הכפר הערבי היחיד שפונה בצפון: הזניחו אותנו, נאלצנו לחזור
ערב אל-עראמשה, היושב מאות מטרים מגבול לבנון, פונה מיד אחרי 7 באוקטובר. אולם בניגוד ליישובים אחרים בגליל, 70% מתושביו כבר שבו. "לא חזרנו כי אנחנו אמיצים, אלא כי לא קיבלנו שום תמיכה", אומרים שם
ערב אל-עראמשה הוא כפר קטן, השוכן כמה מאות מטרים מהגבול עם לבנון, ליד קיבוץ אדמית, בגזרה המערבית. בימים של שגרה, רוב הציבור בישראל לא שמע עליו, אבל אחרי 7 באוקטובר הוא יותר מוכר: שמו מופיע בהתראות פיקוד העורף בזמן תקיפות של חיזבאללה על צפון הארץ. יש לו גם ייחוד נוסף: הוא היישוב הערבי היחידי בגליל שפונה עם תחילת המלחמה.
"מאז המשטר הצבאי, הערבים בישראל לא פחדו כל כך"
אבל חמישה חודשים אחר כך, יותר מ-70 אחוז מכ-1,700 התושבים חזרו, יותר מאשר מכל ישוב אחר בצפון. סיבה אחת קשורה לכך שבאופן יחסי ליישובים אחרים לאורך הגבול עם לבנון, ערב אל-עראמשה נפגע הרבה פחות. אבל הסיבה המרכזית, אומרים התושבים, היא שהמדינה הזניחה אותם. אף שר או ח"כ מהקואליציה לא בא לבקר אותם, ושום פקיד ממשלתי לא בירר מה מצבם.
ראש הוועד המקומי, סאיל סעד, אומר שרוב האנשים החליטו לחזור למרות הסכנה והעימות הצבאי המתמשך. "הלחץ הפסיכולוגי היה בלתי נסבל", מסביר סעד. רוב התושבים עזבו את בתי המלון ששהו בהם בנצרת ובעכו. מעטים נשארו בבתי המלון, הוא מוסיף, אבל רוב אלה שלא חזרו, שכרו בתים ביישובים סמוכים לכפר.
אולי יעניין אותך"הומניטריות מהכורסה": הכשלים של מסדרון הסיוע הימי לעזהראשי הרשויות ברחוב הערבי שילמו על חוסר האמון בממסד
שיעור ההשתתפות בבחירות ברשויות הערביות ירד ב-15 אחוז, וכ-45 אחוז מראשי הרשויות המכהנים הפסידו. ההסבר: העלייה בפשיעה שחקה את אמון הציבור בשלטון המקומי, והבוחרים הצביעו ברגליים
הבחירות ברשויות המקומיות בחברה הערבית עמדו השנה בסימן שתי תופעות, שבפועל קשורות זו בזו. ירידה בשיעור ההצבעה מצד אחד, והפסד של ראשי רשויות רבים מצד שני. שתי התופעות מספרות סיפור אחד: אכזבה מהמערכת הפוליטית, גם ברמה הארצית וגם ברמה המקומית, בעיקר על רקע העלייה בפשיעה וחוסר היכולת של הרשויות להתמודד איתה.
בחברה הערבית מתביישים לדבר בחירות כשהמונים נהרגים בעזה
שיעור ההצבעה ברשויות הערביות עמד על 75%. הרבה יותר משיעור ההצבעה ברשויות היהודיות, שעמד על כ-50%, אבל הרבה פחות מ-90% ההשתתפות בבחירות ברשויות הערביות בסיבובים קודמים.
"הסיבה הכי בולטת לשיעור ההצבעה הנמוך היא כמובן המלחמה", אומר ג'עפר פרח, מנהל מרכז מוסאווה. "כשאתה רואה את בני עמך נהרגים בצורה כזו ובקצב הזה, טבעי שתרד ההתעניינות שלך במועצות המקומיות ובכל דבר אחר".
אולי יעניין אותך"הומניטריות מהכורסה": הכשלים של מסדרון הסיוע הימי לעזההמצב ברפיח מידרדר, ותושבים בורחים למרכז החרב של עזה"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייהפרח
בחברה הערבית מתביישים לדבר בחירות כשהמונים נהרגים בעזה
בימים כתיקונם, השבועות טרם הבחירות המקומיות היו תוססים בקמפיינים סוערים, באירועים המוניים ובשלטי חוצות. כיום, שבועיים למועד, ביישובים הערביים אין לבחירות כמעט זכר. "אנשים לא מתעניינים בדבר מלבד סיום המלחמה"
במציאות אחרת, בימים אחרים, שבועיים לפני הבחירות לרשויות המקומיות היישובים הערביים היו עכשיו זירה לוהטת, עמוסה בתעמולת בחירות, בשילוט רחוב, באירועים ואפילו בריבים פומביים, אבל עכשיו ברוב הישובים הערביים אין כלל תחושה שאנחנו עומדים על סף בחירות.
"אווירת הבחירות היתה בשיאה בסוף ספטמבר ובתחילת אוקטובר, והיתה פעילות תוססת ביישובים הערביים. ואז הגיעה המלחמה ודברים השתנו, כמו בכל תחומי החיים", אומר ראש עיריית עראבה, המתמודד פעם נוספת למשרה, עומר נסאר. "הבחירות נדחו פעמיים. זה גם תרם לירידה בהתעניינות, עד כדי כך שעד היום יש כאלה שאומרים שאולי תהיה עוד דחייה, במיוחד עם המשך הדיבורים על אפשרות למלחמה בצפון. היום, למעט כמה קולות שמתעניינים במיוחד בבחירות, מצב הקיפאון מוחץ. בפעם הראשונה בתולדות הרשויות המקומיות הערביות, הבחירות מתקיימות ללא מערכות בחירות גדולות, רוב שיחות הבחירות מתקיימות כמעט בהיחבא וברמת יחידים, לא באירועים גדולים כפי שהיה בעבר.
>> "צמצום התקציבים יזרוק צעירים רבים לזרועות ארגוני הפשיעה"
"המלחמה היא הגורם העיקרי למצב הזה. לדבר על בחירות לרשויות המקומיות נראה מביש בתקופה שבה אנשים נהרגים ועקורים מבתיהם באלפים. מועמדים מתביישים לדבר ואנשים מתביישים להקשיב ולפעול בנושא. הרוח השלטת היא שלילית בגלל תמונות המלחמה שמגיעות מעזה, ואנשים לא מתעניינים בדבר מלבד סיום המלחמה. אם המלחמה תיפסק בימים הקרובים, הדבר עשוי להגביר את ההתעניינות בבחירות, וגורמים כמו התקרבות מועד הבחירות ומזג האוויר טוב".
"בוודאי שאווירת הבחירות שונה מכל מה שהיה בעבר, המלחמה משפיעה מאוד על רבים, אבל יש גם
הבדואים בנגב אחרי 7 באוקטובר: נגמרה הסולידריות, חזרו ההריסות
המחיר הכבד שגבו אירועי 7 באוקטובר והמלחמה מהאוכלוסייה הבדואית בנגב חוללו מפנה זמני ביחס המדינה אליהם ואפילו אוזן קשבת למצוקתם. כעת, חוזרת מדיניות היד הקשה: "בן גביר מנסה להבעיר את העניינים בצורה חמורה מאי פעם"
ככל שהתקשורת סיקרה את הבדואים בנגב בשנים האחרונות, המסגור היה על פי רוב בהקשרים שליליים: הסתה גזענית נגדם, הריסות, כפרים לא מוכרים. ואז הגיעו אירועי 7 באוקטובר, בדואים מהנגב נמנו בין ההרוגים, בין החטופים ובין הפצועים, הקימו חמ"לים משותפים לערבים וליהודים, וחייל בדואי מרהט שנהרג בעזה ובכירים הגיעו לבקר את משפחתו, בראשם ראש הממשלה נתניהו. האם 7 באוקטובר מסמן נקודת מפנה ביחס המדינה לבדואים כאנשים שחיים על כאוס, כפורעי חוק המשתלטים על אדמות?
"יש הרבה קבוצות הרואות את הערבים מנקודת מבט ביטחונית גריד. הנרטיב של אלה, המבט עליהם, עשוי להשתנות בעקבות מה שקרה ב-7 באוקטובר, אבל המצב הכללי לא השתנה: הגזען הגביר את הגזענות שלו, ומי שאיננו גזען, המשיך להיות כך, לרוב", אומר עו"ד שחדה בן ברי, מועמד ברשימה יהודית-ערבית בבאר שבע, ומוסיף: "יש תחושה שבקרב קבוצות אחרות, אירועי 7 באוקטובר גרמו לתחושת אכזבה ולנסיגה מרעיון השותפות והשלום, כאילו התעוררו מהחלום שדיבר על אהבה, שותפות וחיים משותפים. כלומר, אירועי 7 באוקטובר לא יצרו מצב ספציפי, זה השפיע על כל צד בצורה שונה".
"אכן, ישנן שתי תחושות שונות, כאילו האירועים השפיעו על שני הכיוונים", אומרת הודא אבו עוביד מהפורום לדו-קיום בשלום בנגב, "למשל, בקרב חלק ממקבלי ההחלטות ראיתי שינוי חיובי בגישה ובהתנהגות. בתקופה האחרונה, כשהייתי בכנסת והעליתי נושאים הקשורים לנגב, הרגשתי שיש חברי כנסת שמקשיבים לי ושמים לב למה שאני אומרת. בעבר זה לא היה. למשל, הם