רצח נשים ערביות בישראל הפך לפעולה קרימינלית מתוכננת ומאורגנת. מיצג מחאה נגד רצח נשים לקראת יום האישה הבינלאומי, תל אביב, 7 במרץ 2021 (צילום: אורן זיו)

התבוננו בבקשה בשמות הנשים שנרצחו השנה על ידי גברים בחברה הערבית, שלוש מהן בשבוע האחרון:

אסמהאן קדורה

סאמיה אבו גאנם

אמל אלחטיב

סומאיה עמאש

פאטימה אלדראווי

נבילה רמדאן סינדין

אסאלה פאחורי

מנאל אלטורי

דועא אבו זייד

הן לא חטופות, והעובדה שהן אינן עוד לא מדאיגה איש.

אכן, מדובר בקורבנות של פשיעה מגדרית, אבל גם של הפקרות שיטתית ומתמשכת של הממסד, הממשלה וגם של החברה הערבית עצמה. קורבנות שנרצחו בידי גבר אלים או רוצח שכיר, שנטל את חייהן של צעירות, אימהות לילדים, אחיות, סטודנטיות, עובדות, נשים שנולדו למשפחות שונות מערים ומאזורים שונים במדינה המדממת הזו. הן השאירו מאחור משפחות שכולות, ויתומים קטנים שיצטרכו ללכת לבית הספר לבד עם משא הרבה יותר כבד מספרי הלימוד. קרובי המשפחה שלהן וחברותיהן יתמודדו עם אובדן כל כך מיותר, ובשלב מסוים ירימו ידיים כי הצדק לא ייעשה.

הפשיעה המאורגנת והאלימות הגואה בחברה הערבית גבו מתחילת השנה את חייהם של 158 קורבנות. נרמלנו את המציאות הקשה הזו עד כדי כך שהרג, אלימות, ירי, איומים וקרבות ירי בשכונות בין ארגוני הפשיעה הפכו לחלק בלתי נפרד ממציאות חיינו כאן. והדבר המדהים הוא שעדיין יש בקרבנו כאלה שנוח להם לדבר על פשיעה מגדרית, כלומר פשיעה נגד נשים, במנותק מהרצח כתופעה חברתית, כאילו מדובר בתופעה נפרדת מהאלימות החברתית ומהפשיעה הכללית, כאילו מדובר בגזרה משמיים, בכוח טבע, אז מעדיפים לעסוק ברצח "הכללי", כלומר של גברים.

עמותות נשים מתריעות מזה שנים שאלימות כלפי נשים ורצח של נערות ונשים הם רק טיפה בים הפשיעה שמאיימת על קיומם ועל ביטחונם של

איך שורדים מלחמה בנאלית וחסרת תוחלת? עקורים פלסטינים במחנה אוהלים ברפיח, 22 באפריל 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

המלחמה המתמשכת בעזה ממשיכה לחשוף סיפורי זוועה ומראות שחשבתי שאצפה בהם רק בסרטי מלחמה תוצרת הוליווד. טבח אחרי טבח, גופות של ילדים ונשים, צעקות קורעות לב של הורים שכולים, קברי אחים ורחפנים מעל, שמתעדים הרס עצום שהשאירו מטוסי חיל האוויר במטחי תופת שלא פסקו ימים.

מאז 7 באוקטובר אין יום שלא מספק סיפור קשה מנשוא, מכביד על הנשימה. מצלמות הסמארטפון שרודפת אחרי ילד פצוע ויתום, שמחפש את אמא שלו במסדרונות, אמא שיצאה להביא אוכל לחמשת ילדיה וחזרה לחפש גופות מבותרות מתחת להריסות, סבא שקובר את נכדתו האהובה ועוד עשרות אלפי סיפורי חיים שנגדעו בן רגע מהפצצה אווירית, מפגז של טנק, מירי מסיבי או מחיסול מטווח אפס.

יש ימים שהנפש לא אוזרת כוח אפילו לצפות בחדשות או לעקוב אחר הרשתות. הנשמה מחפשת דממה, אתנחתא קטנה. ימי ההודנה הספורים באמצע מלחמת השמד הזו הפסיקו את ההפגזות, אך הציפו את הגופות ואת קברי האחים מתחת להריסות. ואם לא די בכל אלה, תמונת ההרעבה כנשק יום הדין השתלטו על המסכים.

איך לאנשים האלו שם, ברחובות עזה, במחנות הפליטים, במרכזי הקליטה, בבתי החולים ההרוסים ובבתי הספר העמוסים, יש כוח להמשיך? איך שורדים מלחמה בנאלית וחסרת תוחלת, שכולם רוצים את סיומה, אך מי שמקבל את ההחלטות מסרב לשים לסבל הזה קץ?

פעילי רשת הציגו בפני העולם חוסן עזתי מדומה, הרבה פוסטים וסרטונים שמדברים על האמונה הבלתי מעורערת של הפלסטינים בעזה, על העוז שלהם לעמוד מול התופת הישראלית ולשרוד, על הפניקס שקם לתחייה מתחת להריסות, על יכולות העל לשאת את הכאב והאובדן ולהמשיך הלאה.

