עד גיל 5 החינוך צריך להיות מוקדש למשחקים, תנועה חופשית והקשבה לסיפורי אגדות. ילדים משחקים בפארק טדי, סמוך לחומות העיר העתיקה בירושלים, ב-11 במרץ 2026 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

לכבוד שבוע הספר התברכנו בספר חדש על מדף ספרי החינוך: התרגום המלא הראשון של הספרים השביעי והשמיני מתוך החיבור "פוליטיקה" של אריסטו, שבהם הוא מתאר את העיר-מדינה האידאלית ואת החינוך בה. הספר יצא בהוצאת מאגנס, והתרגום, המבוא וההערות מאת עמית ברץ, דוקטור ללימודים קלאסיים באוניברסיטת תל אביב.

>> רוצים חוסן? הפסיקו לחנך ילדים לציות

החוסר בתרגומים לעברית של רבים מחיבורי המופת של אריסטו, כותב ברץ, "הוא אחד החסרונות הגדולים של תרבותנו". ואכן, שפת התרגום הקולחת, וההערות הרבות המעניקות הקשרים מגוונים לטקסט, מתקנות עוול זה. ספר החינוך של אריסטו חשוב, משום שמחדשי החינוך המודרני קראו בו. הרעיונות שכתב אריסטו במאה ה-4 לפנה"ס שימשו מסד למובילי מהפכת בתי הספר, החל במאה ה-16.

דרך ספרים אלו, קיבלנו מאריסטו את אחריות המדינה על חינוך הדור הצעיר, ואת הרעיון כי בית הספר אינו צריך לעסוק בהכשרה לתחום עיסוק ופרנסה מסוים, אלא בהרחבת הדעת והתבונה ובטיפוח יכולות העיון והמחשבה. עוד למדנו מאריסטו (בשונה ממורו, אפלטון), שהלמידה היא תהליך התפתחותי, שבו הידע נרכש דרך החושים ומצטבר כעל לוח חלק, מתוך הניסיון והלמידה עצמם.

החינוך המודרני הוסיף על אריסטו עיקרון אחד שלא היה מקובל בעת העתיקה, חינוך לכול; כלומר הפצת בסיס של השכלה רחבה לבנות ולבנים, מכל המעמדות, הדתות, הגזעים והלאומים. החינוך המודרני –

ההישגים אכן נמוכים בהשוואה בינלאומית, אבל הם במגמת שיפור מתמיד. תלמידים חוגגים את סיום שנת הלימודים מחוץ לבית ספר בתל אביב, 20 ביוני 2024 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90 )

מאז פורסמו תוצאות המבחנים הארציים לפני כחודש, חוזרת בשיח התקשורתי הטענה כי "מערכת החינוך בקריסה". הישגים מתדרדרים, מורים נוטשים, כיתות צפופות, אין משמעת ואין למידה. רבים מהטוענים לקריסה מציעים אחד משלושה פתרונות: להפריט את מערכת החינוך ולמסור את ניהולה לגופים מסחריים, לפרק אותה למגזרים באמצעות הקמת זרמי חינוך אוטונומיים, או לבזר את ניהולה לרשויות המקומיות.

>> המורות והמורים כמגן האחרון לפני ריסוק מערכת החינוך

נתוני האמת אינם תומכים בטענת הקריסה. הישגי התלמידים אכן נמוכים בהשוואה בינלאומית, אך הם נמצאים במגמת שיפור מתמשכת. גם מדדי ההוראה הולכים ומשתפרים. מספר משרות ההוראה ביחס למספר התלמידים גדל, ורמת ההשכלה של המורים ושיעור התאמתם למקצוע עולים משנה לשנה.

למי, אם כן, יש אינטרס לייצר אווירת בלהות וקטסטרופה חינוכית, ולהציע את פירוק המערכת? התשובה טמונה בכך שכל אחת משלוש אפשרויות הפירוק מובילות להפרדה מעמדית, שאותה יש מי שמעוניינים לשמר.

