"פעולת התנגדות קטנה". השחקנים שהיר כבהא וראמי סלמאן בהצגה "המהגרים מעזה", בבימויה של עינת ויצמן (צילום: דוד קפלן)

ביום שני השבוע עולה בתיאטרון תמונע הצגה חדשה, שאינה הצגה חדשה. הבמאית עינת ויצמן מעלה הצגה משועתקת, כלומר שחזור של הצגה שעלתה בעזה לפני המלחמה בתיאטרון העזתי مسرح للجميع – תיאטרון לכולם. התיאטרון היה בית להצגות, תרבות ואמנות בעיר עזה, ונחרב בהפגזות הצבא הישראלי. מלחמת ההשמדה שמנהלת ישראל נגד כל שבריר צלם אנוש בעזה החריבה לא רק את מערכת הבריאות, מוסדות השכלה ומוסדות דת ומורשת, אלא גם את כל בתי התרבות, הקולנוע, התיאטראות, המוזיאונים והארכיונים.

ההצגה "המהגרים מעזה" מבוססת על מחזה של סלאבומיר מרוז'ק הפולני, "המהגרים", שהוצג בפעם הראשונה ב-1977. הוא מספר את סיפורם של שני מהגרים מאותה מדינה – אחד מהגר עבודה, איכר פשוט וחסר השכלה, והשני פליט פוליטי אינטלקטואל, מלומד ונרדף – שנקלעו בערב השנה החדשה לחדר אחד בבניין רעוע במדינה זרה. במהלך העימות ביניהם מטשטשת התהום הפעורה בין השניים בתוך המציאות המורכבת של חייהם. בגרסה העזתית שלה, ההצגה מעובדת לסיפורם של שני מהגרים מעזה, שהגשימו כביכול את חלומם לברוח מהרצועה, ושל מה שעובר עליהם אי שם במדינה מערבית עלומה.

מייסד תיאטרון לכולם, חוסאם מדהון, תירגם את המחזה ושיחק בהצגה, שעלתה בשיתוף תיאטרון AZ הבריטי. מדהון ו-AZ העלו בעשור האחרון עשרות הצגות ומופעים, ועשרות אלפי עזתים צפו ביצירות ובמחזות שהפיק מדהון יחד עם שותפיו. מפעל חייו הצנוע נהרס כליל במלחמה, וכל מה שנותר ממנו הוא תמונות וקטעי וידאו ברשתות החברתיות. מהיום הראשון של המלחמה, מדהון מתעד את הפליטות שלו עצמו במעבר ממקום למקום עם

הזהויות שלנו עומדות במבחן קשה מנשוא. פלסטיניות בחוף הים ביפו (צילום אילוסטרציה: אורן זיו)

קוראים יקרים ומסורים, אני רוצה לבקש מכם סליחה. בערב ראש השנה רציתי לאחל לי ולכם שנה טובה, כלומר "סבירה" – שנה קצת פחות מזעזעת ומדממת, קצת יותר טובה מהשנה הכי גרועה שעברה עלינו. בכוונה הנמכתי ציפיות והפגנתי אופטימיות זהירה. אבל אז הגיעו הידיעות על עוד טבח בעזה. חברתי פאטמה, שהקימה משפחה עם בחיר ליבה מבית לחם, איבדה את אימה, שאותה לא ראתה שש שנים.

פאטמה נפרדה מאימה חצי שעה לפני שירו בה. "כל שיחה עם משפחתי מתחילה בווידוא שהם בחיים, ואז טקס פרידה. בפעם האחרונה זה היה הטקס האחרון באמת", היא אמרה. לא הצלחתי להביא את עצמי לפרסם ברבים ברכות ואיחולים. היו לי רק תנחומים ודמעות לפאטמה.

התגלגלתי יחד איתכם לערב יום כיפור. כתבתי לעצמי ולכם רשימה ארוכה של דברים שנעשו בשם העם היהודי – חטאים, עוולות, פשעים חמורים נגד האנושות ואסונות הומניטריים. ספק אם מפעל הרוחניות היהודית יצר "כיפור" בסדר גודל כזה, שיכפר על הרס אלפי בתים, עשרות אלפי הרוגים, מאות אלפי פליטים, מספר בלתי נתפס של גופות ילדים ונשים חפים מפשע, שמצאו את מותם בדרך לניצחון המוחלט והמוחץ שהבטיח נתניהו לעם שלו.

אבל למה לקלקל את טקסי הכיפור של השכנים היהודים? הרי רגשות אשם אין, חרטה אין, ויש עדיין נקמה, טינה, שנאה ועוד מעדנים מבית היוצר של עליונות העם הנבחר. ויתרתי על המשימה, וסלחתי לעצמי.

