"האפרטהייד מיוצא מתוך ישראל לשטחים הכבושים, לא להיפך"

בסוף השבוע האחרון פרסם ארגון עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל, נייר עמדה הסוקר את צעדי ממשלת ישראל ה-37, שנועדו להאיץ את הסיפוח של הגדה המערבית, תוך חלוקתם לשלוש קטגוריות מרכזיות: שינויים מוסדיים והעברת תחומי פעולה למשרדים ממשלתיים; הכשרת מאחזים והרחבת התנחלויות; וההחלה הישירה של חקיקה ישראלית בשטחי הגדה.

נייר העמדה קובע במסקנותיו כי הממשלה "פועלת בגלוי ובמוצהר להרחיב את משטר העליונות היהודית אל מעבר לקו הירוק, ולהעמיק ולהנציח בגדה המערבית את מנגנון האפרטהייד שהיא מבססת בה במשך דורות", וקורא לפעולה מידית ודחופה של הגופים הבינלאומיים המוסמכים – ובהם בית הדין הפלילי הבינלאומי, המקיים בימים אלה חקירה של חשד לביצוע פשעי מלחמה על ידי ישראל; ובית הדין הבינלאומי לצדק, המקיים הליך לבחינת ההשלכות המשפטיות של הכיבוש המתמשך של הגדה המערבית בידי ישראל.

"נכון שמדובר במדיניות מתמשכת לאורך עשרות שנים", אומרת עו"ד ד"ר סוהאד בשארה, מנהלת היחידה המשפטית ומנהלת המחלקה לקרקע, תכנון ובנייה בעדאלה. "אמנם בתחילת הכיבוש של 1967 היו דיונים לגבי מעמד השטחים ומה יעשו בהם, אבל מיד לאחר מכן המדיניות היתה הרבה יותר ברורה מבחינת מה שקורה בשטח והשאיפות הטריטוריאליות של ישראל בשטחים שנכבשו, ויותר זהירה מבחינת המסגור שלה.

"בשנות ה-70 וה-80 אנחנו רואים בפסיקה המשפטית שיח המדבר על צורכי ביטחון, גם בהקשר של ההתנחלויות. אבל בהמשך, הדברים הפכו הרבה יותר ברורים מבחינת השאיפות הדמוגרפיות והטריטוריאליות. לכן אי אפשר לומר שהממשלה הזו מביאה איתה משהו חדש, אבל היא מאיצה תהליכים. המהלכים שהיא ביצעה עד כה, בתקופה של פחות משישה חודשים, ואלה שעומדים על הפרק, מעידים על רצון להספיק לשנות דברים לפני שמשהו ישתנה פוליטית. אלה צעדים שלא ראינו קודם לכן.

"עד כה, הממשלות פעלו על גבול החבל הדק שבין מה שישראל, כולל בית המשפט העליון, קוראת בצורה מעוותת במשפט הבינלאומי, לבין תפיסת השטחים הכבושים כשטח שלישראל יש בו עניין פוליטי, בדמות סיפוח בצורה כזו או אחרת. הממשלה הנוכחית לא מעוניינת יותר בחבל הדק הזה – שהוא בעיני רבים אשלייתי ולא באמת קיים, שכן מדברים כבר שנים רבות על סיפוח בפועל. היא רוצה מהלכי סיפוח מפורשים".

"ישראל הגיעה לכיבוש של 1967 מוכנה"

בדומה לניירות עמדה שפרסמו בשנים האחרונות שורה ארוכה של ארגוני זכויות אדם, גם המסמך של עדאלה מדבר על קיומו של משטר אפרטהייד בשטחים הכבושים. אלא שבניגוד לתפיסה הרווחת, המסמך מסמן את כיוון תנועת התפיסה והפרקטיקות האפרטהיידיסטיות מתוך גבולות 1948 החוצה – אל השטחים.

