המהפכה החינוכית שהקדימה את זמנה

תוכנית גרנדיוזית. מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

לרגל החג הקרב, סיפור פנינה היסטורי על ייסוד משרד החינוך – המערכת הבירוקרטית לניהול בתי הספר – הראשון בהיסטוריה. הפעם הראשונה שבה נקבע כי בתי הספר ייצאו מאחריותה של הכנסייה הקתולית, ויפעלו במימון ובפיקוח של פרלמנט האצילים, היתה ב-1773, בחבר העמים של פולין וליטא, כתוצאה מצירוף נסיבות מיוחד, שאתאר בהמשך.

המערכת הזאת היתה פתוחה בפני כל הילדות והילדים, ללא אפליה מעמדית. חינם, אך לא חובה. היא העניקה חינוך בסיסי רחב, בשפה ובתחומי דעת מגוונים, ללא תלות במקצוע הפרנסה העתידי. ולבסוף – היא אימצה תפיסת תפקיד של ליווי התפתחות הילדים, ולא של ריסונם.

הלקח ההיסטורי הוא שרק מערכת פקידות מקצועית הפועלת מטעם הממלכה (לימים – המדינה המודרנית), תחת תקציב ממלכתי ואינטרס ממלכתי, יכולה להעניק חינוך שוויוני והוגן לכולם. זאת בהנחה שהפקידים אכן ממלאים את תפקידם ביושרה מקצועית. כל ממסד ניהול אחר, בין אם פרטי, מפלגתי או דתי, בהכרח יוצר חינוך בדלני ומפלה.

מבין מסמכי הרגולציה שפרסמה ועדת החינוך של חבר העמים הפולני-ליטאי, בולט מסמך העקרונות לייסוד בתי ספר יסודיים ("בית הספר הקהילתי") מ-1774. אציג כמה מהעקרונות המובאים בו, ובהמשך את הנסיבות ההיסטורית שמתוכן נכתב. המידע והציטוטים מתוך מאמר, וכן עבודת דוקטורט, שנכתבו בנושא.

הבית הוא בית הספר הראשון

בהקדמה למסמך העקרונות לחינוך היסודי נכתב: "התפתחות הילד, בתחומי המחשבה וההתנהגות, תלויה בחוויות ובהתנסויות הילדות הראשונות".

זוהי ההכרזה הפשוטה והמדויקת ביותר עבור מי שמסתכל על בתי הספר מנקודת המבט של הוראה ולמידה, ולא מנקודת המבט של שליטה וריסון. הילדים מתפתחים, ומכאן שתפקיד החינוך הוא לאפשר, לייצר הזדמנויות, וללוות את ההתפתחות.

מכאן גם נגזר העקרון הראשון במסמך: "הבית של הילד הוא בית הספר הראשון, שם הילדים נמצאים תחת השגחה ולומדים סדר (order), כך שכאשר הם יגיעו לבתי הספר הקהילתיים הם יהיו מוכנים ללמידה".

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

סעיף זה מעיד על הבנה שהילדות והילדים אינם "מופיעים" בגיל חמש או שש משום מקום, אלא הם "תוצר" של אוצר ההתנסויות שחוו במהלך הילדות המוקדמת, תחת אחריות הוריהם. בהקשר זה, הוועדה הזכירה כמה ספרים שכבר פורסמו עד אותה עת, שעסקו בחשיבות הפעילות הגופנית בגיל הרך, וכן בחשיבותם של משחקים מסוגים שונים, התומכים בהתפתחות הילדות והילדים.

יחס שוויוני לכל הילדות והילדים

בתי הספר היסודיים היו פתוחים בחינם לכל הילדים והילדות, בהפרדה מגדרית בכיתות הלימוד. כמה עקרונות במסמך היסוד נוגעים לגישה הפדגוגית ולדרכי ההוראה. באחד מהם נקבע כי: "יש לשמור על יחס שוויוני כלפי כל הילדים, בין שהם באים מבתי אצולה או מבתי האיכרים, שכן בעיני החברה הם כולם ילדים".

