השמאל הציוני הפך את שקר המשטרים הנפרדים לאידיאולוגיה
הבדיה שלפיה רק סיפוח רשמי יהפוך את ישראל מדמוקרטיה לאפרטהייד מאפשרת לשמאל הציוני להמשיך להיאחז בפיקציית שתי המדינות, תוך הנצחת הפריבילגיות ליהודים בין הים לנהר. תפקחו את העיניים: האפרטהייד כאן מזמן
באפריל האחרון פירסם עיתון "הארץ" מודעה המזהירה את ממשלת ישראל מפני סיפוח רשמי של התנחלויותיה בגדה המערבית הכבושה. סקרי דעת קהל הראו שלציבור לא אכפת במיוחד מהנושא, אבל אליטות פוליטיות ניהלו ויכוח סוער בעניין. הן תומכי סיפוח והן מתנגדיו טענו כי עתיד ישראל והציונות עומדים על הפרק.
במודעה נטען כי "סיפוח משמעותו פגיעה אנושה בסיכוי לשלום ויסוד מדינת אפרטהייד". חתמו עליה 56 חברי כנסת לשעבר, בהם שרי פנים, חוץ ואוצר לשעבר וכן שרים לשעבר ביותר מתריסר משרדים, כמו גם שגרירים לשעבר, אלופי צה"ל בדימוס, יו"רי מפלגות לשעבר, ראש הסוכנות היהודית לשעבר, יו"ר הכנסת לשעבר וחתן פרס ישראל.
החותמות והחותמים כללו לא רק חברי כנסת ממפלגות שמאל ישראליות, אלא גם כ-25 אישים ממפלגות מרכז ומרכז-שמאל, ואף שר משפטים לשעבר, מאיר שטרית, ממפלגת הליכוד הימנית.
קשה לספק סיבה משכנעת לכך שישראל לא תהפוך לרשמי סיפוח שבפועל כבר התרחש. מפגין פלסטיני על רקע התנחלות עפרה בגדה המערבית (צילום: עיסאם רימאווי / פלאש 90)
בשבוע שלאחר מכן, שתי המפלגות הגדולות בכנסת – הליכוד וכחול-לבן, שלרשותן יחד עמד רוב פרלמנטרי – חתמו על הסכם קואליציוני להקמת ממשלה שתוכל להחיל את הריבונות הישראלית על חלקים מהגדה המערבית לא לפני 1 ביולי, לאחר שישראל וארה"ב יסיימו להכין מפות סיפוח.
מפות אלה, הגרסאות המפורטות של המפות ב"תוכנית השלום" של דונלד טראמפ, קראו לישראל לספח 30% מהגדה המערבית, ולהשאיר לפלסטינים "מדינה" המורכבת מכמה קנטונים בלתי רציפים, מוקפים לחלוטין בשטח ישראלי.
תוכנית טראמפ הציעה גם לבטל את אזרחותם של כרבע מיליון אזרחים פלסטינים בישראל על ידי העברת עשר ערים ישראליות לתחום השיפוט של המדינה הפלסטינית העתידית. עד סוף אותו השבוע הסכימה מפלגת העבודה, מייסדת מפעל ההתנחלויות, להצטרף לממשלה החדשה ולהצביע בעד סיפוח.
חלק ניכר מהעיתונות הישראלית פירש לא נכון את ההסכם בין הליכוד לכחול-לבן. עיתונאים התייחסו ל-1 ביולי לא כמועד המוקדם ביותר שבו הסיפוח יוכל להתרחש, אלא כתאריך היעד לכך, והדבר יצר תחושת דחיפות סביב המהלך.
בימים שלאחר חתימת ההסכם הקואליציוני, קבוצות שמאל ציוני השמיעו את קריאות הקרב שלהן. סיבותיהן להתנגד לסיפוח העידו על טיבן. דאגה לזכויות אדם היתה תכופות משנית לנזק שהסיפוח עלול לגרום לישראל. הן הזהירו כי הדבר יפגע בתפיסת ישראל כדמוקרטיה. הן קראו לישראלים לא לספק תמריץ לקמפיינים לקידום חרם על ישראל או להפחתת הסיוע הכלכלי והצבאי לה, והזהירו כי הסיפוח רק ירחיב את הפער בין ישראל לפזורה היהודית.
