פלסטינים בח'אן יונס חוגגים את ההודעה על הפסקת האש, ב-15 בינואר 2025 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

זהו דפוס המוכר לתושבי עזה עד כאב: כשהדיווחים על הסכם הפסקת אש קרוב בין ישראל לחמאס החלו להישמע בתחילת השבוע, הצבא הישראלי פתח את שערי הגיהינום על הרצועה הנצורה, והרג לפחות 62 פלסטינים ביממה האחרונה.

בין הקורבנות האחרונים היה הפעיל ובדרן הילדים בן ה-25, אחמד אל-שאווה, שנהרג יחד עם כמה מעמיתיו בתקיפה אווירית על שכונת אל-דראג' בעיר עזה. אל-שאווה נודע בקרב הפלסטינים ברצועה כ"שגריר החיוך" בשל חוש ההומור, האנרגיה, טוב הלב והתשוקה שלו לעבודתו: להביא שמחה לילדי עזה, למרות התנאים הקשים של רצח העם המתמשך.

רג'ב אל-ריפי, שכן וקולגה של אל-שאווה, אינו מסוגל להשלים עם אובדן חברו. רק יומיים קודם לכן, ב-12 בינואר, הם העלו יחד מופע בידור לעשרות ילדים עקורים. הם דיברו על התקוות שלהם, שהפסקת אש תאפשר להם להרחיב את עבודתם, ותכננו סדרה של פעילויות נוספות שיסייעו לילדים להתמודד עם הטראומה שלהם, כולל סדנאות לבריאות הנפש.

אל-ריפי אומר שאל-שאווה היה אהוב על כל הסובבים אותו בשל נדיבותו. "לפעמים הוא ערך שלוש או ארבע הופעות ביום אחד עבור מאות ילדים", סיפר אל-ריפי למגזין 972+. "בכל יום רביעי מאז תחילת רצח העם הוא היה מופיע בפארק העירוני של העיר עזה, שם עשרות אנשים חיפשו מקלט. הוא ביקש להעלות חיוכים על פניהם של ילדים למרות הטראומה המתמשכת שלהם".

אחמד אל-שאווה מופיע בפני ילדים בשכונת אל-דרג' בעיר עזה, ב-15 בנובמבר 2024 (צילום:

זהירות מהולה בחשדנות. המלך עבדאללה (צילום: Chatham House / פליקר)

כמו ישראל, גם ירדן עוקבת מקרוב אחר המהלכים הדרמטיים המתרחשים בסוריה השכנה. חרף חוסר הוודאות השורר במערכת הפוליטית הסורית וסבירות התרחישים השליליים, ספק אם מישהו בממלכה מתגעגע לאסד.

עם השתלטות המורדים על דמשק וסתימת הגולל סופית על משטר אסד, בירדן נשמעה אנחת רווחה. בתקופת שלטונם של אסד האב והבן, השכנה מצפון נתפסה פעמים כמטרד ופעמים כאיום. משטרי אסד נהגו לבחוש בענייניה הפנימיים של ירדן; סוריה שללה את ההקצאה השנתית של ירדן בנהר הירמוך, והגבול המשותף בין השתיים הפך בשנים האחרונות לציר חיוני להברחות של נשק וסמים. היחסים בין שתי המדינות ידעו לאורך התקופה תנודות רבות, בין נרמול זהיר ומחושב למשברים דיפלומטיים, אך בשאר אל-אסד מעולם לא נמנה על האישים הרצויים ביותר בעמאן.

את אנחת הרווחה מלווה דריכות לקראת העתיד לבוא. בכיר ירדני התבטא בזהירות כשאמר: "אנו זקוקים לחודש או חודשיים כדי לעמוד על טיבה של סוריה החדשה ועל ההשפעה של נפילת אסד על המדינות השכנות". ירדן, כמו יתר בעלות בריתה ושחקניות האזור, מנסה לעמוד על טיבו של המשטר החדש ולאתר רמזים לטבעו האמיתי של אחמד א-שרע ושל הארגון שהוא עומד בראשו, היאת תחריר א-שאם. העיתונאית הירדנית רנא א-סבאע' מבקשת במאמרה באתר דרג' למפות את החישובים הירדניים, ולשרטט את התרחישים העומדים בפני מקבלי ההחלטות בעמאן.

