עזה תתייבש במהירות. פלסטינים בצפון רצועת עזה, אחרי התקפה ישראלית, ב-9 באוקטובר 2023 (צילום: מוחמד זענון / אקטיבסטילס)

אחרי שני עשורים שבהם החזיקה את תושבי רצועת עזה על סיפו של אסון הומניטרי, ישראל בחרה להפיל אותם אל הבור הכי עמוק. בתנופת האווירה הציבורית המובנת של זעם, בחילה ומיאוס בעקבות זוועות טבח וחטיפה של ישראלים (וזרים) בממדים היסטוריים, הורתה הממשלה על ניתוק רצועת עזה מהחשמל ומהמים שישראל מוכרת לה, זאת בנוסף לניתוקה מכל אספקה.

ממילא אין יוצא ואין בא במעברים לישראל. לא אנשים, לא סחורות, לא צורכי חירום. התושבים, למעלה משני מיליון מהם, מחציתם ילדים, הוזמנו על ידי ראש הממשלה לברוח. הוא יודע שאין להם לאן, מה גם שאתמול (שלישי) הופיעו דיווחים על הפצצה של מעבר רפיח, הפתח היחיד שלכאורה אינו בשליטה ישראלית, ו"איום" על מצרים לא לאפשר מעבר סחורות משטחה אל תוך הרצועה. עוד בחדשות, כניסתו הצפויה לממשלה כגורם ממתן של רמטכ"ל "צוק איתן", בני – 550 ילדים פלסטינים מתים, 11 אלף בתים הרוסים – גנץ. יצא לדרך מבצע פי אלף עין תחת עין.

>> שמאל יקר: מוסר זה לא מותרות. גם ובמיוחד לא עכשיו

במסגרת תפיסת הפלרטוט עם האסון ההומניטרי יצרה ישראל תלות של תושבי עזה בה: בחשמל, במי שתייה והשקייה, בניטור מלא על כך מה שנכנס או יוצא, מתי ואיך. ועכשיו הורידו את השאלטר. אין אספקה כלשהי, לא תרופות וציוד רפואי, לא חלקי חילוף מכניים, לא פירות וירקות, קמח או מספוא, לא דלק למכוניות, לתחנת הכוח שמספקת את השליש הנותר של החשמל בגריד, שלא מחברת החשמל הישראלית. ישראל החזירה

יותר מ-800 אלף מילדי הרצועה לא מכירים מציאות שאין בה סגר אוטם. ילדים ליד מבנה שנהרס כתוצאה מהפצצה ישראלית בדיר אל-בלח, רצועת עזה, 12 במאי 2013 (צילום: עטיה מוחמד / פלאש 90)

אין מה לראות פה, נא להתקדם. היה זה רק עוד טקס היטהרות זב דם ברצועת עזה, פולחן עונתי של התפרצות אלימה, יזומה ומתקרבנת, תוך מלמול המנטרות הקדושות בדבר ביטחון, והתגייסות אוניברסלית לרוחב השולחן הפוליטי.

אין סיבה לזכור שהתקיפה הראשונה מהאוויר, לפני שבועיים, הרגה שלושה גברים פלסטינים שהוצגו כבכירים בג'יהאד האסלאמי, שמתו על ילדיהם ונשותיהם ושכניהם – נזק אגבי, חייהם של 10 ילדים, נשים וגברים, בנוסף לנזקי גוף לאחרים, ולנזקי נפש לרבים יותר, במעגל שהתרחב עוד על פני הימים הבאים. כי הרי הסיפור התחיל שבוע קודם, במותו בבית הסוהר של ח'אדר עדנאן, שהרעיב את עצמו במחאה, ובתגובת הירי מעזה, שפצעה עובד זר. או שבעצם הכל החל מיד בסופו של סבב חילופי האש הקודם. במה לבחור כ"התחלה"? הרי מדובר בשיגרה רבת שנים, במעין תופעת טבע. אולי קשה לזכור שפרצי האלימות מובנים במדיניות של ממשלות ישראל.

כמו ילד שקוטף כנפיים של זבוב, משעין סנטר על כף יד ומתבונן בתוצאה, ישראל מתעללת מנטלית ופיזית בתושבי רצועת עזה מאז שנעלה את הדלת וזרקה את המפתח, באמצע העשור הראשון למאה ה-21. התפרצויות האלימות הן שיטה: הפצצה והגזר. האלימות היא רק מרכיב – קריטי אך לא בהכרח עיקרי – באסטרטגיה. חלק מהייאוש בעזה הוא הטראומה הקולקטיבית שם, לעומת השיכחה מחוץ לרצועה. עיתונאי סי.אן.אן למוד הקרבות בן ווידמן, כתב בשוך הסבב האחרון על תושב עזה שביתו נהרס: "בילאל נבחאן צודק. אנחנו באים, אנחנו מצלמים. אנחנו הולכים". אבל הפחד, המצוקה, הייאוש, לא שוככים בעזה כשהמטוסים לא מחרישים אוזניים, כשכבות המצלמות.

