יעד מרכזי. הכניסה לטובא-זנגרייה, בינואר 2021 (צילום: דיוויד כהן / פלאש90)

פרקליטות מחוז מרכז הגישה אתמול (שני) לבית המשפט המחוזי מרכז בלוד כתב אישום נגד פרופסור למתמטיקה ומרצה באוניברסיטת בר-אילן. לפי כתב האישום, הפרופסור תכנן לרצוח מאות ערבים כדי להביא לגירושם של האזרחים הערבים ושל הפלסטינים במזרח ירושלים ובגדה המערבית. מיוחסות לו עבירות של הכנה לביצוע מעשי טרור, סחיטה באיומים ושיבוש מהלכי משפט.

לפי מסמך המצוטט בכתב האישום, התוכנית כללה גם הוראה לשמור על הבתים, כדי שאחרי ההרג והגירוש יוכלו מפונים יהודים ועולים להתגורר בהם. המתכנן כבר חשב על מי שייכנס לבית אחרי שהמשפחה שחיה בו תסולק. במסגרת התוכנית לרצוח מאות אנשים, הוא מצא מקום לדאוג לרכוש שיישאר אחריהם. כשקוראים את הפרט הזה, קשה לחזור אל הניסוח המרוחק "עבירות ביטחוניות". מדובר בחיים שלנו, ובאפשרות שמישהו אחר כבר מתכנן מה יקרה במקום הזה בלעדינו.

אנחנו יודעים שהגזענות הולכת ומחריפה. אנחנו נתקלים בה מספיק פעמים כדי שלא נזדקק לאזהרה נוספת. ובכל זאת, ההסלמה והאכזריות שבתוכנית הזאת מצליחות לזעזע. מה שמפחיד במיוחד הוא שמימוש של חלקים ממנה כבר לא נראה דמיוני. הייתי רוצה לקרוא את כתב האישום ולחשוב שאין שום סיכוי שמישהו יצליח להוציא דבר כזה לפועל. קשה להחזיק בביטחון הזה כשמסתכלים על מה שכבר קורה סביבנו.

לפי כתב האישום, המרצה תכנן פיגועים שנועדו לרצוח בין 600 ל-700 ערבים. המטרה היתה לעורר בהלה, שתוביל לגירושם לצמיתות של האזרחים הערבים, בהם הבדואים, ושל הפלסטינים במזרח ירושלים ובגדה המערבית – לירדן, ללבנון ולעזה. לתוכנית קרא "עם יעשה טרנספר". הוא ביקש להפעיל 72 משתתפים ב-12 חוליות, לפחות מחציתם בעלי רישיון נשק. הוא עצמו החזיק אקדח ברישיון.

המסמך כלל הנחיה "לא לרחם אפילו על

עבודה בעברית אינה מחליפה זיכרונות או שייכות לאומית. הפגנה באום אל-פחם ב-2 באוקטובר 2000 (צילום: יוסי זמיר / פלאש90)

בשלוש השנים האחרונות, כשאומרים אוקטובר חושבים קודם כול על 7 באוקטובר 2023. קשה אחרת, לנוכח מה שקרה באותו יום וכל מה שבא אחריו. אבל לפלסטינים בישראל יש מועד נוסף שמצוין באותו חודש. 1 באוקטובר 2000 נשאר תאריך שבלעדיו קשה להבין את חיינו כאן. עברו 26 שנים. המשפחות עדיין מחכות לצדק, ואנחנו עדיין שואלים מה שווה האזרחות שלנו כשאנחנו זקוקים להגנה או כשאנחנו יוצאים להפגין.

האינתיפאדה השנייה פרצה בסוף ספטמבר 2000, בעקבות כניסתו המתגרה של אריאל שרון למתחם אל-אקצא והדיכוי וההרג שבאו אחריה. ב-1 באוקטובר התפשטו המחאות ליישובים שלנו. אנשים יצאו למען אל-אקצא ובסולידריות עם בני עמם. במהלך האירועים הרגה המשטרה 13 צעירים: 12 אזרחים ופלסטיני מעזה. זה לא היה עוד אירוע בתולדות המחאה, אלא רגע שהגדיר מחדש את היחסים שלנו עם המדינה.

המדינה התייחסה לעצם קיומנו כבעיה הרבה לפני אוקטובר. אחרי הנכבה ועד 1966, רוב הפלסטינים שנותרו בארץ חיו תחת ממשל צבאי, ונזקקו להיתרים כדי לנוע ממקום למקום או להגיע לעבודה. המדינה הפקיעה אדמות והגבילה את ההתארגנות הפוליטית. היא העניקה להם אזרחות, ובאותה נשימה התייחסה אליהם כאל סכנה. גם אחרי ביטול הממשל הצבאי, המאבק על הקרקע נמשך. יום האדמה ב-1976 הבהיר ששנות הדיכוי לא ניתקו את האנשים מאדמתם או מזהותם.

