עבודה בעברית אינה מחליפה זיכרונות או שייכות לאומית. הפגנה באום אל-פחם ב-2 באוקטובר 2000 (צילום: יוסי זמיר / פלאש90)

בשלוש השנים האחרונות, כשאומרים אוקטובר חושבים קודם כול על 7 באוקטובר 2023. קשה אחרת, לנוכח מה שקרה באותו יום וכל מה שבא אחריו. אבל לפלסטינים בישראל יש מועד נוסף שמצוין באותו חודש. 1 באוקטובר 2000 נשאר תאריך שבלעדיו קשה להבין את חיינו כאן. עברו 26 שנים. המשפחות עדיין מחכות לצדק, ואנחנו עדיין שואלים מה שווה האזרחות שלנו כשאנחנו זקוקים להגנה או כשאנחנו יוצאים להפגין.

האינתיפאדה השנייה פרצה בסוף ספטמבר 2000, בעקבות כניסתו המתגרה של אריאל שרון למתחם אל-אקצא והדיכוי וההרג שבאו אחריה. ב-1 באוקטובר התפשטו המחאות ליישובים שלנו. אנשים יצאו למען אל-אקצא ובסולידריות עם בני עמם. במהלך האירועים הרגה המשטרה 13 צעירים: 12 אזרחים ופלסטיני מעזה. זה לא היה עוד אירוע בתולדות המחאה, אלא רגע שהגדיר מחדש את היחסים שלנו עם המדינה.

המדינה התייחסה לעצם קיומנו כבעיה הרבה לפני אוקטובר. אחרי הנכבה ועד 1966, רוב הפלסטינים שנותרו בארץ חיו תחת ממשל צבאי, ונזקקו להיתרים כדי לנוע ממקום למקום או להגיע לעבודה. המדינה הפקיעה אדמות והגבילה את ההתארגנות הפוליטית. היא העניקה להם אזרחות, ובאותה נשימה התייחסה אליהם כאל סכנה. גם אחרי ביטול הממשל הצבאי, המאבק על הקרקע נמשך. יום האדמה ב-1976 הבהיר ששנות הדיכוי לא ניתקו את האנשים מאדמתם או מזהותם.

בשנות ה-80, וביתר שאת בשנות ה-90, התרחבו אפשרויות ההשכלה והתעסוקה ומעמד הביניים הערבי גדל, לצד הסכמי אוסלו והסכם השלום עם ירדן. אפשר לקרוא את השינוי כמעבר חלקי מהמקל לגזר: אולי השילוב הכלכלי ישיג את מה שהדיכוי לא השיג. אבל שיפור חיינו היה

פסק דין שיאשר את הפסילה יקבע גבולות חדשים לפוליטיקה הפלסטינית בישראל. בית המשפט העליון בירושלים (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)

ביום חמישי ידון בית המשפט העליון, בהרכב של תשעה שופטים, בפסילת מועמדותם של יו"ר בל"ד, ח"כ סמי אבו שחאדה, וח"כ עופר כסיף (הרשימה המשותפת). ועדת הבחירות פסלה גם את הרשימה המשותפת ורע"מ מהתמודדות בבחירות לכנסת. פסילת מועמד טעונה אישור של בית המשפט; כדי להימנע מההליך, על הנפסל להסיר את מועמדותו.

בדיון שהתפתח בחברה הערבית בישראל בעקבות פסילתו של אבו שחאדה, הערכות דומות לגבי ההכרעה הצפויה של בית המשפט העליון מובילות למסקנות הפוכות. יש החוששים שבית המשפט יאשר את הפסילה, ולכן מציעים שאבו שחאדה יסיר את מועמדותו. אחרים חוששים מאותה תוצאה, אך סבורים שדווקא משום כך יש להתייצב בפני בית המשפט ולחייב את השופטים לנמק את החלטתם.

>> גם אם נשתוק, ירצו שנשתוק יותר

הדיון הנוכחי שונה מדיונים שהתעוררו סביב פסילות קודמות. בעבר, הציפייה שבית המשפט העליון יבלום את ועדת הבחירות המרכזית נשענה על ניסיון, גם בלי אמון מלא במערכת. באווירה הנוכחית, נשאלת השאלה אם עצם הפנייה לבית המשפט תאפשר לו לקבוע מגבלות חדשות על הפעילות הפוליטית הפלסטינית בישראל, מעבר לפסילתו של מועמד אחד. המחלוקת חושפת את הפער בין אמון בבית המשפט ובין ההסתמכות עליו – פער המוכר למי שנאבקים על זכויותיהם במסגרת מערכת שאינה מעניקה להם שוויון.

