רחל שור ויובל אברהם, במאי הסרט "נז"א", מול הצלמים בדרך להקרנת הבכורה בפסטיבל הסרטים הבינלאומי של ונציה, 10 בספטמבר 2026 (צילום: לוקה קרלינו, אי.פי)

אתמול אחר הצהריים (יום חמישי), שעות ספורות לפני הקרנת הבכורה הפומבית של הסרט התיעודי "נז"א", בעודי מתחבא מהגשם שנחת פתאום על פסטיבל ונציה, פגשתי עיתונאי איטלקי שאני מכיר, איש שמאל מובהק. הוא ראה באותו בוקר את "נז"א" בהקרנה מוקדמת, יחד עם כמה מאות עיתונאים.

אף על פי שהסרט טוב, הוא אמר לי, לא היו הרבה מחיאות כפיים. ההסבר שלו היה שאנחנו, העיתונאים באיטליה, כבר יודעים שהצבא הישראלי החריב את עזה, הרג אלפי משפחות שלמות, הרעיב אותה. נכון שהסרט הזה זורק מבט על מנגנוני ההרג מבפנים, אבל יכול להיות שעיתונאים זרים אינם מוצאים בו חידוש. אולי ישראלים יבינו את החידוש שבו. העיתונאים האיטלקים מרגישים שכבר ראו הכול על עזה, וחוץ מזה, עזה ירדה מסדר היום. בשנה האחרונה הוא הציע לעיתון שלו לכתוב על עזה, ושוב ושוב נדחה.

האמירה של אותו עיתונאי הדהדה את מה שחשתי במסיבת העיתונאים עם יובל אברהם ורחל שור, שני יוצרי הסרט, שנערכה שעתיים קודם לכן. בתור מי שראה גרסה ראשונה של הסרט הזה לפני חודשים רבים ונשאר מכווץ מול העוצמה שלו, ומצא את עצמו מתכווץ בכל פעם מחדש בשלוש-ארבע הפעמים הנוספות שראיתי גרסאות עריכה מתקדמות שלו מאז, הייתי מעט מופתע, אולי אפילו קצת מאוכזב, מהאווירה הרגועה בחדר.

עיתונאים שאלו שאלות, יובל ורחלי (תרשו לי לכנות אותם בשמות פרטיים, בכל זאת חברים) ענו, גם המפיקים ענו, אבל

אלמלא האילוצים הקואליציוניים שלו, ייתכן שנתניהו היה מחפש מוצא מהמלחמה בשלב מוקדם בהרבה (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

ב-16 בנובמבר 2023 פרסם ערוץ 12 את סקר המנדטים הראשון שערך אחרי טבח 7 באוקטובר. שלא במפתיע, התוצאות היו קטסטרופליות מבחינת נתניהו. הליכוד קיבל באותו סקר 17 מנדטים, קרוב לתוצאה הנמוכה ביותר שלו אי-פעם, והקואליציה צנחה ל-45 מנדטים, כמעט 20 מנדטים פחות ממספר המנדטים שקיבלה בבחירות שנערכו רק שנה קודם לכן. באותו סקר קיבלו העבודה ובל"ד יחד כ-3%, אבל לא עברו את אחוז החסימה, כך שהמפלה של קואליציית הימין על מלא היתה למעשה קשה עוד יותר, והדרך שלה לאובדן השלטון ולאבדון פוליטי נראתה סלולה.

>> "הניצחון המוחלט" מת. תחי מצדה

כעבור כשלוש שנים, לפי כמעט כל הסקרים כיום, הקואליציה של נתניהו עדיין רחוקה מרוב ונעה בין 49 מנדטים ל-54 בסקרים היותר אופטימיים. ובכל זאת, יחסית למצב שבו היתה מיד אחרי 7 באוקטובר, קואליציית הימין עדיין לגמרי במשחק, וניצחון שלה רחוק מלהיות בלתי אפשרי. איש אינו יכול להתחייב שהסקרים של שלמה פילבר וערוץ 14 שוגים לחלוטין. ובכל מקרה, הקואליציה צלחה כמעט את כל האתגרים הפרלמנטריים, העבירה תקציבים ושלל חוקים שהיו חשובים לה, ואפילו צמחה. הודות להצטרפותו של גדעון סער, היא מונה היום 68 מנדטים, לעומת 64 ביום הקמתה.

ליציבותה ולהתאוששותה של הממשלה אחרי מה שללא ספק היה אחד המחדלים הגרועים בתולדות המדינה, אם לא הגרוע שבהם – הפעם הראשונה מאז 1948 שבה כוח צבאי זר, ועוד כוח פלסטיני לא סדיר, כבש שטחים בתוך מדינת ישראל הריבונית – יכולים להיות כמה הסברים. אני מבקש להצביע על מה שנראה בעיניי ההסבר המרכזי: העובדה שהממשלה הפכה את המלחמה למצב מתמיד, בלי אפילו לשאוף לנקודת סיום,

רשימה יותר דמוקרטית מבעבר, וגם יותר דתית-מסורתית. יו"ר הדמוקרטים, יאיר גולן, והשמיניה הראשונה שנבחרה בפריימריז של המפלגה, ב-21 ביולי 2026 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)

בתקשורת תיארו את הרשימה שנבחרה בפריימריז בדמוקרטים כרשימה "קפלניסטית". הביטוי הזה אינו תמים, אבל במקרה הזה הוא משקף את המציאות. שניים מעשרת המועמדים הראשונים, עמרי רונן ומשה רדמן-אבוטבול, נולדו פוליטית מתוך המחאה. כך גם מורן רז-קצנשטיין ונאוה רוזוליו, שהגיעו למקומות ה-12 וה-16 בהתאמה.

