המלחמה בעזה מחזירה את המאבק הפמיניסטי שנים אחורה

השנה לא ציינתי את יום האישה הבינלאומי, שחל ביום שישי. אין לי פוסטים חגיגיים על נשים פורצות דרך, נשות השנה, או גיבורות-על פמיניסטיות שחשוב היה לי שכל העולם ישמע עליהן. במקום זה, ערב יום האישה חזרנו כולנו ל-7 באוקטובר, לאחר שהאו"ם שחרר לאוויר העולם דו"ח שעסק באלימות מינית נגד נשים.

הדו"ח מתרכז ברובו בראיות לביצוע פשעים מיניים נגד נשים ישראליות במתקפת אוקטובר הארורה. משלחת האו"ם ציינה שלא שמעה אף עדות ישירה מנפגעת, אך עיינה וחקרה ראיות ומידע שנאסף בידי רשויות ומומחים בישראל. חלק ממנו, שזכה להתעלמות כמעט מוחלטת, עסק בחשש לפגיעות בזכויות אדם ובנשים פלסטיניות במלחמה – בלי שנתנו לצוות האו"ם להיכנס לעזה או לפגוש נשים פלסטיניות.

גם הדו"ח וגם התגובות אליו בישראל ממשיכים את מה שקורה כאן כבר חמישה חודשים. מבחינה פמיניסטית, מדובר בנסיגה חמורה. כל הפמיניזם והמאבק על זכויות הנשים חזר והצטמצם לדבר שנאבקנו כל כך קשה לשחרר את הנשים ממנו: גוף האישה ומיניותה חזרו להיות שדה קרב בסכסוך הלאומי.

שנים עמלנו כדי להרחיב את הדיון מדיכוי מיני של נשים לדיכוי מגדרי – שכולל גם את ההיבט המיני, וגם היבטים פיזיים, חברתיים, כלכליים ופוליטיים של נשים שחיות בצל הפטריארכיה. הסברנו לעולם שאישה היא יישות שלמה והוליסטית, שכוללת זהות מינית, גוף, מחשבות, התנהגות, השכלה, מעמד חברתי, משפחתי ופוליטי – הכל רלוונטי, ונכלל בתנועת השחרור.

נאבקנו כדי שביטחון של נשים יכלול גם שמירה על גופה של האישה, וגם שמירה על זכותה לקורת גג, לביטחון תזונתי, לבריאות, לאימהות, להריון וללידה בריאים. חלק מאיתנו עסקו בייצוג נשים במוקדי הכוח בפוליטיקה ובתקשורת. אחרות התמקדו בפערי שכר ושוויון הזדמנויות בעבודה, נגישות להשכלה ועוד. וכולנו הסכמנו תמיד, שהמאבק נגד אלימות גברית או אלימות על רקע מגדרי הוא עיקש ומתמשך, מאבק שכולנו מאוחדות סביבו.

ואז בא 7 באוקטובר, והעיסוק האובססיבי באונס הנשים הישראליות השתלט והפך למניע מרכזי לנקמה בפלסטינים באשר הם. מיטב הפמיניסטיות היהודיות עסקו בשאלת השאלות ועמלו ללא הפסקה להוכיח לעולם את מה שלצערנו היה ברור מלכתחילה, ובעקבותיהן פוליטיקאים עמדו בתור כדי להשתמש בפגיעות המיניות האלה למטרותיהם. והכל בניסיון להחזיר את כבודו של הגבר היהודי, שלא הצליח לשמור על גופן של נשים שהיו אמורות להיות תחת חסותו.

חזרנו שנים רבות אחורה, ליצר הגברי חסר המעצורים, שרואה בגוף האישה וברחמה חלק מרכושו הבלעדי, מה שמטיל עליו את המשימה לנקום את כבוד הפטריארכיה, שנרמס בידי לוחמי החמאס שתקפו את יישובי העוטף בשבת ההיא. וגם מנגד, חלק מהחמושים האלה סימנו את גופן של הנשים כנקודת תורפה, שמטרתה להשפיל ולהטיל אימה ושליטה בקורבנותיהם.

אני מחזיקה בעמדה עקבית שפגיעות מיניות באשר הן בידי גברים חמושים לא מתבצעות בשמה של אף אישה פלסטינית, למרות כל הדיכוי שהיא חיה תחתיו. איני רוצה שום מאבק לאומי שיתבצע בגופן של נשים בשם שום מולדת. אני גם מצפה שכל גבר שאנס, פגע מינית או נגע באישה בניגוד לרצונה ייגרר לכלא וייתן על כך דין וחשבון, עד הסוף. אבל קשה לי מאוד עם החזרת המאבק הפמיניסטי על ביטחונן של נשים בעולם לריבוע המוגבל הזה, שבעיניו רק פגיעה מינית היא פגיעה איומה בנשים בזמן מלחמה.

את האירוניה הזאת סיכמה יפה מגישת חדשות ב-CNN, כשהמרואיינת ציינה כמה נשים פלסטיניות נהרגו על ידי חיילי הצבא הישראלי במלחמה: אבל עדיין לא ראינו שהן נאנסו.

לא ליפול למלכודת הגברית העתיקה

איך אפשר לא לחשוב ביום האישה הבינלאומי על אלפי הנשים שנרצחו במתקפות בעזה? איך התנתק המאבק שלנו במיליטריזם ובחימוש של גברים אלימים מהאסון ההומניטרי שהטילה יד הצבא על נשות עזה? 60 אלף נשים הרות יש בעזה, 5,000 יולדות מדי חודש – הן לא נהנות מביטחון אישי, או תזונתי ובריאותי. אימהות בעזה נפרדות כל הזמן מעוד תינוק שנהרג במתקפה או גווע מרעב וממחלות.

