במקום לסייע לנפגעים, המדינה מגבירה את חוסר האונים שלהם
ישראל הגיעה למצב החירום חסר התקדים הנוכחי עם מערך בריאות נפש קורס, שלא מסוגל לספק מענים הולמים אפילו לנפגעים ישירים. במקרים רבים, נפגעים אפילו לא יודעים מהן זכויותיהם, או איך להשיג אותן. גם כאן אזרחים ממלאים את החסר, אבל כמובן שזה לא מספיק
ישראל נמצאת במשבר עמוק בתחום בריאות הנפש. מעגלי הפגיעה רחבים, וממשיכים להתרחב ככל שנמשכת המלחמה, כשברקע דיווחים על חרדה, לחצים וטראומה שחווים השורדים והציבור הכללי. וכל זה קורה כשהמדינה לא ערוכה למשבר בקנה מידה שכזה. במהלך השנים מערך בריאות הנפש הידלדל מאוד. הדבר בא לידי ביטוי, בין היתר, במחסור בכוח אדם בשירות הציבורי, כאשר ההמתנה לתורים לטיפול פסיכיאטרי יכולה להגיע גם לשנה.
כמו בתחומים אחרים, 7 באוקטובר חשף את ההשלכות הקשות של דלדול המשאבים. לפי פורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית, ההערכות הן ש-50% מהפסיכולוגים בישראל התנדבו וממשיכים להתנדב מאז פרצה המלחמה. מי שהתגייסו לספק מענים של חוסן נפשי בתחילת המלחמה היו בעיקר אזרחים.
אחת מהן היא שיר דרור, מנכ"לית דרור לנפש, מרכז טיפולי רגשי בהתאמה אישית. "במלחמה ניצלתי למעשה את התשתית שהיתה לי, מבחינת המטפלים ומבחינת ההיכרות של אנשים את המרכז, והקמתי מערך זמני שבעיקר מחבר בין המטפלים למטופלים, כשכל השירות נעשה בהתנדבות", היא מספרת. "בנוסף, ערכנו הכשרות זום למטפלים, מכיוון שחלק מהמטפלים עצמם היו במצב מאוד לא טוב. כל זה נעשה ממש בהתחלה עוד לפני שהמדינה החלה לעשות סדר במצב".
דרור, בהכשרתה עובדת סוציאלית, הקימה את המרכז בתקופת הקורונה. "יש לנו מאות מטפלים בעלי תואר שני שמעניקים מענים מותאמים אישית במחיר הממוצע בשוק (כ-350 שקל לפגישה). בנוסף, ניתנים שירותים על ידי מתמחים במחירים מוזלים
הזרעים שמהם יוכל לנבוט ביטחון תזונתי בישראל
מתוך האסון נולדה גם הזדמנות לחשיבה מחדש על תשתית שוק המזון – שוק הזרעים בכלל והחיטה בפרט – שפרט לבעיות המיידיות של מאגרי החירום וניהולם הכושל, סובל מבעיות מבניות, כמו ריכוזיות יתר. הפתרונות יבואו מלמטה, מהאנשים
ב-7 באוקטובר גילינו בצורה כואבת עד כמה המערכות המדינתיות פריכות. ברגע אחד, הבנו שמה שחשבנו שמגן עלינו – בחזית, אבל גם בעורף, לא ממש מתפקד, ובלית ברירה, אזרחים נכנסו לנעליה הנטושות של המדינה. בכתבה קודמת תיארנו את הכשלים בהגנה על הביטחון התזונתי של אזרחי המדינה: גם מכיוון שחלק משמעותי מהתוצרת החקלאית מיוצר בעוטף עזה; גם בשל עזיבת העובדים הזרים; וגם מכיוון שלפי טענות, מלאי החירום בישראל לא מספיק אפילו לזמן הנדרש של שלושה חודשים.
>> המלחמה חושפת את הכשלים בחזית הביטחון התזונתי של ישראל
אבל ביטחון תזונתי אינו רק גידול ירקות, וגם לא רק יצירת מלאי חירום שמספיק לכמה חודשים קדימה. זו גם לא רק שאלה של הרחבת ייצור גידולי השדה, אם כי ההסתמכות הכמעט מוחלטת על יבוא בתחום (לפי מאזן אספקת המזון שפורסם ב-2022, 97% מהדגנים ו-75% מהקטניות הגיעו מייבוא) בהחלט מדאיגה, וטומנת בחובה סיכונים רבים שקשורים לשינויי אקלים, אי יציבות כלכלית או, כמובן, מלחמה.
זה אולי נראה קצת תלוש בתקופה כל כך סוערת וקשה, אבל ממשבר כה גדול יכולה לצמוח תשתית חדשה, שמאתגרת ואף מפרקת את התשתית הפיזית והמחשבתית הבעייתית הקיימת, ומכוונת לביטחון תזונתי יציב ובר קיימא לטווח הארוך. וכמו כל דבר שצומח, זה מתחיל מזרעים.
ביטחון תזונתי מהסוג הזה מתחיל קודם כל בהגדלת תמהיל הזרעים הנגיש לנו כמדינה, וביכולת להגדיל את כושר הייצור של מגוון הזרעים המדינתי. חשוב להבין שלא מדובר בפעולה מיידית, אלא כזו שדורשת תכנון, שכן מחזור גידול זרעים יכול לקחת שנתיים-שלוש עד שיגיע לקנה מידה מסחרי.
