הרצח של צעיר מטמרה מאותת לחברה הערבית: כולם על הכוונת
אחמד דיאב היה רואה חשבון צעיר, בלי שום קשר לעולם הפשע, שזה עתה חזר מירח דבש. הרצח שלו, על רקע ניסיון סחיטה, עורר זעזוע בכל החברה הערבית. "זו הכרזה שכל צעיר ערבי עלול להיפגע", אומר הדוד שלו
האיומים הגיעו ביום החתונה. אחמד דיאב (באדיבות המשפחה)
כל נרצח הוא עולם ומלואו, ולכל אחד מיותר מ-130 האזרחים הערבים שנרצחו מאז תחילת 2024 היו חיים שלמים, משפחה, אהובים וחברים. ובכל זאת הרצח של אחמד דיאב מטמרה עורר סערת רגשות יוצאת דופן ברחוב הערבי, כנראה בגלל סיפורו האישי של דיאב: רואה חשבון שזה עתה התחתן, פעיל חברתי שהיה רחוק מכל מה שקשור לעולם הפשע.
>> הפשיעה היא חלק מתוכנית פירוק העם הפלסטיני. מתי נתפכח?
ב-6 ביוני נורה דיאב במשרד ראיית החשבון שבו עבד בטמרה, ארבעה ימים אחרי שחזר מירח דבש עם אשתו הטרייה. דיאב בן ה-27 נפצע קשה והועבר לבית החולים רמב"ם בחיפה. חבריו וקרוביו פרסמו את תמונתו במדיה החברתית וקראו להתפלל להצלתו. התפילות לא עזרו. ב-25 ביוני, 19 יום אחרי שנורה, מת דיאב מפצעיו.
"אנחנו עדיין לא מאמינים שאחמד נרצח, היינו צריכים להמשיך לחגוג את החתונה שלו", אומר ניזאר דיאב, דודו של אחמד. "לפני מה שקרה עם אחמד, לא הבנו את משמעות האמירה, שמותו של אדם שובר את משפחתו. עכשיו חווינו את זה על בשרנו".
השיחה מגיעה אליך רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך. שםהפשיעה היא חלק מתוכנית פירוק העם הפלסטיני. מתי נתפכח?
ישראל מרסקת את הגדה באמצעות התנחלויות, את עזה במלחמה ובמצור, ואותנו, האזרחים הפלסטינים באמצעות ההזנחה והפשיעה. בעודי כותב את השורות האלה, יירצח ערבי נוסף. זהו מאבק על עצם הקיום שלנו, ועליו להיות מאבק לאומי מתמשך
לא "עניין תרבותי". מחאה נגד הפשיעה בחברה הערבית בתל אביב, ב-28 באוקטובר 2021 (צילום: אביב אבשלום / פלאש90)
זה כמעט שנתיים שהפסקתי לספור את הנרצחים בחברה שלי; זאת, למרות היותי עיתונאי שעוקב אחר האירועים האלה מדי יום. אני לא יודע כמה נרצחים היו מתחילת השנה – 122? 123? אולי 125? בכל מקרה, בין כתיבת הכתבה ועד לעריכתה ופרסומה, המספר ממשיך לעלות.
ישנן מפלגות ועמותות שעוקבות אחר המספרים. חלקן לא סופרות את הנרצחים ממזרח ירושלים ומהגולן, בטענה שמדובר בשטחים כבושים והנרצחים אינם אזרחים, אלא תושבים. אני חושב שזאת טעות: גם מקרי הרצח בירושלים ובגולן מתבצעים תחת האחריות של משטרת ישראל, לכן כולם באותה סירה.
