"הרעיון היה להרוס את הכול. פשוט ליצור רצועות של הרס". חיילים בבית לאהיא, צפון רצועת עזה, 28 בנובמבר 2024 (צילום: אורן כהן / פלאש90)

"אבטחתי 4–5 בולדוזרים. ביומיים שאבטחתי אותם, הם (הבולדוזרים) הרסו 60 בתים ביום. בית של קומה או שתיים, הם מורידים תוך שעה. בית של 3–4 קומות לוקח קצת יותר. המשימה הרשמית היתה לפתוח ציר לוגיסטי לתמרון, אבל בפועל, בולדוזרים פשוט הורסים בתים. החלק הדרומי-מזרחי של רפיח הרוס לחלוטין. האופק שטוח. אין עיר".

העדות של י', שחזר משירות מילואים ברפיח בתחילת אפריל, משתלבת עם עדויות של כעשרה חיילים ששירתו בתקופות שונות במהלך המלחמה הנוכחית ברצועת עזה ובדרום לבנון ודיברו עם "שיחה מקומית", עם סרטונים שפרסמו חיילים אחרים, עם אמירות לציטוט ושלא לציטוט של קצינים בכירים, בהווה או בעבר, עם ניתוח של צילומי לוויין ועם דוחות של ארגונים בינלאומיים. הם מציירים יחד תמונה ברורה: הרס שיטתי של בנייני מגורים, מבני ציבור וגם שטחים חקלאיים הפך לחלק מהותי משיטת הפעולה של הצבא, ובמקרים רבים למטרה בפני עצמה, למשימה העיקרית.

חלק מההרס העצום ברצועת עזה הוא תוצאה מהפצצות מהאוויר, מקרבות בשטח וגם ממטענים שהטמינו אנשי חמאס או ג'יהאד אסלאמי בתוך מבנים. אולם אף שקשה להגיע לנתונים מדויקים, ברור שרוב ההרס הוא תוצאה של פעולה יזומה, מתוכננת, המבוצעת באמצעות בולדוזרים או חומרי נפץ. בצבא מצדיקים את ההרס הזה בנימוקים שונים: הרס של "מבנים מופללים", כלומר כאלה שיש מידע שפועלים בהם אנשי חמאס או יש בהן תשתיות של חמאס, הרס של מבנים היכולים לשמש איום על הכוחות, או הרס לצורך יצירת מה שנקרא "אזורי חיץ".

המטרה של ישראל עכשיו היא כיבוש וגירוש, ושום דבר שיעשו הפלסטינים לא יעלה ולא יוריד. שוק בין הריסות ח'אן יונס (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

יש ישראלים, והם רבים מאוד מאוד, שמעדיפים פשוט להתעלם ממה שקורה בעזה, או לראות במה שמתחולל שם עניין משני למאבקים בתוך ישראל. ואם תמונות הזוועה היוצאות מעזה כבר מוצאות את דרכן לערוצי הטלוויזיה, הם חוששים מ"הנזק ההסברתי" שהן עלולות לגרום לישראל.

יש ישראלים – הם אינם רבים מאוד, אבל נראה שמספרם גדל בשבועות האחרונים – שמרגישים בושה עמוקה מלווה בחוסר אונים מול תמונות של גופות ילדים בשקים לבנים, של תינוקות גוועים מרעב בבתי חולים, של תורים אינסופיים למים וללחם, של הרס מוחלט של מרחב אנושי.

יש לא מעט ישראלים – ברשתות החברתיות לפחות הם מאוד מורגשים, וברעננה ראו את נחת זרועם בערב יום הזיכרון – שחוגגים את המראות האלה ורוצים לראות עוד; עוד מוות, עוד הרעבה ועוד הרס. לתפיסתם, אין חפים מפשע בעזה, ושום דבר פחות מהשמדה מוחלטת לא יפצה על פשע 7 באוקטובר.

ויש ישראלים שאינם מכחישים את הזוועות בעזה. המראות נוראים, ילדים מתים זה מחריד, הם אומרים, אבל לפלסטינים בעזה יש דרך פשוטה לעצור את המראות האלה: ללחוץ על חמאס להחזיר מיד וללא תנאי את כל החטופים, לוותר על השלטון שלו בעזה ועל כלי הנשק שלו, ואולי גם להסכים שהנהגתו תצא מהרצועה לחו"ל. כל עוד זה לא קורה, גורסת הגישה הזו, הרג הילדים בעזה הוא כואב, אפילו קורע לב, אבל בלתי נמנע. אמירות דומות נשמעות בקרב תומכי ישראל בחו"ל.

