המדינה לא מתפקדת, וה"עם" נכנס לנעליה. ישראלים מארגנים תרומות מזון, בגדים ומצרכים אחרים למפוני הדרום ולחיילים, בתל אביב, ב-15 באוקטובר 2023 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)

השבועות שמאז פרוץ המלחמה התאפיינו בעיקר בהכרה בכך שמדינת ישראל אינה מתפקדת. הצבא לא תפקד ביומיים הראשונים, בין השאר כי היה עסוק בהגנה על הפונדמנטליסטים היהודים במקום להגן מפני הפונדמנטליסטים הערבים. ומאז ועד היום כולנו עדים לכך שהמערכות האזרחיות פועלות באופן חלקי לכל היותר, וה"עם" נדרש להיכנס לנעליהן: אזרחים מסייעים במציאת פתרונות דיור; בחלוקת בגדים ומשחקים למפונים; בבישול לחיילים; בעזרה לחקלאים שאיבדו את עובדיהם; ואפילו במערכה החשובה ביותר – על שחרור החטופים.

אבל יום אחד, המלחמה תיגמר, ויהיה צריך לבנות כאן מחדש מדינה.

מזה כארבעה עשורים, רציונל הפעילות הכלכלי העיקרי בישראל הוא של משטר ההפרטה, שהמיר זכויות חברתיות אוניברסליות לאינטרסים מגזריים וזהותיים, והפך את אחריות המדינה הכוללת למשחק פוליטי של "תפוס כפי יכולתך" למגזרים המיוצגים בקואליציה.

ההתפרקות השיטתית של ישראל, בארבעה עשורים של שלטון ימין כלכלי, הביאה לחוסר אמון חמור במערכות הציבוריות. בשנה האחרונה, הציבור הישראלי לקח את האחריות ואת תפקידי המדינה לידיו, ובחודש האחרון ביתר שאת. זה נפלא לזמן קצר, אך לטווח ארוך זה מסוכן: בסופו של דבר, תקציבי המדינה הם שיממנו את המהלכים הגדולים, והעברת הביצוע לידי גופים פרטיים משמעה שחלק ניכר מהכסף יזלוג בדרך לטובת גופים הפועלים למטרות רווח.

כך, למרות תחושת הסולידריות המפעמת כעת בכל, קיים חשש ממשי שתקציבי השיקום הניכרים שיידרשו ליום שאחרי המלחמה – ואולי אף קודם לכן – ינותבו לאותם אפיקים שהביאו להתפרקות הגדולה שאנחנו רואים עכשיו, בחסות מה שנעמי

השילוב בין סמכויות נרחבות לבין המטרה הפוליטית הברורה של השר, מעורר חשש רב. השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, בדרום תל אביב ב-3 בספטמבר 2023 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)

השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, הזדרז אמש להכריז על "אירוע חירום אזרחי" – שמשמעו הכפפת גופי ביטחון אזרחיים למשטרה והענקת סמכויות מורחבות. על פניו, נדמה שמדובר באירוע חירום ביטחוני לכל דבר ועניין, אז מדוע היה צורך בהכרזה כאמור?

המונח "אירוע חירום אזרחי" החליף ב-2018 את המונח "אירוע אסון המוני" בפקודת המשטרה. מדובר היה בשינוי שם בלבד, שנועד לאפשר "לגורמים המוסמכים להכריז על האירוע בעת הצורך, מבלי לחשוש מהאפקט התודעתי של השימוש במונח 'אירוע אסון המוני'".

גם המונח הקודם נכנס לספר החוקים רק ב-2005. מטרתו המקורית של הפרק היתה לתת מענה במקרים של אירוע שאינו ביטחוני, אולם בסופו של דבר הוחלט לאפשר הכרזה גם באירוע חבלני. הכרזת אירוע חירום אזרחי קובעת שהמשטרה מנהלת את האירוע, והיא שרשאית לתת הוראות לגופי ההצלה האחרים. במקרים מסוימים האחריות תועבר לצה"ל, אולם נראה, נכון לעכשיו, שזו אינה לשון הצו.

האירועים הנוכחיים, ברור לכל, הם אירועים ביטחוניים, ועל כן נראה כי המודל של אירוע חירום אזרחי אינו הדרך המתאימה לטיפול בו.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הצהיר אתמול, בהודעתו לעיתונות, שמדובר במצב של מלחמה. סעיף 40 לחוק יסוד: הממשלה קובע כי "המדינה לא תפתח במלחמה ולא תנקוט פעולה צבאית משמעותית העלולה להוביל, ברמת הסתברות קרובה לוודאי, למלחמה, אלא מכוח החלטת הממשלה". אמש לא דווח כי התקבלה החלטה כזו בישיבת הממשלה, וכן לא דווח כי התקבלה החלטה המסמיכה ועדת שרים להכריז

מוצג כיוסף במצרים. יו"ר ש"ס, אריה דרעי, בישיבת סיעה בכנסת, ב-7 בפברואר 2022 (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)

אחד הדברים שקוממו אותי ביותר כשכתבתי את העתירה נגד חלוקת כרטיסי המזון של אריה דרעי היתה המודעה הזו: "אריה הוא המשביר", שכוונה להציג את דרעי כיוסף במצרים – "וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה" (בראשית, פרק מ"ב, פסוק ו').

