מאמין בחיבורים. המטע והפלחה של מאור לוי בקיבוץ משמר הנגב (צילום: אייל בן שמחון, אדמה חיה)

ב-7 באוקטובר גילינו בצורה כואבת עד כמה המערכות המדינתיות פריכות. ברגע אחד, הבנו שמה שחשבנו שמגן עלינו – בחזית, אבל גם בעורף, לא ממש מתפקד, ובלית ברירה, אזרחים נכנסו לנעליה הנטושות של המדינה. בכתבה קודמת תיארנו את הכשלים בהגנה על הביטחון התזונתי של אזרחי המדינה: גם מכיוון שחלק משמעותי מהתוצרת החקלאית מיוצר בעוטף עזה; גם בשל עזיבת העובדים הזרים; וגם מכיוון שלפי טענות, מלאי החירום בישראל לא מספיק אפילו לזמן הנדרש של שלושה חודשים.

>> המלחמה חושפת את הכשלים בחזית הביטחון התזונתי של ישראל

אבל ביטחון תזונתי אינו רק גידול ירקות, וגם לא רק יצירת מלאי חירום שמספיק לכמה חודשים קדימה. זו גם לא רק שאלה של הרחבת ייצור גידולי השדה, אם כי ההסתמכות הכמעט מוחלטת על יבוא בתחום (לפי מאזן אספקת המזון שפורסם ב-2022, 97% מהדגנים ו-75% מהקטניות הגיעו מייבוא) בהחלט מדאיגה, וטומנת בחובה סיכונים רבים שקשורים לשינויי אקלים, אי יציבות כלכלית או, כמובן, מלחמה.

זה אולי נראה קצת תלוש בתקופה כל כך סוערת וקשה, אבל ממשבר כה גדול יכולה לצמוח תשתית חדשה, שמאתגרת ואף מפרקת את התשתית הפיזית והמחשבתית הבעייתית הקיימת, ומכוונת לביטחון תזונתי יציב ובר קיימא לטווח הארוך. וכמו כל דבר שצומח, זה מתחיל מזרעים.

ביטחון תזונתי מהסוג הזה מתחיל קודם כל בהגדלת תמהיל הזרעים הנגיש לנו כמדינה, וביכולת להגדיל את כושר הייצור של מגוון הזרעים המדינתי. חשוב להבין שלא מדובר בפעולה מיידית, אלא כזו שדורשת תכנון, שכן מחזור גידול זרעים יכול לקחת שנתיים-שלוש עד שיגיע לקנה מידה מסחרי.

"מגוון גידולים וזני זרעים

מלחמה קיומית בחזית פחות מדווחת. חקלאי קוצר חיטה בעמק החולה, במאי 2023 (צילום: אייל מרגולין / פלאש90)

מאז פרוץ המלחמה, ישראל מתמודדת גם עם מלחמה קיומית בחזית פחות מדווחת – אספקת המזון והביטחון התזונתי, וקיים חשש אמיתי מפני מחסור בפירות ובירקות כבר בשבועות הקרובים. חקלאים בעוטף וחקלאים שמעבדים אדמות קרוב לגבול לבנון סובלים מעזיבה המונית של עובדים זרים, והעובדים הפלסטינים לא מורשים להיכנס. ואם לא די בזה, רשתות המזון הפסיקו לייבא תוצרת חקלאית מטורקיה. לפי דו"ח מצב המשק של משרד הכלכלה והתעשייה שיצא השבוע, אנו עומדים בפני עליות מחירים של תוצרת טרייה.

לפי דו"ח מרכז המחקר והמידע של הכנסת מ-30 באוקטובר, שסוקר את היקפי הגידול באזורי העוטף, חלק משמעותי מכלל התוצרת החקלאית מיוצר ביישובי עוטף עזה. למשל, 30% משטחי הירקות בכלל ו-60% משטחי תפוחי האדמה, 47% משטחי העגבניות ו-38% משטחי הכרוב. גם בגידולי השדה, הנתונים לא פחות מדאיגים – 29.1% מהחיטה לגרגירים ו-57% מהשעורה לגרגירים גדלים בשטחים בעוטף עזה, שכאמור סובלים ממחסור בעובדים ומסתמכים בשלב זה לא מעט על מתנדבים. כל זה כשבכל רגע החזית הצפונית עלולה להתרחב, וגידולים חקלאיים נוספים עלולים להימצא בסכנה.

נתונים אלה מעלים שאלות גם לגבי מלאי אספקת החירום – מלאי מצרכי יסוד שאמור לספק את צורכי האוכלוסייה לשלושה חודשים לפחות, שהאחריות עליו מפוזרת בין משרדי ממשלה שונים. משרד הכלכלה, למשל, אחראי על מצרכי יסוד כמו בשר קפוא, שמן, אורז וכו'; משרד הבריאות אחראי על מלאי המזון לתינוקות; ומשרד החקלאות אחראי, בין השאר, על מלאי הגרעינים (חיטה, מזון לבעלי חיים).

