תמיד חיבבתי את מרצ. כפלסטינית, תומכת השמאל כאן ובכלל, כמי שמאמינה שחייב להיות עתיד משותף לאנשי שמאל ערבים ויהודים שנאבקים יחד בדחפור הימין שהורס כל חלקת אלוהים קטנה פה, לאלה שעוד לא ויתרו לכיבוש, להתנחלויות, לשחיתות ומה לא, תמיד הערכתי את מרצ, את חברי הכנסת מטעמה, את עבודתם ועמדותיהם (מלבד עמדת זהבה גלאון במלחמה על עזה).

אנחנו הבנו את המסר, וגם אתם: שיבוץ ערבי אחד במקום ריאלי כלשהו לא עושה את העבודה ברחוב הערבי. (צילום: גילי יערי / פלאש 90)

טרום עידן הרשימה המשותפת, מרצ הייתה ברירת המחדל עבור הרבה אזרחים ערבים שמצד אחד מאסה נפשם במפלגות הערביות המפולגות, ומאידך לא יכלו להצביע למפלגת העבודה עם ההיסטוריה הבן-גוריונית הציונית המפוארת שלה. אף פעם לא ידענו מה לעשות בדיוק עם מרצ: מבפנים יהודית וציונית, ומבחוץ ליברלית בניחוח שמאל עדין ולא מאיים ממש.

היום, במעמד חגיגי זה של איחוד ה"שמאלה מכחול לבן", אני רוצה להודות למרצ. באמת, המון תודה.

תודה, כי המהלך האחרון הזה של ההישרדות הפוליטית והאיחוד עם העבודה פטר את המצביעים הערבים מהדילמה הקשה, איתה התמודדו עשרות אלפי פלסטינים אזרחי המדינה, במיוחד בסביבתו של עיסאווי פריג׳.

המצביע הערבי שמאמין עדיין בדמוקרטיה הישראלית התענג על הרעיון שהקול שלו בקלפי יכול ללכת למנדט במרצ, עם סיכויים קלושים שמנדט זה יזומן לממשלה, למרות התדרדרותה של החברה הישראלית בנחלי הימין המוצפים זוהמה פוליטית שלא עוצרת. כי מרצ

הרשתות בחברה הערבית גועשות כבר שבועיים. נושא אחד עומד על הפרק. ולא – זה לא הבחירות מועד ג', אלא פרשה של הטרדות מיניות. אז כמנהגי, מתוך חסד לחברי היהודים, החלטתי להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה – כי אין דרך אחרת להיאבק בהטרדות מיניות בכל חברה, וכנראה שגם בחברה הערבית.

אפקט me too בערבית הגיע באיחור צפוי של שלוש שנים למחוזותינו, ממש me too late. מכיוון שאין כאן הרבה ידוענים ותעשיית הבידור במקום המדכא הזה נמצאת בדעיכה, המוקד הוא פעילים פוליטיים וחברתיים בולטים, מרצים, וגברים אחרים ממעמד חברתי גבוה.

הסערה הנוכחית התחילה לאחר שארגון אל-סיוואר, עמותה פמיניסטית פלסטינית המתמחה בסיוע לנפגעות תקיפה מינית בחברה הערבית, השיקה קמפיין במסגרת היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים, בהשתתפות ארגוני נשים רבים. הפעילות החליטו לפרסם 16 סיפורים של הטרדה מינית – עדות אחת בכל יום. בין השאר, נחשפו בחלק מהעדויות שמות של פעיל חברתי בולט, מנהל עמותה לזכויות אדם, ולסיום הופיע גם שמו של ח"כ ערבי לשעבר.

באיחור של שלוש שנים, האפקט הגיע גם לחברה הערבית בישראל. נשים מפגינות בתל אביב (צילום באדיבות דוברות שדולת הנשים בישראל)

חשוב לציין שכל הנשים שהעידו בשמן המלא אינן ערביות, אלא מתנדבות ועובדות מחו"ל. כל הנשים הערביות שחשפו את סיפורן נותרו בעילום שם.

התגובות ותגובות הנגד, ההכחשה, ההתנערות והאיומים בתביעות לא איחרו לבוא כמובן, והצליחו לבלבל את כולנו. להלן עמדתי בעניין, שהתפרסמה קודם בערבית כדי שלא יאשימו אותי בבגידה או ריגול למען האויבים.

