מאז הודעת שר הרווחה והשירותים החברתיים ביום ראשון, 1 במאי, כי בחר ביובל אלבשן לעמוד בראש המוסד לביטוח לאומי, מתרבים הפרסומים נגד המינוי הצפוי. העיתונות הכלכלית יוצאת נגדו, בטענה שאלבשן נעדר כישורים מתאימים לניהול כספים בהיקפים גדולים ולניהול אלפי עובדים. נראה כי מדובר במתקפה מאורגנת היטב. אכן, אלבשן אינו דומה ברקע ובנסיון לאלה שקדמו לו בתפקיד חשוב זה; בניגוד לרובם, הוא מתאים לתפקיד.

גילוי נאות: יובל אלבשן הוא ידיד שלי. עבדנו יחד, גם בעמותת "ידיד" וגם בקליניקות משפטיות. כמי שעובדת למעלה מעשרים שנה בארגונים העוסקים בזכויות כלכליות ובייצוג הציבור גם מול המוסד לביטוח לאומי (ובוועדות הציבוריות של המוסד לביטוח לאומי), נדמה שאין אנשים בישראל, שראוי שיתמנו לתפקיד זה, שלא יצא לי לעבוד איתם.

אדם שהזכויות החברתיות הן בנפשו. יובל אלבשן (יוסי זמיר / פלאש 90)

חברי, ח"כ לשעבר אילן גילאון, שעדיין בלי נתפס לצרף לשמו את התואר ז"ל, נהג לומר ש"הביטוח הלאומי עדיין לא החליט אם הוא מס או ביטוח", ואני אמשיך ואומר כי בישראל, שגם המונח "ביטוח" אינו מתאר טוב מספיק את תפקידו של המוסד לביטוח לאומי. חברות הביטוח בארץ כולן פועלות למטרות רווח, ועניינן בעיקר לבחון איך לא לשלם למבוטח את המגיע לו. המוסד לביטוח לאומי הוא מהותה של מדינה, הוא הגוף האמון על מתן השירותים הבסיסיים שמדינה חבה בהם לתושביה.

נראה כי המתקפה על אלבשן יוצאת ממשרד האוצר. המשרד התרגל לראות במוסד לביטוח לאומי קופה פרטית שלו, תוספת לעת מצוא לתקציב המדינה השוטף. אין ספק שאלבשן לא יהיה פרטנר להמשך ההפקרות הזו. יש לומר, גם מנכ"ל היוצא, מאיר שפיגלר, לא היה משת"פ של האוצר ולא היסס לצאת למאבקים נגדו. בחלק גדול מהמקרים,

לא דיבר על איראן, ולא הציג את עצמו כמי שמציל את ישראל מהשמדה. ראש הממשלה, נפתלי בנט, בעצרת יום השואה (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

יום השואה הוא המועד המשמעותי ביותר עבורי בלוח השנה. השואה נוכחת בחיי יום יום, והמאבק על זכויות ניצולי השואה הוא חלק מעבודתי זה שנים רבות. אבל ביום השואה אני לא עובדת. אני שוקעת בסיפורים, כמו גם במחקרים: בניסיון להבין את שיאי הרשע האנושי, ואת כוחם של בני האדם להיאבק בו.

טקס יום השואה הוא הטקס הממלכתי היחיד, שאני לא מסוגלת להימנע ממנו. בכל השנים האחרונות, לכבוד לניצולים ולזיכרון הנספים נלוו התכווצות הגוף והנפש לקראת נאומו הבלתי נמנע של ראש הממשלה, שכל שנה שב וביזה את נספי השואה וניצוליה כשהשווה אותה לאיום האיראני, ושם עצמו כמי שמזהיר מפני היטלר חדש ומבקש (מאחרים) להילחם בו.

השיחה מגיעה אליך רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך. שם מלא

עופר עיני הודיע בשבוע שעבר כי בכוונתו לשוב ולהתמודד על ראשות ההסתדרות – ומתח שוב את גבולות הציניות והחוצפה בפוליטיקה הישראלית. האיש שבכל תקופת כהונתו יצר את התחושה הקשה שהוא משתף פעולה עם הצד השני – עם המעסיקים, עם הממשלה – נגד העובדים.

בכל תקופת כהונתו כיו"ר ההסתדרות, עיני התגאה בכך שהוא נמנע מעימותים ומשביתות, והגיע להסכמות עם הממשלה ועם המעסיקים כמעט בכל מחיר. על שביתות הוא הכריז רק כשהיה ברור שבית הדין לעבודה ימנע מהן להתקיים.

