פשעים על רקע מגדרי שימשו כנשק במלחמה כדי לפגוע בחברה הפלסטינית כולה. מעצר גברים פלסטינים בעזה (לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים)

עכשיו זה מתועד, מוכח ומופץ בעולם: ישראל משתמשת באלימות מינית ובפשעים על רקע מגדרי, כולל אלימות מגדרית מיילדותית (reproductive gender-based violence) נגד נשים, גברים וילדים פלסטינים. כל זאת בדו"ח מקיף ומפורט שהוגש למועצת האו"ם לזכויות אדם על ידי ועדת חקירה מטעם האו"ם הממונה על השטחים הכבושים, כולל מזרח ירושלים, וישראל. הדו"ח פורסם במקביל להתכנסות הוועדה ליומיים של דיונים פומביים בעקבות ממצאי הדו"ח, שהתקיימו בז'נבה ב-11–12 במרץ, במהלכם שמעה הוועדה קורבנות, עדים לאלימות מינית, נציגים מהחברה האזרחית, אנשי אקדמיה, עורכי דין ומומחים רפואיים.

היה קשה מאד לקרוא את הדו"ח ולשמוע את העדויות, לראות שוב תמונות שאני מכירה את חלקן ונחרטו בזיכרון שלי ושל אחרים במהלך שנה וחצי של זוועה שמסרבת להיפסק.

עיקרי הממצאים, לדעתי, הם ארבעה:

ראשית – שלא במפתיע, מאז 7 באוקטובר עוצמת הפגיעות החריפה, תדירותן גברה והן הפכו שיטתיות.

שנית – פשעים על רקע מגדרי שימשו כנשק במלחמה כדי לפגוע בחברה הפלסטינית כולה ובמטרה לפרק משפחות וקהילות מבפנים. מפני שהחברה הפלסטינית היא חברה שמרנית, השימוש בנשק הפגיעה בגופן ומיניותן של נשים פלסטיניות הוא אמצעי לדיכוי קולקטיבי. תופעה מוכרת מעימותים צבאיים ומלחמות כמו אלו שהתרחשו בבוסניה, ברואנדה, בניגריה (בהתקוממות בוקו חראם), ובעיראק (ברצח העם היזידי); בזמן לחימה, גופן של נשים הופך לשדה קרב לגיטימי עבור גברים אלימים, חדורי מטרה "לנצח".

>> הג'נוסייד יסתיים והפלסטינים ישתקמו, אבל הפשע לא יישכח

שלישית – המקומות הנסתרים והמסוכנים ביותר שבהם מתרחשות פגיעות והטרדות מיניות ופשעים על רקע מגדרי הם מתחמי הכליאה. מאלו שבהם עצר הצבא תושבים בעזה, הופצו לעולם תמונות ממצעדי העירום של פלסטינים. במתחמים אלה מוחזקת אוכלוסייה מוחלשת במיוחד ונטולת זכויות הרחק מעיני המצלמות. העדויות שמגיעות משם, בשל כך, הן גם

בלי מתפללים, העיר העתיקה נמצאת בסכנה מוחשית לקריסה כלכלית. פלסטינים מתפללים באל אקצא ביום שישי הראשון של הרמדאן, ב-7 במרץ 2025 (צילום: ג'מאל עוואד / פלאש90)

רמדאן, החודש הקדוש לעולם המוסלמי, התחיל השנה ב-1 במרץ. בימים נורמליים היו עומדים בפנינו שלושים ימי צום, תפילות, צדקה, חגיגות, אוכל בשפע, אירועים חברתיים ומשפחתיים ואירועי תרבות. אבל הימים אינם ימים נורמליים, ורמדאן השנה קודר, מפחיד ועצוב במיוחד לרוב העם הפלסטיני – בעזה, בגדה המערבית, וגם בקרב האזרחים הפלסטינים בישראל.

אחרי רמדאן בשנה שעברה, שבו שלטו מראות הזוועה של תושבי עזה תחת אש הצבא והאבל על קורבנות המלחמה, נעלמו רוב סימני השמחה מהרחוב הפלסטיני. מדד האורות והקישוטים, שנמצא בשפל, משקף את המורל – וגם מהווה אות הזדהות, אבל וחמלה מול מה שקורה בעזה.

הפסקת האש נתנה קצת אוויר לנשימה לכמה ימים, ומעזה החרבה התחילו להגיע תמונות של ארוחות עממיות ותחייה מסוימת, מה שאפשר לאזרחים מוסלמים בישראל להרשות לעצמם קצת יותר חגיגיות מוחצנת. אך יממה אחרי תחילת הצום התבשרנו שראש הממשלה החליט להפסיק את כניסת הסיוע ההומניטרי לעזה, הודיע היום על ניתוק החשמל לרצועה, ומאיים בניתוק המים ואף בגירוש חוזר של תושבי צפון הרצועה. שוב ישראל רוצה להשתמש בהרעבת התושבים כקלף לחץ נגד חמאס בעוד שפל של רוע.

ובכל מקרה, על השמחה העיבה המתקפה נטולת הרסן בגדה המערבית, שבמסגרתה בוצעו פלישה, כיבוש, שיטוח והרס של תשתיות קיום בסיסיות שבנו הפליטים הפלסטינים במשך עשרות שנים – כפיצוי שקיבלו בצלאל סמוטריץ' ותומכיו על הפסקת האש בעזה.

