תשלומי הורים: העניים משלמים יותר מבעבר, העשירים פחות
מחקר חדש מעלה כי בעוד שתשלומי ההורים למוסדות החינוך יורדים בקרב משפחות אמידות, בקרב משפחות מעוטות יכולת הם דווקא עולים. מנגד, ילדים להורים אמידים מקבלים חוגי העשרה בשווי של פי 13 מילדים למשפחות עניות. עולם הפוך ואכזר
היה מצופה מהמדינה להתערב ולמצוא דרכים להיטיב עם החלשים, מבלי לפגוע בחזקים. זה לא קורה (צילום אילוסטרציה: חיים גולדברג / פלאש90)
השבוע פורסם מחקר של מרכז אדווה בנושא ההוצאה הפרטית על חינוך. זה לא חריג שהורים בעלי אמצעים משקיעים בחינוך ילדיהם הרבה יותר מהורים מעוטי יכולת. אלא שהיה מצופה מהמדינה להתערב ולמצוא דרכים להיטיב עם החלשים, מבלי לפגוע בחזקים. זה לא קורה.
בסעיף רכישת שיעורים פרטיים וחוגים נמצא שהפער המעמדי התרחב עם השנים, והגיע עד פי 13 בהיקף ההוצאה של ההורים. מחקרים אחרים מראים ששיעור ההשתתפות של תלמידים משכבות חלשות נמוך מזה של תלמידים אחרים. כלומר, המדינה לא מספקת שירותי חינוך משלים מסובסדים, שיכלו לאזן את אי הצדק.
ההפתעה הגדולה נמצאה בסעיף התשלומים לגנים ולבתי הספר. מתברר כי במהלך השנים, תשלומים אלה צומצמו ב-20% עבור משפחות מרקע חברתי-כלכלי גבוה, ולעומת זאת גדלו ב-30% עבור הורים מרקע חברתי-כלכלי נמוך. עולם הפוך ואכזרי.
את המחקר ערכו מירי אנדבלד סבג ונוגה דגן בוזגלו ממרכז אדווה. עיקר הדו"ח מוקדש לשינויים שחלו בהיקף ההוצאה הפרטית במגזר הערבי ובמגזר החרדי. מומלץ לקרוא. ארחיב כאן רק בשתי הנקודות שהזוכרו.
יותר חינוך למי שידם משגתההוצאה הפרטית של משקי בית עם ילדים על חינוך מתחלקת לכמה סעיפים, מתוכם מתמקד המחקר רק בתשלומי הורים לגנים ולבתי הספר (יסודי עד תיכון), ובהוצאה על חוגים במגוון תחומים ועל שיעורי עזר פרטיים.
בתרשים ניתן לראות את כלל ההוצאה הפרטית לחינוך לחודש (בעמודות הירוקות), וכן את ההוצאה בשני הסעיפים שהוזכרו (עמודות כחולות וכתומות) ב-2021, בחלוקה על פי חמישוני הכנסה של ההורים.
הממצא הבולט הוא הפער
כך הומצא החינוך לדמוקרטיה בימי המהפכה הצרפתית
למרות הדימוי האלים של שנות המהפכה, מנהיגיה שקדו רבות על תכנון היום שאחרי, תוך התמקדות בחינוך. הם הוסיפו לתפיסת החינוך האוניברסלי את "מדעי החירות", וקבעו כי אין חינוך לדמוקרטיה שאינו הומניסטי, פלורליסטי ושוויוני. משהו שכדאי לנו מאוד לזכור בימים אלה
מנהיגי המהפכה חינכו דור ראשון של אזרחים דמוקרטים. מצעד גדודי בתי הספר בכיכר הרפובליקה בפריז, ב-14 ביולי 1883 (ליתוגרפיה: Romanet & Cie, באדיבות Musée Carnavalet)
השבוע ציינו את יום השנה לפרוץ המהפכה הצרפתית, ב-14 ביולי 1789. למרות שלמהפכה התלווה גם דימוי אלים, מנהיגיה דווקא שקדו רבות על תכנון היום שאחרי, ו"שאלת החינוך", כהגדרתם, הוצבה במרכז הדיונים.