והן נופפו ברוח הרפאים שהשמאל הציוני חושש ממנה יותר מכל: שישראל תיאלץ בסופו של דבר להעניק אזרחות לכל הפלסטינים החיים בשליטתה – בגדה המערבית ובעזה יש כמעט חמישה מיליון פלסטינים, שלכולם אין אזרחות ישראלית, ובערך כ-360 אלף פלסטינים במזרח ירושלים המסופחת, שיותר מ -90% מהם בעלי תושבות קבע, אך אינם בעלי אזרחות או זכות בחירה בבחירות לכנסת – ובכך יבוא אל סופו קיומה של ישראל כמדינה יהודית, על כל הפריבילגיות הנובעות מכך ליהודים (בשנת 2018 בכיר בצבא הישראלי קבע כי בשטח שבין נהר הירדן לים התיכון, מספר הפלסטינים עולה על מספר היהודים).
דיון פנים יהודי
"בין אם תסופח התנחלות אחת אחד או יסופחו כולן", טען ארגון השמאל הציוני שלום עכשיו, "מהלך כזה יהווה יסוד מדינת אפרטהייד. הסיפוח רע לישראל". ג'יי סטריט, ארגון השדולה המבוסס בוושינגטון ומקורב למפלגה הדמוקרטית, הצהיר: "כאמריקאים בעד ישראל ובעד השלום, אנו מאמינים שהסיפוח יסכן קשות את עתיד ישראל כמולדת דמוקרטית לעם היהודי, וכן את עתיד היחסים בין ארה"ב לישראל".
ברבים מהטיעונים נגד הסיפוח היתה השלמה עם כך שהשטח כבר סופח בפועל וממילא יישאר ברשות ישראל. יאיר לפיד, ראש האופוזיציה ויו"ר מפלגת יש עתיד, טען כי אין צורך בסיפוח רשמי מכיוון שהאזור הגדול ביותר שעמד על הפרק, בקעת הירדן, המהווה יותר מרבע מהגדה המערבית ומבטיחה כיתור ישראלי מלא של האוכלוסייה הפלסטינית, "היא כעת חלק מישראל. זה לא שמישהו מאיים לקחת לנו אותה".
עמוס גלעד, מבכירי משרד הביטחון עד שנת 2017, אמר כי השליטה הקבועה של ישראל בבקעת הירדן תושג בצורה טובה יותר על ידי הגדלת ההתיישבות היהודית במקום סיפוח "בשם הדקלרציה": "לגרום לכך שיגורו שם עשרות אלפי ישראלים ולא רק אלפים". הוויכוח המרכזי, אם כן, לא היה האם, אלא כיצד לחזק את אחיזתה של ישראל בשטח הגדה המערבית.
יצביע בעד סיפוח "אם ממשלת ישראל תכריז שמטרתה העליונה היא להיפרד מהפלסטינים". ח"כ יאיר גולן עם ח"כ ניצן הורוביץ בהפגנה נגד נתניהו (מרים אלסטר / פלאש 90)
המבקרים התקשו לספק סיבה משכנעת לכך שישראל לא תהפוך לרשמי סיפוח שבפועל כבר התרחש. ניסיון לולייני אופייני היה נייר עמדה שפרסם מכון המחקר המוביל בישראל לענייני ביטחון, המכון למחקרי ביטחון לאומי, גוף מרכז-שמאל התומך בפתרון שתי המדינות. הנייר פותח בטענה שסיפוח חד-צדדי הוא טעות איומה. אולם מסקנתו היא כי על ישראל לממשו בכל זאת – לאחר שהסיפוח יזכה לתמיכה ציבורית, שתגיע ברגע שהפלסטינים ידחו את תוכנית השלום של טראמפ.
סכנת הסיפוח, לטענת המכון, היא בכך שהוא עלול לערער "את חזון היסוד של מדינת ישראל – יהודית, דמוקרטית, בטוחה ומוסרית, החותרת לשלום עם שכניה. על כן, מומלץ כי הממשלה החדשה בישראל תקרא להנהגת הרשות הפלסטינית לשוב לשולחן המשא ומתן, כאשר הבסיס לדיונים יכלול גם את 'מתווה טראמפ'.
"אם הפלסטינים יתמידו בסירובם לדון במתווה, אזי תוכל הממשלה לפעול לקבלת תמיכתו של הציבור בישראל לצעדי היפרדות חד-צדדיים מהפלסטינים, אשר יכללו גם סיפוח הדרגתי ומובחן – באופן שיבטיח את האינטרסים המדיניים, הביטחוניים, הכלכליים והחברתיים של ישראל".
יאיר גולן, סגן הרמטכ"ל לשעבר וח"כ מכהן מטעם מרצ, מפלגת השמאל הציוני המובהקת בישראל, אמר כי יצביע בעד סיפוח, "אם ממשלת ישראל תכריז שמטרתה העליונה היא להיפרד מהפלסטינים".
