כמעט רבע מהתלמידים בישראל מדלגים על שאלות או מנחשים את התשובות. תלמידים מסתכלים על תוצאות מבחני הבגרות (צילום אילוסטרציה: פלאש90)

עם פרסום תוצאות מבחני פיזה לפני כחודש, הוצפנו בשלל הסברים נחרצים לנסיגה בהישגים. האשימו את המלחמה, את ההורים, את הטלפונים, את המשמעת, את המורים, את שר החינוך ומי לא. אומנם בדוח פיזה עצמו נכתב: "ממצאי המחקר אינם מצביעים על הסבר פשוט ויחיד לירידה בביצועים", אבל בעולם פופוליסטי, ועוד ערב בחירות, זה לא ממש הפריע למגיבים.

אז כדי לבסס מסקנה מושכלת, נתחיל בכך שהירידה בהישגים אינה תופעה ייחודית לישראל. כפי שניתן לראות בתרשים המצורף, השינוי בהישגי תלמידי ישראל לאורך השנים דומה לשינוי שחל בכל העולם: מגמות ירידה ועלייה קלות עד שנת 2012, ומאז ירידה מתמשכת. אומנם בישראל התנודות קיצוניות יותר, אבל הן לא מספרות סיפור שונה. לכן, כדי להסביר את הנסיגה בהישגים, לא די במה שקורה בישראל; נדרש הסבר גלובלי.

בדוח המחקר של פיזה מוקדש פרק לדיון בנושא, וכאמור, לא נמצא בו הסבר יחיד ופשוט. עם זאת, כמה ממצאים מעידים על ירידה בנכונות של תלמידות ותלמידים להשקיע מאמץ בלמידה ולהתמיד בה לאורך זמן. אחד הממצאים הוא העלייה בשיעור השאלות שהנבחנים דילגו עליהן או שענו עליהן בחופזה, כנראה מתוך ניחוש (ראו תרשים).

אפשר להניח שנבחן מדלג על שאלה משום שהוא מתרשם במבט

מעורר בציונים חרדה ואנטגוניזם יותר מאשר עמיתיו להנהגה הפלסטינית. טלי גוטליב וסמי אבו שחאדה בבית המשפט העליון בירושלים, בזמן הדיונים על פסילת מועמדים ומפלגות מריצה לכנסת, ב-1 באוקטובר 2026 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

על אף הנכונות לשלול מכל נציגי הציבור הפלסטיני את הזכות להיבחר, סמי אבו שחאדה מעורר בציונים חרדה ואנטגוניזם יותר מאשר עמיתיו להנהגה הפלסטינית. על מה ולמה?

במפלגת "הדמוקרטים" הסבירו שהם כמובן בעד שותפות, אבל "שותפות דמוקרטית אמיתית מחייבת גם קווים אדומים". ומהו הקו האדום? עיקר זעמם של הציונים היה על שני מסרים ששולבו במאמר שפרסם אבו שחאדה למחרת 7 באוקטובר.

המסר האחד הוא שאין להיות מופתעים מההתקפה הפלסטינית מעזה, שכן כל לחץ מתמשך מוביל לפיצוץ מצד המדוכאים. במאמר הוא נוסח כך: "עשרות שנות כיבוש, מצור, סיכול ממוקד של הנהגות, הרג יומיומי של בני אדם וחילול כבודם, רכושם ומקומותיהם הקדושים של בני העם הפלסטיני – כל אלה אינם יכולים אלא להוביל לתגובה. ההפתעה האמיתית היא כושר העמידה של העם הפלסטיני עד שהגיע לנקודת הפיצוץ".

במונחים יהודיים-ציוניים כתוב פה למעשה: "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" (שמות א, 12).

המסר השני נוגע לצד המדכא: לא לעולם חוסן. בסופו של דבר, גם כוח צבאי קטן יכול להפיל אימפריות של כוח. אבו שחאדה כתב זאת כך: "ישראל וגורמי המודיעין שלה הם בני אדם כמונו. הם אינם יודעים הכול. […] אם עזה הקטנה והנצורה הצליחה לעשות זאת וברמה הזו, הרי שאחרים יכולים זאת באופן יעיל ופשוט יותר".

בשפה היהודית-ציונית כתוב פה: "מסרת גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים" (תפילת "על הניסים" לחנוכה).