בבל"ד כבר הודיעו שימשיכו במאבק, אך החלטת המפלגה לא סיימה את הדיון הציבורי בעניין. ד"ר ראיף זריק, מומחה לפילוסופיה פוליטית ולפילוסופיה של המשפט, עורר דיון סוער בפוסט שבו הציע לאבו שחאדה לפרוש מההתמודדות, ובמקביל קרא להגדיל את שיעורי ההצבעה ואת הייצוג הערבי. זריק הזהיר שבית

"תהליך מכוון של מחיקה". שרידי בית פלסטיני באשקלון (צילום: אורי חדד)

בילדותו של אורי חדד באשקלון, המסעדה האהובה על משפחתו היתה "לונה". היא שכנה במבנה של מסגד – את זה איש לא הסתיר – אבל חדד לא הבין איך הפך המקום למסעדה. בנעוריו נהג לטייל עם אחיו הגדול בשטחים הפתוחים שסביב העיר. רק שנים אחר כך גילה שהחורבות שביניהן שוטטו היו שרידי כפר פלסטיני.

>> תגידו "נַכְּבָּה", השמיים לא יפלו

המסגד בלב אשקלון שהפך למסעדה שימש את מג'דל עסקלאן, עיירה פלסטינית שמנתה יותר מעשרת אלפים תושבים עד 1948. החורבות שייכות לכפר חמאמה, ששכן צפונית לעיר של היום ומנה כחמשת אלפים תושבים. "אף אחד שגדל באשקלון לא חושב על זה שהוא גדל על שרידים פלסטיניים", אומר חדד בשיחה עם "שיחה מקומית", "אותו דבר בכל כך הרבה מקומות אחרים במרחב הזה. הידע הזה מאוד חסר". התושבים מכירים את הנוף, הוא אומר, אבל אינם יודעים דבר על האנשים שחיו בו לפניהם.

מג'דל נכבשה בנובמבר 1948. רבים מתושביה עזבו במהלך המלחמה. את התושבים שנשארו ריכזה ישראל ב"גטו", ואז גירשה אותם לעזה ב-1950. בבתי מג'דל שוכנו מהגרים יהודים, והעיירה היתה לחלק מאשקלון. הכפר חמאמה נהרס כליל.

עכשיו חדד – ארכיאולוג, אוצר וצלם – חוזר למקומות האלה חמוש במצלמה ומנסה לגשר על הפער: לחבר בין המסגד שהכיר בילדותו ובין המתפללים שהתפללו בו, בין החורבות שהכיר משיטוטיו לתושבים שחיו שם. הוא מבקש להבין כיצד נוצר חוסר הידיעה הזה ומה מאפשר לו להימשך.

לדברי תושבים, אנשי המאחז התייחסו אליהם באופן מתריס. תושבי מג'ד אל-כרום מפגינים נוכחות סמוך למאחז חדש שהוקדם בצמוד לאדמתם, ב-13 בספטמבר 2026 (צילום: אורן זיו)

בנקודה אסטרטגית גבוהה החולשת על המרחב הוקם מאחז, לפי הספר: צעירים לבושים בלבן וחובשי כיפות, אוהלים, דיר צאן, מכלי מים, דגל ישראל ויישור הקרקע בעזרת בולדוזר. אך אין זו עוד נקודה בגדה המערבית, זהו מאחז חדש הצמוד לאדמות מג'ד אל-כרום שבגליל המערבי, ביער של קק"ל.

לפני כמה ימים גילו תושבי מג'ד אל-כרום, שבבעלותם אדמות רבות באזור, כי המאחז הוקם בצמוד ליישוב גילון. במהלך סיור של חברי המועצה במקום, אמרו להם מקימי המאחז כי הגיעו מהגדה המערבית. גם גישתם מבהירה היטב מהיכן הגיעו. לפי הרשויות, המתנחלים קיבלו מקק"ל היתר רעייה, אך אין בכך כדי להסביר את הקמת המבנים בשטח, שכן היתר כזה אינו כולל הקמת מבנים או יישוב.

בשבת וביום ראשון הגיעו תושבים רבים להפגין נוכחות ולמחות על הקמת המאחז, מחשש להשתלטות על אדמותיהם הפרטיות, כפי שקורה לפלסטינים תושבי הגדה. בבוקר יום ראשון מנעה המשטרה מתושבים ומחברי כנסת להגיע לאזור, ורק בהמשך אפשרה לחברי הכנסת להתקרב. למקום הגיעו גם יו"ר הרשימה המשותפת יוסף ג'בארין, ח"כ עופר כסיף ופוליטיקאים נוספים.

גם היום (שני) הגיעו מאות תושבים לאזור, יחד עם פעילי שמאל ותושבים מיישובים יהודיים באזור, בהם גילון הסמוך, כדי למחות על הקמת המאחז. אלא שכפי שהופתעו לפני ימים אחדים לגלות את המתנחלים מקימים את המאחז, הם הופתעו לראות אותם מפרקים את האוהלים ועוזבים את המקום, תוך שהם מותירים מאחור חלק מהציוד.

תושבים העריכו כי הפינוי החל לאחר שהמשטרה קיבלה תלונה מבעל קרקע פרטית סמוכה, שעליה הונח חלק מהציוד