"אני רואה תלמידים שנשחקו נפשית ואיבדו את תחושת התכלית שבלימודים". תלמידים פלסטינים חוצים מחסומים כדי להגיע לבתי הספר שלהם בחברון, ב-8 בספטמבר 2025 (צילום: ויסאם השלמון / פלאש90)

מערכת החינוך של פלסטין מנוהלת על ידי הרשות הפלסטינית מאז 1994. אולם אמנות בינלאומיות ופסיקות של בית הדין הבינלאומי לצדק קובעות כי על ישראל – כמי ששולטת במרחב, בתנועה, במשאבים ובתנאי הקיום – מוטלת האחריות להבטיח את פעילותם התקינה של מוסדות החינוך.

בפועל, מדינת ישראל לא רק שאינה מאפשרת זאת, אלא פועלת לדיכוי ולריסוק מערכת החינוך הפלסטינית. היא עושה זאת באמצעות הגבלות תנועה וסגרים, פעילות צבאית ופשיטות בבתי הספר, טרור מתנחלים המופנה כלפי נגד תלמידות ותלמידים ומבני החינוך, הריסת בתי ספר והחרמת כספי הרשות, המונעת תשלום שכר למורות ולמורים.

הדברים פורסמו בדוח מחקר חדש של האגודה לזכויות האזרח בישראל, שנכתב בידי עו"ד רעות שאער. הדוח, "בלי שגרת לימודים: הפגיעה בזכות לחינוך של ילדים פלסטינים בגדה המערבית", מבוסס על עדויות תושבים ועל דוחות של גופים בינלאומיים. מתוך מקורות המידע האלה אמליץ לעקוב אחר הפרסומים בעברית של משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים (OCHA), המתפרסמים כמעט מדי שבוע. הנה כמה דוגמאות מתוך הדוח החדש.

מאז אוקטובר 2023 החריפה ישראל את הגבלות התנועה של פלסטינים בגדה המערבית. לצד הצבת מחסומים ומכשולים חדשים, נוקט הצבא מדיניות של בדיקות, עיכובים, הגבלות על שעות המעבר וסגירות תכופות. נכון לאפריל 2026 תועדו בגדה 925 מכשולי תנועה, כמעט פי שניים ממספרם בשנים שלפני 2023.

אחמד ג'באר, אב לשלושה ילדים בגילים 6, 11 ו-12, העיד על חסימת הדרך לבית הספר באזור H2 בחברון:

"קודם הילדים הלכו ארבע–חמש

סטודנטים יהודים נהנים מהגנה חוקתית, הסטודנטים הערבים נדרשים להוכיח את חפותם ואת נאמנותם למדינה. טקס לציון יום הנכבה בכניסה לאוניברסיטת תל אביב, ב-15 במאי 2024 (למצולמים אין קשר לתוכני הטור. צילום: אורן זיו)

המוסדות האקדמיים בישראל רודפים את חופש המחשבה וחופש הביטוי של סטודנטיות וסטודנטים ערבים. שלושה מאפיינים לרדיפה: היא שוביניסטית, שכן שלושה מתוך ארבעה הליכי משמעת נפתחו נגד סטודנטיות, נשים ערביות; היא "תופרת תיקים" ומקדימה את ההאשמה לבירור העובדתי, כפי שיוצג בדוגמאות בהמשך; ומעל הכול, הרדיפה מפלה על רקע גזעני.

סטודנטים יהודים נהנים מהגנה חוקתית, לפיה אין לוועדות המשמעת של המוסדות האקדמיים סמכות לשפוט אותם מחוץ להקשר הלימודי. לעומת זאת, הסטודנטים הערבים נדרשים להוכיח את חפותם ואת נאמנותם למדינה, בעקבות דעות שהשמיעו מחוץ לקמפוסים ומחוץ להקשר הלימודי. דין שונה והליך משפטי שונה אינם אלא אפרטהייד.

הדברים מתבררים בדוח מחקרי חדש של עדאלה, המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל. הדוח, "אפרטהייד באקדמיה הישראלית: הסטודנטים הפלסטינים לאחר ה-7 באוקטובר 2023", נכתב בידי עורכי הדין לובנה תומא, עדי מנסור ומאי דיאב, ונערך בידי ד"ר פאדי ח'ורי.

המחקר מבוסס על תיקי הייצוג שהוכנו במרכז עדאלה בעניינם של 132 סטודנטיות וסטודנטים פלסטינים (אזרחי ישראל מהחברה הערבית), שנגדם נפתחו הליכים משמעתיים במוסדות שבהם למדו.

