עשה מעט מדי עבור הקהילה הגאה במסגרת תפקידו. אמיר אוחנה (צילום: שרון לייבל / פלאש90)

בשבוע האחרון התחוללה ברשת סערה סביב פוסט שפרסמה האגודה למען הלהט"ב, שבו בירכה על הישגיו של אמיר אוחנה בפריימריז בליכוד. טענו נגדה שהיא מתקרנפת, מתחנפת לשלטון ואף לוקה בהומופוביה, משום שהיא מצמצמת את הפוליטיקה הגאה כולה לסוגיית הייצוג. הטענה היא שאוחנה עשה מעט מדי עבור הקהילה הגאה במסגרת תפקידו כיו"ר הכנסת, ואף ישב בממשלה לצד הגורמים העוינים ביותר ללהט"ב בתולדות הכנסת.

מנגד, להט"ב ימנים מפנים טענה דומה כלפי המתרעמים: מדוע אתם מצמצמים את המאבק הגאה לגבולות הייצוג הנוחים לכם? ובמובן הזה – הם צודקים. הפוליטיקה הגאה היא רק חלק מפרויקט פוליטי רחב יותר; ייצוג גרידא אינו מספיק. אנחנו נמצאות בנקודה שבה הקהילה הגאה הישראלית נדרשת לשאול את עצמה לאיזה פרויקט פוליטי היא משתייכת – והקונצנזוס שמהדהד מתחת לפני השטח של הסערה הנוכחית ברור: המאבק הגאה הישראלי כפוף לפרויקט הציוני.

אני מודה שיש משהו מספק בלראות עד כמה נעשה אוחנה משוקץ בקרב חוגים רבים כל כך בקהילה. אכן, הפוסט שפרסמה האגודה מביך להחריד. מעבר לעצם התמיכה באוחנה, חבר בקואליציה שאינה רק הומופובית אלא גם רצחנית יותר לאין שיעור מאלו שקדמו לה, גם ניסוח הפוסט מעורר תהיות: לא ברור כמה זמן הוקדש לכך או אם עברו עליו יותר משני זוגות עיניים לפני שפורסם. עיניי שלי צרבו לנוכח המילים "הומו מוצהר", מונח מכובס עם מטען מביך של בושה עבשה. לא פלא שהועלתה השערה שלפיה חשבון הפייסבוק של האגודה פשוט נפרץ.

בתגובה לסערה יוצאת הדופן, יו"ר האגודה נמרוד גורנשטיין כתב כי "לאגודה אין מנדט לקבוע ללהט"בים מי הוא מודל לחיקוי ראוי עבורם", בעודו מתעקש כי האגודה תמשיך

המאבק הלהט"בי הפך לערטילאי וכללי, כזה שהבורגנות הסטרייטית יכולה לבלוע. מצעד הגאווה השנתי בירושלים, ב-4 ביוני 2026 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

בניגוד לפינקוושינג הממסדי של משרד החוץ והצבא, המסגור של המאבק הגאה בירושלים לא נולד כתרגיל יחסי ציבור. במשך כשלושים שנות פעילותו ניהל הבית הפתוח לגאווה ולסובלנות בירושלים – הגוף המרכזי, וכמעט היחיד, של הפעילות הגאה בעיר – מאבק עיקש למען הקהילה שהוא מייצג: מול עירייה עוינת ומדירה, מול מנהיגים דתיים מחרחרי שנאה ומול אלימות קטלנית של ממש, לנוכח כישלונם של המשטרה ובתי המשפט. רבים זוכרים את הפיגוע במצעד ב-2015, שבו רצח ישי שליסל את שירה בנקי ז"ל ופצע שישה צועדים נוספים. פחות זוכרים שכבר ב-2005 דקר שליסל שלושה ממשתתפי המצעד, ושלאחר ששוחרר ממאסר – חודש בלבד לפני המצעד ב-2015 – הצליח להיכנס אליו באין מפריע, אף שהצהיר בפומבי כי בכוונתו לשוב ולפגוע בצועדים.

>> גאווה בצל זקפה לאומית

זו הפעם השלישית שבה מצוין חודש הגאווה מאז 7 באוקטובר ותחילת רצח העם המתמשך בעזה. דווקא משום שהמאבק הזה היה אמיתי, הגיע הזמן להכיר בתפקיד שממלא כיום מצעד הגאווה הירושלמי בפינקווש הישראלי. המצעד הירושלמי, הפותח כבר שנים את אירועי חודש הגאווה, ביסס את עצמו כמצעד שבמרכזו מאבק, בשונה מהמצעד התל אביבי המזוהה יותר עם חגיגה. אלא שהמסגור הזה – "מצעד הגאווה והסובלנות" – אינו עומד בסתירה לפינקווש; הוא דווקא משרת אותו, ומציג את ישראל כמדינה המנהלת מאבק פנימי בין ליברלים לשמרנים, ובכך מסיט את המבט מפשעיה כלפי הפלסטינים.