הפלסטינים נעדרו כמעט לחלוטין מהדיון על הסיפוח. המענה לשאלות אם יקבלו מדינה, אילו שטח וסמכויות יהיו לה, אם יוענקו להם אזרחות, תושבות או מעמד אחר בשטח המסופח, אילו זכויות יקבלו או לא יקבלו וממי מהם תישלל האזרחות הישראלית, עמד להתקבל אך ורק במשא ומתן קואליציוני בין שתי מפלגות ציוניות. ואולם גם המבקרים החריפים ביותר של הסיפוח – אלה שהזהירו כי הוא יהפוך את ישראל למדינת אפרטהייד – תיארו את ישראל כדמוקרטיה מתפקדת שרק נתונה בסכנה לחדול להיות כזו יום אחד.
על פי הגיון זה, כל עוד ישראל נמנעת מלהפוך את הסיפוח לרשמי, היא יכולה להוסיף ולשלול ללא הגבלת זמן זכויות אזרח ממיליוני פלסטינים, תוך שהיא מציעה כל סוג של תמיכה לישראלים בשטח הכבוש: תשתיות לערים, יישובים ואזורי תעשייה בגדה המערבית; שמורות טבע; בנייני עירייה; תחנות משטרה וכיבוי אש; בתי ספר וגני שעשועים; מתקנים רפואיים; בתי קברות. כל עוד ישראל תכריז כי בליעת הגדה המערבית היא זמנית, היא תמשיך להיחשב דמוקרטיה. ישראל לעולם לא תהפוך למדינת אפרטהייד אלא אם תכריז על עצמה שהיא כזו.
אשליית ההפרדה
הנחת היסוד שישראל היא דמוקרטיה, המתוחזקת על ידי שלום עכשיו, מרצ, מערכת עיתון "הארץ" ומבקרי כיבוש אחרים, נשענת על האמונה שאפשר להפריד בין המדינה שלפני 1967 לבין שאר השטח שבשליטתה. חובה לתחזק חומה רעיונית בין שני משטרים: ישראל הדמוקרטית (הטובה) והכיבוש הזמני (הרע). אופן חשיבה זה עולה בקנה אחד עם עמדתו הכללית של השמאל הציוני, שלגיטימי לגנות התנחלויות ישראליות – ואפילו, לדעת אי אלו, להחרים את תוצרתן – אך לא לקרוא להפחית את התמיכה בממשלה שתכננה, הקימה ומתחזקת אותן.
מה שנראה כמטריד ביותר בסיפוח עבור גופים אלו הוא שהדבר יערער את טענותיהם שהכיבוש מתרחש אי שם מחוץ למדינה ושהוא זמני, סטייה בת 53 שנה ממה שגופי שמאל ציוני כגון הקרן החדשה לישראל מכנים "ערכי היסוד הדמוקרטיים והליברליים" של ישראל.
לא קשה לטעון בבירור כי פעולותיה של ישראל בגדה המערבית עולות כדי אפרטהייד. ישראלים ופלסטינים באותו השטח כפופים לשתי מערכות משפט שונות. הם נשפטים בבתי משפט שונים – האחד צבאי והאחר אזרחי – בגין אותו הפשע שבוצע באותו הרחוב. יהודים בגדה המערבית, הן אזרחים ישראלים והן מי שאינם אזרחים אך זכאים כיהודים להגר לישראל, נהנים מרוב הזכויות וההגנות המוקנות לישראלים בשאר חלקי הארץ. הפלסטינים כפופים לשלטון צבאי ונשללים מהם חופש הביטוי, חופש ההתאספות, חופש התנועה ואפילו הזכות שלא להיכלא ללא הגבלת זמן וללא משפט.
האפליה אינה רק לאומית – על ידי ישראלים כלפי פלסטינים חסרי אזרחות – אלא אתנית, על ידי יהודים כנגד פלסטינים, נתינים ואזרחים כאחד. בעוד יהודים בגדה המערבית, אזרחים או לא, נשפטים בבתי משפט אזרחיים בישראל, אזרחים ישראלים שהם פלסטינים יכולים להישפט בפני בית משפט צבאי.
דו"ח של האגודה לזכויות האזרח בישראל משנת 2014, מציין כי "מאז שנות ה-80, כל האזרחים הישראלים שהועמדו לדין בפני בתי המשפט הצבאיים היו ערבים אזרחי ישראל או תושביה … לא נמצא אף פסק דין שבו התקבלה בקשתו של אזרח ערבי להעביר את הדיון בעניינו מבית המשפט הצבאי לבית המשפט בישראל".