איך הפגזת בתי חולים, קליניקות לנשים ומעבדות פוריות והשמדת אלפי עוברים אינם נושא פמיניסטי, שמעסיק פמיניסטיות כאן?

האם המראות של שריפת מקלט לנשים מוכות בעזה בידי חיילים, שדאגו להשאיר מזכרת בדמות הכיתוב "באנו לזיין אתכן יא שרמוטות" על הקירות הוא לא עניין פמיניסטי?

פליטות ועקירה, הרעבה ואימה, הם לא עניין פמיניסטי?

אלפי היתומים שנשארו חסרי כל, בלי הורים, בלי משפחה, בלי בית או מרפאה או בית ספר, וזאת בלי להזכיר את מצבם הנפשי של שורדי המתקפות וההפגזות, הם לא עניין פמיניסטי?

האם העדויות על הפשטה, השפלה והתעללות באסירות מעזה שנאספו לבתי מעצר נכנסות גם הן תחת ההגדרה של פגיעות בנשים וזכויות יסוד של בני אדם?

ותמונות של חיילים מחטטים בארון הבגדים האינטימיים של נשים פלסטיניות שנאלצו לברוח מביתן תחת התופת, לאיזה סעיף של פגיעות בנשים ומיניותן זה נכנס? מה זה נחשב בדיוק?

למה רוב הקורבנות בעזה מהפגזות הצבא המוסרי בעולם, זה שעושה הכל כדי לשמור על חיי אזרחים בלתי מעורבים בלחימה, הם ילדים ונשים? אכן, מספר הילדים בעזה גדול מהממוצע באזור – זו אוכלוסייה צעירה מאוד – אבל ההסבר הדמוגרפי לא מסביר למה נשים וילדים נפגעים יותר מההפגזות.

בשבוע שעבר ביקרתי בבית האבלים של משפחת אבו ענזה בנגב, שם קוננה אישה בדואית בבכי מר על אחותה, שנרצחה עם בנותיה ונכדיה. 27 בני משפחה נהרגו בהפגזה אחת על בניין שבו הסתתרו ברפיח, אחרי שעזבו את ביתם בח'אן יונס ועברו "דרומה", כפי שביקשו מהם.

היא אמרה שפליטים מעדיפים, מטעמי שמירה על חיי נשים וילדים, וגם מטעמי צניעות ושמרנות, לתת לנשים ולילדים להסתתר בבנייני מגורים שעדיין אפשר לאכלס, הנתפסים כמרחב מוגן יותר, כאשר גברים וצעירים יכולים לישון ברחוב ובאוהלים רעועים בכל פינה. לכן, לדבריה, הפגזה של בנייני מגורים הורגת יותר נשים וילדים מגברים. היא תיארה בפניי שני חדרים שבהם שהו 20 נשים וילדיהן, יחד כ-100 נפשות, בעוד הגברים נשארו בחוץ. ופצצה אחת הורגת את כולם.

אגב, נשים דתיות תמיד יימצאו כעת עם לבוש התפילה המסורתי, גם בזמן שינה, מכיוון שאינן יודעות אם יצטרכו לברוח שוב לרחוב או שמא ימותו מהפצצה בלילה, והן רוצות שימצאו את גופותיהן צנועות גם תחת ההריסות.

המלחמה הזאת התחילה במתקפה מזעזעת נגד האנושות, שפגעה בהרבה נשים וילדים, והותירה חטופות, שכולנו מקווים שיחזרו בקרוב לחיק משפחתן בשלום. היא נמשכה בחמישה חודשים שבהן אנו עדות יום יום לזוועות שעוברות על נשים פלסטיניות בעזה.

בשבועות האחרונים, מגיעים סיפורים על אימהות שמחפשות במה להזין את ילדיהן הרעבים, נשים שעוברות הפלות או מקבלות מחזור במחנות פליטים ללא נגישות למוצרי היגיינה בסיסיים, ועוד נושאים פמיניסטיים שאמורים להעסיק את כולנו, פלסטיניות וישראליות. אל לנו ליפול שוב למלכודת הגברית העתיקה שבה אנו ממלאות את תפקיד הנשים החלשות, חסרות האונים, הפגיעות והמבוהלות, שעומדות מאחורי חיילים חמושים ואמיצים, שהחליפו את הסוס הלבן בטנק משוריין, ושאמורים לשמור עלינו מפני כל אנס בכוח בסביבה.

אבל לא הכל אפל וחסר תקווה. אני גאה להיות חלק מקולקטיב נשים פמיניסטיות רדיקליות, ערביות ויהודיות, שמנהלות את השיח האמיץ הזה על נשים ומלחמה, מיליטריזם חשוך לעומת פמיניזם נאור ומכיל. אני רואה במקומות רבים מעגלי נשים, שמוכנות ומעזות לדבר על הזוועות שעוברות נשים בעזה, ובאותה נשימה לא מוותרות על 19 החטופות ולא שוכחות את קורבנות 7 באוקטובר הישראליות.

אני רואה עובדות סוציאליות ופסיכולוגיות מתאגדות כדי לדבר על הטראומה, היתמות ומצב הילדים בעזה; ואינספור יוזמות קטנות של מבזקי אנושיות בריאה, של פמיניזם שמבוסס על חמלה, אמפתיה, סולידריות ואחיות, ופחות חוגג ביום האישה את החיילת החמושה, מפקדת הטנק, שהורסת לנשים פלסטיניות את החיים.