"מגוון גידולים וזני זרעים חיוני
המלחמה חושפת את הכשלים בחזית הביטחון התזונתי של ישראל
מצב החירום הנוכחי והחשש מפגיעה באספקת המזון הם הזדמנות טובה לבחון מחדש את החקלאות המקומית, ולצמצם את התלות שלנו ביבוא ובשיקולי רווחיות
מאז פרוץ המלחמה, ישראל מתמודדת גם עם מלחמה קיומית בחזית פחות מדווחת – אספקת המזון והביטחון התזונתי, וקיים חשש אמיתי מפני מחסור בפירות ובירקות כבר בשבועות הקרובים. חקלאים בעוטף וחקלאים שמעבדים אדמות קרוב לגבול לבנון סובלים מעזיבה המונית של עובדים זרים, והעובדים הפלסטינים לא מורשים להיכנס. ואם לא די בזה, רשתות המזון הפסיקו לייבא תוצרת חקלאית מטורקיה. לפי דו"ח מצב המשק של משרד הכלכלה והתעשייה שיצא השבוע, אנו עומדים בפני עליות מחירים של תוצרת טרייה.
לפי דו"ח מרכז המחקר והמידע של הכנסת מ-30 באוקטובר, שסוקר את היקפי הגידול באזורי העוטף, חלק משמעותי מכלל התוצרת החקלאית מיוצר ביישובי עוטף עזה. למשל, 30% משטחי הירקות בכלל ו-60% משטחי תפוחי האדמה, 47% משטחי העגבניות ו-38% משטחי הכרוב. גם בגידולי השדה, הנתונים לא פחות מדאיגים – 29.1% מהחיטה לגרגירים ו-57% מהשעורה לגרגירים גדלים בשטחים בעוטף עזה, שכאמור סובלים ממחסור בעובדים ומסתמכים בשלב זה לא מעט על מתנדבים. כל זה כשבכל רגע החזית הצפונית עלולה להתרחב, וגידולים חקלאיים נוספים עלולים להימצא בסכנה.
נתונים אלה מעלים שאלות גם לגבי מלאי אספקת החירום – מלאי מצרכי יסוד שאמור לספק את צורכי האוכלוסייה לשלושה חודשים לפחות, שהאחריות עליו מפוזרת בין משרדי ממשלה שונים. משרד הכלכלה, למשל, אחראי על מצרכי יסוד כמו בשר קפוא, שמן, אורז וכו'; משרד הבריאות אחראי על מלאי המזון לתינוקות; ומשרד החקלאות אחראי, בין השאר, על מלאי הגרעינים (חיטה, מזון לבעלי חיים).
אין מדינה. האם אפשר לסמוך על כוחה של הקהילה?
החברה האזרחית התגייסה כדי למלא את החלל העצום, בין אם בסיוע בשיכון מפונים, חלוקת מזון או סיוע נפשי. גם בשטח מבינים שהתארגנויות כאלה לא יכולות להחליף מדינה, אבל אולי זה בדיוק הזמן למודלים קהילתיים יותר של התנהלות חברתית-כלכלית
ננטשנו. אין איך לייפות את זה. "חלום הבלהות" שכולנו נמצאים בו אינו חלום. אבל בין הטרגדיה של תושבי העוטף לתחושת חוסר האונים, הפחד והכאב העצום של כולנו, ניצבת אמת מרה – אנחנו יתומים. המדינה התפרקה מחובותיה אלינו, והותירה אותנו לבד במערכה.
זה זועק מהאופן שבו מתארים אלו ששרדו את התופת בהמתנה של שעות רבות לעזרה שבה לא נענו. מדיווחים שונים עולה שהמדינה לא פנתה באופן גורף למשפחות הנעדרים. המערך הפסיכולוגי, כמו גם שירותי העבודה הסוציאלית – קורסים תחת המצוקה הנרחבת. בתוך כך, משרד הבריאות קורא לאנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש ללוות את מפוני העוטף בהתנדבות וללא שכר. זאת, למרות המיומנות, ההשקעה והמחויבות הנדרשת לתהליך כזה, שאורך חודשים.
אפילו מיגון אינו מובן מאליו, גם לא ביישובי הדרום שנמצאים בקביעות תחת אש. באשקלון, שאליה נורו יותר מ-1,000 רקטות וכ-120 נפלו בשטח העיר – ל-40 אלף תושבים אין מיגון, חרף החלטת ממשלה מלפני כשנה וחצי שהיתה אמורה להעניק 350 מיליון שקל למיגון. לאחר שתושבי העיר הגישו עתירה באמצעות עו"ד תמר קידר בדצמבר שעבר, הובטח ליישם את ההחלטה ולהעביר לאשקלון את התקציב – שהצטמצם ל-106 מיליון שקל. בפועל, כמה ימים לאחר מחיקת העתירה, קבעה הממשלה החלטה להעניק סיוע רק במבנים שבהם לא ניתן לקדם התחדשות עירונית מסיבות תכנוניות. ההחלטה, שכלל לא חלה על דיור ציבורי בעיר – לא מומשה מעולם.
המצב הגיע עד כדי כך שמנכ"ל זק"א, דובי וייסנשטרן,