במדד יחס מספר התלמידים לכל משרת הוראה, הגענו בשעה טובה ליחס הממוצע בעולם. תלמידים ביום הראשון של שנת הלימודים בבית ספר בתל אביב, ב-1 בספטמבר 2024 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)

דוח עובדי הוראה במערכת החינוך של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה והדוח השנתי של מרכז טאוב מעידים בבירור: מספר משרות ההוראה בישראל גדל באופן עקבי לאורך השנים, בקצב גדול יותר (קרוב לכפול!) מאשר הגידול במספר התלמידות והתלמידים. במדד יחס מספר התלמידים לכל משרת הוראה, הגענו בשעה טובה ליחס הממוצע בעולם.

אם יש תחושה של חוסר יציבות, זה כנראה בגלל שיעור תחלופה שנתי גבוה של מורות ומורים בכל בית ספר, כחמישית מהצוות; וכנראה בגלל שיעור ההיעדרויות האדיר (הקשור לתנאי העבודה הבלתי אפשריים): יותר מחודש היעדרות לכל מורה. ואני מוסיף, שאם יש מחסור נקודתי, זה כנראה בגלל חלוקה מפלה של המשאבים, כך שהמגזר הדתי נהנה מרווחה תקציבית יותר ממגזרים אחרים.

מבין הנתונים שבדוח הלמ"ס הובלטה הידיעה כי חלה ירידה של 22% במספר עובדי ההוראה החדשים שנכנסו למערכת בשנה האחרונה. משום מה, זה תואר כ"ירידה מדאיגה". ברשתות החברתיות אף נטען שזאת ההוכחה למצבה הרע של המערכת, שמורים חדשים לא רוצים לעבוד בה.

האמת יותר מורכבת. ראשית, צמצום במספר המורים החדשים אינו בהכרח נתון שלילי. מורה חדש נדרש לשנתיים עבודה כדי להשלים את הכשרתו המעשית, וזמן דומה על מנת להגיע למיומנות מקצועית וקליטה מיטבית בבית הספר. מורה חדש דורש גם יותר משאבי ליווי ופיקוח מצד הנהלת בית הספר ובעלי התפקידים בו.

שנית,

האיומים שלו ריקים מתוכן. דוכן של יאב קיש בבחירות הפנימיות בליכוד ב-2019 (צילום: נועם ריבקין פנטון / פלאש90)

בפני מורות ומורים הומניסטים, המאמינים בשוויון מהותי של ערך האדם וחתירה לשלום, ניצבים שלושה חסמים. פחד השררה לנוכח האיומים של שר החינוך, פחד ההמון לנוכח פרשנות לא מבוססת של "רצון העם", וקדושה מטופשת של עקרון הניטרליות והאיזונים בחינוך הפוליטי.

אלא שהשר קיש עצמו, וודאי גם זרמי החינוך הדתי הבדלניים, מצפצפים על האיזון הפוליטי, ומנצלים את החינוך לתעמולה פוליטית.

השבוע קרא ד"ר זאב דגני, מנהל הגימנסיה העברית הרצליה, לתלמידיו להעלות להפגנה ביום רביעי בירושלים. שר החינוך השיב בסרטון מאיים בו טען שדגני עבריין, שכן ביטול יום לימודים נוגד את חוק לימוד חובה. "לא ניתן לקחת את מערכת החינוך לזירה הפוליטית", הכריז השר.

מנגד, בחודש יוני האחרון, כמדי שנה, הושבתו הלימודים במגזר הממלכתי דתי, כדי לאפשר לבנות ובני הנוער להשתתף במצעד הדגלים בירושלים. אלפי תלמידות ותלמידים צעדו ברחובות העיר העתיקה, על רקע קריאות נוסח "שיישרף לכם הכפר", "מוחמד מת" ו"אנקמה נקם אחת משתי עיניי מפלסטין".

מפקחת ממטה משרד החינוך שיבחה את "הנוער המקסים של החמ"ד". שר החינוך לא הזדעזע מהפסד יום הלימודים או מכך ש"לקחו" את החינוך לזירה הפוליטית. שנתיים קודם לכן, על רקע אותם שירים, הוא הצטרף לחוגגים במצעד הדגלים ודיווח שהוא מתמלא גאווה "להיות פה עם באמת חבר'ה מדהימים" (העילגות במקור). אף מורה לא פוטר, ואף מנהל לא זומן לשימוע.

האיסור על חינוך פוליטי במשרד החינוך הוא דבר גמיש. "בעד הדמוקרטיה" זה פוליטיקה, אבל "מוות לערבים" זה לא.