"מרבית השיח על הנושא ממוסגר ככה שיש, כביכול, את ישראל הריבונית, שהיא דמוקרטית, ויש את ישראל הכובשת, ואז השאלה היא איך הכיבוש משליך על הדמוקרטיה הישראלית. הניסיון של השנים האחרונות, וזה מודגש באופן הברור ביותר בצעדי הממשלה הנוכחית ובעקרונות היסוד שלה, מלמד שעיקרון הסיפוח לוקח את הניסיון הישראלי עם העם הפלסטיני מאז הנכבה, ומרחיב אותו ואת עקרונותיו לשטחים הכבושים.

"ישראל הגיעה לכיבוש של 1967 מוכנה, לאחר כעשרים שנות ממשל צבאי שהושת על האוכלוסייה הפלסטינית, גירוש, סגרגציה, הפקעות מסיביות ושרירותיות, ומדיניות של עליונות יהודית טריטוריאלית ומרחבית. כל המפעל הזה אוזרח עם תום הממשל הצבאי, אך מעולם לא הופסק. לא היתה נורמליזציה של יחס המדינה לאזרחיה הערבים אחרי הממשל הצבאי. הטריטוריאליות מבוססת הגזע אוזרחה על ידי חוקים, החלטות מנהליות וכדומה, ומאוחר יותר עוגנה באופן אינהרנטי בתוך מה שידוע כמהפכה החוקתית, כולל חוק יסוד הלאום. עכשיו הניסיון הזה מורחב גם לשטחים".

בהקשר הזה, נייר העמדה שלכם מזכיר את הרחבת התחולה של חוק ועדות הקבלה לגדה, שמעבר לממד הסיפוחי של עצם החלת החוק הישראלי, מביא איתו גם את היגיון הסגרגציה האפרטהיידיסטי שמקורו בתוך גבולות 1948.

"צריך להזכיר שכבר כיום, ועדות קבלה מתפקדות בהתנחלויות בגדה במסגרת צווים צבאיים, אבל זה רק נדבך אחד. המינוי של סמוטריץ' וה'אזרוח' של ניהול ההתנחלויות, העברת סמכויות מהמפקד הצבאי לשרים ולמשרדי ממשלה, הרחבת סמכויות משרד הנגב והגליל לתוך השטחים הכבושים – אלה דברים שלא היו עד כה במדיניות ממשלתית רשמית.

"אנחנו מודעים לכך שמשרדי ממשלה וגופים ממשלתיים פעלו בשטחים גם קודם, כולל משרד הבינוי והשיכון ורשות מקרקעי ישראל, אבל התשובות שקיבלנו בעבר לגבי הפעילות שלהם היו שאלה גופים מייעצים למפקד הצבאי, שהוא בעל הסמכות בשטחים. זהו רעיון שהתבטא באופן הקמת מדינת ישראל על ידי התנועה הציונית הפוליטית ובאופן גיבוש המדיניות המרחבית שלה מאז 1948. זה התבטא גם בחוק הלאום וכעת הרחבתו לתוך השטחים הכבושים. ולכן נכון יותר לראות את זה כהרחבת הניסיון שלנו, הפלסטינים בתוך ישראל ופליטי הנכבה, אל תוך השטחים שנכבשו ב-1967, ולא להיפך".

ובמקביל לאזרוח של הכיבוש, כפי שהזכרת, אנחנו רואים גם מהלך מקביל של ניסיון להחזיר את האזרחים הפלסטינים לתקופת הממשל הצבאי, דרך השימוש בשב"כ, במעצרים מנהליים ובמשמר הלאומי שבן גביר רוצה להקים. כלומר אזרוח הכיבוש מצד אחד, וביטחוניזציה של היחסים עם האזרחים הערבים מצד שני.

"בהחלט. אנחנו רואים שני מהלכים מקבילים: הרחבת אזרוח היחס של ישראל לטריטוריה נוספת בפלסטין המנדטורית, ונורמליזציה של שתי מערכות משפט – אחת שמתייחסת לאזרח היהודי, הלגיטימי, שלמענו המדינה פועלת היכן שהוא נמצא, בתוך ישראל או בשטחים הכבושים, ומערכת נוספת לפלסטיני שהוא 'האחר', שאיננו לגיטימי, ללא כל קשר לשאלה הביטחונית, שכן האזרחים הפלסטינים בתוך ישראל הם האוכלוסייה הכי לא אלימה בהיסטוריה של עמים ילידים בעולם.

