ניסיתי אלף פעם לדמיין איך נלקחת ברכב שלהם לעזה, ומה עבר עלייך בדרך. ויויאן סילבר (באדיבות B8 of Hope)

המפגש האחרון שהיה לי עם ויויאן סילבר, פעילת השלום מקיבוץ בארי שגופתה זוהתה אתמול (שני), היה בוושינגטון, בדצמבר. נפגשנו, קבוצת פעילים פלסטינים וישראלים, כדי לחשוב יחד על המשימה הקשה של שיקום המחנה אחרי הבחירות הקטסטרופליות, מחנה השמאל הליברלי דמוקרטי הישראלי-פלסטיני. לצד הצחוק וההתבדחויות, היה שם בחדר גם צער גדול. ויויאן אמרה: "אני מבוגרת מכדי להקים גוף פוליטי חדש, אנחנו חייבות להצטרף למה שיש.

"מה שיפה בלהיות פנסיונרית זקנה וסרקסטית הוא שאני יכולה להגיד מה שבא לי, אין לי מה להפסיד, ומה שאני אעשה הוא מספיק טוב, כי אני מתנדבת. המחנה שלנו הפסיד הרבה פעמים, ספגנו סטירות לחי רבות, עברתי הרבה בחיים, למדתי על בשרי הרבה על שותפות ערבית יהודית, ואני יודעת מתי זה מצליח. זה מצליח כאשר כל צד מבין שהצדק שהוא מחפש תלוי מאוד בצדק של הצד השני, והוא מתקרב דרך עבודה משותפת, ולא מאבק אחד בשני".

בולען שאין לו תחתית

ויויאן סילבר נולדה בוויניפג, קנדה, ב-1949 והגיעה לישראל ב-1974. במשך עשרות שנים היתה פעילה חברתית למען קידום נשים וקידום שלום, בין היתר כמנכ"לית משותפת באג'יק – מכון הנגב לאסטרטגיות שלום ופיתוח, ארגון ערבי-יהודי שפועל למען החברה הבדואית בנגב ולקידום חיים משותפים. ויויאן היתה פעילה בתנועת "נשים עושות שלום", שימשה חברת הנהלה ב"בצלם" והתנדבה בארגון "בדרך להחלמה", בו סייעה לחולי סרטן מרצועת עזה להגיע לבתי חולים בישראל.

דבר לא הכין אותי לידיעה המרה הזאת על הסוף הטרגי שלה. מועקה בלתי נגמרת, כמו בולען שאין לו תחתית, נפער בלב האנושות, שם ייקברו אלפי

עוד מעט "תקיפה ופגיעה באזרחים ערבים חפים מפשע" לא ייחשבו בכלל לחדשות. יהודים צרים על הכניסה למכללת נתניה בדרישה לסלק את הסטודנטים הערבים (צילום מסך מתוך סרטון בטוויטר, סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים)

התסריט הכי מפחיד שמתרוצץ כבר שלושה שבועות בראשו של כל אזרח ערבי בישראל התחיל אתמול (שבת) להתממש בפועל. קבוצה מתלהמת של יהודים תקפה פיזית סטודנטים ערבים במכללת נתניה, תוך קריאות "מוות לערבים", מול שוטרים שעמדו שם בלי להתערב. בסופו של דבר, הסטודנטים חולצו מהמקום בעזרת מתנדבים ובחסות המשטרה.

אני בטוחה שכל אמא ערבייה שבנה לומד באקדמיה הישראלית, כמוני למשל, לא ישנה בלילות מחשש שבנה או בתה יהיו קורבן של לינץ' בלתי נמנע, שאנו צפויים לראות עוד רבים כמוהו. עוד מעט, "תקיפה ופגיעה באזרחים ערבים חפים מפשע" לא ייחשבו בכלל לחדשות.

אחרי שנים של מעשי ונדליזם, רדיפה, פגיעה והתעללות של מתנחלים בפלסטינים בגדה המערבית, העולם התרגל לעקירת עצי זית, למכות, לירי ואף לשריפת בתים ובני אדם. גם כאן, בתוך ישראל, זה עלול לקרות. חסידי הטרנספר בשלטון, והעם הפגוע וחסר הביטחון, ששרוי בטראומה עמוקה, לוקח את המושכות לידיים.

הטרור היהודי, שכבר מתפרץ בגדה, גולש לחברה הישראלית במהירות, ועוד מעט האדישות וחוסר האונים של גורמי הממשל יהפכו אותו למדיניות לגיטימית, כשצל הכאוס של המלחמה ברקע.