אבל בנקודה הזו, ראוי לשאול: בואו נניח שחמאס אכן מרים דגל לבן מחר בבוקר, משחרר את

"גם אם אני על הטיטניק, ‫ אני לא מכירה דרך יותר טובה להיאבק". תמי יקירה (צילום: גלעד קוולרצ'יק)

כשבנימין נתניהו נבחר בפעם הראשונה לראשות הממשלה ב-1996, שאלת ההסדר עם הפלסטינים עמדה בראש סדר היום הישראלי. 49.5% מהציבור הצביעו בעד פתרון הסכסוך באמצעות פשרה עם הפלסטינים, כפי שהציע שמעון פרס (באופן עמום, אבל זה עניין אחר), 50.5% הצביעו בעד "השלום הבטוח" שהציע נתניהו, אבל לא היה מנהיג פוליטי בעל משקל שטען שהנושא הזה שולי. זו היתה השאלה שהגדירה את השיח הפוליטי בישראל.

בזמן שחמאס יצא למתקפה הרצחנית שלו ב-7 באוקטובר 2023, שאלת ההסדר עם הפלסטינים כבר הועלמה מסדר היום הפוליטי והתקשורתי, הוצגה כ"רסיס בישבן", כפי שאמר ראש הממשלה לשעבר, ואולי גם לעתיד, נפתלי בנט. זה גם מה שהגדיר את השיח הפוליטי אחרי 7 באוקטובר. השאלה היחידה על סדר היום של המיינסטרים הישראלי היתה כמה עמוקה ורחבה צריכה להיות הנקמה, ולא אם הדרך למנוע אלימות היא באמצעות סיום הכיבוש והדיכוי ומציאת פתרון צודק ויציב לסכסוך.

>> ועידת השלום: בזמן ג'נוסייד, אסור לשמאל לברוח לאזורי הנוחות

מלבד השמאל הרדיקלי, היחידים ש"הותר" להם לבטא את הקול הזה היו בעיקר ישראלים שהיו קורבנות של מתקפת חמאס. בולט שבהם היה מעוז ינון, ששני הוריו נרצחו במושב נתיב העשרה, שעוד בימי האבל על הוריו אמר בראיון ל-BBC שיותר ממה שהוא בוכה על הוריו, הוא בוכה על ההרוגים הבאים. השותפות שלו עם עזיז אבו סארה, ירושלמי שאחיו מת לאחר שעונה בכלא הישראלי, היתה אחד המנועים מאחורי כנס שלום שארגנה קבוצה של ארגונים תחת השם "הגיע הזמן" ביולי 2024 בהיכל מנורה בתל אביב, בהשתתפות אלפי אנשים.

את ההתארגנות הזו, הכוללת היום 60 ארגונים, מרכזת תמי יקירה, שריכזה בעבר את תנועת "נשים עושות שלום" והיתה

הגדוד "תיקן" את הדיווח בנוגע לאורות של האמבולנסים, אבל הדיווח לא הגיע הלאה. חילוץ האמבולנסים בתל אל סולטן, 30 במרץ 2025 (צילום: OCHA)

ביום ראשון השבוע, כמעט חודש בדיוק אחרי שחיילים ירו למוות ב-15 עובדי סיוע פלסטינים בשכונת תל אל-סולטאן ברפיח, שנסעו בארבעה אמבולנסים, רכב כיבוי אש ורכב של אונר"א, וקצת יותר משבועיים אחרי שסרטון שפרסם ה"ניו יורק טיימס" גילה מעל לכל ספק כי הגרסה שהצבא התעקש עליה במשך עשרה ימים ולפיה האמבולנסים והכבאית נסעו ללא אורות נסיעה וללא אורות חירום (צ'קלקה) היתה שקרית לחלוטין – פרסם דובר צה"ל את המסקנות של מנגנון התחקור המטכ"לי בראשותו של אלוף (במיל') יואב הר-אבן, שהוצגו לרמטכ"ל אייל זמיר.

>> כשהשקר של דובר צה"ל מהבהב כמו צ'קלקה בחשיכה בפאתי רפיח

הודעת דובר צה"ל, כצפוי, אפשר לומר, מנוסחת בלשון עמומה מאוד. כך, לדוגמה, המילים "שקר" או "אי אמירת אמת" לא מופיעות בה ביחס לדיווח הראשוני שבו נאמר כי רכבי החילוץ הפלסטיניים לא הפעילו אורות חירום. את מקומן תופס הניסוח "כשל באי דיווח מלא של האירוע". העובדה שחיילים ירו מטווח קצר מאוד – 20 מטר לפי מקור בצבא – בארבעה אמבולנסים ובכבאית עם אורות מהבהבים, לכאורה בלי שזיהו שמדובר ברכבי הצלה, מתוארת כ"הבנה מבצעית שגויה".

לפני כשבועיים פרסמנו כאן כתבה על שינויי הגרסאות של דובר צה"ל בפרשה, עם הכותרת "כשהשקר של דובר צה"ל מהבהב כמו צ'קלקה בחשיכה בפאתי רפיח". מסקנות התחקיר שפורסם לא מכבות את הצ'קלקה הזו. אם כבר, השקרים – או לכל הפחות כיסוי האמת והשפה העמומה – ממשיכים להבהב.