גם אני, כמו כל פמיניסטית מתחילה, למדתי שצריך להאמין לקורבן – לנשים האחיות שנפלו במלכודת ההטרדות המיניות, האלימות והאונס,

היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים, שחל היום (שני), הפך בשנים האחרונות לסמל המאבק בדיכוי מגדרי מכל סוג. ביום הזה, שנקבע על ידי האו"ם, נשים פמיניסטיות ואקטיביסטיות ברחבי העולם שופכות אור על עולמן האפל של נשים נפגעות אלימות ששורדות את המערכה על החיים, ומנציחות את הקורבנות שחייהן נגזלו על ידי הפטריארכיה. זהו יום שבו אנו מחדשות את הברית עם המאבק המתמשך ומלחמת ההתשה הזאת, שנגזרה עלינו רק מעצם היותנו נשים.

להבדיל מיום האישה (החל במרץ), שבו מציינות נשים את ההישגים שהשיגו, החסמים שהוסרו, התקרות שנשברו והאתגרים לעתיד טוב יותר לבני אדם באשר הם, היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים הוא יום שבו אנחנו עוצרות ומפיגות את האשליה המתוקה של שחרור הנשים מדיכוי; יום שבו מצלצלים פעמוני בתי המקדש הפמיניסטיים בקול רם – כדי לנער ולהעיר אותנו, ולהוציא מאזור הנוחות את כל מי שהשתכרה מהניצחון המדומה של משמרות המהפכה הפמיניסטית. זהו יום שבו כולנו מוזמנים, גברים ונשים ומה שביניהם, להבין את גודל המשימה שעוד עומדת בפנינו.

מירוץ ההתרה מכבלי האלימות המגדרית מתנהל בעולמות מקבילים ובזירות שונות ברחבי התבל, כך שהתמונה העולמית של נפגעות אלימות מכל סוג יכולה להיות מבלבלת ומסחררת לעתים, ותמיד כואבת.

לפני חודש ביקרתי במקלטים לנפגעי אלימות בבוסטון (גברים, נשים ומקומות מעורבים), ויצאה לי מהפה בדיחה רעה, שאם נגזר עלי להיות אישה מוכה, אני רוצה שזה יקרה בבוסטון! רמת המודעות והמחשבה הפמיניסטית הרדיקלית, וגם משאבי הענק שהושקעו במערך השירותים שם, גרם לי – הפמיניסטית הפלסטינית בישראל, שמחזיקה מעצמה מודעת ומעורבת בשיח הפמיניסטי ובטרמינולוגיה השלטת בו – להפנים לרגע את עומק הדיכוי שאני חווה ולקנא בנשים נפגעות אלימות מעבר לים.

ביום הזה אני חושבת גם על מאבקן של נשות לבנון המדהימות, שיצאו לרחובות כדי להפיל את כל חומות

רמת הידע שלי בכדורגל שואפת לאפס. עבורי, משחקי ליגה, גביע, מונדיאל, גמר גביע העולם (אולי זה המונדיאל?) ועוד תחרויות וגמרים שהעולם נע סביבם מתנהלים מבחינתי ביקום מקביל.

זה לא אומר שאני לגמרי מנותקת. אני כן נמשכת לכל העניין הפוליטי והרגשי שיש במשחק, כל עוד זה לא נוגע לתוצאה או לכר הדשא, ובאופן אינטואיטיבי אני מזדהה עם הקבוצות של המוחלשים, המדוכאים, העניים, עם ארצות ערב, עם האפריקאים, ובטח שעם הפלסטינים ועם כל מי שמגלה אמפתיה לעם הפלסטיני – וזאת ללא הבדל דת, גזע, מין, יכולות משחק או סיכויי ניצחון.

בקיץ האחרון הייתי במרוקו עם אמי, דודה שלי והבת שלה. השורשים של אמא שלי חוזרים למקום הזה שבין מרוקו לאלג'יריה, ועבור אמא זה היה מעין טיול שורשים. בין התובנות הרבות שלי מהביקור ההוא, עלתה אחת שנבעה מהמגרש הירוק עליו מתרוצצים 22 שחקנים. אי אפשר היה להתעלם מזה שבכל מקום במרוקו דיברו כדורגל. נשים גברים וטף. באותה תקופה התקיימה במצרים אליפות אפריקה לאומות, ונדמה שאזרחי מרוקו כולם היו עם הנבחרת שלהם שם.

"אנחנו שרים לעזה, שרים לירושלים, שרים לפלסטין". אוהדי רג'אא קזבלנקה חוגגים אחרי ניצחון (צילום: מגרבייה, BY CA 2.0)

לא התאפקתי ושאלתי בשוק עממי הומה אדם במרקש את אחד המוכרים למה כולם פה מתעניינים במשחק הזה? הוא המשיך להסתכל על מסך הטלוויזיה, לא הזיז עין לעברי, ואמר: "זה החשיש שלנו, יא בִּנְתי! כדורגל הוא הסם של העמים המדוכאים. את רואה את הקהל הזה