מלחמת התשה, שבה איראן יורה מדי יום כמה טילים על ישראל, כמו בימים האחרונים, נראית כמו אפשרות סבירה. ישראלים תופסים מחסה מפני מתקפה איראנית בתחנת רכבת בתל אביב, ב-17 ביוני 2025 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)

ללכת לטהראן כדי לשכפל את עזה, ללכת לטהראן כדי לשכוח את עזה. אם צריך לתמצת את ההיגיון שעומד מאחורי ההתקפה הפתאומית על איראן – פתאומית לא משום שעימות בין ישראל לאיראן לא היה צפוי, אלא משום שההתקפה לא באה כתגובה למעשה איראני כלשהו, אלא עמדה בפני עצמה – ניתן לצמצם אותו לשני הרעיונות האלה, שלכאורה סותרים זה את זה: מצד אחד, לשכפל את האסטרטגיה שישראל פיתחה מאז 7 באוקטובר, שלפיה השימוש בכוח הוא האופן היחיד שבו ישראל מתייחסת לסביבתה; ומצד שני, להשכיח את כישלון האסטרטגיה הזו עצמה, שאחרי 20 חודשים של מלחמה לא הצליחה להביא לסיום המלחמה בעזה ולהשגת המטרות הישראליות, המוצהרות והלא-מוצהרות.

>> לא חמאס ולא איראן. מה שגומר אותנו הוא פנטזיית החסינות

ימים ספורים אחרי השלמת עסקת החטופים הראשונה, באמצע דצמבר 2023, בלי שרבים שמו לב, התווה בנימין נתניהו אסטרטגיה ישראלית חדשה. "עזה לא תהיה לא 'חמאסטאן' ולא 'פתחסטאן'", אמר נתניהו, ובכך לא רק הציב מטרת מלחמה חדשה שלא היתה כלולה במטרות המלחמה המקוריות – מניעת חזרת הרשות הפלסטינית לעזה – אלא גם שלל למעשה אפשרות ששלטון חמאס בעזה יסתיים באמצעות הסכם מדיני כלשהו. הזרעים להתמשכות המלחמה עד היום, 18 חודשים מאוחר יותר, נזרעו באותו הצהרה כמעט נשכחת של ראש הממשלה.

השימוש בכוח צבאי ככלי לכפות את האינטרסים שלה הוא כמעט ברירת מחדל באסטרטגיה של ישראל מרגע לידתה. אבל לצד הבוז לכללים ולחוקים בינלאומיים, הכלול במורשת שהותיר אחריו דוד בן גוריון

לגולן היתה סיבה סבירה לחשוב שאם יחזור ויטען שישראל מבצעת פשעי מלחמה בעזה, הוא לא יוזמן לשם שוב. יאיר גולן ב"פגוש את העיתונות"

פער לכאורה בלתי מוסבר עומד בין הדברים שאמר יאיר גולן בכאן ב' בתחילת השבוע שעבר, לפיהם "מדינה שפויה לא מנהלת לחימה נגד אזרחים, לא הורגת תינוקות כתחביב ולא שמה לעצמה מטרה של גירוש אוכלוסייה", ובין האמירה שלו ב"פגוש את העיתונות" בסוף השבוע ולפיהם "ישראל לא ביצעה פשעי מלחמה בעזה".

>> טוב שיאיר גולן בא, אבל האם הוא פה כדי להישאר?

הרי גם אם נמחק את המלה "תחביב" מהדברים הראשונים של גולן, ברור שלחימה נגד אזרחים, הרג תינוקות וגירוש אוכלוסייה הם פשעי מלחמה, ולפיכך לא ברור כיצד גולן מתעלם מהם ימים ספורים אחרי שדיבר נגדם בלהט. לא מדובר, כמובן, בדיון תיאורטי. יום לאחר שגולן התראיין ב"פגוש את העיתונות", הפצצה של הצבא הרגה תשעה מעשרת ילדיה של אלאא אל-נג'אר מח'אן יונס. דובר צה"ל עצמו לא חלק על העובדה שהם נהרגו בביתם, אבל לכאורה הטיל עליהם את האחריות למותם, שכן ציין שהם שהו ב"אזור לחימה מסוכן שצה"ל פינה מאזרחים", או במילים אחרות – גירש אותם. לקורבנות פשעי המלחמה האלה יש שמות ופנים.