כבוד גדול והישג ענק – ליוצרים, למסאפר יטא, לפלסטינים ולקולנוע האקטיביסטי בכלל. יוצרי "אין ארץ אחרת" יובל אברהם, חמדאן בלאל, רחל שור ובאסל עדרה עם פסלוני האוסקר (צילום: AP)

ברכות רבות ליובל אברהם, באסל עדרה, רחל שור וחמדאן בלאל על הזכייה באוסקר עם סרטם "אין ארץ אחרת". זהו כבוד גדול והישג ענק – ליוצרים, למסאפר יטא, לפלסטינים ולקולנוע האקטיביסטי בכלל.

אולם לצד הבמה הגדולה והתהילה, ישנה גם תופעת הלוואי של כל יצירת תרבות עוצמתית – ביקורת נוקבת ונוצצת, שמתחרה בברק של הפסלון הנחשק. במקרה של "אין ארץ אחרת", הביקורת היתה צפויה מאד, כמו גם המתקפה של הממשלה וחיילי המקלדת שלה שלא אהבו את מה שכלל לא צפו בו, את הבמאים הישראלים, ואת כל מה שקשור לסרט. אלה התעוררו למלחמה וירטואלית חסרת תקדים בסרט ש"מעוות" את המציאות ומכפיש את ישראל בעולם וביהודים ששונאים את מדינתם.

>> "הסרט שלנו מועמד לאוסקר, אבל המצב במסאפר יטא מידרדר"

הטרלול סביב הסרט והנאומים הקצרים של באסל ויובל הגיע עד כדי כך שב-ynet ביקרו את הבמאי החוצפן שהזכיר את עזה לפני שדיבר על החטופים. טוב שלא ספרו כמה אותיות אמר הפלסטיני וכמה אמר הישראלי ולמה זה לא מאוזן.

לרמה הזאת של עיוורון ציוני בקרב עיתונאים ישראלים כבר התרגלנו. אבל מה עם הביקורת מהצד השני? הביקורת מצד חסידי תנועת החרם, היהודים הפרו פלסטינים ברחבי תבל וגם כאן, פעילים שצולבים כל יהודי במסע הטהרנות וההזדהות עם העם הפלסטיני?

אלו מיהרו לנתח את הציונות המיוחדת, המתוחכמת והסמויה של הבמאי ושותפיו היהודים, שמשחקים "כאילו" הם מזדהים עם הפלסטינים, אבל בפועל הם הפנים החדשות של הציונות ששולטת בעולם וגם בהוליווד. זה לא מונע מהם כמובן לברך את השותף הפלסטיני בסרט ולחזק את ידיו, ובו בזמן לתקוף את השותף הישראלי

תמיד יימצאו בסביבה גברים שלא אוהבים אישה שדורשת את מה שמגיע לה. הפגנה נגד אלימות כלפי נשים (צילום: אורן זיו / פלאש90)

בזמן שמשטרת ישראל היתה עסוקה במבצעים מתוחכמים ומתוכננים היטב, כמו זה שבמהלכו רדפה אחרי ספרי ילדים מסוכנים ביותר וכלבי המשטרה רחרחו במיומנות צבעי טוש וצבעי פנדה בחנות ספרים במזרח בירושלים, חמושים רעולי פנים חיסלו מתחילת השנה 33 אנשים מהחברה הערבית, עלייה משמעותית לעומת השנה שעברה והשנה שלפניה. כך, יחד עם שיעורי האבטלה והעוני, עולה גם מפלס הדמים של קורבנות הפשיעה המאורגנת ששולטת ברחוב הערבי.

קשה להאשים את איתמר בן גביר במרחץ הדמים הזה, שהשתולל גם לפני המינוי ההזוי שלו כשר לביטחון לאומי. בן גביר זכה בצדק לכינוי שר המשטרה הכושל בתולדות המדינה, וזאת כי הוא השר היחיד שהקים משטרה פרטית משלו (גדודי המשמר הלאומי), שידר לכל עבר שלא מעניין אותו דמם של חפים מפשע מקרב האזרחים הערבים, ולא הותיר במה לא מנוצלת להסתה נגד החברה הערבית ולהתנערות מאחריותו לביטחון שני מיליון אזרחים נורמטיביים, משלמי מיסים, עובדים וחפצי חיים.

המשטרה היא גוף סתגלני מאד, שלומד מהר את רוח המפקד. צמרת המשטרה הבינה במהירות שהשר לא לוחץ, לא מעניין אותו כל כך מה קורה ברחוב הערבי, הוא לא מבקש ביצועים ולא מתרגש מרצח שלושה צעירים באום אל פחם, באבו סנאן או בנצרת. הוא כן דהר לזירת דקירה ברמלה, כאשר עלה חשש שאזרח יהודי נפגע. זה הסתיים בתאונת דרכים חמורה ועמוד רמזור שבור.

בצל הנתק המוחלט בין הנהגת החברה הערבית לבין המשרד לביטחון לאומי, הפשיעה צומחת בכל מקום וכולם אובדי עצות. עם כניסתו של ממלא המקום חיים כץ לתפקיד, היתה תקווה שהדבר יהווה הזדמנות להחזיר את התקשורת בין השר לראשי הרשויות הערביות. הרבה לא יצא מזה, אבל לפחות עם כץ מדברים.