לאחר מלחמת 1967, ישראל החילה את הדין הצבאי על כל השטחים הכבושים שהיא לא סיפחה רשמית. ישראלים יהודים שעברו להתנחלויות שתוכננו על ידי הממשלה בגדה המערבית הושמו תחת החוק האזרחי הישראלי, בנפרד מהמשטר המשפטי השולט בפלסטינים שעל אדמותיהם עברו להתגורר.
ישראל לא יכלה להחיל את החוק האזרחי על אזרחיה בגדה המערבית על בסיס טריטוריאלי מבלי להפר באופן חמור עוד יותר את האיסור המשפטי הבינלאומי על סיפוח, ולכן הכנסת תיקנה את חוקיה ותקנותיה כך שיחולו על מתנחלים כפרטים, באופן חוץ-טריטוריאלי.
כך הקנתה ישראל ליהודים בגדה המערבית את רוב הזכויות המוקנות לישראלים בשאר חלקי הארץ בכל הנוגע לביטוח בריאות, ביטוח לאומי, הגנת הצרכן, מסים (הכנסה, רכוש וערך מוסף), השכלה גבוהה, כניסה לישראל, רישום אוכלוסין, תקנות התנועה וזכות ההצבעה, מה שהפך את המתנחלים לאזרחי ישראל היחידים, מלבד מספר קטן של נושאי תפקידים רשמיים בחו"ל, הרשאים להצביע במקום מגורים מחוץ לשטחה הרשמי של המדינה. בימי הבחירות מוטל סגר על הפלסטינים החיים לצדם, מה שמגביל אף יותר את תנועתם.
פלסטינים אינם יכולים להיכנס ללא היתר, אפילו לא כדי לעבד את אדמתם. חקלאי בגדר ההפרדה בכפר פלאמיה (שער מספר 914), הגדה המערבית, 14 ביוני 2015. (אחמד אל-באז/אקטיבסטילס)
החלת החוק הישראלי על מתנחלים כפרטים הותירה בכל זאת פערים, במיוחד בנוגע לקרקעות, תכנון ובנייה. כדי לסגור פערים אלו, פירסם הצבא הישראלי צווים המייחדים את שטחי השיפוט של ההתנחלויות – מועצות מקומיות ומועצות אזוריות – משאר השטחים הכבושים, כך שישראל תוכל להשתמש בקובץ תקנות אחד (שהועתק והודבק מהחקיקה המוניציפלית בישראל של קווי 1967) להרחבת יישובים יהודים, ובאחר כדי לצמצם את היישובים הפלסטינים.
במהלך שני העשורים האחרונים, ישראל בנתה עשרות אלפי יחידות דיור לישראלים יהודים בגדה המערבית, תוך שדחתה למעלה מ-96% מבקשות הפלסטינים להיתרי בנייה והרסה אלפי בתי פלסטינים.
מבין האדמות הציבוריות ("אדמות מדינה") שישראל ייעדה לשימוש כלשהו, 99.76% הוקצו להתנחלויות יהודיות. נאסר על כניסת פלסטינים לשטחי התנחלויות אלא בהיתר מיוחד, הניתן בדרך כלל לעובדי יום. באופן דומה, לשטח המכונה "מרחב קו התפר" – אזורי הגדה המערבית שנותקו משאר השטח על ידי גדר ההפרדה של ישראל – פלסטינים אינם יכולים להיכנס ללא היתר, אפילו לא כדי לעבד את אדמתם. ואילו אל אותו אזור יכול להיכנס בחופשיות כל תייר או "ישראלי", אשר מוגדר כאזרח, תושב קבע או יהודי הזכאי להגר לישראל.
העובדה שחלק מהחוקים הישראליים החלים על שטחים בגדה המערבית הוחלו באמצעות צווים צבאיים – ברוב המקרים, על ידי שכפול חקיקה ישראלית – איפשרה לארגונים יהודיים הרואים עצמם פרוגרסיביים לטעון כי יש שני משטרים נפרדים באזור שתחת שליטת ישראל: משטר צבאי בגדה המערבית הבלתי מסופחת, ומשטר אזרחי במזרח ירושלים המסופחת ובישראל של קווי 1967.
על פי תיאוריה זו, המתנחלים והפלסטינים בגדה המערבית הם נתיני אותו ממשל צבאי דכאני, ואילו אזרחים ישראלים ותושבים בישראל של קווי 1967 ומזרח ירושלים המסופחת נשלטים על ידי משטר אזרחי דמוקרטי.