ואז הגיע חג הסוכות ואחריו חול המועד, ועכשיו ערב שמחת תורה. ביום הזה, לא בטוח שאפשר לשמוח, אבל בהחלט אפשר לזכור. החלטתי לוותר על טקסי האיחולים והברכות השנה, ועל השיחות הקטנות על גודל הסוכה ומשמעות החפצים בה, כשמתחמי סוכות

רצח נשים ערביות בישראל הפך לפעולה קרימינלית מתוכננת ומאורגנת. מיצג מחאה נגד רצח נשים לקראת יום האישה הבינלאומי, תל אביב, 7 במרץ 2021 (צילום: אורן זיו)

התבוננו בבקשה בשמות הנשים שנרצחו השנה על ידי גברים בחברה הערבית, שלוש מהן בשבוע האחרון:

אסמהאן קדורה

סאמיה אבו גאנם

אמל אלחטיב

סומאיה עמאש

פאטימה אלדראווי

נבילה רמדאן סינדין

אסאלה פאחורי

מנאל אלטורי

דועא אבו זייד

הן לא חטופות, והעובדה שהן אינן עוד לא מדאיגה איש.

אכן, מדובר בקורבנות של פשיעה מגדרית, אבל גם של הפקרות שיטתית ומתמשכת של הממסד, הממשלה וגם של החברה הערבית עצמה. קורבנות שנרצחו בידי גבר אלים או רוצח שכיר, שנטל את חייהן של צעירות, אימהות לילדים, אחיות, סטודנטיות, עובדות, נשים שנולדו למשפחות שונות מערים ומאזורים שונים במדינה המדממת הזו. הן השאירו מאחור משפחות שכולות, ויתומים קטנים שיצטרכו ללכת לבית הספר לבד עם משא הרבה יותר כבד מספרי הלימוד. קרובי המשפחה שלהן וחברותיהן יתמודדו עם אובדן כל כך מיותר, ובשלב מסוים ירימו ידיים כי הצדק לא ייעשה.

הפשיעה המאורגנת והאלימות הגואה בחברה הערבית גבו מתחילת השנה את חייהם של 158 קורבנות. נרמלנו את המציאות הקשה הזו עד כדי כך שהרג, אלימות, ירי, איומים וקרבות ירי בשכונות בין ארגוני הפשיעה הפכו לחלק בלתי נפרד ממציאות חיינו כאן. והדבר המדהים הוא שעדיין יש בקרבנו כאלה שנוח להם לדבר על פשיעה מגדרית, כלומר פשיעה נגד נשים, במנותק מהרצח כתופעה חברתית, כאילו מדובר בתופעה נפרדת מהאלימות החברתית ומהפשיעה הכללית, כאילו מדובר בגזרה משמיים, בכוח טבע, אז מעדיפים לעסוק ברצח "הכללי", כלומר של גברים.

עמותות נשים מתריעות מזה שנים שאלימות כלפי נשים ורצח של נערות ונשים הם רק טיפה בים הפשיעה שמאיימת על קיומם ועל ביטחונם של מיליון

איך שורדים מלחמה בנאלית וחסרת תוחלת? עקורים פלסטינים במחנה אוהלים ברפיח, 22 באפריל 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

המלחמה המתמשכת בעזה ממשיכה לחשוף סיפורי זוועה ומראות שחשבתי שאצפה בהם רק בסרטי מלחמה תוצרת הוליווד. טבח אחרי טבח, גופות של ילדים ונשים, צעקות קורעות לב של הורים שכולים, קברי אחים ורחפנים מעל, שמתעדים הרס עצום שהשאירו מטוסי חיל האוויר במטחי תופת שלא פסקו ימים.

מאז 7 באוקטובר אין יום שלא מספק סיפור קשה מנשוא, מכביד על הנשימה. מצלמות הסמארטפון שרודפת אחרי ילד פצוע ויתום, שמחפש את אמא שלו במסדרונות, אמא שיצאה להביא אוכל לחמשת ילדיה וחזרה לחפש גופות מבותרות מתחת להריסות, סבא שקובר את נכדתו האהובה ועוד עשרות אלפי סיפורי חיים שנגדעו בן רגע מהפצצה אווירית, מפגז של טנק, מירי מסיבי או מחיסול מטווח אפס.

יש ימים שהנפש לא אוזרת כוח אפילו לצפות בחדשות או לעקוב אחר הרשתות. הנשמה מחפשת דממה, אתנחתא קטנה. ימי ההודנה הספורים באמצע מלחמת השמד הזו הפסיקו את ההפגזות, אך הציפו את הגופות ואת קברי האחים מתחת להריסות. ואם לא די בכל אלה, תמונת ההרעבה כנשק יום הדין השתלטו על המסכים.

איך לאנשים האלו שם, ברחובות עזה, במחנות הפליטים, במרכזי הקליטה, בבתי החולים ההרוסים ובבתי הספר העמוסים, יש כוח להמשיך? איך שורדים מלחמה בנאלית וחסרת תוחלת, שכולם רוצים את סיומה, אך מי שמקבל את ההחלטות מסרב לשים לסבל הזה קץ?

פעילי רשת הציגו בפני העולם חוסן עזתי מדומה, הרבה פוסטים וסרטונים שמדברים על האמונה הבלתי מעורערת של הפלסטינים בעזה, על העוז שלהם לעמוד מול התופת הישראלית ולשרוד, על הפניקס שקם לתחייה מתחת להריסות, על יכולות העל לשאת את הכאב והאובדן ולהמשיך הלאה.

החברים שלי בעזה אינם רוצים להיות