כמעט בכל פעם שמדברים על הפשיעה בחברה הערבית בתקשורת הישראלית, במסדרונות הכנסת או בכל פגישה עם פוליטיקאי או פקיד כלשהו, חוזרים על המשפט "הבעיה נעוצה בתרבות הערבית", במטרה להסיר את האחריות מעצמו או מהגוף שהוא מייצג. אינני טוען שבתרבות וחברה הערבית, במנהגים ובמסורות שלנו, אין דברים שמעודדים אלימות. יש תופעות, רעיונות ואמונות כמו נקמה, סכסוכים משפחתיים וכיוצא באלה, שתורמים להתרחשות של כמה מהפשעים, אבל מה שקורה לפלסטינים אזרחי ישראל הוא משהו אחר לגמרי. הפשע המאורגן אינו חלק מהמנהגים הערביים.
האם יש הבדל בין המנהגים הערביים באום אל-פחם, לבין המנהגים והמסורות הערביים בג'נין, הנמצאת במרחק קילומטרים ספורים בלבד? בין טייבה לקלקיליה? בין כפר קאסם לטולכרם או בין נצרת לשכם? האם יש "הבדלים תרבותיים" בין מוקבילה, כפר קטן בעמק יזרעאל, לכפר ג'למה, שביניהם מפרידה רק גדר?
לפני כשנה ראיינתי את דובר המשטרה הפלסטינית, לואי רזיקאת. באותה עת, מספר הנרצחים בחברה הערבית בישראל היה 104 מראשית השנה, בעוד שמספר הנרצחים בגדה היה 16. בתוך ישראל, שיעור הפענוחים היה נמוך מ-25%, בעוד שמתוך 16
"בואו נהיה ריאליים, אנחנו לא מוכנים למלחמה"
כל עוד חזבאללה מגביל את הירי ליעדים אסטרטגיים, ביישובים הערביים בצפון נשמר שקט מתוח. אך המחסור החמור במיגוניות, בממ"דים ובמקלטים, הקיצוצים הנרחבים וההזנחה המתמשכת מצד הממשלה, מהווים מתכון לאסון רבתי במקרה של התלקחות
"אנחנו חיים במצב מלחמה, על כל פרטיה ונזקיה". טנקים במטולה, ב-11 באוקטובר 2023 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)
יום רביעי, 19 ביוני, שעת צהריים. על מסך הטלוויזיה בחנות למוצרי בית בכפר כנא שליד נצרת, הוקרן הנאום של מזכ"ל חזבאללה, חסן נסראללה. בין שאר איומיו, הוא הזהיר כי הפעם ישתמשו בטילים מדויקים. המוכר ושני הצעירים שישבו איתו נראו רגועים. "אז אנחנו לא צריכים לפחד, הוא לא יכוון לכפרים ערביים", אמר אחד מהם.
בחודשים האחרונים, השימוש של חזבאללה בטילים ובכטב"מים אכן נראה מכוון יותר, בעיקר לאתרים צבאיים. זאת, בניגוד לקטיושות שירה במלחמת לבנון השנייה, שחלקם נפלו ביישובים ערביים וגרמו למותם ולפציעתם של כמה פלסטינים במג'ד אל כרום, בנצרת ואפילו בחיפה.
אבל הרוגע הזה יתפוגג ככל הנראה, אם אכן תפרוץ מלחמה גדולה וכוללת: נסראללה עצמו אמר באותו נאום שהקווים האדומים ייעלמו אם המלחמה תתרחב, וירי אלפי טילים על ישראל מדי יום – כפי שמצפים הפרשנים – שונה לחלוטין מהמציאות בחודשים האחרונים. במקרה כזה, הפגיעה לא תוגבל רק לאתרים צבאיים וליעדים אסטרטגיים בלבד. איום כזה מעמיד את הכפרים הערביים בגליל במצב מסוכן ביותר, וקשה בהרבה ממה שצפוי ביישובים היהודיים, שכן ליישובים הערביים חסרים משאבים רבים שמגנים ומסייעים במקרה של פרוץ מלחמה, הפשוט שבהם – מקלטים.
