הוראה דו נרטיבית – אופק ליום שאחרי המלחמה
תוכנית חדשה, המבוססת על הרציונל הדו נרטיבי, מציעה חינוך אקטואלי ופוליטי המכשיר את התלמידים לגבש עמדה מושכלת, הנשענת על עימות הדעות המוכרות עם עמדות מנוגדות. דווקא בימים אלה, הצורך להכיר את סיפורו של האחר נראה בוער מתמיד
חינוך לשלום, כפי שכתבתי בשבוע שעבר, מתמצה בכך שהתלמידות והתלמידים ילמדו להסתכל על דברים מנקודות ראות שונות ומגוונות. התוכנית החינוכית "אופק בסכסוך", אותה אציג בהמשך, מיישמת רעיון זה במלואו, והיא מוצעת למורות ולמורים בחטיבה העליונה.
התוכנית פותחה על ידי עמותת "סיפור חכאיה", אשר מזמינה את ציבור המחנכות והמחנכים לסנדת היכרות והתנסות עם רציונל התוכנית ועם דרכי הוראתה. בתוכנית 28 מערכי שיעור, עשירים במצגות, בסרטונים ובעזרי הוראה אחרים. עיקר הלימוד עצמאי ומבוסס על ניתוח מקורות, כך שתפקידו של המורה אינו בהרצאת הידע, אלא בליווי הלמידה ובניהול הדיון הכיתתי. התוכנית מתאימה להוראה במסגרת שעות "השכלה כללית", או בשיעורי חינוך והעשרה.
>> חינוך לשלום: בתום יובל, הנבואות השחורות התגשמו
התוכנית מבוססת על רציונל ההוראה הדו נרטיבית, שפּותַח במיזם ישראלי-פלסטיני קודם, כפי שיתואר בהמשך. הוראה דו נרטיבית היא גישה פדגוגית ומתודולוגית, ואינה מייצגת עמדה פוליטית מסוימת. עם זאת, החשיפה לנרטיב של האחר, הבנה כיצד נוצרו נרטיבים סותרים ומתן לגיטימציה לקיומם המקביל, הם צעד הכרחי בגיבוש הבנה היסטורית ועמדה אקטואלית מבוססות ומושכלות.
מידע, ידע, ודעתאת ההיגיון החינוכי (והמתודולוגי) מצאתי בריאיון עם פרופ' אייל נווה, המשולב בספר "אלטרנטיבה לנרטיב" (פרדס, 2017). נווה מסביר כי בבסיס לימודי ההיסטוריה ניצב המידע, שהוא "קורפוס של עבודות שאפשר פחות או יותר להסכים עליהם". יחידות מידע אלה מהוות את הבסיס לפיתוח הידע, שהוא הסיפור, או הנרטיב, המחבר את היחידות למרקם אחד בעל משמעות.
הידע (הנרטיב) מוצג בכיתה באמצעות ספרי הלימוד וההסבר של המורה. הנרטיב אינו אובייקטיבי, אלא מכיל פרשנות
חינוך לשלום: בתום יובל, הנבואות השחורות התגשמו
יגאל אלון ועקיבא סימון היו שונים זה מזה בתפיסת עולמם, אך במאמרים שכתבו בתחילת שנות ה-70, שניהם מזהירים מפני המחיר שתשלם החברה על מיליטריזציה ו"עבודת אלילים של המלחמה". 50 שנה אחרי, המציאות הישראלית מוכיחה עד כמה צדקו
עיון במאמרים שנכתבו בנושא החינוך לשלום לפני יותר מ-50 שנים, מראה כי נבואתם התגשמה. הזנחת השלום כסוגיה חינוכית אכן הובילה לקריסת הדמוקרטיה ולהתפרקות החברתית, כפי שחזו.
חינוך לשלום חשוב, אם כך, קודם כל, לחברה הישראלית פנימה, הרבה לפני שהוא נעשה "לטובת" הערבים. אלא שנראה כי היישום הפשוט של חינוך זה, באמצעות היכרות ומפגשים של יהודים וערבים, אינו אפשרי בעתות מלחמה. מתי מעט המחנכות והמחנכים שגילו לאחרונה מידה של אמפתיה לקיום הפלסטיני, זכו להוקעה ציבורית ואף להרחקה מבתי הספר.
באין השעה מתאימה למפגשי היכרות, אפשר להתחיל בבירור ובפירוק כל מה שמוצג כחד משמעי וכאמת לאמיתה בצד הישראלי. עלינו לפרק את האחדות המונוליטית המזויפת, שמפיץ משרד החינוך באמצעות מערכי שיעור כגון: "יחד ננצח עטופים באהבה", "שומרי הרוח", "בונים חוסן חברתי" וכדומה.
כל אלה מגבירים את ההצדקה העצמית, את ההסתגרות והיוהרה, וחוסמים את התלמידות והתלמידים מלהתוודע אל המציאות המורכבת. במקום זאת, יש להאיר את הקיום הפלורליסטי והמורכב הפנים-ישראלי. את העובדה שבסוגיות רבות אין תשובה כלל, או שיש יותר מתשובה אחת; את הרב-גוניות ואת אי-ההסכמות. בוגרות ובוגרים שהתמודדו עם מורכבויות חברתיות בסביבה המוגנת של בית הספר, יהיו נכונים לעשות זאת בבגרותם בזירת האמת.
חינוך לשלום כשהמלחמה היא הכרחשני מאמרים נכתבו בנושא החינוך לשלום בשנים 1970 ו-1971. הראשון בידי יגאל אלון, שהיה אז שר החינוך, והשני בידי עקיבא סימון, פרופסור לחינוך באוניברסיטה העברית (פרטים למטה). שני האישים הגיעו למסקנות דומות, למרות שעל פי השקפת עולמם, הם עמדו משני צידי המתרס הפוליטי.