עיני הוא כנראה יו"ר ההסתדרות שחתם על הכי הרבה הסכמים קיבוציים מאחורי גבם ובניגוד לעמדתם של העובדים שאותם לכאורה ייצג. במיוחד זכור ההסכם שחתם מאחורי גבו של איגוד העובדות והעובדים הסוציאליים ב-2011 – הסכם כניעה מביש, שהותיר מחוצה לו אלפי עובדות ועובדים שמועסקים בגופים מופרטים, בניגוד לעמדת העובדות, ולמרות תמיכה ציבורית רחבה בשביתה. לקח לעובדות ולעובדים הסוציאליים תשע שנים לתקן את הנזק ולחתום על הסכם חדש.

חתם על הכי הרבה הסכמים קיבוציים מאחורי גבם ובניגוד לעמדתם של העובדים שאותם לכאורה ייצג. עופר עיני (צילום: יוסי זליגר / פלאש90)

עיני גם ניסה לחתום מאחורי גבו של ועד עובדי חיפה כימיקלים על הסכם שהיה כל כך גרוע מבחינתם, עד שגרם להם לעזוב כאיש אחד את ההסתדרות, ולעבור לכוח לעובדים. שם, אחרי שישה חודשי שביתה, נחתם הסכם שקידם משמעותית את זכויותיהם.

עיני גם הכתיב את ההתייחסות המבישה של ההסתדרות כלפי כוח לעובדים, וניסה לרמוס את הארגון הדמוקרטי. אך מתוך שלא לשמה, העניין הביא לכך שההסתדרות חזרה לעסוק בהתארגנות עובדים, משימה שזנחה במשך עשרות שנים.

ואז, יום אחד, במאי 2014, קם עיני ועזב, באמצע קדנציה, כדי להקים חברה, עם לא אחר מיו"ר ארגון הגג של ארגוני המעסיקים, שרגא ברוש.

בסוף השבוע שעבר חגגו בקפה שפירא אירוע ספרים שאירגן "הקולקטיב הספרותי" – מו"לות עצמאית. לא מדובר בגוף משפטי, אלא בהתארגנות של מו"לים קטנים, שהחליטו לשתף פעולה כדי לנסות להתמודד בתוך השוק הקשה של הספרים בישראל.

ההחלטה לקיים אירוע חלופי לשבוע הספר העברי נבעה מהעלויות הגבוהות שדרשה התאחדות המו"לים מכל הוצאה לאור שביקשה להעמיד בו דוכן – 7,500 שקל בתוספת מע"מ לכל שולחן תצוגה. להוצאות הקטנות זה פשוט לא משתלם.

עלות הדוכן לא משתלמת להוצאות הקטנות. שבוע הספר העברי בשרונה בתל אביב, ב-9 ביוני 2021 (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)

בין ההוצאות שהציגו ביריד בשפירא היתה הוצאת כהל. למעשה, מדובר במותג שתחתיו פועלים כמה יוצרים עצמאיים, כשכל אחד מממן לעצמו את הוצאת הספר ומקבל את מלוא הרווחים. החיבור ביניהם הוא בעזרה הדדית, בהפצה, בכתיבת ביקורות וכיוצא בזאת.

הכשל בשוק הספרים הוא ארוך שנים, מאז שתחום הספרות הפך ל"שוק", ושתי רשתות הספרים הגדולות הפכו את מכירת הספרים מעניין תרבותי לעוד אפיק של צריכה לשם הצריכה. אך הקשיים בשוק הזה החריפו בשנת הקורונה. מתברר שעל אף האפשרות הפשוטה לרכוש ספרים באינטרנט, ואף שלרבים מאתנו היה לא מעט זמן פנוי בתקופה הזאת, בפועל נמכרו הרבה פחות ספרים.

ייתכן שהספידו את הספר המודפס מוקדם מדי. וייתכן גם, כפי שהיו מי שאמרו, שאנשים לא היו צריכים לקנות ספרים בקורונה, כי אחרי כל כך הרבה מבצעים של 4 במאה הם גילו שיש להם לא מעט ספרים בבית שמעולם לא קראו.

החוק להגנת הספרות והספרים בישראל, שנחקק כדי להגן על הסופרים ועל החנויות העצמאיות מפני רשתות הצריכה, בוטל עוד לפני שהיה ניתן להעריך את תרומתו, בידי השרה דאז מירי רגב. הנתונים היחידים מצביעים על כך,