כבר ביום השני למלחמה, 8 באוקטובר 2023, שלח רקטור אוניברסיטת חיפה, פרופ' גור אלרואי, מכתב השעיה מהלימודים לארבעה סטודנטים ערבים. כך כתב בו: "לאור התבטאותך ברשתות החברתיות ותמיכתך במתקפת הטרור על יושבי עוטף עזה ורצח חפים

חינוך ליצירת זהות מוגדרת הוא ניסיון "להטיל צנזורה על הרפתקאות הרוח". הסופר ס. יזהר (צילום: משה שי / פלאש90)

נראה לי שרבים מנשות ואנשי החינוך יסכימו עם הרעיונות הפדגוגיים של הסופר ס. יזהר שאציג כאן. אולם רק בודדים יהיו נכונים לעשות את הצעד הנוסף ולממש את הפדגוגיה שרואה את הילד, כל ילדה וילד, גם ביום הבחירות.

מיד אחרי 7 באוקטובר 2023 כתב הסופר דויד גרוסמן כי "ישראל שאחרי המלחמה תהיה הרבה יותר ימנית, מיליטנטית וגם גזענית". שלוש שנים חלפו, המלחמה עוד לא הסתיימה, אבל הוא צדק. בתחום החינוך אפשר לראות זאת בהסתערות כל המפלגות על "הזהות" של התלמידות והתלמידים. על פי מצעי החינוך של המפלגות, שאציג בהמשך, בבחירות הקרובות תוכלו לבחור בין "חינוך לזהות יהודית ציונית" של גוש הימין על מלא, לבין "חינוך לזהות יהודית ציונית" של גוש השינוי. זה בערך כל ההבדל.

>> אומרים לתלמידים דמוקרטיה, אבל מחנכים לדיקטטורה

זה לא חדש שהחינוך הציוני הוא חינוך מיליטריסטי. החדש הוא שמתפכחי המלחמה לא באמת התפכחו, כלומר הם אינם רואים את המציאות בדרך אחרת. הם חוזרים ומציעים את מה שניסינו בעבר: לחזק את החינוך הלאומי, את הבדלנות והעליונות היהודית, את הנאמנות למולדת ואת הנכונות והמוכנות לשירות צבאי. העובדה שהחינוך הזה נכשל ולא קידם כלל את מצבנו הביטחוני או החברתי אינה מוזכרת.

גם הדרך האחרת אינה מוזכרת במצעי המפלגות. החינוך הלאומי הוא שמחרחר מלחמות. על כן צריך לוותר עליו ולנסות חינוך שמשחרר את הדור הצעיר מקיבעונות הדורות הבוגרים.

ב-1982 כתב הסופר ס. יזהר: "האם יש בעולם כל מיני חינוך, חינוך דתי וחינוך

השכר הנמוך ותנאי העבודה הנחותים מבריחים מההוראה את אלה שיכולים למצוא עבודה בשוק הפרטי. מחאת מורים בדרישה לשפר את תנאי העסקתם, 14 במאי 2025 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)

הוראה איכותית עולה כסף. ככל שנשקיע יותר, נקבל איכות גבוהה יותר. זה עד כדי כך פשוט. אלא שממשלות ישראל ייבשו את החינוך הציבורי באמצעות תקצוב קמצני. השכר הנמוך ותנאי העבודה הנחותים מבריחים מההוראה את אלה שיכולים למצוא עבודה בשוק הפרטי. אחרי ארבעה עשורים של הפרטת החינוך, קיבלנו בדיוק את מה שהיה צפוי: "מוצר" יקר באיכות ירודה. זו אינה טעות, זו המדיניות.

ואף על פי כן, אנשי הימין והמרכז (הליברלים) מסרבים להכיר בכישלונם. הם חוזרים ומבטיחים שאם רק נפריט עוד את ניהול בתי הספר באמצעות הרשויות המקומיות, נעביר את המורות והמורים למעמד עובדי קבלן משוללי הגנות ונשלוט במערכת באמצעות סטנדרטים ומדידות, תבוא הישועה. היא לא. חייבים ללכת בכיוון ההפוך: אחריות המדינה על החינוך באמצעות העסקה ישירה ותקציב שופע והוגן, ושחרור חסמי המדידות והפיקוח שחונקים את העבודה בבתי הספר.

אציג תחילה את נתוני הייבוש התקציבי, ובהמשך את ההשפעה השלילית של התת-תקצוב על איכות ההוראה.

הטיעונים על גודלו חסר התקדים של תקציב החינוך בשקלים או בשיעור היחסי מהתוצר הם פופוליסטיים, שכן יש להתחשב במספר התלמידות והתלמידים שהתקציב אמור לשרת. לכן, מה שקובע את איכות השיעורים בבתי הספר הוא ההוצאה הממשלתית לתלמיד בשנה.

ההוצאה לתלמיד בחינוך היסודי ישראל נמצאת בממוצע המדינות. זה אינו כבוד גדול, שכן מדובר בממוצע, כלומר בהסתפקות בבינוניות. בשאר שכבות הגיל מצבה של ישראל חמור יותר,