גם מועמדים שהחלו את פעילותם הפוליטית לפני המחאה – כמו נעמה לזימי, גלעד קריב, גבי לסקי, יאיא פינק, אבי דבוש ואחרים – קיבלו רוח גבית הודות לנוכחותם הבולטת בה. בולטוּת במחאה אומנם לא היתה תעודת ביטוח להצלחה: ערן עציון, שנאם כמעט מדי מוצאי שבת במחאות בכל רחבי הארץ, הגיע רק למקום ה-20, אבל ברור שהקשר הדוק.

ההצלחה הזו מובנת, משום שברור למדי שעצם ההתפקדות ההמונית לדמוקרטים – 112 אלף מתפקדים, לעומת 34 אלף למפלגת העבודה ב-2022 ועוד 15 אלף מתפקדים למרצ – היא תוצאה של המחאה. לפי נתוני המפלגה, 93 אלף מקרב המתפקדים, 83%, באו ממחוזות תל אביב והמרכז, הלב הפועם של המחאה. כלומר, לא רק הנבחרים באו מהמחאה, אלא גם הבוחרים.

אינני מתעלם מהביקורת על תנועת המחאה, מבלפור דרך קפלן ועד כיכר החטופים ובגין. היא אכן התעלמה כמעט לחלוטין מהכיבוש (אני אומר כמעט כי לגוש נגד הכיבוש היתה נוכחות לא מבוטלת בהפגנות), והזרם המרכזי בה היה שבוי בתפיסה של "יהודית ודמוקרטית", כלומר הדמוקרטיה שאנשיו דיברו בשמה לא כללה את האזרחים הפלסטינים בישראל, אם כי גם כאן היו יוצאים מהכלל. חלקים נרחבים במחאה, לא כולם, שאפו לחזור לסדר הישן

"אצל הסטודנטים היהודים, לא כולם, מורגשת שאיפה למצוא עבודה בשב"כ, ללכת למערכת הביטחון". דוכן של שב"כ ביריד תעסוקה באוניברסיטת תל אביב, ב-2023 (צילום: ניסי פלאי)

הנהלת אוניברסיטת תל אביב התנצלה אתמול בפני חברי הסגל הבכיר על כך שהזמינה את ד"ר דני גולד, תא"ל במילואים וראש המנהל למחקר ופיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית במשרד הביטחון (מפא"ת), לשאת הרצאה במסגרת הטקס להענקת תוארי דוקטור שנערך באוניברסיטה ביום חמישי שעבר.

"ד"ר גולד הוא אדם רב זכויות", נכתב במייל ששלחו נשיא האוניברסיטה פרופ' אריאל פורת והרקטורית פרופ' נגה קרונפלד-שור, אולם הזמנתו "היתה טעות שכן ההרצאה – שעסקה בנושאי צבא וביטחון וכללה מצגות של שיגורי טילים בהגנה ובהתקפה – לא התאימה למעמד ולחלק מן הקהל (ביניהם ילדים, משפחות שכולות, וחיילים שחוו חוויות קשות) וגרמה לרבים עוגמת נפש".

לאחר שהביעו צער על המקרה, התנצלו "מעומק הלב בפני אלו שנפגעו" והבטיחו שמקרה כזה לא יישנה, פנו שני ראשי האוניברסיטה למתקפה על חברי הסגל שהפיצו עצומה במחאה על הזמנתו של גולד. מנסחי העצומה, כתבו פורת וקרונפלד-שור, העלו "האשמה חמורה, על פיה עברה האוניברסיטה בשנים האחרונות תהליך של מיליטריזציה. לא רק שזהו שקר וכזב, עלילה ממש, אלא שזו האשמה מזיקה במיוחד: גורמים שונים בעולם אשר מחרימים את האקדמיה הישראלית מנסים להציג אותה כסוכנות של הצבא".

אולם תחקיר "שיחה מקומית" מטיל ספק שבכך שמדובר ב"שקר וכזב", שכן זמן לא רב קודם לכן פנה מרכז הקריירה באוניברסיטת תל אביב לסטודנטים בחוגים להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה ולימודי הערבית והאסלאם והזמין אותם למפגש "בנושא קריירה" עם נציג שב"כ, שאמור היה להסביר להם על "החשיבות של ידע בשפה הערבית והיכרות עם העולם הערבי והאסלאמי בעשייה מקצועית משמעותית" במסגרת הארגון.

הפנייה הישירה הזו לסטודנטים לנצל את הידע שהם רוכשים על המזרח התיכון והתרבות הערבית