מיזם כרטיסי המזון הוא אחד מאותם סעיפי תקציב, שאין זיקה בין הכותרת שלהם לבין המטרה לשמה נועדו. אדם מחפש מזון ליד השוק בפתח תקווה (צילום אילוסטרציה: נתי שוחט / פלאש90)

בשבוע שעבר הסתיים בהצלחה גדולה הליך משפטי, ולרגע אחד, בבית המשפט העליון, אפשר היה לחשוב שאנחנו מדינה כמעט נורמלית, שדואגת לחלשיה. העתירה לבג"ץ בנושא "כרטיסי המזון", או כפי שהם מכונים בתקשורת החרדית "כרטיסי המזון של דרעי", שהוגשה לפני ראש השנה הקודם, לפני שהעולם התהפך אבל כבר עמוק לתוך ההפיכה המשטרית, השיגה ביטחון תזונתי לעוד 30 אלף משפחות.

מיזם כרטיסי המזון האמור הוא אחד מאותם סעיפי תקציב, שאין זיקה בין הכותרת שלהם לבין המטרה לשמה נועדו. סעיפים רבים כאלה מוחבאים בתקציב המדינה, אולם בכספים הקואליציוניים הם כמעט הנורמה. כותרת התקציב הקואליציוני עסקה בקידום הביטחון התזונתי, ולצידה הקצאה של מיליארד שקל – 400 מיליון שקל ב-2023 ו-600 מיליון שקל ב-2024. מאחר המיזם לביטחון תזונתי – האופן שבו המדינה נאבקה עד כה בחוסר ביטחון תזונתי – זכה לתקציבים של עשרות מיליוני שקלים בודדים, שנתנו מענה רק ל-13% מכלל 265 אלף המשפחות בישראל שחיות בחוסר ביטחון תזונתי חמור (מתוך מיליון וחצי בני אדם החיים בחוסר ביטחון תזונתי), הרי שתוספת כזו יכולה לתת פתרון אמיתי, ולהביא סוף למצב שבו במדינה עשירה, מאות אלפי משפחות אינן יודעות אם בחודש הקרוב יוכלו לאכול ארוחות מלאות ובריאות.

המדינה מודעת למצב הזה, ולכאורה מטפלת בו. המועצה הלאומית לביטחון תזונתי הוקמה כדי להביא בפני משרדי הממשלה את המידע ואת ההמלצות כיצד למגר את היעדר הביטחון התזונתי, והגישה תוכניות מפורטות. הדרך לפעול בנושא זה, כפי שנלמד מהעולם, היא

קריסתו משמעה שהציבור הישראלי יהיה כפוף להחלטות תקציביות משתנות על בסיס שנתי לשם מימון זכויותיו. בניין המוסד לביטוח לאומי בירושלים (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

בימים אלה מתנהלים בכנסת הדיונים על חוק התקציב לשנת 2025. מדובר בתקציב ביזיוני, שמעביר חלק לא מבוטל מתקציבי המדינה מישראל הריבונית אל השטחים הכבושים, ומייעד סכומים עצומים לארגונים שמטרתם זריעת הרס וקידום שנאה, למשל גרעינים תורניים.

פרט לכל אלה, הצעת התקציב מבקשת גם להביא לחיסולה של מדינת הרווחה בישראל, באמצעות זירוז קריסתו של המוסד לביטוח לאומי. זאת, בצד העלאה משמעותית של התשלומים של רוב העובדים לביטוח לאומי. מה יקבלו מי שיזדקקו לביטוח הלאומי בעוד כמה שנים יהיה תלוי בהחלטת ממשלה, כי המוסד לא יוכל כבר לממן את מה שהוא נדרש לו על פי חוק.

מזה שנים אחדות מזהירים חוקרים, מהמוסד לביטוח לאומי ומחוצה לו, כי בלא שיוחלו שינויים משמעותיים, נצפה בעוד X שנים בקריסתו של המוסד לביטוח לאומי, דיברו על שנת 2044, הקדימו ל-2036 – אבל הכל מסכימים שהקריסה בדרך. אמנם מדובר בחישובים אקטואריים, כך שרמת הדיוק שלהם לא גבוהה במיוחד, אולם איש אינו מכחיש כי בלי שינויים, הן בסכומים הנגבים לטובת הביטוח הלאומי, הן באופן החלוקה, המוסד לביטוח לאומי, ועימו כלל החברה הישראלית (בניכוי העשירים מאוד), צפויים למשבר חמור.

כל תושב ישראל חייב בתשלום ביטוח לאומי (למעט נשים נשואות שאינן עובדות ומי שמקבל קצבת אזרח ותיק). תשלומי הביטוח הלאומי מתקבלים בעיקרם מאנשים עובדים, שכירים ועצמאים, אשר נדרשים לשלם שיעור מסוים מהכנסתם. גם מי שאינם עובדים (והם לפני גיל פרישה חוקי) נדרשים לשלם סכום מינימלי, העומד כעת על 87 שקל.