במישור הגיאופוליטי, המאמץ את החלוקה בין ציר ההתנגדות לבין "הציר הפרגמטי", או "הציר המתון", נהיר כי כשותפה מובהקת למחנה השני, יצאה ירדן נשכרת. תוך חודשים אחדים קרס ציר ההתנגדות כמגדל קלפים עם ההיחלשות הצבאית של חזבאללה ועם חיסול מפקדיו מהדרגים הראשון והשני ונפילת משטר אסד, אשר תפקד כמי שקושר את הקצוות הגאוגרפיים של הציר מאיראן ללבנון. זאת ועוד: יש במהלך

היה המחנה הגדול בסוריה. פלסטינים באל-ירמוכ, ב-19 בדצמבר 2024 (צילום: סנטיאגו מונטג)

ב-2017, כשכוחות המשטר הסורי צרו על מחנה הפליטים הפלסטיני אל-ירמוכ ששוכן בפרברים הדרומיים של דמשק והמזון הלך ואזל, שש אחיות פלסטיניות רקחו אסטרטגיה ייחודית כדי לשרוד את מלחמת האזרחים: גינה קטנה. הגינה, שהיתה מלאה בפרחים ובירקות, סיפקה מזון, וגם הסתירה את הבית בתוך הסמטאות הצרות של המחנה. וחשוב לא פחות, היא סיפקה אישור נחוץ מאוד לחיים, וסמל לקשר שלהן עם האדמה.

"מי שביקרו בגינה שלנו אמרו שיצרנו גן עדן קטן בעיצומה של המלחמה", אמרה בגאווה סבאח עבדול-מחמוד, אחת האחיות. "כל מי שמצליח לשמר את הבית שלו והשכונה שלו יכול לשמר גם את המדינה שלו".

אחרי שמשפחתן נעקרה מחיפה ב-1948, סבאח ואחיותה חנאן, אמל, אזדהאר, מיסו ואום רמי, גרו באותו בית באל-ירמוכ כמעט כל חייהן. מיסו, סבאח, עמל ואזדהאר הצליחו להישאר שם במהלך המלחמה ולשמור על הבית, בזמן שהשליטה במחנה עברה בין הצבא הסורי החופשי, ג'בהת א-נוסרה, דאעש וכוחותיו של משטר בשאר אל-אסד.

אמל, האחות הצעירה ביותר, בת 51, אמרה למגזין 972+ שהיא ואחיותיה אוהבות מאוד את פלסטין וגאות במורשת שלהן, אבל מרגישות שייכות אמיתית לאל-ירמוכ. כעת, אחרי נפילת משטר אסד, הן בין מי שמנסים לבנות מחדש את עתידן במחנה, שנהרס במלחמה.

לפי קבוצת הפעולה למען הפלסטינים בסוריה (AGPS), כ-60% מהמבנים במחנה נפגעו או נהרסו במלחמה, שבה נהרגו כ-4,300 פליטים פלסטינים ויותר מ-3,000 נעצרו. לפני המלחמה, באל-ירמוכ גרו כ-160 אלף פלסטינים; ב-2018, נותרו במחנה רק כ-200 איש. כעת, אלפי תושבים התחילו לעשות את דרכם האיטית והכואבת בחזרה.

7 באוקטובר אינו תוצאה של כשל צבאי ומודיעיני בלבד, אלא של כישלון אסטרטגיה מדינית. ליד חומת ההפרדה בבית לחם, אפריל 2022 (צילום: ויסאם השלאמון / פלאש90)

בשבוע שעבר התפרסם "היום שעכשיו: חלופות עבור מדיניות ישראלית שוחרת שלום", מסמך מדיניות מקיף מטעם מומחי הפורום לחשיבה אזורית ותחום ישראל במזרח התיכון במכון ון ליר בירושלים. צוות של 15 חוקרים וחוקרות מישראל, יהודים וערבים/פלסטינים – ואני בתוכו – עמל במשך חצי השנה האחרונה על המסמך הזה. אנו מנתחים בו בהרחבה את הדרך אל 7 באוקטובר, ומציבים את אירועי ההווה בהקשר של יחסי הגומלין בין ישראל לשחקנים אחרים במזרח התיכון, ובעיקר בינה לבין הפלסטינים. לבסוף אנו מציעים כמה דרכים להיחלצות מההווה ולהשגת פיוס היסטורי בין ישראלים לפלסטינים.

>> יחד עם הגדר, קרסה גם הקונספציה של נתניהו

טענתנו העיקרית היא שלפני המתקפה הנפשעת של חמאס ב-7 באוקטובר, עמדו בפני ישראל שלוש אפשרויות לניהול יחסיה עם הפלסטינים: ניהול הסכסוך או "צמצום" שלו; חתירה ל"הכרעה" של הסכסוך, שפירושה גירוש וטיהור אתני של הפלסטינים; או ניסיון כן ורציני להגיע לשלום. לטענתנו, הקונספציה שכשלה ב-7 באוקטובר היא אפשרות ניהול הסכסוך לטווח ארוך.

ניהול הסכסוך כלל טקטיקות של הפרד ומשול מול הפלסטינים תוך שימוש במכשירים פוליטיים והפעלת אלימות יומיומית, הסתמכות על אמצעים טכנולוגיים כתחליף להסכמים מדיניים, וליבוי העימות האזורי עם איראן תוך ניצולו לדחיקתה הצידה של הבעיה הפלסטינית. אנו סבורים, לפיכך, ש-7 באוקטובר אינו תוצאה של כשל צבאי ומודיעיני בלבד, אלא של כישלון אסטרטגיה מדינית שהוביל הימין, בהסכמת המרכז-שמאל הציוני, לביצור