מדיניות החינוך בישראל לא השתנתה בעשרים השנים האחרונות. תלמידים בבחינה בבית ספר בירושלים (צילום אילוסטרציה: נעם רבקין פנטון / פלאש90)

השבוע התפרסמו תוצאות מחקר פיזה הבינלאומי, הבוחן אוריינות של תלמידות ותלמידים בגיל 15 (כיתות ט'). שני כרכים של מידע, 950 עמודים של הסברים, ועשרות קבצי אקסל של ממצאים. ואת כל העושר הזה, הצליחו במשרד החינוך לרדד עבורנו למשפט קצר: "יציבות בהישגי ישראל לצד ירידות חדות בעולם".

אם זאת השורה התחתונה של הררי הממצאים, מישהו עוד עלול לחשוב שבישראל הכל בסדר, ואפשר להמשיך באותה הדרך. זה רע, משום שהתואר "יציבות" מסתיר קטסטרופה חינוכית וחברתית. זה רע, משום שזה מונע התעוררות של מחאה, בדרישה לשינוי המדיניות של משרד החינוך.

אציג בהמשך שני ממצאים מייצגים: בתחום ההישגים ישראל היא מדינה שמתחת לבינוניות. מחצית מתלמידות ותלמידי ישראל נכשלים במבחנים. הנתון הזה יציב מאז 2002. הם, למשל, אינם אורייני שפה, ולכן אינם יכולים לקרוא טקסט באופן ביקורתי, או להסיק ממנו תובנות כלשהן.

בתחום הפערים, ישראל מובילה את מדינות העולם. גם הנתון הזה יציב מאז 2002. המשמעות של פערים בהישגים לימודיים בכיתה ט' היא הסללה למגמות לימוד שונות, מיון למקומות עבודה שונים, ופערים כלכליים ופיצול חברתי של החברה הבוגרת.

בורות ופיצול חברתי הם שני כלים רבי עוצמה בידיו של השלטון. אולי זאת הסיבה שמדיניות החינוך בישראל לא השתנתה בעשרים השנים האחרונות, למרות שכבר במחקר פיזה 2002 נמצאו בדיוק אותם ממצאים כמו במחקר שפורסם השבוע.

כבר אז כתבו החוקרים: "הממצאים הקשים של מחקר פיזה מצביעים על הצורך בשיפור ניכר במערכת החינוך הישראלית". איש לא עשה עם זה דבר.

"יציבות" בהישגים נמוכים זה רע

ישראל

בקבוצות המודרות בחברה, בירור הזהות יכול להיות מנוף של העצמה. סטודנטיות בדואיות ברהט, ב-2014 (צילום: הדס פרוש / פלאש90)

אנחנו רגילים לחשוב על רב תרבותיות בהקשר של היחסים בין הרוב היהודי למיעוט הערבי בישראל. זאת דיכוטומיה ברורה וקלה לעיכול, במיוחד עבור היהודים, הנמצאים בעמדת הרוב הדומיננטי.

אלא שהתייחסות לערבים כקבוצה תרבותית אחת היא שטחית, ונשענת על בורות ודעות קדומות. כמה מאיתנו (היהודים) יכולים להבין מדוע מורות ומורים בדואים מצפון הארץ מתקשים להיקלט (תרבותית) בבתי הספר של האוכלוסייה הבדואית בנגב? האם עולה על דעתנו (היהודים) שצעירה מוסלמית מיישוב כפרי בגליל פוגשת לראשונה בחייה ערבים נוצרים, רק אם וכאשר היא מגיעה ללימודים על-תיכוניים?

על האתגרים הרב תרבותיים בתוך החברה הערבית בישראל למדתי מתוך שלושה מאמרים, הנכללים בספר שפורסם לאחרונה: "סוגיות ודילמות בהוראה בהקשר רב-תרבותי" (מופ"ת, 2023). בספר כונסו עשרה מאמרי מחקר, המתארים מקרים של חינוך רב תרבותי בישראל מנקודת מבטם של מרצים, המכשירים פרחי הוראה במכללות להכשרת מורות ומורים.

המכנה המשותף למחקרים השונים הוא הקשר שבין בהירות הזהות העצמית לבין הערכה עצמית. ככל שנבדקים המשתייכים לקבוצות מיעוט הם בעלי זהות עצמית בהירה יותר, כלומר שהם יודעים לנסח לעצמם את זהותם, כך הם משוכנעים יותר בדעותיהם, מודעים יותר לבחירותיהם, ומאמינים יותר בערכם התרבותי. כתוצאה מכך, הם משתלבים בצורה טובה יותר בתרבות הרוב – לא מתוך ביטול עצמי, אלא מתוך אינטגרציה מבחירה.

