היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים, שחל היום (שני), הפך בשנים האחרונות לסמל המאבק בדיכוי מגדרי מכל סוג. ביום הזה, שנקבע על ידי האו"ם, נשים פמיניסטיות ואקטיביסטיות ברחבי העולם שופכות אור על עולמן האפל של נשים נפגעות אלימות ששורדות את המערכה על החיים, ומנציחות את הקורבנות שחייהן נגזלו על ידי הפטריארכיה. זהו יום שבו אנו מחדשות את הברית עם המאבק המתמשך ומלחמת ההתשה הזאת, שנגזרה עלינו רק מעצם היותנו נשים.

להבדיל מיום האישה (החל במרץ), שבו מציינות נשים את ההישגים שהשיגו, החסמים שהוסרו, התקרות שנשברו והאתגרים לעתיד טוב יותר לבני אדם באשר הם, היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים הוא יום שבו אנחנו עוצרות ומפיגות את האשליה המתוקה של שחרור הנשים מדיכוי; יום שבו מצלצלים פעמוני בתי המקדש הפמיניסטיים בקול רם – כדי לנער ולהעיר אותנו, ולהוציא מאזור הנוחות את כל מי שהשתכרה מהניצחון המדומה של משמרות המהפכה הפמיניסטית. זהו יום שבו כולנו מוזמנים, גברים ונשים ומה שביניהם, להבין את גודל המשימה שעוד עומדת בפנינו.

מירוץ ההתרה מכבלי האלימות המגדרית מתנהל בעולמות מקבילים ובזירות שונות ברחבי התבל, כך שהתמונה העולמית של נפגעות אלימות מכל סוג יכולה להיות מבלבלת ומסחררת לעתים, ותמיד כואבת.

לפני חודש ביקרתי במקלטים לנפגעי אלימות בבוסטון (גברים, נשים ומקומות מעורבים), ויצאה לי מהפה בדיחה רעה, שאם נגזר עלי להיות אישה מוכה, אני רוצה שזה יקרה בבוסטון! רמת המודעות והמחשבה הפמיניסטית הרדיקלית, וגם משאבי הענק שהושקעו במערך השירותים שם, גרם לי – הפמיניסטית הפלסטינית בישראל, שמחזיקה מעצמה מודעת ומעורבת בשיח הפמיניסטי ובטרמינולוגיה השלטת בו – להפנים לרגע את עומק הדיכוי שאני חווה ולקנא בנשים נפגעות אלימות מעבר לים.

ביום הזה אני חושבת גם על מאבקן של נשות לבנון המדהימות, שיצאו לרחובות כדי להפיל את כל חומות

רמת הידע שלי בכדורגל שואפת לאפס. עבורי, משחקי ליגה, גביע, מונדיאל, גמר גביע העולם (אולי זה המונדיאל?) ועוד תחרויות וגמרים שהעולם נע סביבם מתנהלים מבחינתי ביקום מקביל.

זה לא אומר שאני לגמרי מנותקת. אני כן נמשכת לכל העניין הפוליטי והרגשי שיש במשחק, כל עוד זה לא נוגע לתוצאה או לכר הדשא, ובאופן אינטואיטיבי אני מזדהה עם הקבוצות של המוחלשים, המדוכאים, העניים, עם ארצות ערב, עם האפריקאים, ובטח שעם הפלסטינים ועם כל מי שמגלה אמפתיה לעם הפלסטיני – וזאת ללא הבדל דת, גזע, מין, יכולות משחק או סיכויי ניצחון.

בקיץ האחרון הייתי במרוקו עם אמי, דודה שלי והבת שלה. השורשים של אמא שלי חוזרים למקום הזה שבין מרוקו לאלג'יריה, ועבור אמא זה היה מעין טיול שורשים. בין התובנות הרבות שלי מהביקור ההוא, עלתה אחת שנבעה מהמגרש הירוק עליו מתרוצצים 22 שחקנים. אי אפשר היה להתעלם מזה שבכל מקום במרוקו דיברו כדורגל. נשים גברים וטף. באותה תקופה התקיימה במצרים אליפות אפריקה לאומות, ונדמה שאזרחי מרוקו כולם היו עם הנבחרת שלהם שם.

"אנחנו שרים לעזה, שרים לירושלים, שרים לפלסטין". אוהדי רג'אא קזבלנקה חוגגים אחרי ניצחון (צילום: מגרבייה, BY CA 2.0)

לא התאפקתי ושאלתי בשוק עממי הומה אדם במרקש את אחד המוכרים למה כולם פה מתעניינים במשחק הזה? הוא המשיך להסתכל על מסך הטלוויזיה, לא הזיז עין לעברי, ואמר: "זה החשיש שלנו, יא בִּנְתי! כדורגל הוא הסם של העמים המדוכאים. את רואה את הקהל הזה

מי צריך אביב ערבי, כשאפשר לעשות מהפכות בסתיו?

