"העיתונאים הערבים מודעים לעבודה כי היחס אליהם שונה מהיחס לקולגות היהודים". עיתונאים פלסטינים במחאה על הריגתו של העיתונאי יאסר מורתג'א, 8 באפריל 2018 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש 90)

במשך שנים הרגשנו, העיתונאים הפלסטינים אזרחי ישראל, שיש לנו מרחב של חופש ביטוי וחופש עיתונות, המבדילים אותנו מהעיתונאים במדינות ערב והמזרח. זה לא שישראל היתה נווה מדבר דמוקרטי עבורנו, אלא שיכולנו לפחות לבקר את המשטר ואת הכיבוש, לדבר על המצור על עזה ולהצביע על הממשלה כאחראית על המלחמות החוזרות ונשנות שם, ולהציג את הנרטיב הפלסטיני על מה שנעשה בירושלים. כל זה השתנה ב-7 באוקטובר. התחושה הרווחת בקרב עיתונאים ופעילים ברשתות החברתיות היא שההגבלות כאן הפכו דומות לאלה שברוב המדינות הדיקטטוריות, ושכל ביקורת על הצבא, או ליתר דיוק, כל ביטוי של נרטיב המנוגד לישראלי הרווח, יכולים להיחשב כיום כפגיעה בביטחון המדינה, ועלולים לגרום לנזק רב לכותביהם.

>> מאז המלחמה: רדיפה חסרת תקדים של עובדי הרפואה הערבים

"במלחמות הקודמות על עזה, למשל, נהגנו לדווח על המתרחש שם, לפרש את ההתפתחויות, לבקר את הכיבוש ולדבר על פשעי ישראל בעזה מבלי להרגיש שמה שאנחנו כותבים ואומרים עלול לגרום לנו לבעיה, כי יש חופש ביטוי ויש מערכת דמוקרטית שמאפשרת ביקורת על המשטר ועל המדיניות שלו, והיינו רואים גם פעילים מהשמאל הישראלי מדברים ככה", אומר עיתונאי פלסטיני מהצפון שהעדיף לדבר בעילום שם, "אבל במלחמה הזאת כאילו ישראל חשפה את הניבים שלה וביטלה כל מה שנקרא דמוקרטיה וחופש הבעת דעה אצל ערבים. באמתלה של מצב חירום ומלחמה, יכולים לעצור כל אחד, אפילו אדם כמו מוחמד ברכה, ראש ועדת המעקב, אמנים, פוליטיקאים ועורכי דין. נאסרו הפגנות הקוראות לסיום המלחמה. באום אל-פחם נעצרו שני

"מצב של ייאוש מוחלט". הריסות בשכונת אל-רימאל בלב העיר עזה אחרי הפצצה ישראלית, ב-23 באוקטובר 2023 (צילום: מוחמד זענון / אקטיבסטילס)

"שוחחתי עם אחותי חצי שעה לפני שהפציצו את הבית שלה. כולנו פחדנו, אבל לא חשבתי שהם יפציצו את הבית ואת כל מי שנמצא בו, במיוחד מכיוון שבבניין היה בית חולים פרטי וכמה חולים. אבל פתאום היא הפסיקה לענות להודעות שלי, ואז הודיעו לי שזה קרה" – כך מספרת שירין עסאף, עובדת סוציאלית מרמלה. אחותה אימאן, גיסה, שבעת ילדיהם ועוד כמה בני משפחה ואנשים נוספים נהרגו בהפצצה ישראלית בעזה, ב-11 בנובמבר.

בית משפחתה של אימאן, אחותה של עסאף, היה מעל בית החולים הפרטי ליולדות אל-מהדי שבבעלות המשפחה, בשכונת אלנסר בעיר עזה. "אני לא יודעת מה הכי קשה פה", היא אומרת בקול חנוק מבכי. "האם העובדה שגופות אחותי, בעלה וילדיה נותרו מתחת להריסות 19 ימים עד שהוציאו אותן, האם זה הפרט הנורא ביותר? או זה שהם התחננו לכל העולם במשך ימים שיעזרו להם לצאת מהמקום, אבל לא הצליחו לצאת בגלל מצור של טנקים והפצצות מתמשכות, ולא הצלב האדום ולא אף גורם אחר עזר להם? הקיפו אותם, מנעו מהם לצאת, ואז הפציצו את הבניין על כל יושביו. אולי זה הדבר הכי קשה? או העובדה שמשפחה שלמה, אחותי, בעלה ושבעת ילדיה, אחיו של בעלה, כמה קרובי משפחה, חולים, כולם נהרגו בדקה?

