יצאו להצביע ולהשפיע על עתידן. נשים בדרך לקלפי בשגב שלום, ב-27 באוקטובר 2026 (צילום: נתי יפת / המועצה למען הכפרים הבדואים הלא מוכרים)

במדינה נורמלית, התקשורת היתה אמורה לחגוג את השתתפותן הפוליטית של נשים מהקבוצות המודרות והמוחלשות ביותר בחברה הישראלית. נשים בדואיות מהנגב, חלקן מכפרים שהמדינה אפילו אינה מכירה בקיומם, יצאו להצביע ולהשפיע על עתידן. הנשים האלה, שנאבקות זה שנים על הזכות לבית, למים, לחשמל, לחינוך ולביטחון אישי, הבינו שקולן בקלפי הוא כוח פוליטי שאי אפשר להתעלם ממנו.

אלא שבמקום לחגוג את הרגע הדמוקרטי הזה, בחרה העיתונאית אילה חסון להביט בנשים הללו ולראות בעיקר רעלות, גברים אלימים, פוליגמיה ו"קשישות" בנות 26.

"נשים בדואיות בנגב, עם רעלות, שלבעל שלהן יש עוד כמה נשים כמוהן, ולרוב נשים מוכות", אמרה חסון בראיון ל"גלי ישראל" ביום שישי. היא המשיכה בתיאורים משפילים של חיי הנישואים שלהן וקשרה בין נשים בדואיות מהנגב לפלסטיניות מחברון ומעזה, כאילו עצם הקשר הוא השפלה. אכן, נשים פלסטיניות מהנגב קשורות לפלסטיניות מהגדה ומעזה. הן בנות אותו עם, מה לעשות?

כך, בכמה משפטים, הפכה חסון קבוצה של אזרחיות שמימשו את זכותן הדמוקרטית הבסיסית לאוסף של סטריאוטיפים גזעניים ושוביניסטיים.

אחרי הסערה שעוררו הדברים, שכללה תלונות שהוגשו לתאגיד השידור, חסון התנצלה. אבל הבעיה אינה רק הבורות וההתנשאות היהודית שהביעה. הבעיה היא תפיסת העולם שמסתתרת מאחורי הדברים: אישה ערבייה יכולה להיות קורבן, אישה מסכנה שצריך להציל מהחברה שלה; אבל ברגע שהיא יוצאת מהבית, מתארגנת פוליטית, מגיעה לקלפי ומשפיעה על הרכב השלטון, היא הופכת לאיום. כאשר אבו יאיר (בנימין נתניהו) התארח באוהל הבדואי וגירד קולות לליכוד מאותן משפחות, הדבר לא

שיעור ההצבעה עלה על כל הציפיות. מצביעים מחכים בתור לקלפי בטייבה, ב-27 באוקטובר 2026 (צילום: אורן זיו)

את המסע שלי בבחירות שגם יהודים וגם ערבים הגדירו "גורליות" התחלתי בקלפי שהכי פחות מייצגת את המפה הפוליטית בישראל (הצבעתי בנווה שלום – ואחת אל-סלאם). אחר כך ביליתי שעות בקלפיות ברמלה ובלוד, נסעתי ליפיע, וסיימתי בצהלולים ובריקודים עם מאות חוגגים במטה הרשימה המשותפת בנצרת. ברדיו אל-שמס פרשנתי את המצב האבסורדי שאליו נקלעה מדינת ישראל בעקבות התוצאות הדרמטיות, והחזקתי מעמד באולפן עד נאום ראש הממשלה, אחרי ששמעתי את יאיר לפיד, נפתלי בנט, יאיר גולן וגדי איזנקוט.

"הערבים נוהרים לקלפיות"

טוב, זה אכן קרה, באיחור של יותר מעשור – הרי הערבים לא מצטיינים בניהול זמן. המשפט, שנתניהו הפך אז לאזהרת בחירות, היה הפעם תיאור מדויק של המציאות. אחרי שלוש שנים של מלחמה, השתקה ופחד, וארבע שנים של ממשלת ימין "אולטרה ספרטה", הציבור הערבי יצא להצביע בשיעורים גבוהים והחזיר את קולו הביתה.