במבט מתוך המשבר השלטוני שאנו חווים כיום, ראוי להדגיש שלושה חידושים של תקופת המהפכה: ראשית, לא היה חינוך לאזרחות קודם למהפכה הצרפתית, פשוט משום שלא היו אזרחים. המהפכה חינכה דור ראשון של אזרחים דמוקרטים, ובטווח הרחוק אף הצליחה. עובדה שכל מדינות העולם הלכו בעקבותיה.
שנית, ראשי המהפכה הגדירו את פסגת החינוך הדמוקרטי בהכרה ביחיד, שחירותו הפוליטית הפרטית כוללת הבטחה של זכויות זהות לכל אדם אחר. אין חינוך לדמוקרטיה שאינו הומניסטי, פלורליסטי ושוויוני.
ושלישית, הם היו מספיק נחושים כדי לקבוע שמי שלא מחזיק בידע ובעמדות האלה, לא יוכל לעבוד בתפקיד ציבורי. אגב, הם גם הפרידו את החינוך מהדת, אבל בזה היו מי שהקדימו אותם.
עקרונות החינוך הממלכתימנהיגי המהפכה הצרפתית הבינו היטב כי "דמוקרטיה לא תוכל לשגשג ללא אזרחים משכילים כראוי". כך למשל, בהצהרה בדבר זכויות האדם והאזרח משנת 1793, נקבע בסעיף 22: "החינוך נחוץ לכולם. החברה צריכה להעדיף בכל כוחה את קידום התבונה של הציבור, ולהציב את החינוך בפתחו של כל אזרח".
השיחה מגיעה אליך רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחההילדים הלא מוכרים להורים הלא מוכרים בכפרים הלא מוכרים בנגב
אלפי ילדים בגיל חינוך חובה בכפרים הלא מוכרים בנגב לא רשומים לגנים. במקום לספק כיתות, המדינה מתעלמת מהחלטות ומציעה פתרונות גרועים. במשך שנים ישראל מתעמרת בתושבים בתקווה שיעזבו את אדמותיהם, והילדים משלמים את המחיר
יסחבו פערי התפתחות והשכלה עד אחרית חייהם. ילדים בדואים בדרך לבית ספר בנגב (צילום: יעלה רענן, המועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים)
5,000 ילדות וילדים בגיל חינוך חובה (3 עד 5) במגזר הבדואי בנגב לא לומדים בגני הילדים, משום שמדינת ישראל לא עומדת בחובתה לספק מוסדות חינוך לכולם ולכולן. מאז שנוסדה, נכשלה המדינה להסדיר את סוגיית הבעלות על הקרקעות בנגב, והיא מתעמרת בתושבים בתקווה שיעזבו את אדמותיהם. אבל למה לעשות זאת על גבם של התינוקות, שיסחבו פערי התפתחות והשכלה עד אחרית חייהם?
לאחרונה דנה ועדת החינוך של הכנסת במצבה הרע של מערכת החינוך הבדואית בנגב. לדעת כל הדוברות והדוברים, אכן מדובר ב"אפליה שיטתית" וממוסדת. אכן, מדובר "בבושה ובחרפה". אכן, שנה אחר שנה מוצגות אותן בעיות ומוצעים אותם פתרונות. אולם ממשלה אחר ממשלה, אפליית הבדואים בנגב נמשכת.
