"לא נוכל לאכול בכיף כאשר מיליוני אנשים מורעבים בחג". פלסטינים מחלקים ממתקים לחג הקורבן על חורבות בתים בח'אן יונס ברצועת עזה, ב-16 ביוני 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

חופשת חג הקורבן הסתיימה לה. זה היה החג הגדול שלנו (תירגעו, יש לנו שני חגים בלבד: חג אל-פטר, שצריך לצום בשבילו שלושים יום ולחגוג שלושה ימים בסופם; וזה שאך הסתיים, חג הקורבן, גרסה משודרגת של עקדת יצחק – או ישמעאל-אסמעיל, תלוי את מי אתם שואלים). אנחנו מציינים את מעשה הגבורה של אברהם אבינו (פוליגמיסט מוצהר) והאמונה הבלתי מעורערת שלו באלוהיו עד שהיה מוכן להקריב את בנו למענו, וברגע האמת, בשיא המתח, המלאכים פדו את חייו של הבן האומלל בכבשה שמנמנה שגויסה למערכה. אבל לא אכנס כאן לפרשנות פסיכולוגית ערכית של נבכי הסיפור המוזר הזה, שעד היום היהודים והמוסלמים לא יישבו את המחלוקת הנרטיבית סביבו.

>> חג הקורבן מוכיח עד כמה אנחנו דומים, בני דודינו היהודים

חג הקורבן בחברה הערבית היה כואב וקודר במיוחד השנה. הלב נשבר למראה תמונות הרעב מעזה. למי שלא מכיר, החג הזה הוא "חג האוכל", מעדני בשר בשפע, ומי שיש לו כסף מקריב את הכבש ומחלק אותו למי שאין לו יכולת לקנות בשר ביומיום. כך מבטיחים שלכל משפחה יש בשר על השולחן בחג. זה הרעיון של בניית סולידריות וערבות הדדית בחברה לא צמחונית ברובה.

עמודי העשן של המנגלים במרפסות ובחצרות הבתים המלאות אורחים הוחלפו השנה בעמודי עשן עצומים שמציפים את הרשת. המראות של מאהלים שהופצצו, מחנות פליטים שנשרפו, וטורים של אלפי גברים, נשים וטף בדרך לנקודת חלוקת המזון בעזה קורעות אותנו מעצב, כאב וחוסר אונים.

חכמי ההלכה האסלאמית הכשירו לפני שנים את "הקורבן

מלחמת השמדה, טיהור אתני, כיבוש וגם שלום והסכם מדיני, כל המילים בלקסיקון השמאל נאמרו על הבמה. אירוע הפתיחה של ועידת השלום העממית, ב-9 במאי 2025 (צילום: הגיע הזמן)

אני מודה באשמה: לקחתי חלק פעיל ב"וועידת השלום העממית" שהסתיימה ביום שישי, ארגנתי סיור והקרנת סרט בכפר נווה שלום/ וואחת אל סאלם, עליתי על הבמה המרכזית בפתיחת הוועידה ודיברתי יחד עם חברה פלסטינית, מקבולה נסאר, ועם עוד 14 דוברים יהודים.

>> ועידת השלום: בזמן ג'נוסייד, אסור לשמאל לברוח לאזורי הנוחות

בימים של שגרה, לא קל להיות פלסטינית בישראל. זה קשה במיוחד בימים אלו של רצח, רעב וסבל של חפים מפשע. לא פשוט להתרוצץ בבנייני האומה, כאשר תודעתית אני לא חלק מהאומה המדוברת, ולהשתתף בוועידת שלום "עממית", כאשר לא ברור על איזה עָם מדברים ולאן אני שייכת. אבל באירוע הזה העדפתי לראות את עצמי ב"בנייני השלום". אלה הבניינים היחידים שצריך לייסד כאן.

יריד השלום הזה כלל אינספור פעילויות ומופעים ודיונים, סדנאות ודוכנים צבעוניים, שהפגינו חגיגיות יתר, בזמן שבחוץ משתוללת לה מלחמת דמים. בתוכנייה זה נראה אולי רחוק ומנותק מהמציאות, מקרוב זה היה מפגן כוח לא רע של ארגוני שלום וחיים משותפים, ערבים ויהודים שהעזו להתכנס במעוז הימין המשיחי. במקום שבו המתנחלים שיווקו נדל"ן בעזה, פעילי ופעילות תנועות השלום ניסו לגייס מתנדבים ומצטרפים חדשים לפעילות שלהם, לחלק מידע: עומדים יחד, זזים, נשים עושות שלום, לוחמים לשלום, יוזמת ז'נבה, ארץ לכולם, פורום המשפחות השכולות ועוד.