יגאל אלון היה חייל ומפקד. במלחמת העצמאות
המאבק על פרס ישראל: כוח השררה נגד כוח הרוח
בעתירה לבג"ץ נאמר כי לשר קיש אין סמכות לבטל את פרס ישראל וכי גם מלחמות לא מנעו מחלוקת הפרס בעבר. אבל מעבר להתנכלות הפוליטית לאיל ולדמן, מאחורי החלטתו של קיש עומד רצון עתיק יומין לפגוע בחופש של התרבות והאקדמיה
ביום רביעי השבוע הגיש עו"ד שחר בן מאיר עתירה לבג"ץ בבקשה לפסול את החלטת שר החינוך יואב קיש לבטל את חלוקת פרסי ישראל לשנת תשפ"ד. טענתו המרכזית היא שתקנון פרס ישראל קובע לשר סמכויות רק בנוגע לניהול התקין של ועדות הפרס, ולא לעצם ההחלטה אם להעניק את הפרס, או למי להעניק אותו.
פרס ישראל, המוענק ברציפות מאז 1953, ניתן לנשות ואנשי הרוח והמדע, רובם מהאקדמיה הישראלית, על פועלם. בטקס הממלכתי, שנערך באופן סמלי ביום העצמאות, מנהיגי המדינה חולקים כבוד לעולם המחקר והיצירה התרבותית.
אני מציע לראות במהלך של קיש עוד חוליה בשרשרת המאבקים שניהלו משטרים רודניים נגד החופש האקדמי. האוניברסיטה המודרנית, כפי שנוסדה בראשית המאה ה-19, מבוססת בכל העולם על עקרונות חופש המחקר וחופש ההוראה. כדי להבטיח זאת, נאמר כבר אז, כי היא חייבת להתקיים ב"מנותק בכל דרך מהמדינה" (המקור בהמשך).
את זה שליטים פופוליסטים ופחדנים כמו יואב קיש לא מסוגלים להכיל. נקווה כי בית המשפט העליון ידע להראות לקיש את מגבלות כוח השררה אל מול עוצמתו של כוח היצירה.
לשר החינוך אין סמכות לבטל את פרס ישראלמנגנון פרס ישראל נמצא באחריותו של משרד החינוך ומתנהל על פי "תקנון פרסי ישראל". על פי התקנון, שר החינוך ממנה בכל שנה ועדות של אנשי מקצוע בתחומי הפרס השונים, והן שממליצןת על הזוכה בכל פרס מהתחומים שנקבעו.
במהלך השנים ניסו כמה שרי חינוך להתערב בעבודת ועדות הפרס, אולם בית
למה צריך לתקוע את הרצל דווקא בנמל יפו?
החלטתה של עיריית תל אביב לשנות את שם המדרגות היורדות אל המים במזח של נמל יפו ל"מדרגות הרצל", בהסתמך על בדיה היסטורית, היא עוד ניסיון בוטה להשליט את הנרטיב הציוני על הפלסטינים. פיוס והבנה זה לבטח לא יקדם
המדרגות היורדות אל המים במזח של נמל יפו קיבלו בשנת 2015 שם חדש: "מדרגות התפוזים". שם נאה, לנוכח תרומתו של ענף ייצוא התפוזים להתפתחות כלכלת יפו. והנה בשבוע האחרון נפרסו שלטי ענק מעל גבי גדרות בנמל, המעידים על החלטת עיריית תל אביב להמציא למקום שם היסטורי חדש: "מדרגות הרצל". אגב, יש להרצל כבר גרם מדרגות על שמו, והוא נמצא בווינה.
ההחלטה הזאת מעידה קודם כל על חולשת הציונים והנרטיב ההיסטורי שלהם. יש במרחב תל אביב כל כך הרבה ייצוגים ונקודות ציון המבטאים את ההתחדשות הציונית, ודווקא ההשתלטות על נמל יפו היא שחסרה? ניצחנו כבר בכל כך הרבה מלחמות והשתלטנו כבר על כל כך הרבה מרחבים, וזה מה שחסר לנו על מנת להוכיח לעצמנו שאנחנו כאן?
ההחלטה הזאת מהווה פגיעה קשה בפלסטינים ובחופש שלהם לספר את סיפורם. הנמל ביפו הוא לא רק שריד לחיים הפלסטיניים שלפני 1948, שעכשיו ייגזל מהם. הנמל ביפו היה גם שער ההימלטות של עשרות אלפי פלסטינים, שנפלטו מיפו במהלך המלחמה ויצאו דרך הים לעזה ולביירות. לייצג בו דווקא את הרצל, מחולל הציונות שחוללה את אסונם, הרי זה רוע לשמו.
כדי לקדם פיוס ושלום, חייבים לאפשר לכל צד לספר את סיפורו, ובכך לעבד את רגשותיו ואת עמדותיו ולהגיע להשלמה עם עברו. השתלטות בריונית של הסיפור החזק והמנצח על סיפורו של החלש שהפסיד רק משמרת את האיבה והשנאה.
המצאת "מדרגות התפוזים"נמל יפו הוא נמל סלעי ורדוד, לכן הספינות והאוניות שהגיעו אליו נאלצו לעגון מחוצה לו. נוסעים וסחורות הועברו אל החוף וממנו בסירות משוטים קטנות. כאשר נבנה בנמל רציף האבן, בשלהי התקופה העות'מנית, סודרו