אלא שלא מתנחלים ישראלים ולא פלסטינים חווים את החיים בגדה המערבית באופן זה. למעשה, ההיפך קרוב יותר לאמת: לא אזרחי ישראל בגדה המערבית מחד ואלה שחיים בגבולות קווי 1967 מאידך מצויים תחת משטרים נפרדים, אלא המתנחלים הישראלים בגדה והפלסטינים החיים שם לצדם.
ישראלים מכל רחבי הארץ נוסעים בכבישים מהירים ראשיים החותכים אל ומתוך הגדה המערבית: שום סימן אינו מעיד על כך שיצאו אל מחוץ לשטח ישראל. מהגרים יהודים חדשים יכולים לעבור הישר מלונדון או לוס אנג'לס אל התנחלות בגדה המערבית בדיוק כמו אל תל אביב, עם אותן הטבות כספיות, אפשרויות לימוד השפה ומשכנתאות בריבית נמוכה.
חוויית חיים אחרת. מפגין פלסטיני ומתנחל בעימות, בקעת הירדן (צילום: אורן זיו)
ישראלים החיים בגבולות קווי 1967 עובדים במפעלים בהתנחלויות, לומדים באוניברסיטה בהתנחלות הכפופה למועצה הישראלית להשכלה גבוהה, עושים קניות בקניונים בהתנחלויות ומבקרים בשמורות טבע בגדה המערבית.
ממשלת ישראל אינה נפרדת ממוסדותיה בשטח הכבוש. הכנסת העבירה חקיקה אשר חלה באופן ספציפי על הגדה המערבית, ותיקנה חוקים כך שיחולו ספציפית על יהודים ועל אזרחי ישראל שם. משרדי ממשלה מוציאים מאות מיליוני דולרים בשנה על התנחלויות ותשתיות בגדה המערבית. ועדת שרים מטעם הרשות המבצעת מאשרת את הקמת ההתנחלויות בגדה המערבית. ועדת משנה של הרשות המחוקקת מיועדת לקידום התשתית והפיתוח שלהן.
מבקר המדינה מפקח על מדיניות הממשלה בגדה המערבית ועוקב אחר הכל, החל בזיהום שפכים וכלה בבטיחות בדרכים. היועץ המשפטי לממשלה אוכף הנחיות המורות למחוקק להסביר את תחולתה של כל הצעת חוק להתנחלויות.
בית הדין הגבוה לצדק (בג"צ) הוא הסמכות המשפטית העליונה עבור האזרחים הישראלים והנתינים הפלסטינים כולם, בכל השטח שבשליטת ישראל. קציני משטרת ישראל מחלקים קנסות תנועה גם לפלסטינים וגם לישראלים בגדה המערבית. בליעת ישראל את הגדה המערבית היא פרויקט משותף שכל רשויות הממשל נוטלות בו חלק – הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת.
בעוד שישראלים נוסעים בחופשיות ברחבי ישראל והתנחלויותיה בגדה המערבית, הפלסטינים בשטח הכבוש חיים תחת תחומי שיפוט נפרדים, וזקוקים להיתר ישראלי כדי לעבור בין חלקיה הבלתי-מסופחים של הגדה המערבית לבין ירושלים המסופחת, עזה או אל למעלה מ-30% מהגדה המערבית שהם מחוץ לתחום לפלסטינים: מרחב התפר, שטחי השיפוט של ההתנחלויות ושטחי אימון צבאיים כביכול, שיותר משלושה רבעים מהם, כפי שמצא הארגון הישראלי כרם נבות, אינם משמשים בפועל לאימונים צבאיים אלא לשם מניעת פיתוח פלסטיני ושמירת השליטה הישראלית.
פלסטינית ברמאללה חיה את חייה, לכאורה, באחת מ-165 המובלעות המנוהלות על ידי הרשות הפלסטינית ומהוות יחד פחות מ-40% מהגדה המערבית. אך גם היא כפופה לסמכות הישראלית האחת, ולא למשטר נפרד בגדה המערבית.
אם היא חברה באחד מ יותר מ-400 ארגונים בלתי חוקיים – הרשימה מתרחבת כל העת ומכילה כל מפלגה פוליטית פלסטינית מרכזית, כולל פתח – היא עשויה להיעצר על ידי כוחות ישראליים בשטחי האוטונומיה הפלסטינית, כפי שקרה ב-2019 לפוליטיקאית ח'אלדה ג'ראר, חברה בכירה בחזית העממית לשחרור פלסטין, שנלקחה על ידי הכוחות הישראליים מביתה ליד רמאללה בשעה 3 לפנות בוקר.
