הצווים האלה מייצגים גדר בירוקרטית בלתי נראית. מבט מג'יוס אל עבר האזור שהוכרז כ"מקום היסטורי המכיל עתיקות"; במרכז התמונה, הגדר. ספטמבר 2026 (צילום: סאמי סואלמה)

כמה צווים שהודפסו על דפי נייר לבנים הוצמדו לאחרונה בעזרת נייר דבק שחור ועבה לקירות אבן באדמות החקלאיות של הכפר ג'יוס, שליד קלקיליה. על הצווים מתנוססים שמותיהם וחתימותיהם של קמ"ט ארכיאולוגיה במנהל האזרחי, בנימין הר אבן, ושל סגן ראש המנהל, הלל רוט. הצווים מכריזים כי אתר בשם "חורבת נופל", שמפה שלו נתלתה לצידם, "הינו מקום היסטורי המכיל עתיקות". לכאורה, מדובר במהלך שגרתי לשמירה על נכסי תרבות, אבל עבור החקלאים של ג'יוס, המתכוננים לעונת מסיק הזיתים הקרבה, המשמעות ברורה: הצווים האלה מייצגים גדר בירוקרטית בלתי נראית, המוקמת על אדמותיהם ההיסטוריות בלי להציב בשטח אפילו בולדוזר אחד.

חורבת נופל אינה מקרה יחיד. ל"שיחה מקומית" ולעמותת "עמק שווה" הגיע מידע על לפחות 15 צווים דומים שנתלו בשבועות האחרונים במקומות שונים בגדה המערבית, בעיקר באזור קלקיליה, טולכרם וסלפית. חלק מהצווים "טריים", כלומר הוצאו במאי 2026, ואחרים ותיקים יותר, ובהם כאלה שנחתמו ב-2017. פעילים פלסטינים וישראלים רואים בתלייתם לאחרונה ניסיון נוסף להשתמש בארכיאולוגיה להרחבת השליטה הישראלית בשטחים הפלסטיניים.

הצו בחורבת נופל חל על 52 דונם, וצו נוסף בח'רבת אל-נשה הסמוכה, באדמות ג'יוס וכפר ג'מאל, חל על 106 דונם. צו אחר שנתלה באדמות הכפר קרוואת בני חסן שבמחוז סלפית חל על 148 דונם של "חורבת פרדוסי". הצו שנתלה ליד הכפר פונדוק חל על 620 דונם. הצו שחל על השטח הגדול ביותר, 988 דונם, נתלה בשטחים חקלאיים ממזרח לטולכרם. בסך הכול, 15 הצווים שהגיעו ל"שיחה מקומית" חלים על 2,169 דונם, אבל ייתכן מאוד שנתלו

ואולי תסכול הימין הוא תוצאה של כישלון "תוכנית ההכרעה" או "הניצחון המוחלט". פעילי ימין בדרך לגדר עם עזה במהלך ״צעדת האלפים״, 19 ביולי 2026 (צילום: אורן זיו)

בדיחה ששמעתי לפני שנים מספרת על חבורה של נאצים ותיקים שמוצאת את מחבואו של אדולף היטלר אי-שם בדרום אמריקה, מגיעה אליו ומפצירה בו לחזור להנהיג את גרמניה. "המצב קשה, פיהרר", הם אומרים לו, "גרמניה זקוקה לך". אך היטלר מסרב. "עשיתי את שלי, עכשיו אני רוצה לנוח", הוא אומר. הנאצים הוותיקים אינם מוותרים. "בלעדיך לא תהיה גרמניה", הם מתחננים. היטלר נעתר לבסוף. "אוקיי, אני חוזר", הוא אומר, "אבל No more mister nice guy".

No more mister nice guy הוא פחות או יותר מצע הבחירות של לפחות שלוש מפלגות ימין, ששוות יחד, לפי הסקרים, קרוב ל-20 מנדטים: עוצמה יהודית, הציונות הדתית וזהות, ועמך ישראל של עופר וינטר. זה חזק מאוד אצל מי שלא מיוצגים כיום בכנסת, וינטר ומשה פייגלין, אבל גם אצל מפלגות הימין שהן חלק מהממשלה הנוכחית.

לדוגמה, וינטר אומר כי "הרבה מאוד הישגים היו ויש במלחמה הזו. הכרעה אין. הגירה מרצון אין", ולכן "הגירה" היא הנושא הראשון במעלה אצלו. גם אחרי שחבר לציונות הדתית של בצלאל סמוטריץ', פייגלין ממשיך ללעוג ל"ניצחון המוחלט" שראש הממשלה בנימין נתניהו דיבר עליו, ואומר: "ניצחון אמיתי ברצועת עזה מחייב את כיבוש כל הרצועה, גירוש מוחלט של כל תושביה – נשים, ילדים, זקנים ולוחמים כאחד". הוא מציע גם לשטח כל כפר בגדה המערבית שיוצא ממנו פיגוע ולגרש את תושביו.

