אחרי שדי אדמות נלקחו ודי ילידים נהרגו, הליברלים במערב מרגישים בטוח להלל את את מי שהתנגד לקולוניאליזם. עומר אל-עקאד (צילום: ויקימדיה)

יום רביעי, 25 באוקטובר 2023. 18 יום אחרי שהשמיים נפלו, נתניהו כבר הכריז שצפוי "תמרון קרקעי", משרד הבריאות בעזה מסר שנשבר שיא, בהפצצות מהאוויר נהרגו ביממה אחת 704 תושבים, ו-90 מדינות נרשמו לדבר בדיון במועצת הביטחון של האו"ם שכונס כדי לקרוא להפסקת אש. עומר אל-עקאד כתב בחשבון ה-X שלו משפט שנצפה מאז יותר מ-10 מיליון פעמים: "יום אחד, כשזה כבר יהיה בטוח, כשלא יהיה כל מחיר לקרוא לדבר בשמו, כשיהיה מאוחר מדי להתעמת עם האחראים, כולם יהיו מאז ומתמיד נגד זה".

>> "מכירת ספרים היא האור, היא לא פשע בשום דרך וצורה"

אותו פיתול ניסוחי בהיר הלך עם אל-עקאד כל הדרך אל כותרת ספרו השלישי, שבא אחרי שני רומנים מצליחים: אוסף המסות "יום אחד כולם יהיו מאז ומתמיד נגד זה" יצא לפני כחודשיים, ובו הוא נותן סימנים בקלקולי החשיבה של הליברליזם המערבי, בפערים שבין הערכים להחלטות, במיוחד מול הטיהור האתני שמבצעת ישראל ברצועת עזה.

ניסיון חייו של אל-עקאד מכתיב לו מבט רב זוויתי, תולדותיו הן מסע אל לב המערב: יליד קהיר, משפחתו היגרה לקטר, שם למד בבית ספר אמריקאי, ואז, בגיל 16, המשיכה לקנדה. "בבוקר האחרון שלי בקטר הטמפרטורה היתה 40 ומשהו מעלות", הוא כותב. "כעת, בחסות אפקט רוח, דבר שלא שמעתי עליו מעולם קודם, הטמפרטורות במונטריאול צללו אל ערכים שכבר לא משנה אם מודדים אותם בצלזיוס או בפרנהייט" (אשמת התרגומים

עזה תתייבש במהירות. פלסטינים בצפון רצועת עזה, אחרי התקפה ישראלית, ב-9 באוקטובר 2023 (צילום: מוחמד זענון / אקטיבסטילס)

אחרי שני עשורים שבהם החזיקה את תושבי רצועת עזה על סיפו של אסון הומניטרי, ישראל בחרה להפיל אותם אל הבור הכי עמוק. בתנופת האווירה הציבורית המובנת של זעם, בחילה ומיאוס בעקבות זוועות טבח וחטיפה של ישראלים (וזרים) בממדים היסטוריים, הורתה הממשלה על ניתוק רצועת עזה מהחשמל ומהמים שישראל מוכרת לה, זאת בנוסף לניתוקה מכל אספקה.

ממילא אין יוצא ואין בא במעברים לישראל. לא אנשים, לא סחורות, לא צורכי חירום. התושבים, למעלה משני מיליון מהם, מחציתם ילדים, הוזמנו על ידי ראש הממשלה לברוח. הוא יודע שאין להם לאן, מה גם שאתמול (שלישי) הופיעו דיווחים על הפצצה של מעבר רפיח, הפתח היחיד שלכאורה אינו בשליטה ישראלית, ו"איום" על מצרים לא לאפשר מעבר סחורות משטחה אל תוך הרצועה. עוד בחדשות, כניסתו הצפויה לממשלה כגורם ממתן של רמטכ"ל "צוק איתן", בני – 550 ילדים פלסטינים מתים, 11 אלף בתים הרוסים – גנץ. יצא לדרך מבצע פי אלף עין תחת עין.

>> שמאל יקר: מוסר זה לא מותרות. גם ובמיוחד לא עכשיו

במסגרת תפיסת הפלרטוט עם האסון ההומניטרי יצרה ישראל תלות של תושבי עזה בה: בחשמל, במי שתייה והשקייה, בניטור מלא על כך מה שנכנס או יוצא, מתי ואיך. ועכשיו הורידו את השאלטר. אין אספקה כלשהי, לא תרופות וציוד רפואי, לא חלקי חילוף מכניים, לא פירות וירקות, קמח או מספוא, לא דלק למכוניות, לתחנת הכוח שמספקת את השליש הנותר של החשמל בגריד, שלא מחברת החשמל הישראלית. ישראל החזירה את

יותר מ-800 אלף מילדי הרצועה לא מכירים מציאות שאין בה סגר אוטם. ילדים ליד מבנה שנהרס כתוצאה מהפצצה ישראלית בדיר אל-בלח, רצועת עזה, 12 במאי 2013 (צילום: עטיה מוחמד / פלאש 90)

אין מה לראות פה, נא להתקדם. היה זה רק עוד טקס היטהרות זב דם ברצועת עזה, פולחן עונתי של התפרצות אלימה, יזומה ומתקרבנת, תוך מלמול המנטרות הקדושות בדבר ביטחון, והתגייסות אוניברסלית לרוחב השולחן הפוליטי.