כאשר טרנסים, פעילי סביבה ויהודים שמאלנים מוצגים כשותפים אידיאולוגיים של חמאס, המעבר מ"טרלול" ל"טרור" כמעט מתבקש. הגוש נגד הכיבוס במצעד הגאווה בתל אביב, 8 ביוני 2023 (צילום: אורן זיו)

אחרי חמאס, עזה, העם הפלסטיני ואיראן, בשבוע האחרון התברר מיהו האויב הגדול שמאחד את עם ישראל על כל מגזריו ועמדותיו: השמאל הפרוגרסיבי. במשך כמעט שנה, נראה היה שהמניפולציות השמרניות מפסיקות לעבוד, כשהסיסמה הרדיקלית "דמוקרטיה לכולןם" התנוססה גם על חולצותיהם של מיטב הסאחים ממחאת קפלן ודגלי גאווה הפכו, גם כאן (באופן בעייתי במידה, יש להודות), לסמל רחב יותר של התנגדות לדיקטטורה משיחית. כעת, במופת של אחדות לאומית, שבים קולות מגוונים לחיקה החם של הטינה ל"פרוגרס" – ומאפשרים לימין השמרני להשתלט מחדש על השיח.

>> חזית העורף: המלחמה באזרחים הפלסטינים מסלימה

כיוון שהסערה קשורה בטבורה לשאלת הגינויים, אקדיש רגע לגינוי: אכן, תגובתם של רבים מהשמאל בארה"ב ובאירופה היתה מאכזבת ומייאשת. המריעים לחמאס מגלמים פשיטת רגל עלובה ונכלולית ולא ברור בגין מה בכלל אנשים כאלה קראו לעצמם שמאל. גם חוסר הנכונות להתייחס במפורש לפשעי המלחמה של חמאס, בזמן שישנם מי שמתייחסים אליהם כאל לוחמי חופש, מאכזב, בלשון המעטה. המחשבה שהתנגדות לפשעים אלה גורעת משהו מצדקתה של הדרישה הפלסטינית לצדק, מקבלת על עצמה באופן סמוי את כללי המשחק של ההסברה הישראלית, לפיהם חמאס ופלסטין הם היינו הך.

אכן, השמאל בחו"ל יידרש לחשבון נפש עמוק, ורבות מאיתנו כאן בוררות מחדש את השותפים שלנו לחזון של שוויון וחירות. אבל האובססיה שמגלים כעת רבים כל כך בתקשורת לניתוח "המשבר המוסרי של השמאל העולמי" מעידה על משהו אחר, במיוחד כשהיא מלווה ברטוריקה של בריונות

מרגע שאדם מוסר איבר מגופו, הוא מועבר מחזקתו לחזקת המערכת. צוות רפואי מבצע השתלה בבי"ח הדסה עין כרם _צילום: נתי שוחט / פלאש 90)

הבחירה של העיתונאי ופעיל בעידוד עליית יהודים להר הבית, ארנון סגל, לתרום כליה בתנאי שתגיע אך ורק ליהודי עוררה סערה בעיתונות וברשתות: האם מדובר בגזען או בנדבן? כיכבה במיוחד התגובה של זהבה גלאון, שצייצה: "גם שתי כליות לא מספיקות כדי לנקות את הרעל שזורם לו בגוף, אז מה זה כבר משנה". בתגובה, השכיל ארנון סגל להשתמש באותו טיעון שנאחז בו גם אחיו ביומיים האחרונים והשיב: "בואי נסכם שכל אחד יתרום את הכליה שלו למי שהוא רוצה".

טלו קורה, אומרים לנו מימין – לא רק שעצם הבחירה של אדם לתרום איבר מגופו למי שחפץ היא בחירה אלטרואיסטית חסינה מפני שיפוט, אלא שזו זכותו לעשות מה שיחפוץ באיברי גופו. וכך, גם אם ברור לנו שמדובר במעשה גזעני, קשה לרבות במחנה השמאל לשלול את הלגיטימיות שלו.

>> גזענות ברפואה היא הרבה מעבר למטופל שקורא לרופא "ערבי מסריח"

בניסיון להתרחק משאלת הבחירה האישית, שנותרת בלתי מעורערת, היו מי שביקרו את הנורמליזציה שעצם הבחירה הזו, או הידיעה החדשותית שניפחה אותה, עושות לגזענות. באופן מעט שונה, יו"ר איגוד רופאי בריאות הציבור, פרופסור חגי לוין, הביע חשש כי "עם ביטול עילת הסבירות, זאת יכולה להפוך למדיניות". אך המדיניות הקיימת, בה יש לאפשר לאדם מלכתחילה לבחור מי זכאים לתרומה של חלק מגופו – נותרה כמעט ללא ביקורת.

מי שמעוניינת במערכת בריאות שוויונית, המבוססת על חלוקה צודקת של המשאבים החברתיים, נדרשת להבין מחדש את הדילמה: תרומת איברים אינה