למעלה חיי יהודים, אחר כך חיי בעלי חיים, ולמטה חיי פלסטינים. רועה צאן משקה את הכבשים שלו בח'ירבת טאוויל ליד שכם, מאי 2026 (צילום: אורן זיו)

היום חוגגים ברחבי העולם הערבי והמוסלמי את חג הקורבן, החג "הגדול" של המוסלמים. החג הקטן שלנו הוא אל-פטר, שלפניו צמים שלושים יום כדי לזכות בשלושה ימי חג.

מיליוני מתפללים במכה שבסעודיה עולים היום (רביעי) על הר ערפאת כחלק מטקסי העלייה לרגל (אל-חג'), כהכנה לחג הגדול, המציין את סיפור הקרבתו של איסמאעיל (ישמעאל) בידי אביו אברהם, על פי בקשתו של אלוהים. ברגע האחרון, כשאברהם עומד במבחן בין אהבתו לבנו ובין נאמנותו לרצון האל, הכבש מציל את חיי הנער, ואברהם מקבל ציון עובר על עוצמת אמונתו באלוהים.

>> חג הקורבן מוכיח עד כמה אנחנו דומים, בני דודנו היהודים

אקט ההקרבה של הכבש כדי שבני האדם יחיו, יאכלו וישמחו מלווה את התודעה המוסלמית. אנחנו שוחטים כבש בחג הזה כדי לזכור שאלוהים בחר בחיים ולא במוות.

לפי התפיסה הזו, לחיי אדם יש ערך נעלה יותר מחייהם של בעלי חיים. אבל בפלסטין היום המצב שונה. למתנחלים יש גרסה מעודכנת של סולם ערך החיים: למעלה חיי יהודים, אחר כך חיי בעלי חיים, ולמטה, בתחתית הסולם – חיי פלסטינים.

בח'ירבת טוואיל ליד שכם, בבקעת הירדן, במסאפר יטא ובדרום הר חברון, רועים פלסטינים מתעוררים השנה לחג כואב ועצוב. הכבשים שלהם – שהיו אמורות להאכיל משפחות, לכסות חובות של שנה שלמה ולהיות מוקרבות למען ברכת החיים – נדרסות מתחת

"אני רוצה חלון פתוח בגדר הזאת. אני רוצה להרגיש אישה חיה". נשים בעזה, ב-20 באוקטובר 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)

מושירה ואני לא הכרנו לפני המלחמה. מדי פעם הייתי מאזינה לדבריה ברדיו א-שמס, שם סיפרה מדי חודש מה עובר על תושבי עזה בצל המלחמה. במילים פשוטות של אם לשני ילדים, היא תיארה איך היא ובני משפחתה שורדים את הזוועות: ההפגזות, העקירה המתמשכת וסיפורים אינסופיים של אובדן והרעבה.

יצרתי איתה קשר והתחלנו לדבר מדי פעם בקיץ 2025, כשהמלחמה בעזה הגיעה לשיאה. אחרי חודשים ארוכים של סגר הרמטי על צפון הרצועה, החלו לטפטף לרשת תמונות של גופות ילדים שמתו מרעב, ושל גברים ונשים שעצמותיהם הבולטות והגרומות סיפרו את כל הסיפור.

>> למרות הכל, רוצים לחזור: מסע הייסורים של השבים לעזה 

באותם ימים סיפרה מושירה שהחלום של בתה הוא להחזיק שוב בננה ביד, כמו פעם. למושירה עצמה היה חלום שאפתני יותר: "אני רוצה לראות את האדנית עם צמחי הריחן והנענע שלי. זה החלום שלי: לעמוד במטבח, להסתכל מהחלון ולראות את האופק ואת הים של עזה. בדירה הקטנה שלנו, שכל חיינו שילמנו עליה משכנתה. בעלי ואני עבדנו קשה, ורק לאחרונה התחלנו להשתחרר קצת מעול התשלומים. התחלתי לחסוך כסף מזומן בצד כדי לקנות אוטו צנוע שיעזור לי להתנייד עם הילדים ולעבודה. זה היה הפרויקט הסודי שלי".

השיחות שלנו התארכו בכל פעם שקליטת האינטרנט ריחמה עליה ועליי, והחזירה אותה לרגע אל העולם שלנו. איני יודעת להסביר את הקשר הרוחני הזה עם אישה שמעולם לא פגשתי, אבל הסיפורים שלה דמו כל כך לסיפורים של אימי וסבתי, עד שהדמיון התחיל להפחיד את שתינו.