סמכויות האוטונומיה הפלסטינית כה מוגבלות עד שישראל שולטת בכל הכבישים המובילים אל ויוצאים מאזורים המנוהלים על ידי הרשות הפלסטינית, פולשת לבתים בתוכם בכל יום ולילה ומותר לה להיכנס לשטחים אלו גם מסיבות שאין להן כל קשר לביטחון אזרחי ישראל, כגון מעצר גנבי רכב. בין מבצעי המעצרים מצויים גם אנשי ימ"ס וימ"מ, שתי יחידות של משטרת ישראל.
חברת הפרלמנט הפלסטיני חאלדה ג'ראר, מלווה בביתה ובעלה, משתחררת אחרי 20 חודשי מעצר מינהלי, ב-28 בפברואר 2019. (אורן זיו / אקטיבסטילס)
תושבת רמאללה העצורה עשויה להילקח מביתה למגרש הרוסים במערב ירושלים ולהיחקר שם על ידי אנשי השב"כ, שהמטה שלו שוכן בתל אביב, אך הוא פועל בכל האזורים שבשליטת ישראל. ניתן להחזיק אותה במעצר מינהלי למשך שישה חודשים ללא משפט או כתב אישום, ומעצרה עשוי להיות מוארך שוב ושוב, בחצי שנה נוספת בכל פעם, ללא הגבלת זמן. אם יתאפשר לה סוף כל סוף לעמוד למשפט, היא עשויה לעבור מהמשטר הנפרד כביכול במערב ירושלים לבית המשפט הצבאי במתקן עופר ליד רמאללה.
כיוון שכמעט כל מי שמופיע בפני בית משפט צבאי ישראלי מורשע, קרוב לוודאי שהיא תישלח לכלא. בית כלא זה יהיה אחד מבין 29 המנוהלים על ידי שירות בתי הסוהר בישראל, הפועל בכל השטחים שבשליטת ישראל. ללא היתר כניסה ישראלי על מנת לבקר בבית הכלא, משפחתה לא תוכל לבקר אותה.
היא עשויה לנסות לערער על הרשעתה בפני בית המשפט העליון הישראלי, אך הסיכויים אינם טובים: בית המשפט אישר כמעט כל מדיניות אסורה בדין הבינלאומי שישראל נקטה בשטח הכבוש, כולל גירושים, חיסולים, כליאה ללא משפט, הריסות בתים, הפקעת אדמות, גזל משאבי טבע וענישה קולקטיבית כגון עוצר המוני, סגירת בתי ספר ומניעת אספקת חשמל לאזורים שלמים.
לצורך ערעורה, היא עשויה לשכור את שירותיה של עורכת דין ישראלית לזכויות אדם, אשר תטען בעניינה מול פרקליט ממשרד המשפטים, בפני הרכב של שופטי בית המשפט העליון, ששניים מהם מתגוררים בגדה המערבית. על פי ניתוח "המשטרים הנפרדים", היא ושני השופטים הישראלים אינם כה שונים זה מזה. כולם נתינים של משטר צבאי נפרד בגדה המערבית.
מנגנון לשימור פריבילגיות
ההתעקשות על משטרים נפרדים אינה נובעת משיקולים משפטיים, אלא פוליטיים. על ידי טענת קיומם של שני משטרים, ארגוני שמאל ציוני כמו ג'יי סטריט יכולים לומר לתורמים, למחוקקים ולסטודנטים באוניברסיטאות שהם "פרו-ישראלים", ובו בזמן למתוח ביקורת על כיבוש שקיים לכאורה איפשהו מחוץ למדינה.
אך הניסיון להפריד בין ישראל לביקורת על, ולהשלכות של, מדיניותה בגדה המערבית מוביל גם לטענות אבסורדיות ושקריות, כמו טענת ג'יי סטריט לאחרונה לפיה "מתנחלים ישראלים" הם ש"הורסים בתים" [פלסטיניים]. למעשה, לא "המתנחלים" – אחד מכל עשרה ישראלים יהודים – אלא ממשלת ישראל, שבה ג'יי סטריט תומך, הורסת בתים פלסטיניים בגדה המערבית. הממשלה עושה זאת בהוראתם של שרים ומחוקקים נבחרי הציבור.
