החשיבות הלאומית של סתימת פיו של מורה לאזרחות

לא פחות משישה נציגים מטעם עיריית פתח תקווה נכחו בדיון שהתנהל שלשום (שלישי) בבית הדין הארצי לעבודה, בערעור שהגישה העירייה על החלטת בית הדין האזורי בתל אביב, להשיב לעבודה את המורה ד"ר מאיר ברוכין. מלבד שתי עורכות הדין מטעמה, הופיעו בדיון גם ראש מנהל החינוך בעירייה, מנהל אגף חינוך על יסודי ושתי יועצות משפטיות.

את כל התותחים הכבדים האלה גייסה עיריית פתח תקווה כדי להילחם במורה מוערך להיסטוריה ולאזרחות, שהיא פיטרה מעבודתו בבית הספר ע"ש יצחק שמיר כשבועיים לאחר תחילת המלחמה, בעקבות שורת פרסומים בפייסבוק שביקרו בחריפות את הצבא והממשלה. העירייה לא הסתפקה בכך, ואף הגישה נגדו תלונה במשטרה על "חשד לגילויי כוונה לבגוד", מה שהוביל למעצרו של ברוכין למשך חמישה ימים, מהם שוחרר לבסוף ללא כתב אישום.

>>רדיפתו של האזרח ברוכין

עיקר טענותיה של העירייה בבקשת הערעור התמקדו במצב העניינים בבית הספר מאז הורה בית הדין להשיב את ברוכין לעבודתו. שם, לדבריה של באת כוח העירייה, עו"ד ליאת קינן, שוררת "אנדרלמוסיה אחת גדולה": תחילה התלמידים קיימו הפגנות סוערות נגד ברוכין, אחר כך החרימו את שיעוריו.

"כיתה י"ב לא לומדת בפועל, התלמידים מלש"בים ואמורים לגשת לבגרות. זעקת התלמידים היא: 'לא בבית ספרינו'", אמרה קינן. להערתה של נשיאת ההרכב, השופטת ורדה וירט ליבנה, על כך שברוכין מלמד כבר עשרות שנים מבלי להסתיר את דעותיו, השיבה: "אנחנו נמצאים היום בתיק לא רגיל, אני קוראת לו תיק דגל בעל חשיבות לאומית".

במילים אחרות, הקושי להתמודד עם האתגרים המלווים את חזרתו של ברוכין לעבודה הוא לא יותר מאמתלה עבור עיריית פתח תקווה כדי להמשיך במסע הרדיפה הפוליטי נגדו בשל עמדותיו הביקורתיות, בגיבוי משרד החינוך, שגם נציגים מטעמו נכחו בדיון. אף שערכאה אחרת כבר קבעה שאין בפרסומיו של ברוכין משום עילה מוצדקת לפיטוריו. עבור עיריית פתח תקווה מדובר ב"תיק דגל בעל חשיבות לאומית", לא פחות.

כך, דיון שאמור היה לעסוק בתגובת התלמידים וצוות המורים לחזרתו של ברוכין לבית הספר, הפך פעם נוספת למשפט שדה לדעותיו. כל פרסומיו בפייסבוק, שכבר נקבע שאין בהן משום עילת פיטורין, הוזכרו שוב בדרמטיות. "התפקיד של המורים הוא לעודד את התלמידים לשרת ביחידות נבחרות!", הציגה באת כוח העירייה פרשנות אומללה במיוחד לתפקיד הפדגוגי של המורה, וציינה בזעזוע כי ברוכין דיבר עם תלמידיו על "מוסריות הצבא".

בא כוחו של ברוכין, עו"ד עמית גורביץ', ניסה להחזיר את הדיון למסלול המקורי והדגיש כי הסערה הראשונית שוככת וכי גם כאשר התקיימו הפגנות, לא נכחו בהן תלמידיו של ברוכין. אם מנהלת בית הספר טוענת שאיננה מסוגלת לשלוט בתלמידים, אמר, לא ברוכין הוא שצריך לשלם על כך את המחיר.

גורביץ' הזכיר, כי למורים מותר להביע עמדות בכיתה, ובלבד שיאפשרו שיח פתוח והשמעת דעות אחרות, ונשיאת ההרכב שאלה אם בזמן מלחמה, כללי חופש הביטוי לא משתנים. גורביץ' תמה בתגובה אם ביקורת צריכה להישמע בזמנים של שלום ופסטיבלים. "אסור להטיל חרם על החלטות שיפוטיות בטענה שאי אפשר לבצע אותן", אמר גורביץ', "הוא פוטר, הוחזר, ההפגנות שככו, אז עכשיו להוציא אותו שוב?! פסק דין כזה עלול לפתוח דרך להפגנות מאורגנות כדי לשבש אכיפה".