"המערכת הכפולה הזו נועדה לוודא שהעליונות הטריטוריאלית והמרחבית והפוליטית היהודית תימשך ותתרחב. לשם כך צריך לנהל את 'האחר' הפלסטיני, והניהול הזה נעשה יותר ויותר דרך מערכות חוק נפרדות – אם זה הפעלה של תקנות לשעת חירום; אם זה בהצעות לעירוב השב"כ למאבק בפשיעה בחברה הערבית; ההצעה לעירוב השב"כ במינוי מורים ומנהלי בתי ספר ערביים; הצעות שהלכה למעשה מולידות שתי מערכות תכנון; אכיפת חוק בררנית; יחידות משטרה מבוססות גזע ועוד.

"ההפרדה שישנה במערכת החוק בשטחים הכבושים ובתוך שטח ישראל נהיית הרבה יותר ברורה על מנת לשרת, בין היתר, את מדיניות הייהוד הטריטוריאלית הישראלית, בשטחים הכבושים ובתוך ישראל כאחד".

לא עניין פנים-ישראלי

את מדברת על שתי מערכות חוק נפרדות לשתי אוכלוסיות, אבל נמנעת משימוש במושג אפרטהייד. זה מכוון?

"לגבי השימוש במונח אפרטהייד, צריך לזכור שדו"חות האפרטהייד שיצאו בשנתיים ומשהו האחרונות ספגו ביקורת שהיא מוצדקת לדעתי, בהקשר של היעדר קונטקסט. הרי בסופו של דבר, כשאנחנו מדברים על אפרטהייד אנחנו מדברים על עוד רשימה חמורה של הפרות זכויות אדם, ואולי אף העלאת מדרגה בהקשר של השיטתיות של מדיניות הדיכוי וההפרדה. זוהי גם מסגרת שמגדירה פשעים על פי המשפט הבינלאומי. אבל זאת עוד רשימה שנעדרת הקשר, שלא מתעסקת – בכלל או מספיק – עם השאלה למה כל זה קורה, מהו ההקשר של הפרות או פשעים אלה.

"אני לא ממעיטה מחשיבות השיח של הפרת זכויות אדם, להפך, אבל אנחנו מספיק למודי ניסיון, כולל ניסיונם של עמים אחרים בעולם, כדי לדעת שזה לא עומד בפני עצמו. כלומר לא הפרת זכויות אדם למען הפרת זכויות אדם, ולא בגלל 'פוליטיקה רעה'. זאת פוליטיקה שיש לה מטרה ברורה מאוד, והשיח הזה לא מתייחס להקשר הקולוניאלי של הפרות אלה. למה כל ההפרות האלה קורות, לשם איזו מטרה.

"איך שלא תמסגרי את זה, הפרת זכויות אדם היא סימפטום. אלה הפרות שפותחו ואומצו כמבנה קולוניאלי. סימפטום נורא, שכולנו נאבקים להפסיק אותו כמובן, אבל מבלי להבין את ההקשר שלו אנחנו גם נחטא לאסטרטגיית המאבק בהפרות אלה. בל נשכח, כי בקווי היסוד של הממשלה הנוכחית נקבע כי 'לעם היהודי זכות בלעדית ובלתי ניתנת לערעור על כל מרחבי ארץ ישראל. הממשלה תקדם ותפתח את ההתיישבות בכל חלקי ארץ ישראל בגליל, בנגב, בגולן, ביהודה ובשומרון'. אני חושבת שעקרון היסוד הנ"ל, וחוק הלאום, לא משאירים עוד ספק בעניין הזה".

הגדרת שורש הבעיה חשובה גם לדרכי הפעולה שגוזרים ממנה. בנייר העמדה, אתם קוראים להתערבות של גורמים בינלאומיים ושל בתי הדין בהאג. מהו הדבר הקונקרטי שאתם קוראים להם לעשות?