הבדיה בדבר משטרים נפרדים מאפשרת לשמאל הציוני לקדם פתרון תקין פוליטית של שתי מדינות המבוסס על קווי 1967, תוך הימנעות מהתיקון ההוגן יותר העולה מההכרה שמדינת ישראל משתרעת על כל השטח שבשליטתה. תיקון כזה ידרוש לא רק את סיום הכיבוש אלא גם את סיומה של האפליה האתנית בכל השטח.
השמאל הציוני אינו קורא לשוויון מלא בין אזרחי ישראל היהודים והפלסטינים בתוך ישראל בקווי 1967. במקום זאת, ארגוני שמאל ציוני מובילים מבקשים להבטיח שישראל תישאר מדינת רוב יהודי שתוכל להמשיך להעניק לאזרחיה היהודים זכויות קרקעיות והגירה שנשללות מאזרחים בני המיעוט הפלסטיני הילידי.
הדרך היחידה של השמאל הציוני להתנגד לשליטה אתנית בגדה המערבית תוך שמירה על הפריווילגיה האתנית בישראל בקווי 1967 היא לטעון כי בגדה המערבית יש "משטר אפרטהייד" שהינו נפרד מהמדינה הישראלית. כדי שישראל של קווי 1967 תהיה חלק ממדינת אפרטהייד, יידרש לפיכך סיפוח רשמי של הגדה המערבית, אשר "יאחד" את שני המשטרים.
אך זוהי אי הבנה של פשע האפרטהייד כמתואר בחוק הבינלאומי. כמו בנוגע לעינויים, אין צורך שהאפרטהייד ייושם באופן אחיד או בכל מקום במדינה כדי שיהיה פלילי: בחוק הבינלאומי אין "משטר אפרטהייד", כשם שאין "משטר עינויים". המילה "משטר" אינה מופיעה בשום מקום באמנה הבינלאומית המקורית בדבר דיכוי וענישה של פשע האפרטהייד משנת 1973. ואף שאמנת רומא משנת 1998 של בית הדין הפלילי הבינלאומי אכן משתמשת במילה "משטר" בהגדרת פשע זה (הדבר נוסף כדי לרצות את המשלחת האמריקאית, שחששה מפני תביעות אפשריות נגד אזרחי ארה"ב השייכים לקבוצות הדוגלות בעליונות לבנה), היה ברור שהמונח לא הוכנס כדי לאפשר את הגבלת האפרטהייד לאזורים או ליחידות של מדינה.
ואולם הרעיון שרק סיפוח רשמי יכול להפוך את ישראל למדינת אפרטהייד הפך מהותי לאידיאולוגיית השמאל הציוני. ביוני 2020, יותר מחמש מאות חוקרים בתחום מדעי היהדות, רבים מהם תומכי ישראל בולטים, כמו הפילוסוף היהודי האמריקאי מייקל וולצר, חתמו על מכתב שלפיו "סיפוח אזורים פלסטיניים יקבע את המערכת האנטי-דמוקרטית של חוק לא שוויוני או נפרד ואפליה שיטתית של האוכלוסייה הפלסטינית על רקע גזעי, אתני, דתי, או לאומי". תנאים אלה הוגדרו כ"תנאי אפרטהייד" ו"פשע נגד האנושות".
הפגנת בני נוער נגד הסיפוח, מול ביתו של בני גנץ בראש העין, יוני 2020 (צילום: אורן זיו)
באותו חודש פרסם זולת, מכון מחקר חדש בראשות יו"ר מרצ לשעבר, זהבה גלאון, מסמך שכותרתו "דוח המכבסה: זה לא 'סיפוח' – זה אפרטהייד". בפרק על השלכותיו של סיפוח דה יורה, פתח ארגון זולת מכבסה משל עצמו, כשטען כי האפרטהייד בגדה המערבית אינו ננקט כיום על ידי ישראל אלא על ידי משטר נפרד: "גם סיפוח של מטר רבוע אחד בלבד כרוך מבחינת מדינת ישראל בוויתור על היומרה הדמוקרטית שלה ובהסרת הכוונה עליה היא מצהירה כבר 53 שנה לסיים את הסכסוך, להגיע להסדר מוסכם עם הפלסטינים ולהפסיק לשלוט בהם". ואולם, גם הסיפוח "לאו דווקא הופך את ישראל למדינת אפרטהייד, אלא משמר אותה כמדינה שמפעילה בשטח כבוש משטר שיש לו מאפיינים אפרטהיידיסטיים, ובהכרח גם מעמיק אותם".