איתמר בן גביר דורש גם הוא תוכנית "הגירה מרצון"

רחל שור ויובל אברהם, במאי הסרט "נז"א", מול הצלמים בדרך להקרנת הבכורה בפסטיבל הסרטים הבינלאומי של ונציה, 10 בספטמבר 2026 (צילום: לוקה קרלינו, אי.פי)

אתמול אחר הצהריים (יום חמישי), שעות ספורות לפני הקרנת הבכורה הפומבית של הסרט התיעודי "נז"א", בעודי מתחבא מהגשם שנחת פתאום על פסטיבל ונציה, פגשתי עיתונאי איטלקי שאני מכיר, איש שמאל מובהק. הוא ראה באותו בוקר את "נז"א" בהקרנה מוקדמת, יחד עם כמה מאות עיתונאים.

אף על פי שהסרט טוב, הוא אמר לי, לא היו הרבה מחיאות כפיים. ההסבר שלו היה שאנחנו, העיתונאים באיטליה, כבר יודעים שהצבא הישראלי החריב את עזה, הרג אלפי משפחות שלמות, הרעיב אותה. נכון שהסרט הזה זורק מבט על מנגנוני ההרג מבפנים, אבל יכול להיות שעיתונאים זרים אינם מוצאים בו חידוש. אולי ישראלים יבינו את החידוש שבו. העיתונאים האיטלקים מרגישים שכבר ראו הכול על עזה, וחוץ מזה, עזה ירדה מסדר היום. בשנה האחרונה הוא הציע לעיתון שלו לכתוב על עזה, ושוב ושוב נדחה.

האמירה של אותו עיתונאי הדהדה את מה שחשתי במסיבת העיתונאים עם יובל אברהם ורחל שור, שני יוצרי הסרט, שנערכה שעתיים קודם לכן. בתור מי שראה גרסה ראשונה של הסרט הזה לפני חודשים רבים ונשאר מכווץ מול העוצמה שלו, ומצא את עצמו מתכווץ בכל פעם מחדש בשלוש-ארבע הפעמים הנוספות שראיתי גרסאות עריכה מתקדמות שלו מאז, הייתי מעט מופתע, אולי אפילו קצת מאוכזב, מהאווירה הרגועה בחדר.

עיתונאים שאלו שאלות, יובל ורחלי (תרשו לי לכנות אותם בשמות פרטיים, בכל זאת חברים) ענו, גם המפיקים ענו, אבל לא

אלמלא האילוצים הקואליציוניים שלו, ייתכן שנתניהו היה מחפש מוצא מהמלחמה בשלב מוקדם בהרבה (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

ב-16 בנובמבר 2023 פרסם ערוץ 12 את סקר המנדטים הראשון שערך אחרי טבח 7 באוקטובר. שלא במפתיע, התוצאות היו קטסטרופליות מבחינת נתניהו. הליכוד קיבל באותו סקר 17 מנדטים, קרוב לתוצאה הנמוכה ביותר שלו אי-פעם, והקואליציה צנחה ל-45 מנדטים, כמעט 20 מנדטים פחות ממספר המנדטים שקיבלה בבחירות שנערכו רק שנה קודם לכן. באותו סקר קיבלו העבודה ובל"ד יחד כ-3%, אבל לא עברו את אחוז החסימה, כך שהמפלה של קואליציית הימין על מלא היתה למעשה קשה עוד יותר, והדרך שלה לאובדן השלטון ולאבדון פוליטי נראתה סלולה.

>> "הניצחון המוחלט" מת. תחי מצדה

כעבור כשלוש שנים, לפי כמעט כל הסקרים כיום, הקואליציה של נתניהו עדיין רחוקה מרוב ונעה בין 49 מנדטים ל-54 בסקרים היותר אופטימיים. ובכל זאת, יחסית למצב שבו היתה מיד אחרי 7 באוקטובר, קואליציית הימין עדיין לגמרי במשחק, וניצחון שלה רחוק מלהיות בלתי אפשרי. איש אינו יכול להתחייב שהסקרים של שלמה פילבר וערוץ 14 שוגים לחלוטין. ובכל מקרה, הקואליציה צלחה כמעט את כל האתגרים הפרלמנטריים, העבירה תקציבים ושלל חוקים שהיו חשובים לה, ואפילו צמחה. הודות להצטרפותו של גדעון סער, היא מונה היום 68 מנדטים, לעומת 64 ביום הקמתה.

ליציבותה ולהתאוששותה של הממשלה אחרי מה שללא ספק היה אחד המחדלים הגרועים בתולדות המדינה, אם לא הגרוע שבהם – הפעם הראשונה מאז 1948 שבה כוח צבאי זר, ועוד כוח פלסטיני לא סדיר, כבש שטחים בתוך מדינת ישראל הריבונית – יכולים להיות כמה הסברים. אני מבקש להצביע על מה שנראה בעיניי ההסבר המרכזי: העובדה שהממשלה הפכה את המלחמה למצב מתמיד, בלי אפילו לשאוף לנקודת סיום,