ביחד הפסדנו במלחמה, ביחד ננצח במערכה על האנושיות
ה"ביחד" שנתניהו דיבר עליו התפרק די מהר, ואת הניצחון שהוא הבטיח אי אפשר היה להשיג. במלחמה הזו כולנו הפסדנו, גם הפלסטינים שחוגגים את הפסקת האש. עכשיו מתחיל הקרב על החמלה
לקריאת הכתבה המלאהבתום החגיגות הצנועות והאנושיות, כל אמא שכולה תחזור לאוהל לבכות בשקט את מות ילדיה. פלסטיני בדרך חזרה לביתו בג'באליה אחרי הפסקת האש, 20 בינואר 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)
קשה לסכם 15 חודשים של זוועה ומלחמה, כאשר הלב עדיין מכוּוָץ מחרדה אמיתית, שההסכם המסובך הזה יקרוס בן רגע.
כולנו (הכוונה לבני אדם שפויים וחפצי חיים) רוצים שקט ואוויר שיאפשר נשימה עמוקה, נטולת מועקה. מאסה נפשנו במראות ההרס וההרג והסבל של חפים מפשע בעזה, של משפחות החטופים במשמרות המחאה, מראות של פליטוּת ויתמות אינסופיות, פצועים ורעבים בכל מקום, מוות וכאב וטראומה בלתי נתפסים.
>> בעזה מקבלים את פני העסקה בתקווה שברירית ואופטימיות זהירה
אחד מההורים של החטופים אמר בכנות בראיון: "אנחנו לא סומכים על ראש ממשלה. אנחנו יודעים שהוא הגיע לעסקה כי לחצו אותו". נראה שהוא צודק. התחושה היא שההסכם הזה נכפה בכוח על ממשלת ישראל דקה לפני השבעת דונלד טראמפ. התיאוריה של בנימין נתניהו לפיה מה שלא הולך בכוח, הולך ביותר כוח, עבדה: הפחד מתגובה בלתי צפויה של ממשל טראמפ הכניעה אותו והוא עוד יתגעגע לימי ג'ו ביידן.
ההסכם הזה עומד על פיגומים העשויים ממקלות גפרורים, והוא עלול ליפול או לעלות באש מכל שטות. ברור שלחמאס יש אינטרס ורצון עז לסיים את המלחמה, אולם חלק ניכר מתומכי נתניהו דורשים בגלוי לא להפסיק את הלחימה הברוטלית עד כיבוש מחודש של עזה באופן מוחלט וחלוט ועד לחניכת ההתנחלות החדשה הראשונה על חופה המדהים של
"תפדלו עלא אלעשא": תוכנית שבה הערבים מבשלים וכולנו לומדים
הגרסה הערבית לתוכנית הריאליטי "בואו לאכול איתי" מספקת הזדמנות נהדרת לצופים הערבים להכיר מקרוב את ההבדלים והמחלוקות בסיר הלחץ שנקרא המיעוט הפלסטיני בישראל, וליהודים היא מאפשרת לפרק את הסטריאוטיפים אודות גוש ה"לא יהודים" בצורה מבדרת ולא מאיימת
לקריאת הכתבה המלאהאומץ לעסוק בסוגיות פנים-ערביות קשות ומורכבות, שלרוב נשארות בחדרי חדרים. "תפדלו עלא אלעשא", שבוע המשולש (צילום: ארמוזה הפקות/ מכאן 33)
ב-2005 עלתה לאוויר תוכנית הריאליטי הבריטית "Come Dine With Me". האמת, לא הכרתי אותה, רק שמעתי ונחשפתי לה במסגרת דפדוף ברשתות לקטעים קצרים מהגרסה העברית, "בואו לאכול איתי", שעלתה לאוויר ב-2012. כמיטב המסורת, הערבים הגיעו לחגיגה באיחור ניכר – הם הוזמנו לאכול אצל תאגיד השידור בעיכוב של 12 שנים בלבד. ואפשר כבר לקבוע שגם אם המטבח הערבי דורש הרבה עבודה, זה משתלם – התוצר פשוט טעים.