החברים שלי בעזה אינם רוצים להיות

השאירה מאחוריה בור גדול. בות'יינה דביט (צילום: מתוך עמוד הפייסבוק של בות'יינה דביט)

כאילו לא די בכאב ובאובדן האופפים אותנו וחונקים כל סימן לחיים נורמליים במרחב המשותף הזה, ביום שני, ערב חג החירות, נדם לבה של בות'יינה דביט, האדריכלית והפעילה מרמלה, והשאיר אלפי חברים ושותפים לדרך, תלמידים, מעריצים ואקטיביסטים, הלומי צער.

דביט, בת 59 במותה, נולדה וגדלה למשפחה קטנה מרמלה, שרידי משפחה נוצרית שנותרו בעיר אחרי הנכבה, שעסקו כל השנים גם בהנצחת הסיפור של העיר. אביה, עיסא, חבר ותיק במפלגה הקומוניסטית, המוביל מזה שנים את סניף המפלגה ברמלה, גידל את שבעת ילדיו על ערכים של מעורבות, מחויבות ושייכות בלתי מעורערת לאדמה, לסיפור, למקום שבו נולדו, יחד עם אהבה גדולה לבני אדם באשר הם, פלסטינים וישראלים שחיים יחד. המסעדה המשפחתית בעיר העתיקה ברמלה מנציחה את סיפור העיר בכל פינה, יחד עם כל מאכל שמוגש מוזכרת עוד זווית מחיי התרבות ששגשגה בעיר לפני 1948.

בות'יינה ניהלה בעבר את פרויקט ערים מעורבות בארגון שתי"ל, והובילה את המאבק בהריסת בתים ושינוי זהותן הפלסטינית של ערי המרכז – רמלה, ליד ויאפא. דרכנו הצטלבו במאבקים ברצח נשים ערביות ובאלימות נגד נשים ומאבקן של נשים חד הוריות על ביתן נגד עמידר וחלמיש וייסורי הדיור הציבורי בשכונות הערביות בערים אלו.

הפעילות הענפה ורבת השנים של בות'יינה כפעילה חברתית ופוליטית והידע העצום שלה בתחומי הדיור, הבנייה, שימור מבנים ותכנון ערים, הפכו אותה לאנציקלופדיה מהלכת לכל מה שקשור לערים אלו, במיוחד העיר רמלה. בכל מפגש היא הסבירה לי איפה אנחנו עומדות בכל פינה בעיר, למי הבית הפלסטיני הזה היה שייך ואיפה הפליטים שגרו בו חיים היום.

בות'יינה השתתפה בכל מחאה – נגד הריסת בתים, נגד רצח נשים, או נגד רצון עיריית רמלה להפוך את שמות רחובותיה לציוניים יותר, במחאות למען הכפרים

איך התנתק המאבק שלנו במיליטריזם ובחימוש של גברים אלימים מהאסון ההומניטרי שהוטל על נשות עזה? פלסטיניות באתר הפצצה ישראלית בח'אן יונס, ב-5 במרץ 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

השנה לא ציינתי את יום האישה הבינלאומי, שחל ביום שישי. אין לי פוסטים חגיגיים על נשים פורצות דרך, נשות השנה, או גיבורות-על פמיניסטיות שחשוב היה לי שכל העולם ישמע עליהן. במקום זה, ערב יום האישה חזרנו כולנו ל-7 באוקטובר, לאחר שהאו"ם שחרר לאוויר העולם דו"ח שעסק באלימות מינית נגד נשים.

הדו"ח מתרכז ברובו בראיות לביצוע פשעים מיניים נגד נשים ישראליות במתקפת אוקטובר הארורה. משלחת האו"ם ציינה שלא שמעה אף עדות ישירה מנפגעת, אך עיינה וחקרה ראיות ומידע שנאסף בידי רשויות ומומחים בישראל. חלק ממנו, שזכה להתעלמות כמעט מוחלטת, עסק בחשש לפגיעות בזכויות אדם ובנשים פלסטיניות במלחמה – בלי שנתנו לצוות האו"ם להיכנס לעזה או לפגוש נשים פלסטיניות.

גם הדו"ח וגם התגובות אליו בישראל ממשיכים את מה שקורה כאן כבר חמישה חודשים. מבחינה פמיניסטית, מדובר בנסיגה חמורה. כל הפמיניזם והמאבק על זכויות הנשים חזר והצטמצם לדבר שנאבקנו כל כך קשה לשחרר את הנשים ממנו: גוף האישה ומיניותה חזרו להיות שדה קרב בסכסוך הלאומי.

שנים עמלנו כדי להרחיב את הדיון מדיכוי מיני של נשים לדיכוי מגדרי – שכולל גם את ההיבט המיני, וגם היבטים פיזיים, חברתיים, כלכליים ופוליטיים של נשים שחיות בצל הפטריארכיה. הסברנו לעולם שאישה היא יישות שלמה והוליסטית, שכוללת זהות מינית, גוף, מחשבות, התנהגות, השכלה, מעמד חברתי, משפחתי ופוליטי – הכל רלוונטי, ונכלל בתנועת השחרור.

נאבקנו כדי שביטחון של נשים יכלול גם שמירה על גופה של האישה, וגם שמירה על