"ב-2006 הייתי צעירה מאוד, אבל אני זוכרת שלא ציפינו שהכפר שלנו יהיה על הכוונת. גם כששלוש קטיושות נפלו פה בתחילת המלחמה וגרמו לנזק קל, אמרנו שזו טעות ושהמלחמה אינה נגדנו, ולא פחדנו", אומרת איה, תושבת מג'ד אל-כרום, שביקשה לא לציין בכתבה את שם משפחתה, "ואז נפל הטיל באותו יום שחור וגרם למותם של שני צעירים, והפחד התחיל לגדול. הרגשנו שהטילים האלה היו אקראיים. היום, כשאנחנו שומעים שהטילים לא יהיו אקראיים אם תפרוץ מלחמה, זה לא
"מחריד יותר מגואנטנמו": עדויות מביקור בשדה תימן
אונס ותקיפות מיניות, איזוק לאורך כל שעות היממה, שומרים רעולי פנים וענישות פיזיות קשות: ח'אלד מחאג'נה הוא עורך הדין הראשון שביקר במתקן המעצר שזכה לכינוי "מחנה המוות". את מה שראה ושמע שם, הוא אומר בראיון, לא ישכח לעולם
לכלוך, כינים ולשלשת של יונים. עצורים במתקן שדה תימן
"המצב שם יותר מחריד מכל מה ששמענו על אבו גרייב וגואנטנמו" – כך מתאר עו"ד ח'אלד מחאג'נה את בית המעצר "שדה תימן", לאחר שביקר בו ביום רביעי האחרון. מאז תחילת המלחמה הוחזקו בבסיס הצבאי בנגב, שהוסב למתקן מעצר, יותר מ-4,000 פלסטינים מעזה שנעצרו לאחר 7 באוקטובר, חלקם שוחררו, רובם עדיין עצורים.
מחאג'נה הצליח, לאחר מאבק ארוך, להשיג אישור לבקר את העיתונאי מוחמד ערב, כתב רשת "אל-ערבי", שנעצר לפני כ-100 ימים בבית החולים אל-שיפא בעזה. מדובר בביקור ראשון של עורך דין במחנה המעצר. מחאג'נה שב ממנו נרעש מהתנאים הקשים מנשוא שבהם מוחזקים העצורים.
"פנו אליי מערוץ אל-ערבי וביקשו ממני לברר מה קרה עם הכתב שלהם. הם אמרו שהוא נעלם לפני 100 ימים בזמן שסיקר את האירועים בבית החולים אל-שיפא", אומר עו"ד מחאג'נה. "פניתי למשל"ט (מרכז שליטה) של הצבא, ולאחר מספר התכתבויות שבמהלכן ביקשו ממני ייפוי כוח רשמי, תמונה ותעודת זהות של העצור, הודיעו לי שהוא בשדה תימן ושאפשר לבקר אותו. בהתחלה לא האמנתי, אבל השלמתי את ההליכים, והביקור אכן התקיים בשבוע שעבר.
"ביום הביקור, התקשרו בבוקר לאשר שאני מגיע, ואז הודיעו לי שאני צריך להשאיר את הרכב שלי בכניסה הראשית, רחוק מהמחנה, שם חיכה לי ג'יפ צבאי, משהו שלא ראיתי בשום ביקור קודם באף כלא. שאלו אותי על הרישיון המקצועי שלי והאם אני נושא דברים אחרים. אחר כך נסענו בערך עשר דקות בתוך המחנה הענקי שמלא קראוונים, ואז הגעתי לאזור עם מחסן גדול, או סוג של רפת, שבתוכו היה קרוואן. שם, כל החיילים היו רעולי פנים באופן שמעולם לא ראיתי קודם לכן.
"הם הביאו את העציר והיה סוג של מחסום ביני לבינו. הם חזרו לא פעם על כך שהביקור הוא 45 דקות, וכל פעולה שעלולה לפגוע בביטחון המדינה, בביטחון המחנה או בביטחון