"אלה הערכים שלנו. ככה גדלנו". יוסף א-זיאדנה בביתו, 5 באוקטובר, 2026 (צילום: סמאח סלאימה)

לקראת יום השנה השלישי ל-7 באוקטובר, יוסף א-זיאדנה מקבל עשרות פניות להשתתף באזכרות ובטקסים ולהתראיין. שוב מבקשים ממנו לספר על אותו יום, על הצעירים הרבים שהציל ועל מסע החילוץ שהפך אותו לאחד מסמלי הגבורה האזרחית.

היום (שני) הוא קיבל תזכורת אחרת לגמרי. דחפורים הגיעו לשכונת א-זיאדנה, שבה הוא חי עם משפחתו. על בתי השכונה תלויים כיום 65 צווי הריסה. רק לפני שבוע התחתן אחיינו, וזמן קצר לפני החתונה קיבל גם הוא צו הריסה לביתו.

כשהדחפורים הגיעו, התברר כי הנשוי הטרי כבר הרס בעצמו את ביתו כדי להימנע מהריסה בכוח. אבל בכך לא הסתיימה ההריסה. הכוחות הרסו את יסודות הבית שנותרו, את המחסן של יוסף, לול תרנגולות ופגעו בשטח המשמש את עדר הכבשים של אחיו.

השכונה שבה הם גרים, בצפון רהט, נמצאת בעיצומו של תהליך תכנון ופיתוח באחריות העירייה. במשך שנים ניסו התושבים לקבל הכרה כיישוב עצמאי, ומשנכשל המאבק הזה החלו לנהל משא ומתן על הסדרת השכונה בשטח השיפוט של העיר.

בחודשים האחרונים נדמה היה שמשהו מתחיל להשתנות. המשא ומתן התקדם, הוצבו רמזור ושלטים, והתושבים האמינו כי גם הריסות הבתים נעצרו.

הבוקר גילו שלא.

ב-7 באוקטובר בחר יוסף, נהג מיניבוס במקצועו, לצאת לשטח המסיבה ברעים כדי להציל כמה שיותר אנשים. הוא הצליח לחלץ כשלושים צעירים. מאות נוספים נמלטו בעקבותיו בדרכי העפר שהכיר. במהלך אותו יום ראה גופות ופצועים. חברו עבד נסאסרה, נהג מקצועי גם הוא, נרצח סמוך אליו. יוסף המשיך לנסוע ולהציל אנשים.

הוא אינו מתחרט לרגע. "אלה הערכים שלנו. ככה גדלנו", הוא אומר.

גם משפחתו שילמה מחיר כבד באותו יום. כמה מקרובי משפחתו, שעבדו ביישובי עוטף עזה, נרצחו. במהלך המלחמה ספגה גם

המפלגה נאלצה לבדוק, ההנהגה נאלצה לדון, מועמד נאלץ להשיב לטענות על הטרדה מינית. ששת המועמדים הראשונים ברשימת חד"ש לכנסת. משמאל לימין: איאס נאטור, יוסף אלעטאונה, ניהאיה ושאחי, יוסף ג'בארין, עופר כסיף וג'עפר פרח (צילום: דוברות חד"ש)

קמפיין #מטרידן_תפרוש לא השיג לעת עתה את כל מה שביקש להשיג. אבל מי שממהר לסכם אותו כרעש חולף בספירה הציבורית מפספס את השינוי שהתחולל: לראשונה זה שנים, אולי אי-פעם, טענות ועדויות על פגיעה מינית לא הוסתרו, אלא הפכו למבחן ערכי-אידיאולוגי של מעמד הנשים בפוליטיקה הערבית הליברלית בישראל.

>> הקמפיין "מטרידן תפרוש": נשים ערביות אינן יכולות לחכות לסוף התור

הדרישה שהציב הקמפיין היתה ברורה: כשמועמד לתפקיד הנהגתי, נבחר ציבור או בעל תפקיד בכיר אחר מבקש את אמון הציבור, ויש עדויות מתועדות על פגיעה בנשים מצידו, אי אפשר להמשיך כרגיל כל עוד הטענות לא התבררו והענן עודנו מרחף מעל ראשו.

אף שמארגנות הקמפיין התעקשו שלא התכוונו לאיש מסוים ולא נקבו בשמות – להבדיל מהקמפיין שניהלו ב-2019 – עיתוי הקמפיין, ערב הבחירות וזמן קצר לפני הגשת הרשימות לכנסת, הפנה את הזרקור לאיש אחד: ג'עפר פרח, שנבחר למקום השני בחד"ש ולמקום הרביעי ברשימה המשותפת. רבים ממקורביו של פרח, ובהם הוא עצמו, פירשו את הקמפיין כמתקפה אישית נגדו, שמטרתה חיסול פוליטי ורצח אופי.

בעקבות הקמפיין והדיון הציבורי שעורר, הקימו חד"ש והמפלגה הקומוניסטית – באומץ רב, גם אם באיחור – צוות בדיקה מיוחד לעניינו של פרח, שכלל שתי נשים ושני גברים.