יוסף התנ"כי מונה על ידי מלך מצרים לשלוט בממלכה ולהיות אחראי על חלוקת המזון. הוא שהחזיק בכל המזון, והוא שהחליט למי יחולק. אנשי ה"עם" (ובכלל זה אחיו) נדרשו להשתחוות בפניו בתחנונים, כדי שיואיל בטובו לתת להם מזון בזמן הרעב הגדול.

בהיסטוריה הישראלית, "המשביר" הוא הקואופרטיב הצרכני הראשון, שהוקם על ידי פועלים חקלאים יהודים ב-1916, במהלך מלחמת העולם הראשונה. המלחמה גרמה למחסור חמור במזון, ולעליית מחירים שנוצרה בשל השתוללות של ספסרים. "המשביר" הוקם כדי לרכוש באופן קולקטיבי מוצרי מזון בסיסיים בהיקף גדול, לאחסן אותם ולמכור אותם לפועלים במחירי עלות ותפעול.

עם השנים, "המשביר" התחלק לשתי זרועות: ארגון קמעונאי בשם "המשביר המרכזי", וגוף משווק בשם "תנובה". ב-1948, בזמן מלחמת העצמאות, "המשביר המרכזי" ואגודות הצרכנים המקומיות החלו להקים את חנויות "המשביר לצרכן" כדי למכור מצרכים נדרשים, שאינם מזון, לכלל הציבור בישראל, במחירים שווים בכל הארץ וללא מקסום רווחים.

בחזרה לדרעי. כרטיסי מזון שמחולקים פעם או פעמיים בשנה, אינם תורמים לביטחון תזונתי. אין בהם "ביטחון" מכיוון שהם חד פעמיים, ואין בהם "תזונה" – רכיב התזונה ב"ביטחון תזונתי מתייחס לכך שלא רק שאנשים לא רעבים ממש, אלא שהם אוכלים מזון מאוזן ובריא.

סוגי האגודות שהתיקון מוחל עליהן כלל לא צריכים להתקיים. שכונה בקריית ארבע, ב-10 במאי 2023 (צילום: וויסאם השלמון / פלאש90)

בשבוע שעבר עבר תיקון לפקודת האגודות השיתופיות, שמאפשר הרחבת השימוש בוועדות קבלה ליישובים בני יותר מ-400 תושבים לא רק בפריפריה, ועם הוספה מפורשת של ההתנחלויות. מודעה ששמחה על התיקון נחתמה על ידי נציגי התנועות הקיבוציות, המושביות וההתנחלויות גם יחד. יש לומר, התיקון אינו חל על קיבוצים ומושבים, שרשאים להפעיל ועדות קבלה, בלי קשר לתיקון הנוכחי. הוא כן חל על מה שמכונה "הרחבות" – אותן שכונות של מי שאינם חברי הקיבוץ או המושב, אך מקבלות מהם שירותים קהילתיים.

מעבר לחוסר הסבירות (רק העילה המשפטית בוטלה, סבירות זה עדיין עניין לגיטימי), מדובר בביזוי העיקרון הקואופרטיבי – סוגי האגודות שעליהן מוחל התיקון כלל לא היו צריכים להתקיים. אין כל הצדקה לרישום תאגידי של "יישובים קהילתיים", שאין כל הבדל בינם לבין שכונות אחרות.

צריך להבהיר, פקודת האגודות השיתופיות, בניגוד לחוק החברות או חוק העמותות, אינה מתייחסת לסוג אחד של תאגידים, אלא קובעת מסגרת ל-27 סוגים שונים של אגודות שיתופיות (למעשה 30 סוגים שונים של אגודות שיתופיות – שלושה תתי סוגים של קיבוצים וכן אגודת פקדון ואשראי). בין סוגי האגודות יש אגודות לפי אופי הפעילות: אגודה חקלאית, אגודת שיכון, אגודה צרכנית, אגודה למתן שירותים וכן אגודות גג למיניהן. על אלה מתווספים שמונה סוגים של אגודות שמאגדות תושבים ביישוב: מושב עובדים, כפר שיתופי, יישוב קהילתי כפרי, קיבוץ שיתופי, קיבוץ מתחדש, קיבוץ עירוני ומושב שיתופי.

לכל אחד מסוגי היישובים הגדרה ברורה, ויש בו מרכיבים של שיתוף, בהיקף שונה ובתחומים שונים. הסוגים שבהם רמת השיתוף היא הגבוהה ביותר הם קיבוץ שיתופי וקיבוץ עירוני, הפועלים על בסיס שוויון בין החברים, ההכנסות משותפות והבעלות על הקניין