בשנות ה-80, וביתר שאת בשנות ה-90, התרחבו אפשרויות ההשכלה והתעסוקה ומעמד הביניים הערבי גדל, לצד הסכמי אוסלו והסכם השלום עם ירדן. אפשר לקרוא את השינוי כמעבר חלקי מהמקל לגזר: אולי השילוב הכלכלי ישיג את מה שהדיכוי לא השיג. אבל שיפור חיינו היה זכות

פסק דין שיאשר את הפסילה יקבע גבולות חדשים לפוליטיקה הפלסטינית בישראל. בית המשפט העליון בירושלים (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)

ביום חמישי ידון בית המשפט העליון, בהרכב של תשעה שופטים, בפסילת מועמדותם של יו"ר בל"ד, ח"כ סמי אבו שחאדה, וח"כ עופר כסיף (הרשימה המשותפת). ועדת הבחירות פסלה גם את הרשימה המשותפת ורע"מ מהתמודדות בבחירות לכנסת. פסילת מועמד טעונה אישור של בית המשפט; כדי להימנע מההליך, על הנפסל להסיר את מועמדותו.

בדיון שהתפתח בחברה הערבית בישראל בעקבות פסילתו של אבו שחאדה, הערכות דומות לגבי ההכרעה הצפויה של בית המשפט העליון מובילות למסקנות הפוכות. יש החוששים שבית המשפט יאשר את הפסילה, ולכן מציעים שאבו שחאדה יסיר את מועמדותו. אחרים חוששים מאותה תוצאה, אך סבורים שדווקא משום כך יש להתייצב בפני בית המשפט ולחייב את השופטים לנמק את החלטתם.

>> גם אם נשתוק, ירצו שנשתוק יותר

הדיון הנוכחי שונה מדיונים שהתעוררו סביב פסילות קודמות. בעבר, הציפייה שבית המשפט העליון יבלום את ועדת הבחירות המרכזית נשענה על ניסיון, גם בלי אמון מלא במערכת. באווירה הנוכחית, נשאלת השאלה אם עצם הפנייה לבית המשפט תאפשר לו לקבוע מגבלות חדשות על הפעילות הפוליטית הפלסטינית בישראל, מעבר לפסילתו של מועמד אחד. המחלוקת חושפת את הפער בין אמון בבית המשפט ובין ההסתמכות עליו – פער המוכר למי שנאבקים על זכויותיהם במסגרת מערכת שאינה מעניקה להם שוויון.

בבל"ד כבר הודיעו שימשיכו במאבק, אך החלטת המפלגה לא סיימה את הדיון הציבורי בעניין. ד"ר ראיף זריק, מומחה לפילוסופיה פוליטית ולפילוסופיה של המשפט, עורר דיון סוער בפוסט שבו הציע לאבו שחאדה לפרוש מההתמודדות, ובמקביל קרא להגדיל את שיעורי ההצבעה ואת הייצוג הערבי. זריק הזהיר שבית

"תהליך מכוון של מחיקה". שרידי בית פלסטיני באשקלון (צילום: אורי חדד)

בילדותו של אורי חדד באשקלון, המסעדה האהובה על משפחתו היתה "לונה". היא שכנה במבנה של מסגד – את זה איש לא הסתיר – אבל חדד לא הבין איך הפך המקום למסעדה. בנעוריו נהג לטייל עם אחיו הגדול בשטחים הפתוחים שסביב העיר. רק שנים אחר כך גילה שהחורבות שביניהן שוטטו היו שרידי כפר פלסטיני.

>> תגידו "נַכְּבָּה", השמיים לא יפלו

המסגד בלב אשקלון שהפך למסעדה שימש את מג'דל עסקלאן, עיירה פלסטינית שמנתה יותר מעשרת אלפים תושבים עד 1948. החורבות שייכות לכפר חמאמה, ששכן צפונית לעיר של היום ומנה כחמשת אלפים תושבים. "אף אחד שגדל באשקלון לא חושב על זה שהוא גדל על שרידים פלסטיניים", אומר חדד בשיחה עם "שיחה מקומית", "אותו דבר בכל כך הרבה מקומות אחרים במרחב הזה. הידע הזה מאוד חסר". התושבים מכירים את הנוף, הוא אומר, אבל אינם יודעים דבר על האנשים שחיו בו לפניהם.

מג'דל נכבשה בנובמבר 1948. רבים מתושביה עזבו במהלך המלחמה. את התושבים שנשארו ריכזה ישראל ב"גטו", ואז גירשה אותם לעזה ב-1950. בבתי מג'דל שוכנו מהגרים יהודים, והעיירה היתה לחלק מאשקלון. הכפר חמאמה נהרס כליל.

עכשיו חדד – ארכיאולוג, אוצר וצלם – חוזר למקומות האלה חמוש במצלמה ומנסה לגשר על הפער: לחבר בין המסגד שהכיר בילדותו ובין המתפללים שהתפללו בו, בין החורבות שהכיר משיטוטיו לתושבים שחיו שם. הוא מבקש להבין כיצד נוצר חוסר הידיעה הזה ומה מאפשר לו להימשך.