האיכרים היו אז במעמד של "צמיתים". הצמית היה כבול לנחלה ולבעל הנחלה שבה התגורר, אולם בשונה ממעמד "עבד", הוא חי חיים חופשיים, ולא ניתן היה למכור אותו לבעל ממון שמחוץ לנחלה. באחד ממסמכי הוועדה נכתב: "הצמיתים גם הם בני אדם, הם אחינו ועמיתנו לאזרחות, וגם להם הזכות לחינוך, כמו גם לאושר".

מכאן נלמד כי תפיסת השוויון לא נועדה לשנות את המבנה המעמדי של המשטר הפיאודלי. החינוך נתפס כזכות יסוד שוויונית עבור כל אחת ואחד, בתוך מסגרת המעמד שירש מהוריו.

היחס החיובי כלפי הילדות והילדים מופיע גם בסעיפים אחרים. למשל:

"יש לאפשר לילדים להיות מאושרים ומלאי חיים, שכן אלה תורמים לבריאות הגוף והנפש. אין לכפות משמעת באמצעות פחד, אלא באמצעות מנהיגות והבנה. הילד צריך להיות מורשה לפעול בחופשיות וללא ריסון".

בית הספר צריך להיות מקום שנעים לשהות בו (אילוסטרציה: pexels.com)

"הכיתות צריכות להיות מעוצבות עם מפות, תמונות, ציורים וכדומה, כך שהילד לא יראה את בית הספר כבית סוהר, אלא כמקום שנעים לשהות בו".

התמיכה בהתפתחות מקבלת ביטוי גם בדרכי ההוראה המומלצות: "חוויות קונקרטיות צריכות להיות הבסיס של מעשה ההוראה, שכן הילד עלול שלא להבין הוראה המבוססת על רעיונות מופשטים". וגם: "יש להוביל את הילד להבנה באמצעות שימוש בכוחות הנפש שלו עצמו".

הפרדת החינוך מהממסד הדתי

באחד מסעיפי מסמך העקרונות נקבע כי "לכומר אין שליטה על בית הספר, מלבד דיווח למפקח המחוזי על כל התנהלות מפוקפקת מצד המורה". בסעיף נוסף נקבע כי "לא רק אנשי דת, אלא גם אנשים חילוניים, נשואים או רווקים, יכולים לשמש כמורות וכמורים בבית הספר היסודי". את המילה "חילונים" (בתקופה ההיא) יש להבין כאנשים שאינם בעלי תפקיד בממסד הדתי (אינם משרתים בקודש), ולא כאתאיסטים.

סעיפים אלה מבטאים את הרפורמה המשמעותית שבייסוד משרד החינוך הפולני-ליטאי: האחריות על מערכת החינוך עברה הלכה למעשה מידי הממסד הדתי (הכנסייה הקתולית), לידי הממסד האזרחי (האצילים בעלי הנחלות).

זוהי נקודת מפנה היסטורית. שינוי זה אומץ על ידי רוב רובן של מדינות העולם, שחוקקו לעתיד את חוק חינוך חובה חינם, באחריות המדינה. כיום אנו יודעים לומר שרק הממסד האזרחי, המבטא את אחריות המדינה לחינוך, יכול להניב חינוך אוניברסלי שוויוני וחופשי, המעניק השכלה רחבה לכל הילדות והילדים, ללא אפליה. כל ממסד ניהולי אחר יפעל בהכרח מתוך מוטיבציה מגזרית. חינוך בניהול פרטי, חינוך מטעם מפלגה פוליטית, או חינוך מטעם ממסד דתי – יהיו לעולם מערכות חינוך בדלניות ובלתי שוויוניות.

הרפורמה בחינוך הפולני-ליטאי התרחשה על רקע המאבק בין שני מוקדי הכוח באירופה הקתולית: הממסד הכנסייתי ושלטון האצילים. כבר ב-1540 ייסד האפיפיור את מסדר הישועים. זה היה צבא של כמרים, שתפקידם היה להקים בתי ספר בכל הקהילות הנוצריות "לשם הדרכת הנפשות בחיים נוצריים ובתורה הנוצרית" (מתוך חוקת המסדר).