ההסבר הקל לתפנית הזו מצוי בסקרים, בחישוב האלקטורלי. לפי סקר מעריב, מפלגת הדמוקרטים של יאיר גולן ירדה מ-16 ל-12 מנדטים לאחר סערת ה"תחביב". אבל לא בטוח שזה הסבר מספיק. בסקר אחר (שפורסם באולפן שישי בערוץ 12 אחרי שהראיון עם גולן כבר הוקלט), 5% מהנסקרים אומנם אמרו שהחליטו לא להצביע לגולן בעקבות הדברים שאמר, אך 7% אמרו בדיוק ההפך, כלומר שהחליטו להצביע לו בעקבות הדברים שאמר. ובאופן כללי, גולן נהנה מכך שבחודשים האחרונים הוא מצטייר כמנהיג היחיד באופוזיציה שנאבק ראש בראש בנתניהו. הוא בוודאי הפך למנהיג הפוליטי הכי בולט במחאה נגד הממשלה. העימות האחרון עשוי רק

"הרעיון היה להרוס את הכול. פשוט ליצור רצועות של הרס". חיילים בבית לאהיא, צפון רצועת עזה, 28 בנובמבר 2024 (צילום: אורן כהן / פלאש90)

"אבטחתי 4–5 בולדוזרים. ביומיים שאבטחתי אותם, הם (הבולדוזרים) הרסו 60 בתים ביום. בית של קומה או שתיים, הם מורידים תוך שעה. בית של 3–4 קומות לוקח קצת יותר. המשימה הרשמית היתה לפתוח ציר לוגיסטי לתמרון, אבל בפועל, בולדוזרים פשוט הורסים בתים. החלק הדרומי-מזרחי של רפיח הרוס לחלוטין. האופק שטוח. אין עיר".

העדות של י', שחזר משירות מילואים ברפיח בתחילת אפריל, משתלבת עם עדויות של כעשרה חיילים ששירתו בתקופות שונות במהלך המלחמה הנוכחית ברצועת עזה ובדרום לבנון ודיברו עם "שיחה מקומית", עם סרטונים שפרסמו חיילים אחרים, עם אמירות לציטוט ושלא לציטוט של קצינים בכירים, בהווה או בעבר, עם ניתוח של צילומי לוויין ועם דוחות של ארגונים בינלאומיים. הם מציירים יחד תמונה ברורה: הרס שיטתי של בנייני מגורים, מבני ציבור וגם שטחים חקלאיים הפך לחלק מהותי משיטת הפעולה של הצבא, ובמקרים רבים למטרה בפני עצמה, למשימה העיקרית.

חלק מההרס העצום ברצועת עזה הוא תוצאה מהפצצות מהאוויר, מקרבות בשטח וגם ממטענים שהטמינו אנשי חמאס או ג'יהאד אסלאמי בתוך מבנים. אולם אף שקשה להגיע לנתונים מדויקים, ברור שרוב ההרס הוא תוצאה של פעולה יזומה, מתוכננת, המבוצעת באמצעות בולדוזרים או חומרי נפץ. בצבא מצדיקים את ההרס הזה בנימוקים שונים: הרס של "מבנים מופללים", כלומר כאלה שיש מידע שפועלים בהם אנשי חמאס או יש בהן תשתיות של חמאס, הרס של מבנים היכולים לשמש איום על הכוחות, או הרס לצורך יצירת מה שנקרא "אזורי חיץ".

המטרה של ישראל עכשיו היא כיבוש וגירוש, ושום דבר שיעשו הפלסטינים לא יעלה ולא יוריד. שוק בין הריסות ח'אן יונס (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

יש ישראלים, והם רבים מאוד מאוד, שמעדיפים פשוט להתעלם ממה שקורה בעזה, או לראות במה שמתחולל שם עניין משני למאבקים בתוך ישראל. ואם תמונות הזוועה היוצאות מעזה כבר מוצאות את דרכן לערוצי הטלוויזיה, הם חוששים מ"הנזק ההסברתי" שהן עלולות לגרום לישראל.

יש ישראלים – הם אינם רבים מאוד, אבל נראה שמספרם גדל בשבועות האחרונים – שמרגישים בושה עמוקה מלווה בחוסר אונים מול תמונות של גופות ילדים בשקים לבנים, של תינוקות גוועים מרעב בבתי חולים, של תורים אינסופיים למים וללחם, של הרס מוחלט של מרחב אנושי.

יש לא מעט ישראלים – ברשתות החברתיות לפחות הם מאוד מורגשים, וברעננה ראו את נחת זרועם בערב יום הזיכרון – שחוגגים את המראות האלה ורוצים לראות עוד; עוד מוות, עוד הרעבה ועוד הרס. לתפיסתם, אין חפים מפשע בעזה, ושום דבר פחות מהשמדה מוחלטת לא יפצה על פשע 7 באוקטובר.

ויש ישראלים שאינם מכחישים את הזוועות בעזה. המראות נוראים, ילדים מתים זה מחריד, הם אומרים, אבל לפלסטינים בעזה יש דרך פשוטה לעצור את המראות האלה: ללחוץ על חמאס להחזיר מיד וללא תנאי את כל החטופים, לוותר על השלטון שלו בעזה ועל כלי הנשק שלו, ואולי גם להסכים שהנהגתו תצא מהרצועה לחו"ל. כל עוד זה לא קורה, גורסת הגישה הזו, הרג הילדים בעזה הוא כואב, אפילו קורע לב, אבל בלתי נמנע. אמירות דומות נשמעות בקרב תומכי ישראל בחו"ל.

אבל בנקודה הזו, ראוי לשאול: בואו נניח שחמאס אכן מרים דגל לבן מחר בבוקר, משחרר את