"פתאום נתקעתי, אשכנזי שמנמן בלי ערבית, עם 12 שחקנים ממחנה פליטים". אודי אלוני (צילום: באדיבות המצולם)

את המסע מסרינגר לניוארק, דרך מחנה הפליטים ג'נין, אדמות דיר יאסין ובית עלמין יפואי, ראוי לעשות בבית מלון תל אביבי מתהדר, שהיה קודם בניין משרדים של הוצאת ספרים ועוד קודם סתם בניין מגורים קופסתי. מסעות ותהליכים, פוליטיים ואמנותיים, מעניינים את אודי אלוני, שנחת כאן לעוד ביקור בעיר שהיתה טובה אליו והוא אליה, לכבוד מחווה לסרטיו במסגרת פסטיבל סולידריות, שהושקה אמש חגיגית.

היה בשנות השמונים של המאה הקודמת רגע בתולדות תל אביב, לא הרבה יותר מזה, שבו צעירים פלשו אליה עם חלומות גדוּלה במטרה לייסד תרבות מקומית. למשך אותו הרף תועד בעבוע כן של עשייה, שפגשה קהל סקרן ומעורב. גלריה בוגרשוב, מרתף ברחוב סתמי שעיקר מסחרו טפטים, היתה מוקד אמנותי-פוליטי, והיתה כולה פרויקט של אלוני. ויום אחד, הוא, אשתו אז, האמנית סיגל פרימור, ובתם הפעוטה (אז), יולי, היום אמנית אף היא, נסעו מפה.

הצטלבנו כשנחתו בניו יורק, לפני כמעט שלושה עשורים. ההיכרות שלנו קדמונית יותר, חברות שנצרבה בדרמה. בניו יורק נראתה ההחלטה לנסוע כמו מנוסה. הבן הצעיר של שולמית אלוני מאשר. "סיגל ואני הרגשנו שאנחנו חייבים לברוח. לי יש תמיד את הצורך לברוח מהפריבילגיה. בזמנו להיות 'הבן של' לא הביא לי כסף אבל היה אריסטוקרטיה סימבולית. בגלריה בוגרשוב, בכל דבר. הנוכחות מקלה על האפשרויות. לפעמים אני חושב שהצטרפתי ל-BDS רק בשביל להשתחרר מהפריבילגיות (צוחק). זה די הצליח.

"סיגל אמנית מדהימה וחשבתי שמגיע לה קהל יותר גדול. ולי אולי היה צורך להוכיח שאני יכול לבד. גם כשהעברתי לאריאלה אזולאי את הגלריה, לא שמרתי לעצמי שום זכויות. קודם לכן היה נורא אינטנסיבי. אם פינה באוש מגיעה לארץ, ברור שיהיה גם אירוע אצלנו, אם

עליית המדרגה היא בכך שגם אזרחים ישראלים הוכנסו מתחת לשמיכה החונקת שתחתיה המצב מאוד מאוד ביטחוני. חיילים חוסמים כבישים בסמוך לגדר בין ישראל לרצועת עזה, 3 באוגוסט 2022 (פלאש 90)

המצב, כתמיד, ביטחוני. מאוד מאוד ביטחוני.

זה היום השני שישראל מגבילה את התנועה במערב הנגב, בכבישים שבין היישובים הפזורים בשטח המכונה אסטרטגית "עוטף עזה", ובכך גורמת לתושבים לאי נוחות רבה. זה גם היום השני שישראל אוטמת את המעברים אל ומתוך רצועת עזה, ובכך לא רק מונעת מפועלים מורשים להתפרנס בישראל, ומעכבת את מעט התושבים שלהם התירה לצאת כדי להסדיר עניינים בירוקרטיים, כדי להגיע ללימודים בחו"ל, או לבקר קרובת משפחה חולה – אלא גם חוסמת חולים שהסדירו תורים לטיפולים מצילי חיים שאין ברצועה. היא גם לא מאפשרת לתושבים לחזור לבתיהם. וגם, אין סחורה יוצאת ואין באה. פגיעה בתוצרת חקלאית, עסקים משתבשים, נזק אמיתי לכלכלה מעורערת ממילא ולמשתתפים הפריכים בה. חברי כנסת פנו בעניין זה לשר הביטחון, לפחות לגבי הפן ההומניטרי של ההחלטה. בסכסוך כבר אין פה עניין פוליטי של ממש.

בשם מה נענשים שני מיליון הפלסטינים תושבי הרצועה ועשרות אלפי יהודים אזרחי ישראל החיים בעוטף? מדוע אורבת סכנה גדולה מאחורי השקט הכה מפחיד שם? בגלל שביום שני בחרה ישראל "לעצור" בג'נין את מי שמוגדר בכיר בג'יהאד האסלאמי בגדה המערבית, בסאם א-סעדי בן ה-62, אורח לא נדיר בבתי כלא ישראליים. ברצועת עזה מבקרת כעת משלחת מודיעין מצרית, עניין די שגרתי, ובחסות התיאום הישראלי-מצרי, סימביוזה שמאפשרת מגעים מוכחשים עם חמאס ודרכו עם עוד פלגים, נמסר מיד שנעשים מאמצים לאלחש את האזור. מובן שלו היתה משוגרת "תגובה" מעזה, היתה זאת גוררת תגובת נגד זועמת – הרי זאת מדיניות ראש הממשלה – ואין לדעת מה