"הנייר ממוקד מאוד בפעולות להעמקה, הרחבה והאצה של הסיפוח באופן שמנוגד למשפט הבינלאומי ולהחלטות בינלאומיות, כולל של בית הדין הפלילי הבינלאומי לצדק, ה-ICJ. זה תהליך מאוד חשוב ברמה הבינלאומית, כי הלכה למעשה ישראל מנסה לאפיין את הסיפוח כעניין פנימי ישראלי. זה טבעו של סיפוח, כפי שהיה בירושלים והצליח במובנים רבים, במיוחד לאור שינוי המדיניות האמריקאית ומדינות נוספות בהקשר של ירושלים. בדומה, השטחים שיועדו בהצעת החלוקה של האו"ם למדינה הערבית בנובמבר 1947 וסופחו למדינת ישראל, גם הפכו מיד אחרי כן לעניין פנים-מדינתי.

"התהליכים שהממשלה מנסה לקדם לא צריכים לעבור ברמה הבינלאומית, ולכן אנחנו צריכים להתעקש – ואת זה אנחנו מנסים לעשות כאן – שזה סכסוך בינלאומי, והוא לא יכול בשום פנים להפוך לעניין פנים-ישראלי על ידי סיפוח ברמה כזו או אחרת. מכאן חשיבות הפעילות של הגורמים הבינלאומיים.

"בהקשר הזה יש חשיבות מיוחדת לחוות הדעת המייעצת העומדת כרגע בפני ה-ICJ בהקשר של השטחים הכבושים, משמעות הכיבוש המתמשך וההפרות המתמשכות והחמורות של זכויות אדם, כולל ההשלכות על הזכות להגדרה עצמית של העם הפלסטיני ומעמד השטחים הכבושים. זהו נושא שחלק משיח הפרות זכויות האדם מתעלם ממנו, כולל חלק מהדו"חות שמסגרו את ההפרות הללו כאפרטהייד".

אז אם ההיגיון המסדר, המבנה הממסדי ומהות הפרקטיקות ביחס לאוכלוסייה הפלסטינית זהים משני צדי הקו הירוק, מדוע לא להרחיב את הבקשה לסעד בינלאומי גם ביחס לאזרחים הפלסטינים בתוך ישראל?

"זאת שאלה מאוד נכונה, לכן שמחנו כאשר בעקבות אירועי מאי 2021 מונתה ועדת חקירה על ידי האו"ם כוועדה קבועה, כדי לדון לא רק בהפרת זכויות אדם בשטחים הכבושים מאז 1967, אלא לדון בשורש הבעיה, גם במה שקורה בתוך ישראל. זה מהלך מאוד משמעותי ברמה הבינלאומית. נראה שמשהו מתחיל להשתנות בשיח הבינלאומי. זה התבטא כמובן גם בדו"חות שניתחו את המשטר הישראלי כמשטר פוליטי אחד ששולט בפועל בכל שטח פלסטין המנדטורית – ישראל והשטחים הכבושים.

"אני חושבת שגם חקיקת חוק הלאום תרמה לניתוח הזה. זה לא רק הדמיון בין אום אלחיראן וסוסיא, או בין אל-עראקיב ומסאפר יטא. רצף הדמיון הזה באופן שבו מנהלים את 'האחר' למען מה שלגיטימי, והביטוי של זה באופן מאוד ברור, ערכית וקונסטיטוציונית, בחוק הלאום, עזר לדעתי להתחיל בשינוי בפרדיגמה הבינלאומית, באופן שבו העולם מסתכל על מה שקורה בישראל/פלסטין באופן הוליסטי יותר.

"אני מקווה מאוד שההסכמים הקואליציוניים של הממשלה הנוכחית, כפי שנוסחו, עקרונות היסוד שכלולים בהם והניסיון להרחיב את עקרונות חוק הלאום אל השטחים הכבושים, יביאו להעמקת ההבנות האלה ברמה הבינלאומית, אחרת פשוט אי אפשר להבין את מה שקורה כאן".