האדישות לבחירות המוניציפליות עלולה לעלות לנו ביוקר
נראה שלציבור הכללי אין כוח להתעסק עכשיו בענייני חנייה או חינוך. אבל עד כמה שזה נשמע דמיוני, קיים חשש ממשי שבשבוע הבא נקום למציאות פוליטית חשוכה אפילו יותר מהנוכחית
הבחירות לרשויות המקומיות יתקיימו ביום שלישי הקרוב, 27 בפברואר. פרצופיהם של המועמדים קופצים ברשתות ומציצים משלטי חוצות ותחנות אוטובוס – ונראים כל כך לא קשורים לזמן ולמקום.
מאז 7 באוקטובר, מה שמעניין את רוב הציבור בישראל זה גורל החטופים הנמקים בעזה, המלחמה הבלתי נגמרת והפקרות הממשלה. עשרות אלפי פליטים מהדרום והצפון אינם יודעים מה צופן להם המחר. את מי בכלל מעניינות עכשיו הבחירות המקומיות? את מי מטריד מצב החנייה או אפילו החינוך?
אבל יש מי שמתעניין. מאוד. הביביסטים, החרדים והבן-גביריסטים עובדים קשה מאוד כדי להוציא את המצביעים שלהן מהבית. זה לא מקרה שהבחירות מתקיימות אף שהמלחמה עדיין בעיצומה. הימין והמפלגות החרדיות מנצלים את העובדה שדעתו של רוב הציבור הישראלי מוסחת כדי לנסות להשתלט על רשויות ולהגדיל את כוחם באחרות.
בחירות מנומנמות טובות לשני סוגים של מועמדים: לבעלי תפקידים מכהנים, ולאלה שיכולים להביא ציבור מגויס לקלפיות. האינטרסים האישיים של בנימין נתניהו, שמנחים את כל החלטותיו, הם להשאיר בתפקידם עשרות ראשי רשויות מכהנים מהליכוד.
השיחה מגיעה אליך רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.תיאטרון האבסורד ב"פרי הגליל" הוא פגיעה בביטחון
סבב הפיטורים האחרון ב"פרי הגליל" והאיומים (שוב) לסגור את המפעל מסכנים ייצור של נתח משמעותי משימורי הירקות במדינה. מדיניות האוצר מבוססת על קונספציה שמותירה את הביטחון התזונתי שלנו בידי האינטרסים הכלכליים והפוליטיים של מדינות כמו טורקיה וסין
נדמה שהמלחמה היתה אמורה לגרום למשרד האוצר להתעורר, ולהבין את חשיבות החקלאות המקומית ואיתה תעשיית המזון החקלאי המעובד. אבל ה"קונספציה" של האוצר נותרת בעינה, ומובילה את ישראל לחשש ממשי של מחסור בפירות וירקות, טריים ומעובדים.
מפעל "פרי הגליל", שהודיע לאחרונה על כוונתו לפטר עובדים ולהפסיק את ייצור הירקות הקפואים, הוא סמל למדיניות האבסורד של הכלכלה הישראלית: העדפת בעלי הון על פני עובדים, העדפת יבוא על פני ייצור עצמי, והכל בשם "יד נעלמה" בשוק "חופשי", שלא קיים בשום מקום בעולם. המפעל מייצר, לפי דברי נציגת משרד החקלאות בדיון בכנסת, כ-50% משימורי הירקות בישראל. חקלאים רבים מוכרים לו את תוצרתם. סגירתו היא איום אסטרטגי על יכולתה של ישראל לשמור על עצמאות הביטחון התזונתי של תושביה.
"פרי הגליל" היה מפעל עוגן בחצור הגלילית, שהעסיק בעבר כ-350 עובדים. ב-2009 איימו בעלי המפעל לראשונה לסגור אותו ולפטר את כל עובדיו. המפעל עצמו אמנם לא הפסיד כסף, אך בעליו גלגלו עליו הפסדים מעסקים אחרים והוא לא הרוויח די עבורם. "פרי הגליל" הוא מפעל פשוט – קולט גידולים חקלאיים שמגדלים בצפון הארץ ומייצר מהם שימורים ומוצרים קפואים. העובדים משתכרים שכר מינימום ומתח הרווחים נמוך. כמה נמוך? אנחנו לא באמת יודעים, כי הנתונים אינם גלויים לציבור.
בדיון עם ועד העובדים ב-2009 ניסיתי לבדוק אם ניתן למכור את המפעל לעובדיו. הם היו מעוניינים, אולם לא היה סיכוי שבנקים ילוו להם כסף. מדובר בעובדים שמשתכרים שכר מינימום, והבנקים בישראל אינם מכירים במודל הקואופרטיבי.