התוכנית "תפדלו עלא אלעשא" (تفضلوا على العشا, מוזמנים לארוחת ערב) עלתה השבוע, והתיישבתי לצפות כמעט בכל פרקיה. היא כוללת עשרים פרקים, עשרים משתתפים, מחולקים לארבע קבוצות לפי אזור מגורים (חיפה/גליל מערבי, משולש, מרכז וצפון) – חמישה מכל אזור. בכל תוכנית מתארחים אצל משתתף אחד לארוחת ערב מושקעת שבישל, ובתום הערב האורחים מדרגים את האוכל והחוויה, ונותנים ציון של בין 0 ל-10 למארח. בתום השבוע עתיר הקלוריות, האירוח והוויכוח, מכריזים על המנצח – שיזכה בנסיעה קולינרית לאחת ממדינות אירופה.
"תפדלו עלא אלעשא" מספקת הזדמנות נהדרת לצופים הערבים מכל רחבי המולדת הזאת להכיר מקרוב את ההבדלים והמחלוקות והנושאים הבוערים בסיר הלחץ שנקרא המיעוט הפלסטיני בישראל. במקביל, זו הזדמנות פז עבור היהודים להציץ לעולמם הפנימי של מיליון וחצי פלסטינים שחולקים איתם את המרחב. מי יודע, אולי זה יסייע לפרק את הסטריאוטיפים אודות גוש ה"לא יהודים" במדינה, בצורה חיננית, מבדרת ולא מאיימת.
וחוץ מזה, מדובר בתוכנית שעשויה היטב ומפתיעה לחיוב. ניכר שהסדרה הופקה בקפדנות ובמקצועיות. בחירת הדמויות, מקומות הצילום, הצילום עצמו והעריכה מצליחים להביא למסך חצי שעה של צפייה מהנה, מצחיקה, מרגשת ומסקרנת, אפילו
הצגה חדשה מנסה לעשות "פעולת החייאה לתרבות בעזה"
"המהגרים מעזה" שעולה בתיאטרון תמונע השבוע משחזרת אחד לאחד הצגה שעלתה בעזה לפני המלחמה ב"תיאטרון לכולם", בשילוב קטעים מיומן המלחמה של מייסד התיאטרון העזתי. הבמאית עינת ויצמן: "אני עושה דבר אחד קטן, כדי להזכיר את החיים שהיו שם"
לקריאת הכתבה המלאה"פעולת התנגדות קטנה". השחקנים שהיר כבהא וראמי סלמאן בהצגה "המהגרים מעזה", בבימויה של עינת ויצמן (צילום: דוד קפלן)
ביום שני השבוע עולה בתיאטרון תמונע הצגה חדשה, שאינה הצגה חדשה. הבמאית עינת ויצמן מעלה הצגה משועתקת, כלומר שחזור של הצגה שעלתה בעזה לפני המלחמה בתיאטרון העזתי مسرح للجميع – תיאטרון לכולם. התיאטרון היה בית להצגות, תרבות ואמנות בעיר עזה, ונחרב בהפגזות הצבא הישראלי. מלחמת ההשמדה שמנהלת ישראל נגד כל שבריר צלם אנוש בעזה החריבה לא רק את מערכת הבריאות, מוסדות השכלה ומוסדות דת ומורשת, אלא גם את כל בתי התרבות, הקולנוע, התיאטראות, המוזיאונים והארכיונים.
ההצגה "המהגרים מעזה" מבוססת על מחזה של סלאבומיר מרוז'ק הפולני, "המהגרים", שהוצג בפעם הראשונה ב-1977. הוא מספר את סיפורם של שני מהגרים מאותה מדינה – אחד מהגר עבודה, איכר פשוט וחסר השכלה, והשני פליט פוליטי אינטלקטואל, מלומד ונרדף – שנקלעו בערב השנה החדשה לחדר אחד בבניין רעוע במדינה זרה. במהלך העימות ביניהם מטשטשת התהום הפעורה בין השניים בתוך המציאות המורכבת של חייהם. בגרסה העזתית שלה, ההצגה מעובדת לסיפורם של שני מהגרים מעזה, שהגשימו כביכול את חלומם לברוח מהרצועה, ושל מה שעובר עליהם אי שם במדינה מערבית עלומה.
