newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בעזה אנחנו נדרשים לבחור בין מוות מהיר למוות איטי

אף אחד מהתושבים פה לא באמת רוצה מלחמה. איש לא מתגעגע למראות הזוועה, לדם ברחובות. אבל אני רוצה שתבינו: אנחנו מדממים פה גם ככה. בשקט, כל הזמן. כולם רוצים שלום, אבל עבורנו הוא צורך חיוני, ועבורכם הוא מותרות

מאת:

עזה הופגזה. אתמול (שני) בלילה, בערך בעשר, הלכתי בחשש מסוים לבית קפה של חבר. מקום קטן כזה, עם קצת אוכל, שיש בו גם שלושים מחשבים. ילדים קטנים ישבו עליהם ושיחקו פאבג'י – משחק יריות.

הגעתי לשם כי רציתי לקנות מדבקות לאותיות במקלדת. תמיד בימי רמדאן, במיוחד אחרי ארוחת שבירת הצום, המקום הזה עמוס, וכך גם אתמול – מלא ילדים קטנים.

מול מצלמות שמעתי אנשים מהממשלה הישראלית אומרים: "אנחנו רוצים שלום", אבל בפועל הם מקדמים כבר שנים מדיניות שהיא ההפך המוחלט משלום. הלווייתו של הילד חוסיין מוחמד בעזה (עטיה מוחמד / פלאש 90)

חבר שלי התעסק באינטרנט שקרס, ואני צותתי לשיחה של שני ילדים בגיל יסודי. הם בהו במחשב, שיחקו במשחק, ואחד מהם אמר לשני, בצחוק: "אל תדאג, עכשיו ישראל תעיר אותנו כל בוקר – לארוחה שלפני הצום". הילד התכוון לרעש ההפגזות.

חבר שלו ענה בציניות: "לא נשאר הרבה לרמדאן, לדעתי הם רוצים לברך אותנו, לקראת החג". שניהם המשיכו לבהות במחשב ולשחק בשקט.

חלפה חצי שעה, והגיע לחנות גבר. הפנים שלו היו אדומות מכעס. הוא התחיל לצרוח על הבן שלו, אחד מהילדים שדיבר קודם לכן: "תעוף מיד הביתה! איך אתה משחק במחשב בזמן שהמצב הביטחוני כל כך מסוכן?"

חבר שלי, בעל המקום, ניסה להרגיע את הרוחות, והאבא הזה, שראו את הפחד בעיניים שלו, קילל את חבר שלי. הוא צעק: "מה יש לך, אתה משאיר את העסק שלך פתוח בזמנים כאלו? ועוד לילדים קטנים?! אתה לא בן אדם, אין לך אמפתיה לאנשים אחרים".

וחבר שלי, בעל המקום, אמר: "יש לי אמפתיה למשפחה שלי. כי גם לי יש שלושה ילדים, ואני צריך להאכיל אותם, ולחיות. רק מהמקום הזה אני מרוויח כסף. אם אסגור, נמות. מה אתה מציע שאעשה?"

הם המשיכו להתווכח, ובחוץ רעמו פגזים, אחד אחרי השני, והסיטואציה הזו, לדעתי, סיפרה משהו עמוק מאד על המצב הקיים בעזה – על שני סוגי מוות שיש כאן – אחד מהיר, אחד אטי.

בין מוות מהיר למוות איטי. פלסטינים בבית חולים בעזה אחרי הפגזה ישראלית (מוחמד זאנון)

בין מוות מהיר למוות אטי. פלסטינים בבית חולים בעזה אחרי הפגזה ישראלית (מוחמד זאנון)

המצב הולך ומידרדר. אולי לעבר מערכה צבאית כוללת, קשה, שבה איש אינו מעוניין. אני יושב בבית, לא מפסיק לקבל עדכונים, לשמוע בומים, ובתקשורת מדווחים על 25 קורבנות עד כה. רובם אזרחים, תשעה מהם ילדים. מי מרוויח מזה? אף אחד.

כאילו לא מספיקה המלחמה האטית, השקטה, שישראל מנהלת נגד עזה והגדה כבר שנים. כן, מלחמה אטית: סגר מתמשך על הים, האוויר, והיבשה – בעזה. התנחלות באדמות פלסטיניות, דונם אחר דונם, בית אחר בית – בגדה ובירושלים.

במשך שבועות הרחוב בעזה כועס בגלל גירוש המשפחות משייח' ג'ראח בירושלים. אני נמצא בחוץ, ושומע – כולם מדברים על זה. זועמים. אני לא יודע אם אתם, הישראלים, מודעים למשמעות של ירושלים עבור תושבים בעזה, ועבור פלסטינים בכלל.

זה לא רק חיבור דתי. פלסטינים רואים בירושלים חלק בלתי נפרד מהזהות הלאומית שלהם, מההיסטוריה שלהם, ובימים האחרונים מאות תושבים יצאו פה לרחובות, וצעקו, ומחו, ושרפו צמיגים – כדי לבטא את הכעס הזה, על מה שקורה בירושלים ובשייח' ג'ראח.

לפני כמה ימים, באחת מההפגנות, דיברתי עם ידידה שלי עפאף. היא בת 19, לומדת אנגלית באוניברסיטה בעזה. "ירושלים חשובה לי", היא אמרה, "זה המקום היחיד שאליו אני מרגישה שייכות אמיתית, כפלסטינית".

"ישראל לא מאפשרת לי לבקר בירושלים. מעולם לא הייתי שם. בכלל, אף פעם לא יצאתי מעזה, גם לא הייתי ביפו – העיר שממנה גורשה משפחתי ושבה אני רוצה לגור. ולמרות העובדות הקשות האלו, ואולי בגללן – אני מרגישה מחוברת לירושלים מאוד".