עבור הפלסטינים בישראל, הבחירות אתמול היו בחירות מכריעות באמת. בעוד בני הדודים שלנו התקבעו בשני גושים ברורים פחות או יותר, הבחירות האלה הציבו בפני הפלסטינים אזרחי ישראל כמה שאלות מכריעות על השולחן. הקלפי ענה על כמה מהן.

השאלה הראשונה הייתה שאלת האזרחות במדינת ישראל, אזרחות שנכפתה עלינו לפני 72 שנה. מאז אנחנו עוברים את מסע הצלב בין אזרחות ללאומיות, בין השייכות לעם שלנו שנקרע לגזרים בידי מדינת היהודים וזרועותיה לבין הזכות הבסיסית שלנו לאזרחות, שתאפשר לנו להתנהל כאן כבני אדם שווים במדינת חוק "דמוקרטית".

מסע הדה-לגיטימציה דירבן את הבוחרים הערבים לצאת לקלפיות. קלפי בכפר מנדא (צילום: אורן זיו)

עם תודעה צלולה של ילידי האדמה הזו, ומציאות בלתי אפשרית של היותנו אזרחי הישות המדינית שהוקמה עליה עבור עם אחר, עם דרכון אחד ותעודת זהות כחולה אחת, אבל שתי שפות בפה, רוב האזרחים הפלסטינים החליטו אתמול להשמיע קול ברור. האמירה שעלתה בעיני מהקלפי היתה שזה לא רק אפשרי להיות פלסטיני במדינת עוינת ומדכאת, אלא שכדי לשמור על הזהות הלאומית שלנו אנחנו חייבים להשתמש באזרחות שלנו, לגייס את כל הזכויות שהמעמד הזה מעניק לנו כדי לשרוד פה, ולהיאבק עם שותפים פוטנציאליים למען דמוקרטיה אמיתית ולא דמוקרטיה יהודית.

שיעור ההצבעה של הערבים הגיע לכ-62 אחוז בבחירות אתמול. יותר מ-85 אחוז מהם בחרו ברשימה המשותפת. משמעות הדבר שאנשי החרם לא הציעו לאזרחים הערבים אלטרנטיבה לפעולה.

נתניהו והמקהלה שלו השקיעו שנים רבות בכרסום אזרחותם של הערבים,

הפעם התחלתי הפוך – מצפון לדרום. אולי משנה כיוון משנה מזל. בכפר טורעאן, שם מתגוררת משפחתי, נסעתי בעשר בבוקר לתיכון הסמוך למבנה קופת החולים והמועצה. המוקד הזה של הכפר יכול לשקף את האווירה. הופתעתי לראות כמה משפחות של מצביעים בקלפי בשעה הזאת. לפי מדד קיוסק הפלאפל ממול של אבו נסים, הפעם המצב הרבה יותר טוב מאשר בבחירות באפריל.

בצהריים לקחתי את אמא שלי להצביע, וגם שם המצב היה מבשר טובות. "הגענו ל-12%", אמר משקיף בקלפי מטעם הרשימה המשותפת, "באותה שעה בבחירות הקודמות היינו ב-5% בלבד".

תור לקלפי בכפר טורעאן (צילום: סמאח סלאימה)

המשכתי לכפר כנא הסמוך, ושם המצב היה ממש הפוך – נוכחות ביטחונית בקלפיות, ופחות מצביעים. תפסתי חבורה של צעירים באזור גיל 20 בתור לאחת הקלפיות. משב רוח רענן, הצעירים האלה.

"למה באתם להצביע, חבר'ה?" שאלתי. אחד מהם, בן 22, אמר: "די, חלאס, נמאס לנו". "מהשלטון הזה?" שאלתי. "לא, את ביבי אנחנו מכירים. האמת, אתמול עשיתי סבב בפייסבוק וראיתי את המלחמה בין המחרימים למצביעים. ממש הגזימו. המחרימים חצו כל קוו. אמרו שמי שמצביע הוא בוגד ולא ערבי ולא פלסטיני. אמרתי לעצמי – זה יותר מדי. מי הם חושבים שהם שם, עם הטלפון והפייסבוק שלהם, הם יותר פטריוטים ממני? ממש לא. והנה באתי עם החברים להצביע".

משם המשכתי לכפר משהד. בדרך שיחרר נתניהו את אחד הסרטונים שלו על הערבים מצביעים בכמויות אדירות. לא הספקתי לראות אותו. בכפר משהד היו תמונות של סונדוס סאלח, מועמדת הרשימה המשותפת. זה כפר מולדתה.

סונדוס ישבה עם רשימות,