מייסד תיאטרון לכולם, חוסאם מדהון, תירגם את המחזה ושיחק בהצגה, שעלתה בשיתוף תיאטרון AZ הבריטי. מדהון ו-AZ העלו בעשור האחרון עשרות הצגות ומופעים, ועשרות אלפי עזתים צפו ביצירות ובמחזות שהפיק מדהון יחד עם שותפיו. מפעל חייו הצנוע נהרס כליל במלחמה, וכל מה שנותר ממנו הוא תמונות וקטעי וידאו ברשתות החברתיות. מהיום הראשון של המלחמה, מדהון מתעד את הפליטות שלו עצמו במעבר ממקום למקום עם אשתו,
תובנות משנה של זוועות, לחברות היהודיות המעטות שנותרו לי
המלחמה הזאת לימדה אותי מי מחבריי היהודים ימלט בסוף ועם מי אני נשארת במקום הזה; הבנתי שמלחמה מטלטלת את הרגשות שלנו ותהליך הריפוי והאיחוי החברתי יהיה איטי וכואב; והגעתי למסקנה שאין מנוס אלא לקבל את המציאות המורכבת שלנו יחד, ולהתנהל בתוכה עד שנעשה שלום יום אחד
לקריאת הכתבה המלאההזהויות שלנו עומדות במבחן קשה מנשוא. פלסטיניות בחוף הים ביפו (צילום אילוסטרציה: אורן זיו)
קוראים יקרים ומסורים, אני רוצה לבקש מכם סליחה. בערב ראש השנה רציתי לאחל לי ולכם שנה טובה, כלומר "סבירה" – שנה קצת פחות מזעזעת ומדממת, קצת יותר טובה מהשנה הכי גרועה שעברה עלינו. בכוונה הנמכתי ציפיות והפגנתי אופטימיות זהירה. אבל אז הגיעו הידיעות על עוד טבח בעזה. חברתי פאטמה, שהקימה משפחה עם בחיר ליבה מבית לחם, איבדה את אימה, שאותה לא ראתה שש שנים.
פאטמה נפרדה מאימה חצי שעה לפני שירו בה. "כל שיחה עם משפחתי מתחילה בווידוא שהם בחיים, ואז טקס פרידה. בפעם האחרונה זה היה הטקס האחרון באמת", היא אמרה. לא הצלחתי להביא את עצמי לפרסם ברבים ברכות ואיחולים. היו לי רק תנחומים ודמעות לפאטמה.
התגלגלתי יחד איתכם לערב יום כיפור. כתבתי לעצמי ולכם רשימה ארוכה של דברים שנעשו בשם העם היהודי – חטאים, עוולות, פשעים חמורים נגד האנושות ואסונות הומניטריים. ספק אם מפעל הרוחניות היהודית יצר "כיפור" בסדר גודל כזה, שיכפר על הרס אלפי בתים, עשרות אלפי הרוגים, מאות אלפי פליטים, מספר בלתי נתפס של גופות ילדים ונשים חפים מפשע, שמצאו את מותם בדרך לניצחון המוחלט והמוחץ שהבטיח נתניהו לעם שלו.
אבל למה לקלקל את טקסי הכיפור של השכנים היהודים? הרי רגשות אשם אין, חרטה אין, ויש עדיין נקמה, טינה, שנאה ועוד מעדנים מבית היוצר של עליונות העם הנבחר. ויתרתי על המשימה, וסלחתי לעצמי.
ואז הגיע חג הסוכות ואחריו חול המועד, ועכשיו ערב שמחת תורה. ביום הזה, לא בטוח שאפשר לשמוח, אבל בהחלט אפשר לזכור. החלטתי לוותר על טקסי האיחולים והברכות השנה, ועל השיחות הקטנות על גודל הסוכה ומשמעות החפצים בה, כשמתחמי סוכות