בעזה וג'נין, נצרת וירושלים – ישראל מנהלת את אותה המלחמה

לפני 12 שנים התפאר נתניהו, במה שהפך מאז למעין מטבע לשון, כי "בניכוי החרדים והערבים – מצבנו מצוין". כעת, עושה רושם, ראש הממשלה משכלל את אותה ממרה, שבגרסתה החדשה אומרת: בניכוי האזרחים, מצבה של המדינה דבש.

לא רק נתניהו. כפי שכתב כאן מירון רפופורט, מאז מתקפת 7 באוקטובר ומלחמת השמד שישראל אסרה על עזה בעקבותיה, הימין באופוריה. כך גם ביחס לטילים ששיגרה לעברנו איראן בעקבות הפרובוקציה בדמשק: בעוד ישבנו אנחנו בממ"ד מבוהלים עד העצם, עמית סגל ראה בפתיחת החזית הנוספת הזו "התפתחות חיובית".

סקר: 61% מהסטודנטים הערבים חוששים לביטחונם האישי

ובאמת, למה שלא יחגגו. החזית מול איראן הצליחה להסיט לרגע את המבט מפשעיה של ישראל בעזה, לרסן את הביקורת הבינלאומית ואפילו לזכות אותנו באמפתיה, שנדמה כי כבר שכחנו את טעמה. לרגע יכולנו לראות שוב במראה את דמות הקורבן האהובה, במקום הבריון המשתולל, נקמני וקטלני. לנוחיותו של נתניהו, תחת מצב החירום הנוכחי נעלמו גם ההפגנות, ומי בכלל מדבר עכשיו על החטופים.

אלא שהאסון שהמיטה ישראל על עזה לא נעלם ולא צפוי להיעלם בטווח הנראה לעין. עזה לא נעלמה, גם לא עשרות אלפי מתיה וילדיה הגוועים עדיין מרעב. מתקפה על רפיח, אם אכן תצא לפועל, תחזיר את מראות האפוקליפסה ברצועה לעמודים הראשיים.

מיקוד המבט העולמי (וגם המקומי, בקרב מי שליבו עוד לא נאטם כליל לשוועת הקורבנות) בעזה מובן וטבעי בהתחשב בהיקף החורבן והמוות שמחוללת שם ישראל. אבל גם עכשיו, במיוחד עכשיו, קריטי לזכור שעזה איננה יקום נפרד וחורבנה לא מתרחש בחלל ריק, אלא מהווה חלק אינטגרלי מההיגיון המסדר של משטר האפרטהייד הישראלי, בכל השטח שבין הים לנהר.

מלכתחילה, הפיצול הישראלי את הקיום הפלסטיני לארבע קטגוריות שונות – אזרחים בתוך גבולות 48', תושבי קבע במזרח ירושלים, נתיני הכיבוש בגדה, אסירים בגטו עזה (יש קטגוריה חמישית של פליטים גולים ממולדת) – שכל אחת מהן מגיעה עם סל שונה של זכויות, ובעיקר היעדרן, אך כולן כפופות לעליונות היהודית, נועד לשרת את מדיניות ההפרד ומשול ולמעשה לאיין את עצם קיומו של העם הפלסטיני כהווייה אורגנית אחת, שלמה.

המדיניות הזו איננה רק פגומה מוסרית, אלא גם מסוכנת מאוד פוליטית, שכן אי אפשר באמת להבין את המציאות בעזה מבלי להבין את המציאות במחנה הפליטים בג'נין, או את המדיניות הישראלית במסגד אל-אקצא. ישראל אולי מתייחסת אל הקטגוריות הפלסטיניות שיצרה כישויות נפרדות ובלתי קשורות, אבל המניפולציה הזו מעולם לא תפסה אחיזה בקרב הפלסטינים, שזהותם הלאומית לא מכירה בגבולות המלאכותיים האלה.

אסונם של תושבי עזה לא נחווה ביפו, בשכם או במחנה הפליטים שועפאט כאירוע חיצוני, אלא כפגיעה אינטימית ביותר באחד מאיברי הגוף. על כן, גם היפוכה של הקביעה הנ"ל נכונה: גם את המציאות במחנה הפליטים בג'נין, בירושלים המזרחית או באום אל-פחם אי אפשר להבין לאשורה במנותק מהמתחולל בעזה. מדובר באותו העם.

למעשה, מי שמודעת לכך יותר מכולם היא ישראל עצמה, המשיתה על כל חלקי העם הפלסטיני, בכל אזורי שליטתה בין הים לנהר, משטר אחד שתכליתו לבסס את העליונות היהודית ביחס לכל אחת מהקטגוריות הפלסטיניות שיצרה. כדי להבין את היגיון הפעולה של משטר האפרטהייד, יש להרחיב את המבט ולראות כיצד אופני השליטה והדיכוי האלה הוחרפו דרמטית מאז תחילת המלחמה, כלפי כל העם הפלסטיני כולו, ולא רק בעזה.

מאז 7 באוקטובר, ישראל מנהלת מלחמת חורמה לא רק נגד תושבי עזה, אלא נגד העם הפלסטיני בכל המרחב. נכון, בעזה המלחמה הזו מתנהלת באכזריות חסרת תקדים, קטלנית יותר מכל שידענו בעבר, עד כדי חשש אמיתי לרצח עם. אבל אם נשווה את ליבת המשטר הישראלי לכף יד שאצבעותיה לופתות כל אחת חלק אחר מהעם הפלסטיני, אפשר לראות בנקל כיצד אחיזת החנק הזו התהדקה בכל שלוחותיה מאז 7 באוקטובר לכדי אגרוף ברזל אחד.

