נתניהו לא ייתן לחטופים לחטוף לו את הניצחון
בתקשורת לועגים לנתניהו כשהוא אומר שישראל "כפסע מניצחון". אבל המלחמה ללא קץ בעזה היא מצוינת בעיניו, ועסקה רק תהרוס
כבר כמה שבועות, במיוחד מאז שהצבא הישראלי הודיע בתחילת השבוע שעבר באופן מפתיע למדי שהוא יצא מח'אן יונס ומשאיר ברצועת עזה חטיבה אחת בלבד, האמירה שישראל הפסידה במלחמה הולכת וקונה לה תפיסה בשיח הישראלי.
"הפסדנו. זה המצב. הפסדנו את המלחמה, זו המסקנה הברורה של כל אזרח בישראל", כתב בסוף השבוע ב"הארץ" חיים לוינסון, שבתחילת המלחמה דווקא חשב ש"הרבה אנשים בעזה צריכים למות היום ומחר כדי שפחות ימותו בהמשך". הכותרת של הפודקסט של "מקור ראשון" מסוף השבוע האחרון תוהה "אם הפסדנו במלחמה או שעדיין לא מספיק ניצחנו", ותומכי תזת הניצחון שם לא חולקים על כך שתחושת ההפסד רווחת בציבור. הם רק טוענים, לא בשכנוע עמוק מדי, שהיא לא ממש מוצדקת.
הסיבות לתחושת הכישלון במלחמה ברורות. הצבא יצא מרוב הרצועה בלי שהשיג אף לא אחת משתי המטרות המוצהרות של המלחמה: "מיטוט החמאס" ככוח צבאי ופוליטי וחיסול ההנהגה שלו, ושחרור החטופים. אחרי יותר משישה חודשים של מלחמה, ברור לכולם שגם אם חמאס נפגע קשה, הוא ממשיך להתקיים צבאית, ואזרחית הוא למעשה מנהל את חיי הפלסטינים ברצועה, בוודאי בשטחים שישראל יצאה מהם.
לגבי החטופים, שום ספין של "רק כוח צבאי ישחרר את החטופים" לא יכול להסתיר את העובדה שבמשך יותר מ-190 יום של לחימה, הצבא הצליח לשחרר שלושה חטופים חיים. ההערכה היא שעשרות חטופים מתו בשבי, וייתכן, כפי שצוטט ב"עובדה" מקור שהשתתף בשיחות לעסקה, שמקום קבורתם של חלק מהחטופים לא ייוודע לעולם.
ההצלחה "חסרת התקדים" ליירט
איך הפכה הפסקת האש לאויבת העם?
אף שהציבור הישראלי מבין שפלישה לרפיח לא תביא ל"ניצחון המוחלט" ועלולה לפגוע קשות ביחסים עם ארה"ב, הוא מאוחד סביב ההתנגדות להפסקת האש. אולי מפני שזו תאלץ אותו להפנים שאין מנוס מהכרה בקיומו של העם האחר ובזכויותיו
ההחלטה של ראש הממשלה בנימין נתניהו לבטל את ביקור המשלחת הישראלית, שהיתה אמורה לצאת לוושינגטון לדון בפלישה הישראלית לרפיח, התקבלה בביקורת קשה בקרב עיתונאים ופוליטיקאים במה שמכונה "המחנה הליברלי". "במקום לתקוף ברפיח, נתניהו בחר לתקוף את וושינגטון", כתב הפרשן הבכיר של "הארץ", יוסי ורטר, ואילו בני גנץ, המנהיג הבלתי מוכתר של המחנה, מתח ביקורת על כך שנתניהו ביטל את הביקור וטען שנתניהו עצמו היה צריך לצאת בראש המשלחת לארה"ב.
בקרב מבקריו של נתניהו היה קונצנזוס שהוא מעמיד בסכנה את הנכס הכי חשוב לישראל – הברית שלה עם ארה"ב. אבל הקונצנזוס הזה במחנה הליברלי לא אתגר את הקונצנזוס הכמעט מוחלט בישראל, הנע מאיתמר בן גביר עד בני גנץ ועד כמעט בכלל, לפיו עצם הרעיון של הפסקת אש הוא אנטי-ישראלי, כמעט אנטישמי.
הקונצנזוס הישראלי סביב ההתנגדות להפסקת אש כה רחב, עד שהתקבל כמובן מאליו. זו הרי מהותו של כל קונצנזוס: הוא שולל את האפשרות, או אפילו את הצורך, בדיון על שאלות מסוימות, שכן התשובות עליהן לכאורה ברורות ומוסכמות על כולם. לכן בדיווח של גל"צ על החלטת מועצת הביטחון, אפשר היה לומר ש"כולנו מרגישים אכזבה וכעס על ההחלטה של מועצת הביטחון ומתפללים לשובם של 134 החטופים". ביחד ננצח, ביחד נתנגד להפסקת אש.