אין סיבה לזכור שהתקיפה הראשונה מהאוויר, לפני שבועיים, הרגה שלושה גברים פלסטינים שהוצגו כבכירים בג'יהאד האסלאמי, שמתו על ילדיהם ונשותיהם ושכניהם – נזק אגבי, חייהם של 10 ילדים, נשים וגברים, בנוסף לנזקי גוף לאחרים, ולנזקי נפש לרבים יותר, במעגל שהתרחב עוד על פני הימים הבאים. כי הרי הסיפור התחיל שבוע קודם, במותו בבית הסוהר של ח'אדר עדנאן, שהרעיב את עצמו במחאה, ובתגובת הירי מעזה, שפצעה עובד זר. או שבעצם הכל החל מיד בסופו של סבב חילופי האש הקודם. במה לבחור כ"התחלה"? הרי מדובר בשיגרה רבת שנים, במעין תופעת טבע. אולי קשה לזכור שפרצי האלימות מובנים במדיניות של ממשלות ישראל.

כמו ילד שקוטף כנפיים של זבוב, משעין סנטר על כף יד ומתבונן בתוצאה, ישראל מתעללת מנטלית ופיזית בתושבי רצועת עזה מאז שנעלה את הדלת וזרקה את המפתח, באמצע העשור הראשון למאה ה-21. התפרצויות האלימות הן שיטה: הפצצה והגזר. האלימות היא רק מרכיב – קריטי אך לא בהכרח עיקרי – באסטרטגיה. חלק מהייאוש בעזה הוא הטראומה הקולקטיבית שם, לעומת השיכחה מחוץ לרצועה. עיתונאי סי.אן.אן למוד הקרבות בן ווידמן, כתב בשוך הסבב האחרון על תושב עזה שביתו נהרס: "בילאל נבחאן צודק. אנחנו באים, אנחנו מצלמים. אנחנו הולכים". אבל הפחד, המצוקה, הייאוש, לא שוככים בעזה כשהמטוסים לא מחרישים אוזניים, כשכבות המצלמות.

"פתאום נתקעתי, אשכנזי שמנמן בלי ערבית, עם 12 שחקנים ממחנה פליטים". אודי אלוני (צילום: באדיבות המצולם)

את המסע מסרינגר לניוארק, דרך מחנה הפליטים ג'נין, אדמות דיר יאסין ובית עלמין יפואי, ראוי לעשות בבית מלון תל אביבי מתהדר, שהיה קודם בניין משרדים של הוצאת ספרים ועוד קודם סתם בניין מגורים קופסתי. מסעות ותהליכים, פוליטיים ואמנותיים, מעניינים את אודי אלוני, שנחת כאן לעוד ביקור בעיר שהיתה טובה אליו והוא אליה, לכבוד מחווה לסרטיו במסגרת פסטיבל סולידריות, שהושקה אמש חגיגית.

היה בשנות השמונים של המאה הקודמת רגע בתולדות תל אביב, לא הרבה יותר מזה, שבו צעירים פלשו אליה עם חלומות גדוּלה במטרה לייסד תרבות מקומית. למשך אותו הרף תועד בעבוע כן של עשייה, שפגשה קהל סקרן ומעורב. גלריה בוגרשוב, מרתף ברחוב סתמי שעיקר מסחרו טפטים, היתה מוקד אמנותי-פוליטי, והיתה כולה פרויקט של אלוני. ויום אחד, הוא, אשתו אז, האמנית סיגל פרימור, ובתם הפעוטה (אז), יולי, היום אמנית אף היא, נסעו מפה.

הצטלבנו כשנחתו בניו יורק, לפני כמעט שלושה עשורים. ההיכרות שלנו קדמונית יותר, חברות שנצרבה בדרמה. בניו יורק נראתה ההחלטה לנסוע כמו מנוסה. הבן הצעיר של שולמית אלוני מאשר. "סיגל ואני הרגשנו שאנחנו חייבים לברוח. לי יש תמיד את הצורך לברוח מהפריבילגיה. בזמנו להיות 'הבן של' לא הביא לי כסף אבל היה אריסטוקרטיה סימבולית. בגלריה בוגרשוב, בכל דבר. הנוכחות מקלה על האפשרויות. לפעמים אני חושב שהצטרפתי ל-BDS רק בשביל להשתחרר מהפריבילגיות (צוחק). זה די הצליח.

"סיגל אמנית מדהימה וחשבתי שמגיע לה קהל יותר גדול. ולי אולי היה צורך להוכיח שאני יכול לבד. גם כשהעברתי לאריאלה אזולאי את הגלריה, לא שמרתי לעצמי שום זכויות. קודם לכן היה נורא אינטנסיבי. אם פינה באוש מגיעה לארץ, ברור שיהיה גם אירוע אצלנו, אם