במהלך 200 השנים הבאות צבר מסדר הישועים כוח ורכוש רב, ועוצמתו ערערה את היציבות השלטונית. לפיכך, ביולי 1773, בלחץ מלכי אירופה, הכריז האפיפיור על פיזור המסדר. רכושם הרב, ובתוכם בתי הספר שהקימו, עבר לבעלות האצולה. אולם לאחרונים לא היה ניסיון קודם כיצד להפעיל ולנהל את מערכת החינוך.

בפולין ובליטא המשבר היה כפול, שכן באותה שנה פלשו אליה המעצמות השכנות: רוסיה, פרוסיה ואוסטריה, בתקווה לבתר את חבר העמים ולחלקו ביניהן. דווקא מערכת החינוך, שהיה בכוחה לשמר את התרבות והזהות הפולנית והליטאית, פורקה ואיננה.

כדי לשמר את עצמאות הממלכה, קיבל פרלמנט האצילים, באוקטובר 1773, את הצעתו של איגנסי מסאלסקי, הבישוף של וילנה, לייסד "ועדה לחינוך", אשר תקבל לאחריותה את כל בתי הספר בממלכה. כך נוסד המשרד הבירוקרטי הראשון לניהול החינוך, ומאסלסקי (Massalski) היה לשר החינוך הראשון בהיסטוריה.

תחילה ייסדה הוועדה מחלקות כספים ומשפט, על מנת להסדיר את העברת הממון, הרכוש והאדמות שהיו בבעלות הישועים. 25 פקידים נשלחו לרחבי הממלכה לרשום את הרכוש, להעבירו לבעלות האצילים, ולגבות מהם מסים וריבית – אשר שימשו מעתה כתקציב מערכת החינוך.

במקביל החלה הוועדה בארגון מערכת החינוך. הוועדה בחרה לחלק את החינוך לשלושה שלבים: חינוך יסודי באמצעות בתי ספר קהילתיים, כלומר בית ספר יסודי בכל כפר ושכונה, שהלימודים בו נמשכו שש שנים והתנהלו בשפה המקומית; חינוך אמצעי (מכאן השם המוכר עד היום: תיכון), למשך שש שנים נוספות, בלטינית, בבתי ספר שיוקמו בכל עיר מחוז; וחינוך גבוה, באמצעות כמה מכללות ואוניברסיטאות.

תוכנית הוועדה היתה גרנדיוזית. הממלכה חולקה לעשרה מחוזות חינוך, שבראש כל אחד מהם עמד מפקח חינוך. בכוונתם היה לתקצב ולהפעיל 2,850 בתי ספר יסודיים מקומיים ו-78 בתי ספר בתי ספר מחוזיים-תיכוניים. בנוסף תמכה הוועדה בשלושה מוסדות להשכלה גבוהה: האוניברסיטאות שכבר פעלו בקרקוב ובווילנה, ועוד מוסד שביקשה לייסד – טכניון למדעים. עוד בתוכנית היה לייסד מסלול לימודים להכשרת מורות ומורים, הוצאה לאור של ספרי לימוד, ומערך של ספריות ציבוריות בערים.

איך זה נגמר, בסוף כולם יודעים

ב-1793, עשרים שנה לאחר ייסוד ועדת החינוך, השלימו המעצמות השכנות את חלוקת הממלכה, וחבר העמים הפולני-ליטאי חדל להתקיים כמדינה עצמאית. הרעיונות הנפלאים נגנזו בארכיונים.

את מקומם תפסה מערכת החינוך של פרוסיה, שנוסדה תחת "חוקת המדינה" מ-1794. מערכת זאת פעלה תחת תפיסה שונה לחלוטין, שבה טובת המדינה ושימור הסדר החברתי החליפו את טובת התפתחות הילד. את המשחק, ההתנסות והאווירה הטובה, החליפו המשמעת, הציות וההקשבה הפסיבית למורה. חבל.