המלחמה היא המטרהההתנגדות הנרחבת להפסקת אש מבטאת הסכמה רחבה נוספת, אולי קצת יותר נסתרת, והיא שישראל צריכה להמשיך את המלחמה בעזה ללא קץ נראה לעין, שעצם המשך המלחמה הוא המטרה. "המלחמה אסור לה לעצור… המלחמה חייבת להימשך", אמר אתמול (שני) השר חילי טרופר מ"המחנה
המטרה של ישראל היא להשאיר את הכאוס על כנו בעזה
רגע אחרי שמשאיות סיוע עברו באופן מסודר לצפון הרצועה, ישראל התנקשה באחראים למעבר המסודר הזה. כנראה שהכאוס בעזה משרת את המטרה של נתניהו למלחמה אין סופית
ביום ראשון אחר הצהריים, עיתונאי שאני מכיר וחי בעזה שלח לי הודעה בווטאספ: "אנשים מקבלים קמח באופן בטוח אחרי שחלוקתו (של הקמח) אובטחה על ידי ועדות עממיות, משפחות ושירותי ביטחון". להודעה צירף תמונות מחויכות של ילדים ומבוגרים, שקי קמח על כתפיהם, ושל תורים שנראים מסודרים יחסית. "זה נותן תקווה שהסיוע יגיע לאנשים באופן קצת יותר מסודר", הוא הוסיף.
הידיד העיתונאי התייחס לאירוע שתועד ב"אל-ג'זירה" לילה קודם, במוצאי שבת: 15 משאיות המובילות שקי קמח צולמו בכיכר אל-נבולסי בעזה, בדרכן לג'באליה וצפון הרצועה – אזורים שמשאיות סיוע לא הגיעו אליהם כבר חודשים ארוכים.
אלא שבמקום סצנות של כאוס ומוות של יותר מ-100 פלסטינים, שנצפו באותו מקום בדיוק שלושה שבועות קודם לכן כאשר חיילים ישראלים אבטחו את העברת המזון, הפעם הכל נראה תחת שליטה. איש לא התנפל על המשאיות, ומאבטחים שמרו על הסדר. ביום ראשון בערב, המחזה של מעבר משאיות סיוע בסדר יחסי חזר על עצמו. לאופטימיות של ידידי היה כנראה בסיס.
כתב "אל-ג'זירה" דיווח שמי שאחראי לאבטחת שיירת הסיוע היו נציגים של ועדות עממיות ושל "נכבדי השבטים", שם קוד לשבטים בדואים שברחו לעזה ב-1948 ושומרים עדיין על מבנה חברתי מסורתי.
העברת האחריות על חלוקת הסיוע ההומניטרי לידי "משפחות" מקומיות התחיל בכלל כרעיון ישראלי. בתחילת ינואר, מערכת הביטחון הציגה לקבינט תוכנית שלפיה "חמולות שמוכרות לשב"כ ולצה"ל ינהלו את הרצועה ויחלקו את הסיוע ההומניטרי". המהלך הזה תואר כדרך לעקוף את חמאס.
אבל במקום שישראל תחגוג את ההעברה המסודרת של הסיוע לצפון הרצועה ותציג אותה כהוכחה שהיא פועלת למניעת הרעב שם, שלשום (שלישי) בלילה דווח מעזה
הליברלים באים: הבחירות המקומיות הולידו יצור פוליטי חדש
ממצפה רמון ועד קרית אתא, מהרצליה ועד גדרה, רבות ממערכות הבחירות לרשויות תוארו כמאבק על הציר בין "מחנה ליברלי" ל"מחנה שמרני". לראשונה מזה עשרות שנים, ההתנגדות לימין נראית הרבה יותר מאורגנת
"הפסד ליברלי", כך תוארו ב-ynet תוצאות הסיבוב השני בבחירות המקומיות ברחובות, שבו ניצח שלשום (א') מתן דיל "השמרן" את מתחרהו ה"ליברל" זוהר בלום. הסיבוב השני בחיפה תואר ב"הארץ" כמאבק בין "המחנה הליברלי בעיר לזה השמרני", שבו בסופו של דבר ניצח ה"ליברל" יונה יהב את ה"שמרן" דוד עציוני. בפרדס חנה, נכתב ברוטרנט, "הגוש הליברלי הביס את ראשת העיר (מהעבודה) המכהנת, שנתמכה על ידי אנשי הליכוד וש"ס".
קשה עד בלתי אפשרי להסיק מסקנה אחת מכ-240 מערכות בחירות שנערכו בערים, מועצות מקומיות ומועצות אזוריות, יהודיות וערביות, עם רקע כלכלי, חברתי, גיאוגרפי ואתני שונים מאוד זו מזו. אבל מקבץ הכותרות המקרי הזה – ואפשר היה למצוא עוד עשרות דומות – משקף סיפור מרכזי בבחירות המקומיות האחרונות, על שני הסיבובים שלהן.
ממצפה רמון עד קרית אתא, מרמת גן עד אשדוד, מהרצליה עד גדרה, רבות ממערכות הבחירות המקומיות האחרונות תוארו כמאבק על הציר שבין "מחנה ליברלי" ל"מחנה שמרני".
השימוש המסיבי בתקשורת במושג "מחנה ליברלי" בהקשר של הבחירות המקומיות מטשטש את העובדה שמדובר למעשה בייצור פוליטי חדש, שהוא במידה רבה תולדה של המחאה נגד ההפיכה המשטרית, וגם של מחאת בלפור שבאה לפניה.
בהיסטוריה הפוליטית של ישראל היתה "מפלגה ליברלית", אבל היא ייצגה בעיקר התנגדות למשטר הכלכלי הריכוזי-סוציאליסטי של מפא"י, ולא במקרה היא התמזגה עם מפלגת "חירות", תחילה תחת השם גח"ל, גוש חירות ליברלים, ואחר כך כמח"ל. הלמד באותיות "מחל" עדיין מייצגת לכאורה את שרידי הליברליזם הכלכלי הזה.
"המחנה הליברלי" החדש הזה גם שונה ממפלגות המרכז שקמו