חוק "רכישת מפעלים בידי עובדיהם" (מקרים מיוחדים) תשמ"ז – 1987, קבע שתוקם קרן
את המדינה הזו צריך לבנות מחדש, מהיסוד
מתוך האסון הנוכחי צריך לבנות מחדש את מוסדות הציבור, את השירות לאזרח, את הדיור שלא למטרות רווח, את מערך השיווק החקלאי. אחרת יהיה מאוחר מדי, וההתפרקות של המדינה רק תחריף בחסות "דוקטרינת ההלם"
השבועות שמאז פרוץ המלחמה התאפיינו בעיקר בהכרה בכך שמדינת ישראל אינה מתפקדת. הצבא לא תפקד ביומיים הראשונים, בין השאר כי היה עסוק בהגנה על הפונדמנטליסטים היהודים במקום להגן מפני הפונדמנטליסטים הערבים. ומאז ועד היום כולנו עדים לכך שהמערכות האזרחיות פועלות באופן חלקי לכל היותר, וה"עם" נדרש להיכנס לנעליהן: אזרחים מסייעים במציאת פתרונות דיור; בחלוקת בגדים ומשחקים למפונים; בבישול לחיילים; בעזרה לחקלאים שאיבדו את עובדיהם; ואפילו במערכה החשובה ביותר – על שחרור החטופים.
אבל יום אחד, המלחמה תיגמר, ויהיה צריך לבנות כאן מחדש מדינה.
מזה כארבעה עשורים, רציונל הפעילות הכלכלי העיקרי בישראל הוא של משטר ההפרטה, שהמיר זכויות חברתיות אוניברסליות לאינטרסים מגזריים וזהותיים, והפך את אחריות המדינה הכוללת למשחק פוליטי של "תפוס כפי יכולתך" למגזרים המיוצגים בקואליציה.
ההתפרקות השיטתית של ישראל, בארבעה עשורים של שלטון ימין כלכלי, הביאה לחוסר אמון חמור במערכות הציבוריות. בשנה האחרונה, הציבור הישראלי לקח את האחריות ואת תפקידי המדינה לידיו, ובחודש האחרון ביתר שאת. זה נפלא לזמן קצר, אך לטווח ארוך זה מסוכן: בסופו של דבר, תקציבי המדינה הם שיממנו את המהלכים הגדולים, והעברת הביצוע לידי גופים פרטיים משמעה שחלק ניכר מהכסף יזלוג בדרך לטובת גופים הפועלים למטרות רווח.
כך, למרות תחושת הסולידריות המפעמת כעת בכל, קיים חשש ממשי שתקציבי השיקום הניכרים שיידרשו ליום שאחרי המלחמה – ואולי אף קודם לכן – ינותבו לאותם אפיקים שהביאו להתפרקות הגדולה שאנחנו רואים עכשיו, בחסות מה שנעמי
נתניהו אמר מלחמה, אז למה הוכרז אירוע חירום אזרחי?
הכרזתו של בן גביר אמש על "אירוע חירום אזרחי", במצב שנראה בבירור כמו אירוע חירום ביטחוני, מעוררת חשש שהוא מנסה להסיט את האש מהזעם על הפקרת תושבי הדרום לזעם גזעני נגד הציבור הערבי בישראל
השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, הזדרז אמש להכריז על "אירוע חירום אזרחי" – שמשמעו הכפפת גופי ביטחון אזרחיים למשטרה והענקת סמכויות מורחבות. על פניו, נדמה שמדובר באירוע חירום ביטחוני לכל דבר ועניין, אז מדוע היה צורך בהכרזה כאמור?
המונח "אירוע חירום אזרחי" החליף ב-2018 את המונח "אירוע אסון המוני" בפקודת המשטרה. מדובר היה בשינוי שם בלבד, שנועד לאפשר "לגורמים המוסמכים להכריז על האירוע בעת הצורך, מבלי לחשוש מהאפקט התודעתי של השימוש במונח 'אירוע אסון המוני'".
גם המונח הקודם נכנס לספר החוקים רק ב-2005. מטרתו המקורית של הפרק היתה לתת מענה במקרים של אירוע שאינו ביטחוני, אולם בסופו של דבר הוחלט לאפשר הכרזה גם באירוע חבלני. הכרזת אירוע חירום אזרחי קובעת שהמשטרה מנהלת את האירוע, והיא שרשאית לתת הוראות לגופי ההצלה האחרים. במקרים מסוימים האחריות תועבר לצה"ל, אולם נראה, נכון לעכשיו, שזו אינה לשון הצו.
האירועים הנוכחיים, ברור לכל, הם אירועים ביטחוניים, ועל כן נראה כי המודל של אירוע חירום אזרחי אינו הדרך המתאימה לטיפול בו.
ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הצהיר אתמול, בהודעתו לעיתונות, שמדובר במצב של מלחמה. סעיף 40 לחוק יסוד: הממשלה קובע כי "המדינה לא תפתח במלחמה ולא תנקוט פעולה צבאית משמעותית העלולה להוביל, ברמת הסתברות קרובה לוודאי, למלחמה, אלא מכוח החלטת הממשלה". אמש לא דווח כי התקבלה החלטה כזו בישיבת הממשלה, וכן לא דווח כי התקבלה החלטה המסמיכה ועדת שרים להכריז