כאשר טרנסים, פעילי סביבה ויהודים שמאלנים מוצגים כשותפים אידיאולוגיים של חמאס, המעבר מ"טרלול" ל"טרור" כמעט מתבקש. הגוש נגד הכיבוס במצעד הגאווה בתל אביב, 8 ביוני 2023 (צילום: אורן זיו)

אחרי חמאס, עזה, העם הפלסטיני ואיראן, בשבוע האחרון התברר מיהו האויב הגדול שמאחד את עם ישראל על כל מגזריו ועמדותיו: השמאל הפרוגרסיבי. במשך כמעט שנה, נראה היה שהמניפולציות השמרניות מפסיקות לעבוד, כשהסיסמה הרדיקלית "דמוקרטיה לכולןם" התנוססה גם על חולצותיהם של מיטב הסאחים ממחאת קפלן ודגלי גאווה הפכו, גם כאן (באופן בעייתי במידה, יש להודות), לסמל רחב יותר של התנגדות לדיקטטורה משיחית. כעת, במופת של אחדות לאומית, שבים קולות מגוונים לחיקה החם של הטינה ל"פרוגרס" – ומאפשרים לימין השמרני להשתלט מחדש על השיח.

>> חזית העורף: המלחמה באזרחים הפלסטינים מסלימה

כיוון שהסערה קשורה בטבורה לשאלת הגינויים, אקדיש רגע לגינוי: אכן, תגובתם של רבים מהשמאל בארה"ב ובאירופה היתה מאכזבת ומייאשת. המריעים לחמאס מגלמים פשיטת רגל עלובה ונכלולית ולא ברור בגין מה בכלל אנשים כאלה קראו לעצמם שמאל. גם חוסר הנכונות להתייחס במפורש לפשעי המלחמה של חמאס, בזמן שישנם מי שמתייחסים אליהם כאל לוחמי חופש, מאכזב, בלשון המעטה. המחשבה שהתנגדות לפשעים אלה גורעת משהו מצדקתה של הדרישה הפלסטינית לצדק, מקבלת על עצמה באופן סמוי את כללי המשחק של ההסברה הישראלית, לפיהם חמאס ופלסטין הם היינו הך.

אכן, השמאל בחו"ל יידרש לחשבון נפש עמוק, ורבות מאיתנו כאן בוררות מחדש את השותפים שלנו לחזון של שוויון וחירות. אבל האובססיה שמגלים כעת רבים כל כך בתקשורת לניתוח "המשבר המוסרי של השמאל העולמי" מעידה על משהו אחר, במיוחד כשהיא מלווה ברטוריקה של

מרגע שאדם מוסר איבר מגופו, הוא מועבר מחזקתו לחזקת המערכת. צוות רפואי מבצע השתלה בבי"ח הדסה עין כרם _צילום: נתי שוחט / פלאש 90)

הבחירה של העיתונאי ופעיל בעידוד עליית יהודים להר הבית, ארנון סגל, לתרום כליה בתנאי שתגיע אך ורק ליהודי עוררה סערה בעיתונות וברשתות: האם מדובר בגזען או בנדבן? כיכבה במיוחד התגובה של זהבה גלאון, שצייצה: "גם שתי כליות לא מספיקות כדי לנקות את הרעל שזורם לו בגוף, אז מה זה כבר משנה". בתגובה, השכיל ארנון סגל להשתמש באותו טיעון שנאחז בו גם אחיו ביומיים האחרונים והשיב: "בואי נסכם שכל אחד יתרום את הכליה שלו למי שהוא רוצה".

טלו קורה, אומרים לנו מימין – לא רק שעצם הבחירה של אדם לתרום איבר מגופו למי שחפץ היא בחירה אלטרואיסטית חסינה מפני שיפוט, אלא שזו זכותו לעשות מה שיחפוץ באיברי גופו. וכך, גם אם ברור לנו שמדובר במעשה גזעני, קשה לרבות במחנה השמאל לשלול את הלגיטימיות שלו.

>> גזענות ברפואה היא הרבה מעבר למטופל שקורא לרופא "ערבי מסריח"

בניסיון להתרחק משאלת הבחירה האישית, שנותרת בלתי מעורערת, היו מי שביקרו את הנורמליזציה שעצם הבחירה הזו, או הידיעה החדשותית שניפחה אותה, עושות לגזענות. באופן מעט שונה, יו"ר איגוד רופאי בריאות הציבור, פרופסור חגי לוין, הביע חשש כי "עם ביטול עילת הסבירות, זאת יכולה להפוך למדיניות". אך המדיניות הקיימת, בה יש לאפשר לאדם מלכתחילה לבחור מי זכאים לתרומה של חלק מגופו – נותרה כמעט ללא ביקורת.

מי שמעוניינת במערכת בריאות שוויונית, המבוססת על חלוקה צודקת של המשאבים החברתיים, נדרשת להבין מחדש את הדילמה: תרומת איברים אינה

צירוף בלתי נפרד של עליונות יהודית ופטריארכיה סטרייטית אלימה. שלט לזכרה של שרית אחמד, בהפגנה בתל אביב, ב-10 ביוני 2023 (צילום: אורן זיו)

הרצח של שרית אחמד שקור ז"ל, לסבית דרוזית צעירה, זכה במהלך השבוע האחרון לשני סוגי גינוי חלקיים ומאכזבים: הסוג הראשון הגיע מפוליטיקאים ערבים, כמו איימן עודה ואחמד טיבי, שהצביעו על הקשר של הרצח לאלימות הגוברת בחברה הערבית, והתעקשו, בניסוחים שונים, ששום דבר אינו סיבה טובה לרצח. קביעה מוסרית אמיצה, ללא ספק, אך השניים נמנעו מלהזכיר את זהותה המינית ואת ההומופוביה של משפחתה כמניע לרצח, מה שהוביל גם לביקורת ברשתות החברתיות, בין השאר מהאגודה למען הלהט"ב.

הגינוי מהסוג השני, שעבר באופן חלק יותר, היה בדיוק הפוך: ארגונים פמיניסטיים ולהט"ביים יהודים שזעקו "הומופוביה" אך נמנעו מלקשור את הרצח של אחמד שקור לגל האלימות הרחב יותר, שלא לדבר על ההפקרות והאלימות המערכתית שמתחזקות אותו. האגודה למען הלהט"ב הדגישה את "המחיר הקשה שאיתו מתמודדים רבים ורבות מחברי הקהילה הגאה בחברה הערבית", והותירה את הסוגייה, באופן נוח, בתחומי "המגזר". שדולת הנשים, לעומתה, הצביעה על מחדל האכיפה שקדם לרצח, וניצלה את ההזדמנות כדי להציף מחדש את הצורך בחוק האיזוק האלקטרוני, אך לא התייחסה, למשל, לחוסר העניין של משטרת ישראל באכיפת החוק במקרי אלימות של ערבים כלפי ערבים, או לכך שפושעים מרכזיים הם למעשה משת"פים של השב"כ שזוכים לחסינות.

באופן אירוני למדי, שני הארגונים הללו, כמו גם חברת הכנסת נעמה לזימי, השתמשו בסיסמה "יהי זכרה מהפכה", אך לא נראה שיש להם איזשהו עניין במהפכה. לא, הרחבת מנעד הייצוג של קורבנות הלהט"בפוביה אינה מהפכה. ולדאוג שכלי השיטור

לא היתה שותפה לשום מאבק למען נשים, למעט מאבק להגנה על הרחם היהודי מפני זרים. מאי גולן בביקור בלשכה שהקים איתמר בן גביר בשייח' ג'ראח (צילום: אריה לייב אברמס / פלאש 90)

קיים לכאורה פער עצום בין שונאי הנשים היושבים בממשלה לבין מחאת הנשים, שהפכה לשחקנית מרכזית במחאה נגד ההפיכה המשטרית. אבל בתמרון הנכון של "דאגה לחיי נשים", ובהתחשב בשינויים שחלים בזירת המאבק באלימות נגד נשים בשנים האחרונות, קיים חשש מוצדק שארגוני הנשים עלולים ליפול במלכודת של הימין הפשיסטי ולהכשיר אותו כשומר נפשן של נשות ישראל.

מאז הפלת חוק הפיקוח האלקטרוני, הזעם של ארגוני הנשים על הממשלה, ובמיוחד על השר איתמר בן גביר לא שכך. "בונות אלטרנטיבה", שמובילות את מחאת השפחות, השכילו להצביע על ההשלכות הרחבות יותר ופתחו בקמפיין גם נגד הקיצוצים הצפויים במשרדי הממשלה השונים לטובת הקמת המשמר הלאומי. בקריאות לשרים השונים להתנגד לקיצוץ הרוחבי, הן מדברות על קיצוץ בתקציבי החינוך, התחבורה, הרווחה והבריאות, נושאים שללא ספק נוגעים ליכולתן של נשים לחיות בשלום וברווחה.

>> על האסון של הממשלה הזאת ישלמו הנשים המוחלשות ביותר

אולם "בונות אלטרנטיבה" פנו גם לשר הביטחון יואב גלנט והזהירו שהקיצוצים "עלולים לשבש תקיפה באיראן". זו דוגמה נוספת לכך שהלכידות הישראלית סביב ענייני ביטחון (כלומר מלחמה), שמכפיפה אליה את המסרים של המחאה, אינה פוסחת גם על מחאת הנשים, שהשתלבה בתוכה. זו דינמיקה ארוכת שנים, שניתן לסמן את תחילתה בבג"ץ אליס מילר ואת המשכה בסגן י', טייסת שהתרגשה לתקוף לראשונה בעזה בשבוע שעבר,