב מיארה, ב-23 במרץ 2025 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

החברה הישראלית כמעט לא יכולה להפתיע אותי, אבל בשבועיים האחרונים היא הצליחה, ובענק: עשרות אלפי ישראלים הצטופפו ביום שלישי שעבר ברחבת כיכר הבימה ובשדרות רוטשילד, זועמים, מפגינים למען ראש השב"כ רונן בר, למען ראש ארגון המשטרה החשאית, מתוך חרדה ל"דמוקרטיה". כל מי שיש לו טיפת שכל ישר בין האוזניים רואה עד כמה הסתירה הזו בלתי סבירה.

>> האם יש מקום אצלכם בקמפוס לכאב הערבי שלי?

על הבמה בהפגנה שבה נכחתי הופיע יורם כהן, לשעבר ראש שב"כ, ששלח שוב ושוב את פקידיו לסחוט, לאיים ולרסק את רוחם של הפלסטינים בשיטות מתועבות, אם נתבטא בעדינות. עכשיו הוא מטיף לנו בעזות מצח על ה"סכנות" לדמוקרטיה. ראשי שב"כ, הסמל המזוקק של רמיסת זכויות, ניצבים כמגיני ה"דמוקרטיה". לתפארת מדינת ישראל.

המפלצת הזאת, שאתם, היהודים בישראל, טיפחתם באדיקות במשך שנים, דורות על דורות, מאיימת כעת על האזרח מספר אחת בקיסריה. וגם תושבי מרכז וצפון תל אביב, שעד לא מזמן היו עטופים בשאננות יהירה, מתחילים להזיע מפחד שמא המפלצת תיגע גם בהם. פתאום נדלקות נורות האזהרה ומגיעות צעקות ה"געוואלד": "אל תתנו לשב"כ להפוך לכלי פוליטי". נו באמת, אמרנו לכם.

ראיתי אתכם שם בכיכר הבימה, רגליים רועדות, דפיקות לב מואצות, מגלים, באיחור לא אופנתי, מה זו חרדה ממציאות שיצרתם במו ידיכם. הרי רובכם שמעתם על מרתפי השב"כ האפלים, אבל עד עכשיו

בריכות לצד קהילות בלי נגישות למים. פלסטינים מביאים מים ממיכלית ליד חוות מעון בדרום הר חברון, ביוני 2006 (צילום: נג'י השלמון / פלאש90)

מים, כמו חמצן, כמו חשמל, כמו שובע, כמו בריאות – טוב שהם שקופים. שמים לב אליהם בעיקר בהיעדרם. אלא שעבור רבים מדי בין הירדן לים, המים ממש לא מובנים מאליהם. השבוע מציינים בעולם את יום המים הבינלאומי, ואף שנגישות למים, לרבות חיבור תקין לתשתיות מים, הוכרה כזכות יסוד וכחלק מהזכות המינימלית לכבוד, אוכלוסיות רבות בישראל חסרות נגישות למים.

>> "אנחנו מסתכלים עליהם צמאים". אפרטהייד המים בגל חום קיצוני

קצרה היריעה מלפרט את כל ההיבטים של שלילת הזכות למים בישראל, בירושלים ובשטחים. נזכיר כמה מופעים שלה. היבט אחד של אפליה בתחום המים הוא תוצאה של היעדר חיבור לתשתיות מים. כך למשל, ירושלים המזרחית, שטח שנכבש לפני למעלה מיובל והוחלה עליו ריבונות ישראלית, הוזנח שנים רבות. במשך כל השנים האלה, המדינה לא אישרה תוכניות מתאר לירושלים המזרחית, תוכניות שבהיעדרן לא ניתן לחבר באופן חוקי בתים ושכונות לתשתיות מים. הגם שהמדינה פועלת לשיפור המצב, בחלק מהמקרים חיבור מתחמים לחברת "הגיחון", תאגיד המים של ירושלים, מותנה במימון התושבים. דמיינו שחיבור שכונה במודיעין לתאגיד המים המקומי יותנה במימון ישיר של תושבי השכונה.

"המצב דורש התערבות בינלאומית מיידית כדי להגן על אזרחים חפים מפשע מטבח עתידי". חדר מתים בבית החולים האירופי בח'אן יונס, דרום רצועת עזה, ב-18 במרץ 2025 (צילום: דואה אלבאז / אקטיבסטילס)

ביום ראשון בבוקר, עודאי א-זאיע' נפגש עם חברו ושכנו, מועתסם זין אלדין, במרכז העיר עזה. הם דיברו בגאווה על האופן שבו תושבי השכונה שלהם, אל-מוגרבי, ניקו את הרחובות ושיקמו את כל שאפשר בשבועות האחרונים, בניסיון להפוך את השכונה ליפה שוב, אחרי שנפגעה קשות בהתקפות הישראליות ב-15 חודשי הג'נוסייד. אחרי שנפרדו, א-זאע'י הלך לישון – והתעורר בפתאומיות באזור השעה שתיים בלילה עם חידוש המתקפה הישראלית על עזה.