לפי "הארץ", שני ארגוני נשים

אין היררכיה הקובעת כי קודם נשחרר את העם, ואחר כך נדבר על הטרדות מיניות. מתוך הכרזה "מטרידן, התפטר" שיוזמו עמותות "נשים נגד אלימות" ו"א-סיוואר"

אני מתכוונת להצביע בבחירות הקרובות, ואני לא רוצה שאף קול מהחברה הערבית יתבזבז. אני רוצה ייצוג ערבי גדול, חזק ומשפיע בכנסת ובכל מקום שנאבק עבורי. אני גם יודעת היטב שהנציגים והנציגות שייבחרו לכנסת לא ייצגו את כל עמדותיי ושלא אסכים עם כל החלטה שלהם. אבל בחירות, גורליות ככל שתהיינה, אינן כתב ויתור גורף על ביקורת, והצורך בייצוג פוליטי אינו אמור להפוך לפטור מאחריות. להפך: דווקא משום שהייצוג שלנו חשוב כל כך עכשיו, מותר לנו – ואפילו חובה עלינו – לדרוש ממנו יותר.

>> גם נגד בכירים: הנשים הערביות לא מוכנות יותר לשתוק מול הטרדות

זה, בעיניי, ליבו של קמפיין #מטרידן_תפרוש, שיזמו עמותות "נשים נגד אלימות" ו"א-סיוואר – תנועה ערבית פמיניסטית". מי שעומדות מאחוריו אינן מבקשות לפרק או להחליש את "החזית הלאומית" שלנו, או לשכנע את הציבור להישאר בבית ביום הבחירות. הן מבקשות להעלות את הרף שאנחנו מציבות למי שמבקשים להנהיג אותנו בכל רמות הפעילות הפוליטית בחברה הפלסטינית בישראל: בוועדת המעקב, במפלגות, ברשויות המקומיות, בחברה האזרחית וכן, גם בכנסת.

הקמפיין קורא לגברים שהגיעו לעמדות מפתח וממשיכים בקריירה הפוליטית שלהם, בעוד מעל ראשם מרחף ענן קודר של חשדות להטרדות מיניות, לעצור, לעשות חשבון נפש, לתת דין וחשבון ולזוז הצידה. כבוד בסיסי לנשים צריך להיות תנאי להנהגה, נכתב בהצהרת הקמפיין, ולא פרט שולי שאפשר להתעלם ממנו.

כדי שנערה בתיכון תאזור כוח להתלונן נגד מורה שנוגע בגופה שוב

אם אצל הדור המבוגר מדובר במשבר אמון, אצל הצעירים מדובר בנתק של ממש. שביתת רעב של פעילי Jewish Voice for Peace למען עזה, בשיקגו, ביוני 2025 (צילום: paul goyette / פליקר, CC BY 4.0)

בלונדון, בסלון ביתה של אחת ממנהלות הקרנות הפילנתרופיות היהודיות הגדולות בבריטניה, ישבה מולי אישה שהקדישה עשרות שנים מחייה לתמיכה בישראל. היא מימנה מלגות, בתי ספר, תוכניות מנהיגות, מחקר ומדע. באמצע השיחה היא עצרה, הניחה את ידיה על השולחן ואמרה משפט אחד שנשאר איתי זמן רב אחרי שיצאתי משם: "אנחנו רואים את זה קורה מול העיניים שלנו, ואנחנו לא יכולים להמשיך להתנהג כאילו הכול רגיל. אימא שלי סיפרה מה עבר על משפחתי בגרמניה ואיך עברו שנים רבות עד שמצאה את עצמה במחנה ריכוז".

ההשוואה בין השתלטות הנאצים על גרמניה למתרחש בישראל היתה קשה לה. איך הפכו צאצאי ניצולי השואה לגזענים? הדבר בלתי נתפס בעיניה, ומוביל להתפוררות הקשר הרגשי שלה לישראל. איך אפשר להמשיך לתמוך במדינה, לממן את מוסדותיה ולשתוק על מה שקורה בה? היא תוהה. "טוב שאבא לא איתנו לראות את זה, הלב שלו היה נמחץ".

התחושות האמביוולנטיות האלה, הנוגעות למתחולל בחברה ובפוליטיקה בישראל ולמדיניות המלחמה הבלתי פוסקת, שברו כמה מוסכמות בכל הנוגע לקשר בין יהודי התפוצות לישראל.

איני מתיימרת להיות מומחית לענייני ציונים אבודים ומבולבלים בעולם. אני בקושי שורדת חיים עם יהודים בארץ. אבל בחודשיים האחרונים שבהם שהיתי בלונדון, קיימתי ראיונות עומק, שיחות ומפגשים עם פילנתרופים יהודים בולטים בגילים שונים מבריטניה ומארה"ב. ביקשתי להבין את עמדותיהם כלפי ישראל, הציונות והאנטישמיות, ומדוע עדיין אכפת להם ממדינה שבחרו לא לחיות בה אך לא