בבוקר שאחרי יום הגבר הבינלאומי, נזף בי קשות ידידי א' על כך שהוא ישב כל היום בבית והמתין למשלוח – פרחים, שוקולדים, אולי סט קרמים מללין – אבל כלום, אפילו הודעת ווטסאפ לא קיבל ממני. התיישבתי מול המחשב, פתחתי את פייסבוק כדי לכתוב פוסט התנצלות קורע לב, וגיליתי שאני חסומה לשלושה ימים. העילה: hate speech, דברי שטנה והסתה.

סעיף 13 בכללי הקהילה של פייסבוק מבהיר מהם דברי השטנה האסורים בפרסום: "אנחנו אוסרים על פרסום דברי שטנה בפייסבוק מפני שהדבר יוצר סביבה של הפחדה והרחקה ובמקרים מסוימים הדבר עלול לקדם אלימות ממשית. אנחנו מגדירים דברי שטנה כהתקפה ישירה על אנשים על בסיס מה שאנחנו מכנים מאפיינים מוגנים – גזע, מוצא אתני, מוצא לאומי, שיוך דתי, נטייה מינית, קאסטה, מין, מגדר, זהות מגדרית ומחלות קשות או נכות. אנחנו גם מספקים הגנות מסוימות למעמד הגירה. אנחנו מגדירים תקיפה כדיבור אלים או משפיל, הכרזות של נחיתות או קריאות לאי-הכללה או לבידוד".

החסימה שלי נבעה מכך שמדובר כבר בדיווח השלישי על תגובה נוטפת שנאה מהפרופיל שלי בשנה האחרונה. הדיווח הראשון היה על ביקורת שמתחתי על גזענות כלפי ערבים. היא נוסחה בצורה כה סרקסטית שככל הנראה מישהו לא הבין את הטון הביקורתי בה. אך שני הדיווחים הנוספים נגעו לקבוצה הרבה יותר מוחלשת, שדמה מותר, ושכמעט שאינה זוכה להגנה וסולידריות גם בתוך מסגרת שיח הזהויות על ענפיו – גברים.

זאת אינה החסימה הראשונה על בסיס שנאת גברים בפייסבוק בשנה האחרונה. האמנית והאקטיביסטית אנה קליינמן, לדוגמה, נחסמה על פרסום תמונה שלה ממופע, שבה היא מבצעת את "All Men are Pigs" – שגרסת הקריוקי שלו הגיעה ל-7.6 מיליון צפיות ביוטיוב.

הפעילה הפמיניסטית המזרחית נעמה קטיעי נחסמה על כך שביקשה מגברים לסתום את הפה בימים

דמייני לעצמך שאת אישה מוכשרת מאוד, בת 38, בלי תואר או הורים עשירים, אבל עם ניסיון של 15 שנה בתחום שלך. נניח שמקום העבודה שלך נסגר ופוטרת. האם תחליטי לשלם לאקדמיה את כל מה שחסכת עבור תואר ראשון כדי למצוא עבודה ראויה?

ואולי אתה בחור צעיר בן 28, פריק מחשבים שלמד לכתוב קוד תוכנה לבדו. כבר חמש שנים שאתה עובד בתכנות ואפילו קיבלת קידום. אתה תכף בן 30, והיעדר ההשכלה האקדמי מגרד לך (ולאמא שלך) בעורף. האם כדאי לך להוריד אחוזי משרה ולהירשם לתואר ראשון בשלב הזה?

הקשר בין השכלה גבוהה לשוק העבודה עובר טלטלה גדולה בשנים האחרונות. סדרות כמו "וואי וואי וואי" ששודרה ב"כאן" לאחרונה, ביקשו לסדוק את התפישה שלפיה תואר מבטיח מסלול תעסוקתי או אפילו חיוני עבורו. ועדיין, נהוג לייחס להשכלה גבוהה את היכולת הכי משמעותית שלנו לניידות חברתית, כלומר לשפר תוך דור אחד המעמד הכלכלי. "כשאני מדברת עם צעירים היום, אני אומרת להם לעשות לא רק תואר ראשון, אלא גם שני ושלישי", פוסקת ח'אולה ריחאני, יועצת ארגונית ועסקית, מומחית לשוק העבודה.

הנתונים עדיין מאשרים את המגמה הזאת, אבל שוק העבודה מתחיל לשנות את אופיו. בקצה העליון של השכר – במקצועות טכנולוגיים ובמיוחד בסטארט-אפים – מתפשטת והולכת ההכרה בכך שניסיון מקצועי שווה לא פחות, וככל הנראה אף יותר, מתואר ראשון. אבל דווקא במעבר ממשרות בשכר נמוך לתפקיד נחשק יותר מופיע מחסום התואר כחומה בצורה.