בחסות ממשלת הזדון והדמים, המתנחלים מבעירים את הגדה המערבית. בתוך הארץ נסיון לינץ׳ על סטודנטים וקריאות מוות לערבים במכללת נתניה בהנהגת ובהובלת הגרעינים התורניים בעיר. שר הכאוס בן-גביר מחלק נשקים בכמויות ומדרדר את העורף לפתיחת מלחמת אזרחים. pic.twitter.com/Y2Y9MkB6WD

— מסתכלים לכיבוש בעיניים (@Mistaclim) October 28, 2023

זאת התוצאה הצפויה כאשר רוב אזרחי המדינה היהודים התבקשו להתגייס, בלי אבחנה למלחמה באזרחים הפלסטינים בחברה הישראלית. 20% מהאזרחים סומנו

אף בן אנוש לא היה עומד בזה, ברגעי האימה והעמידה מול מוות ודאי בבית. בית שנשרף בהתקפה של חמאס על כפר עזה, 10 באוקטובר 2023 (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

באותו בוקר שבת ארור, רציתי להאמין שאני בסיוט בלתי נסבל, ותכף אתעורר, והכל ייגמר ואחזור לעוד יום חופש רגיל ומשעמם. אבל לא. אנחנו – ישראלים ופלסטינים, יהודים וערבים, כאן, מעבר לגדר ההפרדה ובעזה, בדרום, במרכז, בצפון, בירושלים ובכל מקום – נקלענו למציאות איומה ואי אפשר לנשום. המוח והלב לא יכולים לברוח ממראות הזוועה של גופות, פצועים ושבויים. מועקה עמוקה ואימה מתגלגלים מול עינינו, כמו גל צונאמי, שכולנו יודעים שיכה בעוצמה את חוף המבטחים שנדמה שהיה קיים.

>>כאוס טוטלי: מסע מצולם בזירות בדרום

באותו בוקר שבת ארור, ידענו שמלחמת נקם מסיבית, אכזרית וחסרת גבולות תפתח את שערי הגיהינום מעל ראשם של יותר משני מיליון בני אדם, שרובם המכריע, בדיוק כמונו, שרויים בהלם מוחלט, והם לא חטאו אלא בהיותם עזתים הנתונים תחת מצור כבר 16 שנים. בני אדם חפים מפשע, שישלמו את המחיר המחריד של ה"נקמה" היהודית. הצבא המוסרי בפלנטה לא איכזב, אסף את כבודו הרמוס ויצא למתקפה, שאולי תרווה את צימאון הנפש ההומייה לחורבן, לשיטוח, להשמדה, להכחדה ולשריפה של בני אנוש מהצד השני של הגדר שנפרצה.

הצבא קרא למלחמה "חרבות ברזל", וחמאס קרא לה "טופאן אל אקצא", "מבול אל אקצא". ואנחנו, ישראלים ופלסטינים, כנראה נטבע במבול הדמים, נתאבל מעל חרבות הברזל ונחכה להצלה.

תמונות מכל הצדדים

אני מצויה בשני

"גברתי, אנחנו בחיים ואתם מזמן כבר לא". מוכרי תירס על חוף עזה (צילום: מוחמד זענון)

עברו כמעט חודש ימים מאז חזרתי מעזה. אף שהייתי שם פחות מ-48 שעות, אני לא מצליחה להפסיק את שטף המחשבות, הרגשות והאסוציאציות בעקבות ביקור הבזק המטלטל הזה, והחוויות אין-ספור שעברתי שם, בחלקת אלוהים הנשכחת הזאת שנקראת עזה.

בקיץ החמים והלא נעים הזה, בכל ניסיון לחזור לשגרה, נשזרת המחשבה: איך החברים בעזה עושים את זה?

אני מדליקה את האור בבית בערב אחרי העבודה, ונזכרת באותו רחוב צר, צפוף, חשוך ומפחיד שהתפתל לו בתוך מחנה הפליטים אל שאטי (مخيم الشاطئ). קוביות של בתי פח וטיח ובלוקים חשופים וצפופים, חלקם מכוסים בחבלי כביסה, שם מבצבצות להן מחלונות הבתים נורות לד קטנות, שנאבקות עד לשנייה האחרונה בתהום החושך והדממה, בעוד שמתג החשמל אצלי מאיר את כל הבית והכניסה בעוצמה שיכלה להאיר רחוב שלם במחנה הפליטים.

מאז שחזרתי מעזה אני לא מרשה לעצמי ולילדים המתבגרים שלי להתענג בחופשיות על האוויר הקריר שמפזר המזגן, ולומדת מהי צריכת החשמל המדויקת שלו, תוך שאני משווה אותה לצריכת החשמל של משפחה ממוצעת בעזה, שאולי זכתה להרכיב מזגן בסלון אך לא זכתה לחשמל זורם כדי להפעיל את המנוע שלו. בעזה, המאוורר הפשוט והאפור ההוא, הזכור מביתה של סבתא, עם צריכת החשמל הנמוכה מאוד, הוא מצרך שנמכר בכל פינה בשוק.

חשמל, הסיפור שלא נגמר

החשמל בעזה הוא סיפור שלא נגמר. כארבע שעות זרימה מחברת החשמל הלאומית בתעריף "רגיל", שאחריהן ספקי חשמל פרטיים מציעים לצרכן אספקת חשמל רציפה בתעריף גבוה פי ארבעה.

אחת הנשים שפגשתי הסבירה באריכות את התעשייה שמגלגלת מיליונים לכיסים של אנשי העסקים, שמוכרים לממשלה אספקת חשמל עבור התושבים. הממשלה מקבלת, לטענתה, תרומות וכסף מקטר כדי לסבסד את חברת החשמל, ומישהו