אז איך יודעים מה

הפדגוגיה החברתית מדגישה גם את הרובד הפנימי, שבמרכזו היחיד הפועל במסגרת קבוצה, והקבוצה הפועלת במסגרת קהילת קבוצות. חניכי "דרור בתי חינוך" במהלך פעילות (באדיבות "דרור בתי חינוך")

ביוזמה מהשנים האחרונות, אנו מציינים בתחילת חודש מרץ את יום החינוך הבלתי פורמלי. אם אתם זקוקים לשעה של נחת, צפו בישיבה שנערכה ביום שלישי בוועדת החינוך של הכנסת לכבוד יום זה, במהלכה העידו מתנדבי שנת שירות ותלמידי מכינות, חניכים ובוגרים של ארגוני ותנועות הנוער, על פועלם בפריפריה החברתית בישראל.

לאוסף סיפורי ההתנדבות המרגשים תבנית דומה: בנות ובני נוער, מוּנעים בכוח הקבוצה, ערים למצוקתם של אחרים, מכירים בתפקידם ובאחריותם לסייע, ומיומנים לפעולה שיסודה באמפתיה, דיאלוג ומגע בין בני אדם.

שלא במקרה, אלה הם כמה מהיסודות של "הפדגוגיה החברתית", מושג שנטבע במאה הקודמת ונוסח מחדש בהקשר הישראלי במחקריו של ד"ר ניר מיכאלי. בשנים האחרונות מפותחת הפדגוגיה החברתית והדרכים ליישומה ברשת "דרור בתי חינוך", מתנועת דרור ישראל. על כך למדתי בשיחה עם אודי יעקב, רכז ההדרכה של הרשת.

אציג תחילה שלושה מהיסודות של הפדגוגיה החברתית, שהם משמעותיים למורות ומורים המבקשים לאמץ אותה. בהמשך אדגים כיצד היא מיושמת בארגון ובתכנון הלימודים במוסדות החינוך.

ביסוד הדברים עומדת השאיפה לעולם חברתי טוב יותר. כפי שהדברים מנוסחים במאמר של אודי יעקב ורותם קפלן: ליצור מסגרות חינוך שהן "מקומות להתנסות עומק ביצירת חברה אנושית וישראלית טובה יותר". יסוד זה מגיע מתוך הפדגוגיה הביקורתית, אשר משתפת את התלמיד בבחינה ביקורתית של עוולות מערכת החינוך שבתוכה הוא לומד, והחברה שבתוכה הוא חי.

על כך כתב עמנואל קאנט כבר בשנת 1803: "את הילדים יש לחנך לא להסתגלות לנוהגי ההווה, אלא לתפקוד נאות במציאות אנושית

הישגי התלמידים ברשות הפלסטינית נמוכים ביחס למדינות ה-OECD, אבל לא גרועים בהרבה מההישגים של התלמידים בחינוך הערבי בישראל. תלמידה בבית ספר ברמאללה, אוגוסט 2013 (צילום: עיסאם רימאווי / פלאש90)

הנה עובדה שטרם דובר בה: ההישגים של החינוך הערבי בישראל קרובים יותר להישגים – הנמוכים יחסית – של החינוך ברשות הפלסטינית, מאשר להישגים – הסבירים יחסית – של החינוך העברי (היהודי) בישראל. על הממצא המטלטל הזה למדתי מד"ר שרף חסאן, יו"ר ועדת המעקב לענייני חינוך של ערבים בישראל (ראו מאמרו בערבית). ההשוואה הזו התאפשרה בזכות שלושה מחקרים בינלאומיים, שבחנו את החינוך ברשות הפלסטינית.

>> מדירים ומזניחים את החינוך הערבי ואז בוכים שאין השתלבות

במגילת העצמאות במאי 1948 קראה מדינת ישראל "לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום", והבטיחה בתמורה "אזרחות מלאה ושווה". והנה מתברר כי גם לאחר 77 שנים, ישראל "הנאורה" אינה מספקת להם חינוך איכותי יותר מאשר זה שבני עמם, הפלסטינים תחת כיבוש, מספקים לעצמם.

כפי שאציג בהמשך, זה לא שישראל רוצה ולא מצליחה לספק חינוך מותאם תרבותית במגזר הערבי. היא פשוט מעדיפה למנוע אותו, משום שהיא חוששת שחינוך כזה יחזק את הרגשות הלאומיים של הנוער הפלסטיני. אלא שישראל זורקת יותר מדי כדורים לאוויר: שימור הנחיתות של הפלסטינים בישראל מגביר את הניכור שלהם מהמדינה, ומקרב אותם – בניגוד לתקווה הישראלית – אל הלאומיות הפלסטינית שתחת כיבוש.

אציג תחילה את ממצאי המחקרים.