המתח המעמדי נובע מעצם קיומה של מערכת החינוך הממלכתית. זהו מתח בין מתן הזדמנות חינוכית לכולם, כדי לקדם את החברה ואת המשק, ובין בלימת השכבות המוחלשות כדי לשמר את היתרון הכלכלי של החזקים. בשלהי המאה ה-18 חוקק פרידריך הגדול חוק חינוך חובה חינם, ובכך, לראשונה, פתח את שערי ההשכלה להמונים. עם זאת, הוא סייג וכתב כי צריך "להשאיר את ההמון בטעותו, ולנסות רק להניאו מפשעים המפרים את הסדר החברתי". השכלה

הציונים הנמוכים שהשיגו תלמידי ישראל אינם אמורים להפתיע איש. תלמידים במהלך בחינת בגרות (צילום: נועם רבקין / פלאש90. למצולמים אין קשר לכתבה)

מאבקו של שר החינוך יואב קיש במנכ"ל הרשות הארצית למדידה והערכה (ראמ"ה), ד"ר גל אלון, הוא מאבקם של שרים בורים ויהירים באנשי מקצוע עתירי השכלה וניסיון הכפופים להם. אבל צריך להזכיר שגם הקמת ראמ"ה, בתקופת כהונתה של לימור לבנת כשרת החינוך, נעשתה תוך רמיסת הידע המקצועי-פדגוגי ובשם גיבובי סרק פופוליסטיים.

25 שנים מבטיחים לנו שללא מדידה אי אפשר לקבל החלטות מדיניות לשיפור החינוך. אבל האמת היא שבאותן 25 שנים של התעמרות בתלמידים ובמורים, מבחני המדידה לא הניבו אפילו החלטה מושכלת אחת, ובהתאם – לא חל שיפור בהישגים ולא צומצמו הפערים בחינוך.

זאת הזדמנות לזעוק את שקר המדידות בחינוך. אנחנו זקוקים לשרת חינוך או לשר חינוך בעלי ענווה, שיעצימו את גורמי המקצוע הפדגוגיים ולא יתחבאו מאחורי פקידים אומרי הן, הנכונים להסתיר את אפסותם.

כל כך הרבה שנים נרמסת מערכת החינוך תחת מבחני המדידה, עד שרק מעטים זוכרים שהיתה פעם מציאות מקצועית אחרת. על כן ארחיב מעט בעניין זה. עד סוף שנות התשעים פעל במשרד החינוך אגף מקצועי לתכנון לימודים, ובתוכו יחידה להערכת תוכניות הלימודים. את היחידה הקים והוביל פרופ' אריה לוי, שהיה מומחה בעל שם עולמי בתחום.

הנחת העבודה המקצועית היתה שכדי לשפר את הישגי התלמידים, יש למדוד ולהעריך את תוכניות הלימודים ולא את ההישגים עצמם. הערכת תוכנית לימודים היא למעשה בקרה על התנאים שמשרד החינוך מספק להוראה וללמידה בכיתות. אם מודדים הישגים, יודעים לכל היותר שהם אינם מספקים. אבל אם מודדים את התנאים, יודעים לא רק מה מצב ההישגים אלא גם מה נדרש כדי לשפרם.

במחקרי הערכה רבים התברר

לאורך כל רצועת החוף שכנה השכונה הגדולה אל-מנשייה. רחוב אל עבאס במנשייה, תחילת שנות ה-20 (צילום: ויקיפדיה / מתוך מאמר של אור אלכסנדרוביץ' בתאוריה וביקורת גליון 41, קיץ 2013)

לציון יום הנכבה, אביא סיפור שנעדר מספרי הלימוד שלנו. סיפור על יהודים "ספרדים" (כפי שכונו אז יוצאי ארצות האסלאם), ציונים ומשכילים, שדגלו בראשית המאה הקודמת בהשתלבות שוויונית – של נשים וגברים, ערבים ויהודים, ספרדים ואשכנזים – במרחב הממזג מזרח ומערב, ערבית ועברית. אציג שלוש מבין הדמויות המובילות, שעליהן למדתי מפי נטע חממי טביב, שמדריכה סיור בנושא.

שכונת אל-מנשייה, הפרבר הצפוני של יפו, נכבשה באפריל 1948 ותושביה גורשו. עם השנים נהרסו בתיה, ובשנת 1974 נחנך על שטחה פארק צ'רלס קלור. אולם, מחיקת המרחב שקדם לציונות החלה כבר שנים רבות קודם לכן, כפי שניתן לראות בציורי תל אביב של נחום גוטמן.

בחלק מהציורים, ניצבת אחוזת בית – רחוב הרצל, שבקצהו בניין הגימנסיה הרצליה, בלב החולות הריקים. גוטמן כתב בספר "עיר קטנה ואנשים בה מעט" (הוצאת דביר), כי ייתכן "שהגזמתי במידותיו של בנין הגימנסיה – אך על רקע השממה הגדולה שהיתה מסביב, הוא נראה אז עצום בגודלו".

"על רקע השממה הגדולה שהיתה מסביב, הוא נראה אז עצום בגודלו".