>> כל הקדנציה הפחידו אותנו. ביום הבחירות נבהלו מאיתנו

תוצאות האמת עדיין נספרות, ולכן מוטב לא לחגוג עכשיו מספר מנדטים שעוד עשוי להשתנות. ובכל זאת, התמונה כבר ברורה: הרשימה המשותפת ורע"מ התחזקו מאוד לעומת הכנסת היוצאת, ביחד ולחוד. זהו הישג יוצא דופן לשתי רשימות שונות באופן מהותי, ובמידה רבה גם תשובה לניסיון המתמשך להפוך את הציבור הפלסטיני בישראל לנוכח-נפקד של הפוליטיקה הישראלית.

השיחה מגיעה אליך

"אנחנו שילמנו מחיר על מלחמה, ועדיין לא זכינו בפירות שלום". יונתן זייגן עם תמונת אימו ויויאן סילבר לפני שנודע שנרצחה בבארי (צילום: אורן זיו)

בזמן שהמערכה הפוליטית מדשדשת בין הימין לימין הפשיסטי, יצאתי לבדוק מה קורה לאמונה הפוליטית של פעילי שלום כשהמציאות מכה בהם באופן הכואב ביותר. מה קורה לרעיון השלום כשאלו שהאמינו בו ספגו אובדן אישי בלתי נתפס.

שלוש שנים לאחר 7 באוקטובר אני מחפשת דווקא את אנשי השמאל של העוטף, האזרחים שבשמם פתחה ישראל במלחמה חסרת רסן נגד עזה, ושנעטפו תחילה בשכבות חמות של סולידריות, כאן ובעולם כולו. אלא שעם הזמן התפוררה שמיכת האמפתיה הלאומית וחשפה את השבר האידיאולוגי שהמלחמה העמיקה בחברה הישראלית.

איני מצפה למילים מנחמות. אני בת לעם הפלסטיני שנולדה אל תוך מדינת ישראל, האזרחית הערבייה שחיכתה 39 ימים שחברתה היהודייה ויויאן סילבר תחזור מהשבי, עד שלבסוף התגלו שרידי גופתה בארון בביתה הצנוע בבארי.

במקביל לאבל ולאימה שעברה החברה בישראל בעקבות היום הארור ההוא, הבטתי, כרבים בעולם, במסכים שהראו את התופת והדמים שלא פסקו בעזה. שמעתי וראיתי את מטוסי הקרב חותכים את השמיים מעל ביתי בדרכם דרומה כדי להשמיד, לשטח ולמחוק את עזה על שני מיליון הפלסטינים הכלואים בה, ללא רחמים וללא הבחנה. שנאה, נקמה והסתה הגיעו אל כל מי שאינו יהודי בין הנהר לים: ההסתה, המחיקה והתוקפנות כלפי האזרחים הפלסטינים בישראל גוברות מדי יום, ואנו משמשים חומר לתעמולת הבחירות של

"אלה הערכים שלנו. ככה גדלנו". יוסף א-זיאדנה בביתו, 5 באוקטובר, 2026 (צילום: סמאח סלאימה)

לקראת יום השנה השלישי ל-7 באוקטובר, יוסף א-זיאדנה מקבל עשרות פניות להשתתף באזכרות ובטקסים ולהתראיין. שוב מבקשים ממנו לספר על אותו יום, על הצעירים הרבים שהציל ועל מסע החילוץ שהפך אותו לאחד מסמלי הגבורה האזרחית.

היום (שני) הוא קיבל תזכורת אחרת לגמרי. דחפורים הגיעו לשכונת א-זיאדנה, שבה הוא חי עם משפחתו. על בתי השכונה תלויים כיום 65 צווי הריסה. רק לפני שבוע התחתן אחיינו, וזמן קצר לפני החתונה קיבל גם הוא צו הריסה לביתו.

השיחה מגיעה אליך רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך. שם מלא