"פקחתי את עיניי כשנפלתי על הרצפה, וחלקים מהתקרה וזכוכיות מהחלונות התרסקו על גופי", הוא מספר למגזין 972+. "הלהבות מהפיצוץ האירו את הדירה. חשבתי שאני מת".

כשהבין שהוא עדיין נושם, ומכיוון שחשב שביתו היה יעד להפצצה, א-זאיע' חשש שתגיע בקרוב עוד הפצצה. הוא הדליק את הפנס בטלפון שלו, נעמד ומיהר לסייע להרים את ההריסות מעל תשעת האחים שלו והוריו, כדי שיוכל להוציא את כולם לרחוב.

"הורדתי אבן גדולה שנפלה על החזה של אימי, תפסתי את ידה ומשכתי אותה למטה", מספר א-זאיע'. "מחוץ לדלת הכניסה שלנו ראינו חצי גופה של אישה. אמא שלי התעלפה".

א-זאיע' סקר את היקף ההרס שסביבו, וראה עוד גופות מבותרות מושלכות ברחוב. יחד עם שכניו, הוא אסף את חלקי הגופות שמצא, ושם אותם בשקי פלסטיק על המדרכה.

"ריח הדם והבשר המרקיב משך כלבים משוטטים לאזור", הוא מספר בדמעות. "במשך שעתיים זרקנו עליהם אבנים ושמרנו על הגופות, עד שהגיע אמבולנס. אבל היה להם מקום רק לפצועים. הם סירבו לקחת את גופות המתים".

כשהגיע הבוקר, א-זאיע'

איך אפשר להמשיך את היום בכיתה עם הבכי שמחכה מחוץ לדלת? סטודנטים בקמפוס גבעת רם, האוניברסיטה העברית (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

"עדיף להיוולד כיהודי בישראל, או כערבי בשטחים הכבושים בגדה או בעזה. אבל הבֵּין-לבין הזה כבר בלתי אפשרי. הוא הורג". הדברים הללו נאמרו באגביות במהלך הפסקת קפה באוניברסיטת בן-גוריון, לפני זמן מה, והמשיך להדהד בראשי. הסטודנט שאמר אותם הצליח לסכם היטב את החוויה הכללית של הערבים בישראל בכלל, ובפרט את חווייתם של הסטודנטיות והסטודנטים הערבים בין כותלי הקמפוס בעת המלחמה.

>> אני לא על תנאי יותר

"אני חושבת שהשנה האחרונה לימדה אותי, ולמעשה את רוב הסטודנטים הפלסטינים בישראל, איך להסתיר, להעלים ואפילו למחוק את עצמנו ואת הרגשות שלנו. למדנו למחוק את השייכות לעם שלנו ולנסות לשרטט לעצמנו מה מותר לנו להרגיש ולהגיד. ייקח שנים עד שנבין מה דיכאנו והדחקנו", אומרת ר', סטודנטית פלסטינית שהעדיפה להישאר בעילום שם, כמו כל הסטודנטיות והסטודנטים ששוחחתי איתם.

כבר מהיום הראשון למלחמה, הסטודנטים הערבים מצאו את עצמם על הגבול שבין שני עולמות מנוגדים – מציאות אחת בשפת האם, הערבית, ומציאות אחרת בשפה העברית. בריצה בין השיעורים, כשהם מציצים בחדשות להתעדכן, פוש החדשות של צד אחד מדווח על "חיסול חוליית פעילים של החמאס", ואילו מהצד השני של אותו גבול בלתי נראה לא מפסקים לדווח על "תקיפת צבא הכיבוש, רוב ההרוגים הם ילדים ונשים".

כבר בימיה הראשונים של המלחמה אלפים נהרגו. כיום, כעבור שנה חצי, סופרים בעזה יותר מ-50 אלף הרוגים – וזה עוד לפני ספירת אלפי בני אדם נעדרים. מציאות זו מתרחשת במרחק של כשעה מקמפוס אוניברסיטת בן-גוריון, שבימיה הראשונים של המלחמה ספגה אבדות קשה במיוחד. רבים מאנשי הסגל, המשפחות שלהם וסטודנטים באוניברסיטה נהרגו בבוקר 7 באוקטובר.