היה

לסגור מעגל על הגירוש מכפר סבת. פאטמה עיסא סלאימה ליד חורבות הכפר שבו נולדה (צילום: באדיבות אתר זוכרות)

השנה מצאתי את עצמי מעורבת עד הצוואר בארגון צעדת השיבה, אירוע המאפשר לאזרחים הפלסטינים לזכור את הנכבה, להחיות את ההיסטוריה של 580 הכפרים העקורים, לשמוע סיפורי פליטות מהשורדים ומצאצאיהם ולחלום על צדק שטרם הגיע למחוזותינו. הייתי מעורבת בארגון האירוע יחד עם פעילי הוועד להגנה על זכויות העקורים, כי הצעדה היתה אמורה להיערך על אדמות כפר סבת בגליל תחתון, משם הגיעו סבתא אמנה וסבא מחמוד שגדלתי על הסיפור שלהם.

>> הדור השלישי לנכבה לוקח בעלות על הזיכרון והזהות הלאומית

חשבתי לעצמי שאם אמא שלי תנאם על הבמה מול אלפי אנשים ותספר למה קראו לה "ילדת האוהל" ואיך משפחתה התפרקה תחת האש וכל אחד ברח לכוון אחר, ואם היא תנקוב בשמן של שתי הדודות תוריא וזוהיא. שהלכו לאיבוד כילדות בנות ארבע וחמש עד שנמצאו, ואם היא תזכיר שהדוד שלה לא אוכל תאנים וסברס עד היום כי זה מה שהיה להם לאכול בשדות הפליטות ביולי הארור ההוא, אז היא תסגור מעגל ותוציא מארון הנכבה את הדיכאון, העצב והכעס שנכחו בבית שלנו שנים רבות.

אבל המצעד התבטל. אמא לא תהיה על הבמה, והנאום שהכינה ושלחה לי שוב ושוב גרסאות שלו לא יזכה להישמע.

תהלוכת השיבה הפכה עם השנים למסורת: משפחות שלמות, פעילים, קבוצות וארגונים נוסעים לכפר שנבחר, ובעיקר לשדות או לאדמות שנשארו עליהם שרידי מסגד, בית ספר או בית קברות. הצעדה מאורגנת בתיאום מלא עם רשויות החוק. מספר המשתתפים גדל משנה לשנה, והאירוע הפך ליום מיוחד שבו חיים לכמה שעות חוויה מיוחדת

פשעים על רקע מגדרי שימשו כנשק במלחמה כדי לפגוע בחברה הפלסטינית כולה. מעצר גברים פלסטינים בעזה (לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים)

עכשיו זה מתועד, מוכח ומופץ בעולם: ישראל משתמשת באלימות מינית ובפשעים על רקע מגדרי, כולל אלימות מגדרית מיילדותית (reproductive gender-based violence) נגד נשים, גברים וילדים פלסטינים. כל זאת בדו"ח מקיף ומפורט שהוגש למועצת האו"ם לזכויות אדם על ידי ועדת חקירה מטעם האו"ם הממונה על השטחים הכבושים, כולל מזרח ירושלים, וישראל. הדו"ח פורסם במקביל להתכנסות הוועדה ליומיים של דיונים פומביים בעקבות ממצאי הדו"ח, שהתקיימו בז'נבה ב-11–12 במרץ, במהלכם שמעה הוועדה קורבנות, עדים לאלימות מינית, נציגים מהחברה האזרחית, אנשי אקדמיה, עורכי דין ומומחים רפואיים.

היה קשה מאד לקרוא את הדו"ח ולשמוע את העדויות, לראות שוב תמונות שאני מכירה את חלקן ונחרטו בזיכרון שלי ושל אחרים במהלך שנה וחצי של זוועה שמסרבת להיפסק.

עיקרי הממצאים, לדעתי, הם ארבעה:

ראשית – שלא במפתיע, מאז 7 באוקטובר עוצמת הפגיעות החריפה, תדירותן גברה והן הפכו שיטתיות.

שנית – פשעים על רקע מגדרי שימשו כנשק במלחמה כדי לפגוע בחברה הפלסטינית כולה ובמטרה לפרק משפחות וקהילות מבפנים. מפני שהחברה הפלסטינית היא חברה שמרנית, השימוש בנשק הפגיעה בגופן ומיניותן של נשים פלסטיניות הוא אמצעי לדיכוי קולקטיבי. תופעה מוכרת מעימותים צבאיים ומלחמות כמו אלו שהתרחשו בבוסניה, ברואנדה, בניגריה (בהתקוממות בוקו חראם), ובעיראק (ברצח העם היזידי); בזמן לחימה, גופן של נשים הופך לשדה קרב לגיטימי עבור גברים אלימים, חדורי מטרה "לנצח".

>> הג'נוסייד יסתיים והפלסטינים ישתקמו, אבל הפשע לא יישכח

שלישית – המקומות הנסתרים והמסוכנים ביותר שבהם מתרחשות פגיעות והטרדות מיניות ופשעים על רקע מגדרי הם מתחמי הכליאה. מאלו שבהם עצר הצבא תושבים בעזה, הופצו לעולם תמונות ממצעדי העירום של פלסטינים. במתחמים אלה מוחזקת אוכלוסייה מוחלשת במיוחד ונטולת זכויות הרחק מעיני המצלמות. העדויות שמגיעות משם, בשל כך, הן גם הקשות