בזמן שישראל מחריבה את הרצועה עד עפר, היא האיצה את הטיהור האתני בגדה באופן מבהיל, באמצעות אלימות שיטתית מצד חייליה הרשמיים במדים, וחייליה הלא רשמיים, המתנחלים. הפוגרום בדומא השבוע איננו מקרה חד פעמי או חריג; בעוד עיניי העולם נשואות לעזה, לצד המחסומים הרבים, החסימות ומגבלות התנועה הקשות שהטילה על תושבי הגדה מאז תחילת המלחמה, ישראל מנצלת את המצב כדי להביא לגירוש קהילות שלמות מאימת המתנחלים, שבגיבוי הצבא התירו כל רסן. במילים הפשוטות ביותר, ישראל מנצלת את המצב בעזה כדי "לשפר" את המציאות הדמוגרפית בגדה בצורה דרמטית. גם זה חלק מאותה המלחמה עצמה.

גם במזרח ירושלים ישראל החריפה את מלחמתה נגד התושבים הפלסטינים. על פי דו"ח שפרסמו מספר ארגונים במלאת חצי שנה למלחמה, בששת החודשים האחרונים קודמו תוכניות לבנייה של כ-7,000 יחידות דיור בהתנחלויות קיימות או עתידיות במזרח העיר, ובמקביל האיצה העירייה את קצב הריסות בתי התושבים הפלסטינים.

בנוסף, הוחרפה מדיניות המחסומים, שבפועל חונקת את השכונות הפלסטיניות שמעבר לגדר; הוחרפו גם שיטור היתר על תושביה הפלסטינים של העיר ורמת האלימות המופעלת נגדם, שעד סוף 2023 בלבד גבתה את חייהם של חמישה צעירים; באותה תקופה, דווח על מעצרם של 987 פלסטינים בירושלים המזרחית, לרבות ילדים ונשים, ומאות מאלו שנעצרו נשלחו למעצרי בית. לצידם נעצרו עשרות תושבים במעצרים מנהליים, ולמאות הוצאו צווי הרחקה מירושלים בכלל, מהעיר העתיקה או ממתחם הר הבית / חרם א-שריף.

תשומת לב מיוחדת יש להקדיש למלחמה שמנהלת המדינה נגד אזרחיה הפלסטינים ולהחרפה הקיצונית שחלה בה מאז 7 באוקטובר. מכונת ההסברה הישראלית מרבה להשתמש באזרחים הפלסטינים כקלף הזהב כנגד כל טענה בדבר קיומו של משטר אפרטהייד, שהרי "ערביי ישראל" (לעולם לא אזרחים פלסטינים. פיצול העם הפלסטיני לצורך מחיקתו, כבר אמרנו?) הם אזרחים שווי זכויות שיכולים לבחור ולהיבחר לפרלמנט!

על האפליה המובנית והאינהרנטית נגד האזרחים כבר נכתב ונאמר לא מעט, אבל ראוי לשים לב איזו צורה לובשת המלחמה שישראל מנהלת נגד כלל העם הפלסטיני מאז 7 באוקטובר בתוך גבולותיה הריבוניים: מעצרים המוניים של אזרחים שהביעו סולידריות כלשהי עם בני עמם בעזה, או התנגדות למלחמה; רדיפה של סטודנטים פלסטינים במוסדות חינוך בשל אותן סיבות; רדיפה של אזרחים פלסטינים עובדי מערכת הבריאות; מעצרים מנהליים של אזרחים ערבים מסיבות פוליטיות.

הרשימה הארוכה הזו הגיעה לשיאה עם מעצרם של ראשי ועדת המעקב, הגוף הפוליטי העליון של האזרחים הערבים, בשל כוונה למחות נגד המלחמה בעזה שהורגת לא רק בבני עמם אלא במקרים רבים בבני משפחה ממש.

מנכ"ל עדאלה, ד"ר חסן ג'בארין, מנתח מזה שנים את המדיניות הישראלית ביחס לאזרחיה הפלסטינית ככזו נשענת על "דוקטרינת נתיני אויב". מאז 7 באוקטובר ישראל הוכיחה בצורה חד משמעית שלא רק תושבי עזה כולם, על נשיהם וטפם, נתפסים כאויב שיש להילחם בו, אלא כל העם הפלסטיני באשר הוא.

דווקא עכשיו, חשוב שלא ליפול למלכודת ההפרד ומשול הישראלית ולראות את המלחמה הזו במלוא היקפה, בכל שטחי האפרטהייד בין הים לנהר. לתובנה הזו חשיבות מכרעת גם ביחס ליום שאחרי המלחמה, והיא צריכה להוות את הבסיס לכל חשיבה על הסדרים עתידיים. כי אם אלה ימשיכו להתמקד בפתרונות נפרדים לכל אחת מהקטגוריות שיצרה ישראל עבור הפלסטינים במקום במשטר האחד ששולט בכולן, החזרה למעגל הדמים והמוות תהיה רק עניין של זמן.