חשבתי על מה שעפאף אמרה לי. בכנות, עבורי החיבור הזה לירושלים לא בהיר עד הסוף. אני לא מבין אותו לגמרי, אבל יודע שהוא עמוק. בשבועות האחרונים, כשראיתי את החיילים בירושלים, ואת המשפחות בשייח ג'ראח, והמכות, ורימוני ההלם והירי – הרגשתי חוסר אונים. כאילו מישהו מרביץ לאבא או לאמא שלי – מול העיניים שלי.

זו התחושה. ואנחנו, הפלסטינים הרי מפוצלים בכל מקום. לאן שלא תלך, ברחבי העולם – תמצא פלסטינים מפוזרים: בגדה, ובעזה, ובשטחי 1948, ובמזרח ירושלים, ובאירופה, ובאמריקה. והכיבוש הוא הסיבה לפיצול הזה, לגולה המתמשכת.

עמנו קרוע גם מבחינה פוליטית, ורעיונית, ודתית – אבל בכל הנוגע לירושלים, כולנו כגוף אחד. במציאות של הפרדה מוחלטת בינינו, העיר הזו היא שריד אחרון שמחבר אותנו, וגם מכאן נבע הכעס בעזה כלפי מה שקרה בשייח' ג'ראח, בשער שכם, ובאל אקצא.

הריסות בעזה אחרי הפגזה ישראלית, 11 בנאי 2021 (עטיה מוחמד / פלאש 90)

הריסות בעזה אחרי הפגזה ישראלית, ב-11 במאי 2021 (עטיה מוחמד / פלאש 90)

אני יושב בבית וחושב לעצמי: מה יקרה עכשיו? לא נראה שזה יגמר טוב. כולם זועמים, ותושבי עזה נמצאים גם ככה במצב שאיש לא מקנא בו. אף אחד מהתושבים פה לא באמת רוצה מלחמה, תאמינו לי. מלחמה שבה ישראל תפגין את כוחה הרב, תחשוף את שריריה – ואלפים יפגעו. אני לא מתגעגע למראות הזוועה, לדם ברחובות. איש לא מתגעגע לזה.

אבל אני רוצה שתבינו: אנחנו מדממים פה גם ככה. מדממים בשקט, כל הזמן. בלי קשר למלחמה כזו או אחרת. ומה ישראל עושה בנוגע לזה? למה אני, למה אנחנו, צריכים לבחור: או למות במלחמה, מהר – או למות בשקט, תחת הסגר. למה אין אפשרות שלישית?

אתם יודעים, הרבה חברים שלי, מעזה, אומרים: "אולי עדיף למות מאשר להמשיך לחיות ככה, חנוקים לגמרי. מה כבר נפסיד?". ואני מבין אותם, אבל לא מסכים. יש לנו מה להפסיד. את אבא שלנו, ואת אמא, למשל. ואת האהובים שלנו, ואפילו הנפש שלנו – את כולם נוכל להפסיד במתקפות האלו. וגם לישראלים יש מה להפסיד.

מול מצלמות, מול העולם, שמעתי אנשים מהממשלה הישראלית אומרים: אנחנו רוצים שלום, ומבקשים לחיות יחד, כתף אל כתף – אבל בפועל הם מקדמים כבר שנים מדיניות שהיא ההפך המוחלט משלום. הסגר מוחץ כל סיכוי לשלום.

קל מאד לרצות שלום כאשר אתם הצד החזק. קל יותר לדבר על שלום כאשר אתם לא נחנקים יום יום, כאשר "שלום" עבורכם זה מותרות, לא צורך קריטי.

אני דואג למשפחה שלי. אנשים סביבי דואגים מאד עכשיו. בבית, ברחוב, בכל מקום: כולם מפחדים שהמתקפות יתרחבו לכדי מלחמה מקיפה. אח שלי וזוגתו, שגרים בחוץ לארץ, מתקשרים אלינו כל חמש דקות, לבדוק שאנחנו בסדר. הם לא מסוגלים לעשות שום דבר חוץ מלהתפלל.

אמא שלי לחוצה בטירוף. היא צרחה עכשיו על האחים הקטנים שלי: "שאף אחד לא יצא מהבית!" ואח שלי צחק לה בפנים ואמר: "מה נראה לך, אמא, שישראל לא יכולה להפציץ לנו את הבית?" והיא אמרה: "כן, ישראל יכולה, אבל אם נמות – אני רוצה שנמות ביחד, כולנו".

ואני שמעתי אותם, וחשבתי שאני לא רוצה שאף אחד ימות. אלוהים, אני כל כך עצוב היום, ולא יודע מה לעשות.

אסמאעיל (שם בדוי), בן 27, עיתונאי מעזה. הטקסט נלקח מ"אנחנו שמעבר לגדר", גוף תקשורת עצמאי שכותב על עזה

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
חייבים להבחין בין ויתורים שאינם בלב הערכי לאלו שמהווים התקפה על עיקר העיקרים. תמר זנדברג ונפתלי בנט (אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

חייבים להבחין בין ויתורים שאינם בלב הערכי לאלו שמהווים התקפה על עיקר העיקרים. תמר זנדברג ונפתלי בנט (אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

חוק האזרחות: הצפרדע שעלולה לחנוק את השמאל הציוני

כניסתן של מפלגות שמאל לממשלה החדשה מחייבת ויתורים ופשרות, אבל תמיכה בחוק האזרחות תבהיר שאין לשמאל הזה קווים אדומים והכל נתון לסחר-מכר פוליטי. את החוק הזה אי אפשר לתקן או למתן. הוא רקוב מוסרית מהשורש

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf