"סוזאן היא האחרונה שהיינו חושבים שתהפוך לקורבן של רצח". סוזאן עבד אל-קאדר (צילום: באדיבות המשפחה)

"איפה את מחביאה את הסכינים שלך?" שאל מאבטח בקניון עזריאלי את סוזאן עבד אל-קאדר, בזמן שבדק את תיקה לעיני העוברים והשבים. סוזאן לא נבהלה ולא נשארה חייבת, היא צעקה עליו מול כולם, סירבה לשתוק גם כשהמנהל שלו הגיע והתנצל, ואפילו דאגה שהסיפור יגיע לתקשורת.

האירוע הזה התרחש ב-2016. אולי סוזאן האמינה אז שזו תהיה החוויה הקשה ביותר שתחווה. הרי מדובר באישה שוחרת שלום, אם עובדת, פעילה חברתית עם קשרים טובים בקהילה שלה. אבל תשע שנים לאחר מכן, במציאות המעוותת הנוכחית, שהיא תוצר של מדיניות מכוונת, סוזאן הפכה לקורבן של רצח מזעזע שקדמו לו איומים קשים. זהו מקרה נוסף שמדגיש כי לאף אחת ואחד בחברה הערבית אין חסינות. כולנו נמצאים בסכנה, בלי יוצא מן הכלל.

>> בחברה הערבית משוכנעים: הפשיעה אינה מחדל. היא תוכנית שלטונית

סוזאן נורתה למוות ביום שלישי, 29 באפריל, בעת ששבה מעבודתה. הרוצח לא התכוון להרתיע או לאיים, כפי שקורה לעיתים קרובות בחברה הערבית – כל היריות כוונו לחלק העליון של גופה. הוא התכוון לרצוח. "החמוש ארב לה, התקרב לרכבה וירה כששבה לביתה", מספר זיאד בשארה, בעלה של הנרצחת.

"לא היו לנו סכסוכים עם אף אחד. אשתי היתה אישה שוחרת שלום, פעילה חברתית במסגרות פמיניסטיות וביוזמות למאבק באלימות בכלל. היא היתה חרוצה בעבודתה, מסורה לביתה ולילדיה בצורה יוצאת דופן. מעולם לא חשבנו שתירצח – אפילו לא לאור המצב שבו החברה שלנו נמצאת. סוזאן היא האחרונה שהיינו חושבים שתהפוך לקורבן של רצח".

סוזאן עבד אל-קאדר היתה אחת הפעילות הבולטת בארגון "צעדת המתים" בתל אביב לפני כשנתיים – מחאה עוצמתית נגד גל האלימות והפשיעה הגואה בחברה הערבית, שבמהלכה נשאו המשתתפים עשרות ארונות קבורה סמליים. לצד הפעילות

התחושה היא ששלילת זכויותיהם של האזרחים הפלסטינים, במיוחד בכל הקשור לפעילות פוליטית, מתבשלת על אש קטנה. צעדת השיבה בסח'נין, 5 באפריל 2022 (צילום: ג'מאל עווד / פלאש90)

ההחלטה של ועד העקורים לבטל את צעדת השיבה המסורתית, שהיתה אמורה להתקיים השנה על אדמות הכפר העקור סבּת שבגליל התחתון, התקבלה בחברה הערבית בכעס וגם במידה של הפתעה.

מרבית הכותרות התמקדו בעובדה שהצעדה מתבטלת לראשונה מזה כשלושה עשורים. בעיניי, הדבר המפתיע היה דווקא המשך ההכנות לצעדה, הפרסומים עליה וההתנהלות כאילו היא תתקיים כמתוכנן, אף על פי שדבר באווירה הכללית בישראל לא העיד כי צעדה כזו יכולה להתקיים כרגיל השנה. כל הסימנים הראו שממשלת ישראל, ובמיוחד המשטרה והשר הממונה עליה, לא יאפשרו את קיומה.

>> אמא שלי לא תנאם על כפר סבת, אבל סיפורה לא ייעלם

מרחבי חופש הביטוי של האזרחים הפלסטינים והאפשרויות שלהם לבטא את השתייכותם הלאומית מצטמצמים בישראל מיום ליום. התחושה היא ששלילת זכויותיהם של האזרחים הפלסטינים, במיוחד בכל הקשור לפעילות פוליטית, מתבשלת על אש קטנה. היא אולי לא שורפת מייד, אבל תגיע לנקודת רתיחה בשקט מוחלט. כמו הצפרדע בסיר המים שמתחממים לאט: היא לא קופצת החוצה עד שכבר מאוחר מדי.

בשנה שעברה התקיימה הצעדה סמוך לשפרעם, מבלי להתקרב ליישובים יהודיים, לאחר שלא התאפשר לקיימה על אדמות באזור חיפה, כפי שתוכנן מראש. ההסתה לקראת הצעדה בשנה שעברה אמנם לא הגיעה לרמה כזו שתביא לביטולה, אבל מה שקרה לאחר קיומה עם המחנכת סברין מסארווה סיפק רמז ברור לעתיד. מסארווה, מורה בבית ספר בגני תקווה, זומנה לשיחת בירור במשרד החינוך בעקבות גל הסתה מצד הורים, לאחר שהתפרסמה תמונה שלה מהצעדה. אף שמשרד החינוך חזר בו בהמשך מהזימון, הסערה שהתעוררה בעקבות האירוע הספיקה כדי

השואה איננה עניין יהודי בלבד, אלא עניין כלל אנושי. צפירת יום השואה בירושלים (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

בכל שנה מדינת ישראל מציינת רשמית את יום הזיכרון לשואה ולגבורה ומבכה את השמדתם של שישה מיליון יהודים במלחמת העולם השנייה. האזרחים הערבים בישראל, שהם חלק מהעם הפלסטיני, לומדים על השואה במסגרת תוכנית הלימודים הממלכתית ועומדים בצפירה במקומות העבודה, זאת כאשר זיכרון הנכבה, שממשיכה להשפיע עליהם עד היום, אינו מרפה מהם.

מאז תחילת המלחמה, הדיסוננס קשה וכואב יותר מתמיד כאשר יום הזיכרון לשואה מצוין בשעה שהפלסטינים עדים למלחמת שמד נגד בני עמם בעזה.

>> שואה, ציונות והשימוש באסון ככלי פוליטי

גדלתי בחברה לא פוליטית. בכפר שלי לא היו פעילויות לאומיות או פוליטיות, אפילו פעילים לא היו. אני זוכר שבילדותי, ילד מהכפר צייר צלב קרס על בניין הדואר, והמשטרה הגיעה ופתחה בחקירה. זו היתה הפעם הראשונה שנחשפתי לעצם קיומו של נאציזם. שאלתי אז את ההורים שלי, והם אמרו שזהו סמל של הנאצים ושל היטלר, שביצעו שואה ביהודים. הסתפקתי במידע הזה. האינטרנט עדיין לא נכנס לבתים שלנו אז, והמידע לא היה נגיש כפי שהוא היום.

בחטיבת הביניים ובתיכון למדתי על עליית הנאציזם ועל רדיפת היהודים, אבל בצורה שטחית. אחר כך למדתי, קראתי וצפיתי בסרטים. ובכל זאת, אני נמנע מהתייחסות לשואה, אפילו בהקשר עיתונאי. אולי בגלל הפחד שהממסד לא יקבל שום דיון בנושא, ואולי בגלל משהו אחר – העם שלי עבר טרגדיה אחרת, שלא ניתן להשוותה לזוועות השואה. אני מאמין שאין פשע בהיסטוריה שאפשר להציבו באותה שורה עם השואה – הזוועה הגדולה ביותר בתולדות האנושות. אבל אני גם לא יכול להתעלם מהעובדה שהעם שסבל מהשואה האכזרית ביותר בהיסטוריה – הוא אותו עם שגרם לטרגדיה של העם שלי, טרגדיה שנמשכת

"הפשיעה היא פרויקט אסטרטגי של המדינה". שלט באום אל-פחם נגד הפשיעה המאורגנת בחברה הערבית, 5 במרץ 2021 (צילום: אורן זיו)

האזרחים הערבים חלוקים ביניהם בסוגיות רבות – בעמדות הפוליטיות, בשאלת השותפות הערבית-יהודית, במידת שיתוף הפעולה עם המפלגות הציוניות, ביחסים עם המדינה ומוסדותיה, בתפיסות האזוריות. אבל בדבר אחד יש הסכמה כמעט מלאה: הפשיעה המאורגנת שמכה בחברה הערבית בשנים האחרונות אינה תוצאה של רפיון מערכתי או מחדל, אלא של תכנון. זו תוכנית שמבוצעת בקפדנות על ידי מוסדות השלטון, בעיקר תחת ממשלות הימין. את חוסר המעש מול כנופיות הפשע והרוצחים אין לראות ככישלון המדינה וזרועותיה בהגנה על אזרחים, אלא כהצלחה בפרויקט שמטרתו לפרק את החברה הערבית מבפנים ולהרוס אותה.

היום (חמישי) נרצח בנצרת צעיר בן 25 לאור היום. מתחילת השבוע נרצחו 12 אזרחים ערבים בתוך חמישה ימים בלבד – 18 איש מתחילת חודש אפריל, ממוצע של הרוג ביום. 77 קורבנות מאז תחילת השנה. עלייה חדה במיוחד בשיעור הפשיעה נרשמה לאחרונה בערים לוד ורמלה, עד כדי כך שראש עיריית לוד, יאיר רביבו, המזוהה עם הליכוד, תקף את הממשלה והאשים אותה בניסיון לגרש את החברה הערבית.

>> רוצחים מסתובבים חופשי, והמשטרה רודפת את מי שנלחם באלימות

"מה שקורה לאחרונה ברמלה הוא בעיקר הסלמה בסכסוכים בין משפחות", אומר הפעיל ע'סאן מניר. "זה מתאפשר בעיקר בגלל הזמינות הגבוהה של כלי נשק ומפני שהמשטרה לא עוצרת את הרוצחים. ברגע שאין אכיפה – הרוצח מרגיש חופשי לפעול שוב ושוב. יש תחושת חסינות. השוטר מגיע, סופר את הקליעים והולך. זה המצב כבר שנים, אבל מאז כניסתו של בן גביר זה החמיר משמעותית."

מניר מוסיף: "הוזמנתי לשיחה בשב"כ, שם הזהירו אותי להפסיק את פעילותי במסגרת ועדת 'הפצת השלום' – ועדה שטיפלה בסכסוכים והצליחה למנוע הידרדרות לאירועי רצח. כלומר במקום לרדוף אחרי הרוצחים או לעצור את הפושעים