"למשפחה שלי יש שמות וסיפורים. אחותי אימאן היתה הדבר הכי יפה בחיי. היא נהרגה עם בעלה, ד"ר ראיד מהדי; בתהּ, ד"ר סמירה מהדי, שעמדה להתחתן ב-20 בדצמבר; בנה יוסף, שלמד הייטק וחלם לעזוב את עזה; ואחמד, סטודנט לרפואה

"אנחנו רוצים דו קיום המבוסס על שוויון ותמיכה הדדית". (צילום: מתוך קמפיין נגד גזענות של ביה"ח רמב"ם, מאי 2021)

מזה שנים, במיוחד מאז משבר הקורונה, מדברים בישראל על מקום האזרחים הערבים במערכת הבריאות בישראל. נכון ל-2021, כ-21% מכלל הרופאים בארץ הם אזרחים פלסטינים, כשאחוז האחים והאחיות גבוה יותר. שיעורם הגבוה של האזרחים הערבים בצוותים הרפואיים מוזכר כמעט בכל שיחה על דו קיום ועל חשיבות החיים המשותפים. משפרצה המלחמה הזו, הצוותים הללו היו ראשונים לשלם את המחיר, למרות עבודתם בבתי החולים להצלת חיים, גם של הפצועים מ-7 באוקטובר ואילך.

>> רדיפת הסטודנטים הערבים: "זה עלול להגיע לשפיכת דמים"

"מתחילת המלחמה ביקשו שלא נביע את דעתנו, בטענה שזו החלטת משרד הבריאות, ועשינו כפי שביקשו", אומרת י' (השם המלא שמור במערכת), אחות בבית חולים במרכז הארץ. "למרות שאני עובדת בבית החולים כבר שנה, ויש לי קשר טוב עם הקולגות שלי, עם תחילת המלחמה, האחראית התחילה לנסות לדובב אותנו, העובדים הערבים, כדי לברר את עמדתנו, ובכל פעם שראתה אחד מאיתנו מתלונן, או במצב של חוסר שביעות רצון, ניסתה להאשים אותו בכך שזה בגלל המלחמה. ניסינו כל הזמן להתעלם ממנה, עד שראתה אותי לובשת שחור ומצוברחת, אז היא החליטה שהמצב שלי נגרם בגלל המלחמה בעזה, עניתי לה שאמנם הסיבה אינה קשורה למלחמה, אך טבעי שאדם יהיה עצוב כשהוא רואה שנהרגים חפים מפשע, ואז זומנתי מיד לשימוע ולאחר מכן הושעיתי מהעבודה עד להכרעה בעניין".

הסיפור הזה אינו יחיד, ואפילו לא התמוה ביותר: מתחילת המלחמה, מאות עובדים ערבים במערכת הבריאות ספגו התנכלויות, זימונים לוועדות משמעת ואפילו השעיה ופיטורים מהעבודה בגלל עמדותיהם לגבי המלחמה בעזה, או בגלל פעילות במדיה חברתית כגון חיבוב ("לייק") לפוסט, בגלל פוסט ישן שכתבו, לעתים אפילו מבלי שעשו דבר, כפי שקרה

הסטודנטים מרגישים מאוימים יותר מבעבר. הפגנה נגד סטודנטים ערבים במכללת צפת, בנובמבר 2021 (צילום: דוד כהן / פלאש90)

מאז שנכנס לתפקיד השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר קורא לאזרחים להתחמש – כמובן, ליהודים בלבד, וחוזר על האמירה שאירועי "שומר חומות 2" בפתח. אחרי 7 באוקטובר בן גביר חזר על האמירה והגביר את מאמצי ההתחמשות. בניגוד לעבר, נראה שכיום עמדותיו זוכות לתמיכה מחלקים גדלים ברחוב הישראלי. הראשונה שנפגעת מזה היא, כמובן, החברה הערבית בתוך ישראל.

הערבים אזרחי ישראל כבר סובלים מגל מעצרים בתגובה לכל מילה או פעילות ברשתות החברתיות; דפים וחשבונות המוקדשים לפרסום ו"שיימינג" של ערבים ותיאורם כתומכי טרור; השעייה ממקומות עבודה ומאוניברסיטאות; ואפילו הטרדות ותקיפות – למשל אישה הרה שהותקפה מכיוון שדיברה ערבית ברחוב.

האירוע המפחיד והמסוכן ביותר התרחש בנתניה ב-28 באוקטובר, כשקבוצת סטודנטים ערבים ממכללת נתניה שמתגוררים במעונות מצאו את עצמם מוקפים באלפי אנשים שקוראים "מוות לערבים" ודורשים את יציאתם המיידית משם. ההמון אפילו הסתער על המעונות וניסה לתקוף את הסטודנטים.

>> חזית העורף: המלחמה באזרחים הפלסטינים מסלימה

"כל הסיפור התחיל משקרים (טענה שהסטודנטים זרקו ביצים על מתפללים בבית כנסת; ב"ז). לא נזרקה ביצה על אף אחד. יש כאן כמה נערים שנשלחו להתגרות בסטודנטים ערבים, והם עשו את כל העניין הזה", מספר מחמוד, סטודנט מהצפון המתגורר במעונות במכללת נתניה.

לדבריו, "בשבת בבוקר הופתענו מניתוק המים במעונות, ופתאום שמענו קולות של אנשים שצורחים ("מוות לערבים"; ב"ז). לא הגבנו. לאחר מכן הגיעו שוטרים, וביקשו לערוך חיפוש בדירה שלנו. הם בדקו את המקרר וגילו שקרטון הביצים מלא. ביקשנו שישאלו את המתלוננים מאיפה נזרקה הביצה, והם