התואר עדיין נחשב כמשפר את היכולת לניידות חברתית. סטודנטים

יממה לאחר שנתלה שלט פרסומת ורוד בוהק במושבה הגרמנית שבירושלים, המבשר על מופעי במה מטעם תיאטרון "הזירה", הספיק עובר אורח להשחיתו. המילה "כושלירבאק", שמו של אחד המופעים, נחתכה אמש בעדינות של רופא כירורגי, כדי לא להפריע ליתר המופעים ומועדיהם.

"זה הוונדליזם הכי מתוק שראיתי", אומרת בחיוך נורית דרימר, יוצרת המופע. "זה מזכיר לי שכשהייתי קטנה לא אהבתי את כריסטינה אגילרה, אז בחנויות הייתי לוקחת את הדיסקים שלה ומחביאה אותם מאחורה. אני אומרת יאללה, זה אקט קטן, פיצי, לא בא וחירבן את כל השלט, שם את זה מאחורה בקטנה. אז אני לא כועסת עליו. או עליה".

מימין: אילאיל נתן, דניאל שפירא ונורית דרימר. מתוך המופע "כושלירבאק" (צילום: יאיר מיוחס)

התגובה של דרימר רומזת על כך שגדלה בירושלים ובילתה בה את מרבית שנותיה כיוצרת, ולכן אינה מופתעת או מזעזעת מהמחיקה. תלישת שלטים היא כבר כמעט קלישאה בעיר – פעולה פוליטית דתית או חרדית שנועדה להסיר טומאה מעיר הקודש, בעיקר את גופן ופניהן של נשים. היא אפילו זכתה להמחזה קומית יפיפייה בסדרה שבאבניקים, כשגדליה ומאיר שורפים שלט חוצות עם דוגמנית שמסיטה את גדליה לשפוך זרע לבטלה. "באמת שאלה יהיו הצרות שלנו, שככה תיראה סתימת הפיות והאלימות בירושלים", מוסיפה דרימר.

השם של המופע הוא לחלוטין לא הדבר הכי פרובוקטיבי בו. סביר להניח שאם התולש או התולשת היו מכירים את תוכנו, הם היו עדינים פחות: "כושלירבאק" מלווה מפגש לילי של שלוש חברות, שמתחיל בשיחה שבה הן משאילות זו לזו פנטזיות כי כבר אין להן על מה לאונן, ממשיך בחשיפת שיער ערווה מצמר שמגיע עד

תוצאות מבחני הפיזה 2018 שהתפרסמו אתמול (שלישי) מעידות שמערכת החינוך בישראל בכלל, וזו הערבית בפרט, נמצאות במשבר עמוק. אך מה שצריך להדאיג אותנו במיוחד היא העובדה שהפערים החברתיים מתעצמים והולכים. נראה שהמדיניות החינוכית שמונהגת בישראל כבר כמה עשורים לא רק שאינה מנסה לסגור את הפערים הללו, אלא שהיא רק מגבירה אותם ומייצרת מציאות שבה החזקים מתחזקים והחלשים נחלשים עוד יותר.

אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא המדיניות החינוכית "לתת חמש" שהנהיג שר החינוך לשעבר, נפתלי בנט, שמטרתה לעודד תלמידים ותלמידות לגשת לבגרות חמש יחידות במתמטיקה ובאנגלית. מדיניות זו מחזקת עוד פעם את החזקים, במקום לתת מענה דווקא לקבוצות היותר מתקשות, ובכך לספק להן את מה שהחינוך הציבורי מבטיח: הזדמנות שווה לכולן.

מחזק את החזקים. שר החינוך לשעבר, נפתלי בנט (צילום: יעקב כהן / פלאש90)

אם ניקח את החינוך הערבי כמקרה בוחן, נראה שתוצאות מבחני הפיזה מלמדות כי לא רק שלא חלק שיפור בהישגיהם של התלמידים הערבים, אלא שיש ירידה רצינית שמחזירה אותנו 15 שנה אחורה. כך למשל הציון הממוצע של התלמידים הערבים במבחן הקריאה היה 362 נקודות ב-2019 – ירידה של 29 נקודות מאז המבחנים ב-2015. במבחן המתמטיקה הממוצע בקרב התלמידים הערבים היה  379, ירידה של 12 נקודות. במדעים הציון הממוצע היה 375, ירידה של 26 נקודות.

נתון מדאיג נוסף הוא ששיעור התלמידים הערבים שהתקשו בכל המבחנים היה גבוה מ-50%. גם אם משווים את הציונים במקצועות השונים עם הממוצע הכלל ארצי, אנו למדים שהתלמידים הערבים נמצאים בפערים רציניים, ושהמערכת אינה מצליחה להדביק את הפערים האלה, למרות ההצהרות הרשמיות