מכאן אני לומד שלטובת קיומה של חברה רב תרבותית, שבה מתקיים מרחב משותף הוגן ורגיש לקבוצות התרבות השונות, יש לחזק את הבהירות של הזהות העצמית של חברות וחברי כל אחת מקבוצות התרבות. סטראוטיפים שליליים ושנאת האחר הם גילויים לא רק של בורות, אלא גם של

האמון במערכת התערער ולכן נדרשה רפורמה. צעירים בליסבון (צילום: דניאל שיטרית / פלאש 90)

"רפורמה בחינוך" הפך אצלנו לביטוי שמעורר ספקנות וחוסר אמון. זה קרה בגלל שורה של שרי חינוך, שהשתמשו בו ללא כיסוי מספיק, בעיקר לטובת יחסי הציבור שלהם, ועל גבם של צוותי החינוך.

אבל אפשר אחרת. לאחרונה פרסמה מחלקת החינוך של ארגון המדינות OECD מסמך בשם: "למידה במהלך משבר". במסמך מוצגות שש דוגמאות למדינות שניצלו מצבי משבר שונים כדי לשפר את מערכות החינוך שלהן. אתאר אותם בקצרה בהמשך.

>>ארגז כלים לפדגוגיה אופטימית בעת מלחמה

מכלל הדוגמאות מתבררים כמה עקרונות לניהול שינוי בחינוך: הגדרה ממוקדת של הבעיה; יצירתיות באיתור המענה; שיתוף השלטון המקומי, בתי הספר והקהילות בחשיבה ובתכנון; גמישות ואוטונומיה לגורמי השטח בהתאמת התוכניות לצרכים המקומיים; סבלנות בביצוע המאפשרת לכל השותפים להבין, לאמץ וליישם.

המסמך נכתב כאסופה של המלצות לאוקראינה, הנזקקת לשיקום מערכת החינוך שלה בעקבות המלחמה עם רוסיה. בשנה הראשונה למלחמה, כך נכתב, הפסיקו חמישה מיליון תלמידות ותלמידים את לימודיהם, ורבים מהם דיווחו על בעיות של דיכאון, חרדה וחוסר מוטיבציה לחזור ללימודים.

אולי יעניין אותךרופאה נחקרה בעקבות תלונה כי חסמה קולגות יהודים ברשתות

למרות חוסר הוודאות, מערכת החינוך חזרה לעבודה מלאה תוך ימים ספורים. תלמידים ממלאים שקי חול ברמת גן, 7 באוקטובר 1973 (צילום: חנניה הרמן / אוסף התצלומים הלאומי)

רבים משווים את מה שקרה ב-7 באוקטובר בעוטף עזה למה שקרה 50 שנה קודם לכן, ונודע כמלחמת יום כיפור. מתקפת פתע, שבעקבותיה התחוללה מלחמה ארוכה, מלווה במשבר חברתי-פוליטי עמוק. משום כך, יש היגיון להשוות כיצד פעלה מערכת החינוך בישראל באותה מלחמה, לעומת האופן שהיא מתמודדת היום עם המלחמה מול חמאס.

>>עזוב את החינוך, קיש. זה גדול עליך

בארכיון המדינה נשמרו מאות מסמכים של מטה משרד החינוך מאותם ימים, והם זמינים לקריאה ברשת. מכולם משכה את תשומת ליבי פסקת הפתיחה של הפרק "לקחים כלליים", מתוך "דו"ח מסכם – הערכות משרד החינוך ומערכת החינוך במלחמת יום הכיפורים ולאחריה". הדו"ח פורסם בפברואר 1974 (תיק לימודים בשעת מלחמה, עמ' 226). על הדו"ח חתומים מי שעמדו בראש המשרד (מדצמבר 1969), השר וסגן ראש הממשלה יגאל אלון, והמנכ"ל אלעד פלד. וכך נכתב:

"היעדים המרכזיים של מערכת החינוך לא השתנו כלל בעקבות המלחמה והם, לפי סדר עדיפויות: קידום שכבות מצוקה, חינוך ערכי לאומי חברתי, קידומם של בני המיעוטים, קידום מערכת החינוך על ידי פתיחותה וגיוונה, הפעלה תקינה וסדירה של המערכת הקיימת. מבחנו של החינוך אינו רק במלחמה, כי אם בעיקר בחיים הרגילים והיומיומיים. יש לשקוד ולטפח אזרח ואדם שיבַחן בחיי היומיום ולא דווקא במשימות של מלחמה."

מדיניות חינוכית חברתית

התרגשתי לקרוא את הדברים האלה, המבטאים את הקשר בין חוסנה של