שני

"אני רואה תלמידים שנשחקו נפשית ואיבדו את תחושת התכלית שבלימודים". תלמידים פלסטינים חוצים מחסומים כדי להגיע לבתי הספר שלהם בחברון, ב-8 בספטמבר 2025 (צילום: ויסאם השלמון / פלאש90)

מערכת החינוך של פלסטין מנוהלת על ידי הרשות הפלסטינית מאז 1994. אולם אמנות בינלאומיות ופסיקות של בית הדין הבינלאומי לצדק קובעות כי על ישראל – כמי ששולטת במרחב, בתנועה, במשאבים ובתנאי הקיום – מוטלת האחריות להבטיח את פעילותם התקינה של מוסדות החינוך.

בפועל, מדינת ישראל לא רק שאינה מאפשרת זאת, אלא פועלת לדיכוי ולריסוק מערכת החינוך הפלסטינית. היא עושה זאת באמצעות הגבלות תנועה וסגרים, פעילות צבאית ופשיטות בבתי הספר, טרור מתנחלים המופנה כלפי נגד תלמידות ותלמידים ומבני החינוך, הריסת בתי ספר והחרמת כספי הרשות, המונעת תשלום שכר למורות ולמורים.

הדברים פורסמו בדוח מחקר חדש של האגודה לזכויות האזרח בישראל, שנכתב בידי עו"ד רעות שאער. הדוח, "בלי שגרת לימודים: הפגיעה בזכות לחינוך של ילדים פלסטינים בגדה המערבית", מבוסס על עדויות תושבים ועל דוחות של גופים בינלאומיים. מתוך מקורות המידע האלה אמליץ לעקוב אחר הפרסומים בעברית של משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים (OCHA), המתפרסמים כמעט מדי שבוע. הנה כמה דוגמאות מתוך הדוח החדש.

מאז אוקטובר 2023 החריפה ישראל את הגבלות התנועה של פלסטינים בגדה המערבית. לצד הצבת מחסומים ומכשולים חדשים, נוקט הצבא מדיניות של בדיקות, עיכובים, הגבלות על שעות המעבר וסגירות תכופות. נכון לאפריל 2026 תועדו בגדה 925 מכשולי תנועה, כמעט פי שניים ממספרם בשנים שלפני 2023.

אחמד ג'באר, אב לשלושה ילדים בגילים 6, 11 ו-12, העיד על חסימת הדרך לבית הספר באזור H2 בחברון:

"קודם הילדים הלכו ארבע–חמש דקות

סטודנטים יהודים נהנים מהגנה חוקתית, הסטודנטים הערבים נדרשים להוכיח את חפותם ואת נאמנותם למדינה. טקס לציון יום הנכבה בכניסה לאוניברסיטת תל אביב, ב-15 במאי 2024 (למצולמים אין קשר לתוכני הטור. צילום: אורן זיו)

המוסדות האקדמיים בישראל רודפים את חופש המחשבה וחופש הביטוי של סטודנטיות וסטודנטים ערבים. שלושה מאפיינים לרדיפה: היא שוביניסטית, שכן שלושה מתוך ארבעה הליכי משמעת נפתחו נגד סטודנטיות, נשים ערביות; היא "תופרת תיקים" ומקדימה את ההאשמה לבירור העובדתי, כפי שיוצג בדוגמאות בהמשך; ומעל הכול, הרדיפה מפלה על רקע גזעני.

סטודנטים יהודים נהנים מהגנה חוקתית, לפיה אין לוועדות המשמעת של המוסדות האקדמיים סמכות לשפוט אותם מחוץ להקשר הלימודי. לעומת זאת, הסטודנטים הערבים נדרשים להוכיח את חפותם ואת נאמנותם למדינה, בעקבות דעות שהשמיעו מחוץ לקמפוסים ומחוץ להקשר הלימודי. דין שונה והליך משפטי שונה אינם אלא אפרטהייד.

הדברים מתבררים בדוח מחקרי חדש של עדאלה, המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל. הדוח, "אפרטהייד באקדמיה הישראלית: הסטודנטים הפלסטינים לאחר ה-7 באוקטובר 2023", נכתב בידי עורכי הדין לובנה תומא, עדי מנסור ומאי דיאב, ונערך בידי ד"ר פאדי ח'ורי.

המחקר מבוסס על תיקי הייצוג שהוכנו במרכז עדאלה בעניינם של 132 סטודנטיות וסטודנטים פלסטינים (אזרחי ישראל מהחברה הערבית), שנגדם נפתחו הליכים משמעתיים במוסדות שבהם למדו.

כבר ביום השני למלחמה, 8 באוקטובר 2023, שלח רקטור אוניברסיטת חיפה, פרופ' גור אלרואי, מכתב השעיה מהלימודים לארבעה סטודנטים ערבים. כך כתב בו: "לאור התבטאותך ברשתות החברתיות ותמיכתך במתקפת הטרור על יושבי עוטף עזה ורצח חפים