"החברה האזרחית צריכה להיכנס לכל דבר". אזרחים אורזים תרומות ומצרכים חיוניים אחרים לתושבי הדרום ולחיילים, בתל אביב, ב-9 באוקטובר 2023 (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)

ננטשנו. אין איך לייפות את זה. "חלום הבלהות" שכולנו נמצאים בו אינו חלום. אבל בין הטרגדיה של תושבי העוטף לתחושת חוסר האונים, הפחד והכאב העצום של כולנו, ניצבת אמת מרה – אנחנו יתומים. המדינה התפרקה מחובותיה אלינו, והותירה אותנו לבד במערכה.

זה זועק מהאופן שבו מתארים אלו ששרדו את התופת בהמתנה של שעות רבות לעזרה שבה לא נענו. מדיווחים שונים עולה שהמדינה לא פנתה באופן גורף למשפחות הנעדרים. המערך הפסיכולוגי, כמו גם שירותי העבודה הסוציאלית – קורסים תחת המצוקה הנרחבת. בתוך כך, משרד הבריאות קורא לאנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש ללוות את מפוני העוטף בהתנדבות וללא שכר. זאת, למרות המיומנות, ההשקעה והמחויבות הנדרשת לתהליך כזה, שאורך חודשים.

אפילו מיגון אינו מובן מאליו, גם לא ביישובי הדרום שנמצאים בקביעות תחת אש. באשקלון, שאליה נורו יותר מ-1,000 רקטות וכ-120 נפלו בשטח העיר – ל-40 אלף תושבים אין מיגון, חרף החלטת ממשלה מלפני כשנה וחצי שהיתה אמורה להעניק 350 מיליון שקל למיגון. לאחר שתושבי העיר הגישו עתירה באמצעות עו"ד תמר קידר בדצמבר שעבר, הובטח ליישם את ההחלטה ולהעביר לאשקלון את התקציב – שהצטמצם ל-106 מיליון שקל. בפועל, כמה ימים לאחר מחיקת העתירה, קבעה הממשלה החלטה להעניק סיוע רק במבנים שבהם לא ניתן לקדם התחדשות עירונית מסיבות תכנוניות. ההחלטה, שכלל לא חלה על דיור ציבורי בעיר – לא מומשה מעולם.

המצב הגיע עד כדי כך שמנכ"ל זק"א, דובי וייסנשטרן,

כלי משמעותי שיכול לסייע לקידום מדיניות מזון כוללת. גינה קהילתית אורגנית במוזיאון הטבע בירושלים (צילום: הדס פרוש / פלאש90)

נושא הביטחון התזונתי עולה מדי פעם לכותרות, לרוב כשמתפרסמים דו"חות ונתונים לגבי שיעורי העוני בישראל. באחרונה הוזכרה הסוגייה בדיון בבג"ץ, בעתירה שהגישו התנועה לאיכות השלטון וחדו"ש לחופש דת ושוויון נגד חלוקת תלושי מזון בהיקף של 400 מיליון שקל, תוכנית שהשיק שר הפנים לשעבר, אריה דרעי.

העותרים טענו, בין היתר, שהחלוקה אושרה חרף עמדת הגורמים המקצועיים, שחלוקת כרטיסי מזון פעם או פעמיים בשנה אינה מקדמת ביטחון תזונתי, ושיש בה אפליה. זאת, כשכבר קיים ופועל מיזם מטעם משרד הרווחה לקידום ביטחון תזונתי לאומי. בג"ץ קבע אמנם שהתלושים, בהיקף של 400 מיליון שקל, יוחלקו לציבור, אך סכום נוסף של 600 מיליון שקל שהוקצה לתלושים כאלה ב-2024 דורש בחינה נוספת.

כך או כך, מדובר במלחמה על פירורים, ולא בפיתוח כלים לקידום של מדיניות מזון כוללת, שמנגישה מזון טרי ובריא לכולם. כלי משמעותי שיכול לסייע הוא חקלאות עירונית, תחום מתפתח, שלפי הערכות יש לו כבר כיום פוטנציאל לספק כ-10% מתצרוכת הירקות העולמית; ובערים במדינות מתפתחות, אבל גם מפותחות כמו יפן וקנדה, הוא כבר אחראי על חלק משמעותי הרבה יותר מהתצרוכת. מדינות בעולם התחילו לפעול לקידום התחום. אפילו בארה"ב מספק משרד החקלאות האמריקאי סיוע טכני ופיננסי ליוזמות עירוניות צומחות, ובערים רבות הוקמו מרכזי סיוע עירוניים שמעניקים תמיכה לחקלאים.

לחקלאות העירונית מיוחסים יתרונות רבים, שמשפרים את הרווחה הכללית של התושבים – מפיתוח מערכות מזון מקומיות שמנגישות מזון בריא, מקומי וטרי לתושבים, דרך חיזוק הקשר בין חקלאים לצרכן, קידום פיתוח כלכלי ויצירת משרות, ועד פיתוח האקוסיסטמה