לאחר מכן נשאה דברים מנהלת התיכון, רחל בראל, והשלימה בלהט את כל מה שהחמיצה עו"ד קינן בדבריה. "חזרתו של מאיר היא בבחינת אצבע בעיניי התלמידים", דיווחה בראל משדה הקרב, "…אנחנו עדיין בעיצומה של המלחמה, מאיר נצור בחדר המורים ואני עצמי חוששת לשלומו". את התנגדות ההורים לשובו של ברוכין השוותה ל"הורה דתי שלא היה רוצה שמורה הכופר בקיומו של האל ילמד את ילדיו תנ"ך", אמירה שאפילו הנשיאה לא הצליחה לשתוק מולה והזכירה למנהלת כי מורים אינם מחויבים להשקפת העולם של הורי תלמידיהם.

בסיום הדיון ניתנה גם הזדמנות תגובה לברוכין, שהדגיש כי הוא בהחלט יכול ללמד, אם לא תיעשה נגדו דה-לגיטימציה סיסטמתית. "ההנחה שלי היא שאני מתנהל מול אנשים מבוגרים", אמר ברוכין, "אני לא נוטר. יכול לצאת מהסיפור שלי מסר חינוכי חשוב לבית הספר ע"ש יצחק שמיר, ואני לא צריך להזכיר מי הוא היה בהקשר של טרור".

את המסר החינוכי שברוכין קיווה לו, הוא לא קיבל. בית הדין הביא את הצדדים לפשרה לפיה במהלך החודשיים הקרובים, עד להכרעת בית הדין האזורי לעבודה בבקשתו לצו מניעה קבוע נגד פיטוריו, ברוכין לא יתייצב לשיעורים פרונטליים אלא יקליט שיעורי תגבור לקראת הבגרות באזרחות והם יוקרנו בפני התלמידים בהיעדרו. ברוכין, לדבריו, קיבל את הצעת הפשרה "בלב כבד".

למעשה, בית הדין בחר לתת נתן מענה פרוצדורלי לסוגייה עקרונית של ציד מכשפות פוליטי. קו מטריד עובר בין החלטה זו להחלטה אחרת, שהתקבלה באותו היום על ידי ועדת הכנסת להדיח את ח"כ עופר כסיף: כעת לא רק דעותיו של השמאל הביקורתי אינן נסבלות עוד ונתונות להשתקה, אלא יש צורך בהרחקת הגוף השמאלני, פיזית, מחברת הכלל.

ראוי לתת את הדעת גם על המסר החינוכי, שהצעת הפשרה האומללה הזו של בית הדין מעבירה לתלמידיו של ברוכין. ייתכן מאוד שברוכין עצמו היה אפילו מתגאה באקטיביזם הפוליטי של תלמידיו, אלמלא הוזנו בכל כך הרבה רעל, שקרים וסילוף, ואילו הם עצמם היו מוכנים לשלם את המחיר על עמדתם, כמו סרבני המצפון, צעירות וצעירים בני גילם המשלמים בחירותם על עמדה עקרונית.

תלמידים אלה, העומדים לפני בחינות המתכונת והבגרות, היו צריכים להכריע אם כישלון בבחינות (או, לחילופין, היעזרות בשיעורים פרטיים) הוא מחיר שווה כדי לעמוד על העקרונות שלהם. אלא שתלמידיו של ברוכין מתעקשים שאת המחיר על עמדתם ישלם הוא, תוך הפרה בוטה של זכויותיו כעובד וכאזרח, ובית הדין, בהצעת הפשרה שלו, נענה לדרישה הבריונית שלהם.

במובן זה, פרשת מאיר ברוכין אכן "תיק לא רגיל, בעל חשיבות לאומית", גם אם לא במובן שכיוונה אליו עו"ד קינן. הוא מזמן לנו הצצה מבעיתה למדינה, שדור העתיד שלה נעדר הבנה בסיסית של מושגי יסוד כגון דמוקרטיה, חופש ביטוי, פלורליזם מחשבתי, חשיבה ביקורתית וזכויות עובדים. השאלה מה יהיה גורלה של מדינה שזהו דור העתיד שלה לא העסיקה, למרבה הצער, את ההרכב המכובד.