פרצופה של המדינה: ילדות וילדים ללא גניםעל פי נתוני מרכז המחקר והמידע של הכנסת, ב-2023 היו 5,045 ילדות וילדים בני 3 עד 5 ביישובים הבדואים בנגב שלא היו רשומים לגני הילדים. הם היו 17.4% מכלל 29 אלף הילדות והילדים הבדואים בגיל האמור. נתון זה גבוה במעט משיעור הלא רשומים לגנים ב-2020. כלומר מדינת ישראל אינה מצליחה לצמצם את תופעת הנשירה מחינוך סדיר כבר בגיל 3 (!).
המצב חמור יותר במועצות האזוריות מאשר ביישובי הקבע. שיאנית הנשירה היא המועצה האזורית נווה מדבר, שם 53.5% (!) מילדי שנתון גיל 3 לא למדו בגנים. זאת לעומת 5.7% נושרים בגיל 3 בעיר רהט.
הנשירה מגני הילדים נובעת ממחסור בכיתות גן, במיוחד ביישובים המכונים "לא מוכרים". בכל "יישוב" כזה יש
השתיקה האלימה של מחנכי הציונות הדתית
הורים ומורים פנו לבכירי החינוך הממלכתי-דתי בבקשה להוקיע את אלימות התלמידים ביום ירושלים. למעט תגובה מכחישה אחת, הם נתקלו בשתיקה. ההתנהגות הזו מלמדת על כשל חינוכי עמוק
לקריאת הכתבה המלאהבכירי החינוך הממלכתי-דתי לא טרחו לענות. נערים במצעד הדגלים בירושלים תוקפים את עיתונאי "הארץ" ניר חסון, ב-5 ביוני 2024 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)
מצעד הדגלים, שהשתתפו בו רבים מתלמידות ותלמידי החינוך הממלכתי-דתי (חמ"ד) ביום ירושלים, התאפיין גם השנה בגילויי גזענות ואלימות. כבר למחרת המצעד, חתמו כ-400 הורים, מורות ומורים מהציונות הדתית על מכתב פתוח, שבו הם מתריעים מפני "פריצת הגבולות הפראית". המכתב נשלח לכמה עשרות בעלי תפקידים במטה חמ"ד, וכן למנהלות ומנהלי מוסדות החינוך הממלכתי-דתי.
>> במצעד הדגלים השנה, הגזענות הפכה לנורמה
הכותבים ביקשו מהמחנכות והמחנכים להוקיע את האלימות והשנאה. אולם, ארבע שבועות חלפו, וכמעט איש מבין אלה שהמכתב נשלח אליהם לא ראה לנכון להגיב. נאלמו והשתתקו. כמה מסובך לאסוף את הכיתה, ולומר בקול ברור וצלול שאת יום ירושלים חוגגים בשירת "עומדות היו רגלינו בשערייך", ולא בשיר "שיישרף לכם הכפר"? מסתבר שמסובך.
חשוב להזכיר את המעורבות והאחריות של מערכת החינוך לאירועים ביום ירושלים. מצעד הדגלים נערך במסגרת יום לימודים רגיל; הצועדות והצועדים לבשו בגאון חולצות עם סמלי מוסדות החינוך שבהם הם לומדים; והמורות והמורים ליוו את הצועדים.
אציע בהמשך שלושה הסברים אפשריים, מתוך הספרות החינוכית, לשתיקת המחנכים מהחינוך ממלכתי-דתי: השתיקה כהכחשה וחידלון, השתיקה כהסכמה ועידוד, והשתיקה כאלימות מוסדית דכאנית.
יהיה אשר יהיה ההסבר, מחנכות ומחנכי חמ"ד הותירו את בנות ובני הנוער זנוחים לבדם. במציאות המורכבת שהם חווים, המותר והאסור מיטשטשים, הפסול והראוי מתבלבלים, ואין מבוגר אחראי שילווה אותם בדיאלוג חופשי ופתוח ויעזור לברר את הדברים. כך נראית תבוסה חינוכית.
קבוצות הווטסאפ של מחאת החינוךההתארגנות לכתיבת מכתב המחאה החלה עוד