היא גדלה במשפחת פליטים מכפר בשית,

אי אפשר להדביק לו תווית של "טרוריסט", ישראל פשוט לא הצליחה להתמודד איתו. ד"ר באסם יוסף בראיון באוניברסיטת קליפורניה, בברקלי, אוקטובר, 2014 (צילום: וויקימדיה, רוקסן מקסדג'יאן ופיל אבינר)

בערב יום השואה פרסם משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות, בראשות השר עמיחי שיקלי, את הדו"ח השנתי שלו. בדו"ח מופיעה גם רשימת "עשרת האנשים המסוכנים ביותר לעם היהודי ב-2025". בראש הרשימה ניצב דן בילזריאן, שחקן פוקר אמריקאי. אחריו מופיעים גרטה תונברג, ניק פואנטס, טאקר קרלסון, ובאופן מפתיע – או אולי לא כל כך – גם באסם יוסף, קומיקאי מצרי-אמריקאי וקרדיולוג.

>> הטשטוש בין אנטישמיות לאנטי-ציונות הוא טעות פוליטית

עברתי על הרשימה ולא ידעתי אם לצחוק או לבכות. משרד התפוצות, שהוקצו לו בשנתיים האחרונות מיליארדים מכספי המסים של כולנו, החליט לזרוק לסיר אחד מכחיש שואה, מנתח לב מצרי מכיכר תחריר, פעילת איכות סביבה נערצת ושחקן פוקר. כך נראה בעיני שיקלי ה"מאבק באנטישמיות". אני קוראת לזה תבשיל מוקדח, שרק תורם לנרמול רידוד השיח על אנטישמיות בעולם.

אם כל מי שפותח את הפה ומנסה לשאול שאלות – או, במקרה של באסם יוסף, לעשות צחוק ממדיניות ישראל ואינסוף מלחמותיה – יקבל משיקלי את "אות האנטישמי המצטיין", מה תהיה התוצאה? לכל אחד מהמשפיענים ברשימה יש קהל עוקבים עצום, המונה עשרות מיליונים ועלול לפתח בקלות קהות חושים למונח אנטישמיות, על כל המשתמע מכך. במקום לסייע למאבק באנטישמיות באמצעות הפסקת פשעי המלחמה של ישראל ברצועת עזה ובלבנון, "רשימת האנטישמים המצטיינים" של ממשלת ישראל – המבוססת על אנשים שהביעו התנגדות לפשעים אלו – עושה את ההפך הגמור.

מדינת ישראל הכתירה עצמה כממונה על המאבק באנטישמיות בעולם בשם היהודים באשר הם, ובה

כל ארבע המפלגות הערביות מעוניינות בחתונה. ראשי בל"ד, תע"ל וחד"ש ורע"מ, אחרי חתימה על מזכר הבנות להקמתה מחדש של הרשימה המשותפת בסח'נין, ב-22 בינואר 2026 (צילום: שימוש לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים)

נתחיל מהחדשות הטובות. למרות הדיווחים על מחלוקות, כל ארבע המפלגות הערביות רוצות ללכת לחתונת הקמתה המחודשת של הרשימה המשותפת. הבעיה היא שהן אינן מסכימות לגמרי על הכתובה, או בעצם מעדיפות להסתדר בלעדיה. הוויכוח אינו על חלוקת המנדטים, אלא בעיקר על הדרך ועל היום שאחרי. וזה עלול להיות מסובך.

ביום שישי נפגשו נציגי ארבע המפלגות הערביות כדי לקדם את המתווה שעליו חתמו ראשי הרשימות ב-22 בינואר בסח'נין, לאחר ההפגנה הגדולה נגד הפשיעה. הרגע ההוא, ופיסת הנייר המאולתרת שעליה חתמו, סיפקו לנו, לציבור הפלסטיני, רגע של נחת. רבים קיוו שהתמונה המשותפת של ארבעת ראשי המפלגות תוביל לתמונה אחרת, חגיגית יותר, עם פרסום תוצאות המדגמים בבחירות הקרובות.

יש גם יהודים טובים שלא הצליחו להעמיד אופוזיציה לוחמנית לנתניהו, והם מביטים אל השכנים הערבים בתקווה שיגלו שוב אחריות וגדלות נפש כדי להציל את הדמוקרטיה הישראלית מידי ממשלה עם בן גביר.

הרצון באיחוד בציבור הפלסטיני כה גדול, שאין כיום פוליטיקאי בחברה הערבית המוכן לשאת על כתפיו את האחריות לכך שהרשימה המשותפת לא תקום ותתמודד בבחירות הקרובות. זהו סימן מעודד: רגשות אשם וחשש מביקורת יכולים לשמש מנוע לפעולה.

שוחחתי עם ראשי שלוש מהמפלגות – רע"מ, בל"ד ותע"ל – ועם מזכ"ל חד"ש. ארבעתם השתתפו במפגש ביום שישי. הפערים ברורים. יו"ר רע"מ, מנסור עבאס, דוהר ל"ממשלת שינוי" מחודשת;