"רצינו לפתח מודל של הוגנות". אורנה לנדאו (מימין) ומירי רוזובסקי, העורכות והבעלים של הוצאת "שתיים" (צילום: אורית פניני)

שבוע הספר, החג שנחגג בחוצות בימים אלה, הוא החג של הישראליות, של ההישג המופלא ביותר של הפרויקט הישראלי – השפה העברית והספרות העברית. אישית, מאז 7 באוקטובר מצאתי את עצמי קוראת רק בעברית ורק ספרות מקור. בשנים קודמות מיעטתי לקרוא ספרות מקור, כנראה כדי למצות בזמני השקט של הקריאה את ההתרחקות מכאן. דווקא בתקופה האחרונה, כשאצל רבים מחברי מתעוררים הרהורי עזיבה, שחלקם כבר מימשו אותם ואצל אחרים האלטרנטיבות מתחילות להתגבש, רק ליתר ביטחון, לי היה צורך לחזור לפרוזה המקומית העכשווית.

משום מה, התחברתי בעיקר לספרים שנכתבו על ידי סופרות, מה שגרם לי לשים לב שאני נתקלת (וקוראת) עוד ועוד ספרים של הוצאה שלא הכרתי – הוצאת שתיים. בין היתר, יצא בה הספר "טסקה", שגם זכה בפרס ספיר לספר ביכורים (ספר שנכתב בעדינות לב על עלייה וקשיי השתלבות ועל מדינת ישראל של שנות ה70-80); וממש לאחרונה יצאו "רסיסי חיים" של אילה דקל  (על חיותה בסל – חלוצה עם חשיבה פמיניסטית בלב הגבריות החלוצית בארץ בשנות ה-20 של המאה ה-20, מבוסס בחלקו על יומן אמיתי); ו"תחנה אחרונה גן-עדן", של אורנה לנדאו (שנכתב בעקבות 7 באוקטובר, וממוקם בעתיד קרוב דיסטופי ביישוב דמיוני בישראל, שמנסה להמציא מחדש את החלוציות של פעם).

>> קולקטיבים ואירועים שכונתיים: פתרונות יצירתיים להצלת שוק הספרים

נכנסתי לבדוק במי מדובר, וגיליתי הוצאת ספרים שהמציאה מודל כלכלי חדש, שמאפשר את הוצאת כל הטוב הזה (והרבה הרבה יותר). תחלואי שוק הספר מעניינים אותי שנים רבות. לפני יותר מעשור כתבתי, בהשראת מנחם פרי, את

הזוכה יהיה מי שמרבה במחיר, ללא קריטריונים שקשורים לשיפור השירות או תנאי העסקה. תיבות דואר בתל אביב (צילום: משה שי / פלאש90)

בספרו של מנחם פרי "שב עלי והתחמם" מתוארת מערכת היחסים בין הסופרים י"ח ברנר וא"נ גנסין, המבוססת על חליפת מכתבים בין השניים כששהו במדינות שונות במזרח ובמערב אירופה, בשנים 1906-1907. מאחר שמצוינים בספר הן תאריך המשלוח של המכתבים והן תאריך קבלתם, ניתן לראות כי המכתבים הגיעו לכל היותר בתוך ארבעה ימים.

רבים מאיתנו עדיין זוכרים שבעבר הפחות רחוק נהגנו לשלוח למשפחה ולחברים גלויות מנסיעות לחו"ל, שהיו מקדימות את שובנו ארצה. הזמנים האלה חלפו. מי ששולח דואר בימים אלה מקווה בעיקר שהוא בכלל יגיע – מתישהו – ליעדו.

דואר ישראל אינו מתפקד. כל מי שחי כאן יודע זאת היטב. הוא מספק שירות גרוע, שמצליח להידרדר. זו גם הסיבה שאפילו מי שמתנגדים להפרטות ככלל, מתקשים להתנסח כשמדובר בהפרטת דואר ישראל. מה גם שהנהלת הדואר תומכת, ואף קובעת כי ללא מכירה החברה תקרוס, ואפילו ועד העובדים תומך.

הפרטת חברת הדואר, שהאוצר ורשות החברות מבקשים לקדם במהירות שיא, ללא דיון ציבורי ראוי, מוצגת כפתרון הבעיות כולן – כפי שביטא זאת מ"מ מנכ"ל רשות החברות הממשלתיות, ינקי קוינט, בישיבת ועדת הכספים של הכנסת שהתקיימה בשבוע שעבר: ההפרטה תיצור תחרות, ותחרות תביא לשירות טוב.

אלא שמדובר בזריקת סיסמאות ללא כיסוי. רוב שירותי הדואר מונופוליסטים – לפחות 60% מהדואר הכמותי ורוב שירותי משלוח המכתבים. עובדה זו אינה עומדת להשתנות. שירותי הדואר הבסיסיים הם מונופוליסטים ברוב מדינות העולם. לצד השירותים הבסיסיים, המונופוליסטים כאמור, פועל הדואר גם בשירותים כמו משלוח חבילות, שבהם קיימת תחרות במדינות העולם – וגם בישראל, אם