על פי אמת מידה זו, דרום אפריקה של האפרטהייד הייתה דמוקרטיה – וכמו כל הדמוקרטיות, לא מושלמת – שהפעילה משטר שיש לו מאפיינים אפרטהיידיסטיים בעיירות השחורים ובבנטוסטאנים. לאותם בנטוסטאנים, אגב, היו דגלים משלהם, המנונים, עובדי מדינה, פרלמנטים, בחירות ומידה מוגבלת של אוטונומיה שלא היו כה שונים מאלו של הרשות הפלסטינית.
ייתכן שאף ארגון לא קידם את רעיון המשטרים הנפרדים בעוצמה רבה יותר מיש דין, ארגון זכויות אדם שמנהל מאבקים משפטיים חשובים מטעם פלסטינים החשופים לאלימות מתנחלים, הרג בלתי חוקי והרס רכוש על ידי כוחות הביטחון הישראליים, החרמת אדמות מצד ישראל ומגבלות ישראליות על גישה לאדמות חקלאיות.
בשנת 2020, יש דין הפך לארגון הישראלי הראשון שפרסם דו"ח משמעותי המאשים את בכירי הממשלה באפרטהייד. יחד עם זאת, הארגון הוא אחד המגינים הנחרצים ביותר של תיאורית המשטרים הנפרדים. התשובות המשתנות והבלתי-עקביות של יש דין לשאלה באיזו נקודה ישראל תחדל להיות דמוקרטיה הדגימו את החולשות הנרחבות יותר בטיעון המשטרים הנפרדים. בלילה שבו חתם הליכוד על ההסכם הקואליציוני עם כחול-לבן, פרסם יש דין נייר עמדה בנושא השפעתו האפשרית של הסיפוח.
"הסיפוח המתקרב", כך סיכם, "ישמוט את הקרקע מתחת לטענה הרווחת היום בחוגים רבים, שלפיה בעוד שבגדה המערבית מתקיים משטר אפרטהייד או לכל הפחות משטר בעל סממנים של אפרטהייד, מדינת ישראל הריבונית היא מדינה דמוקרטית. החלת ריבונות ישראלית על הגדה משמעותה הכרזה ישראלית שמדובר במשטר אחד ולא במערכות שלטוניות נפרדות. כל סיפוח שלא יעניק אזרחות מלאה ושוויון זכויות לתושבים הפלסטינים של האזור המסופח ייצור מצב של אפרטהייד מובהק שישראל תתקשה להכחישו, [מצב] המנציח פגיעה בזכויות האדם [של] הפלסטינים ומקבע את מעמדם כמשוללי חירות ושוויון".
בהתאם להיגיון זה, ישראל יכולה לספח רק את האזורים המיושבים על ידי יהודים בגדה המערבית, לשמר את הכיבוש הישראלי של מיליוני פלסטינים באזורים הלא-מסופחים הסמוכים, ולהישאר דמוקרטית. אולי מתוך מודעוּת לפגמים בטיעון זה, יש דין תיקן מאוחר יותר את המסמך. הגרסה החדשה, שפורסמה ללא הסבר או תיקון, קבעה כי לאחר הסיפוח ישראל תהיה מדינת אפרטהייד אלא אם היא תעניק זכויות מלאות ושוות לפלסטינים, לא ב"אזור המסופח", כפי שנטען בגרסה המקורית, אלא ב"גדה כולה".
ניסוח זה עדיין מאפשר לישראל להישאר דמוקרטיה, לפחות בעיני יש דין וארגונים בעלי עמדות דומות, גם כאשר היא מחזיקה שני מיליון פלסטינים בעזה, הגדולה במובלעות האתניות שלה, ללא מי שתייה נקיים, מערכת ביוב מתפקדת, אספקת חשמל סדירה או זכות כניסה ויציאה חופשית.
אף על פי שישראל טוענת כי סיימה את כיבוש עזה בשנת 2005, היא עדיין שולטת ביצוא וביבוא, בים ובמרחב האווירי, ואפילו במרשם האוכלוסין, והיא מקצה מספר זהות ייחודי לכל פלסטיני ברצועה, שבלעדיו הם אינם רשאים לצאת, אפילו דרך הגבול עם מצרים.
במסמך של יש דין בלט בהיעדרו ולוּ רמז לכך שעל ישראל להעניק זכויות מלאות ושוות לפלסטינים באזורים שסופחו רשמית בשנת 1967: מזרח ירושלים ו-28 כפרים סמוכים בגדה המערבית. לתושבים הפלסטינים באזורים אלה עדיין אין "אזרחות מלאה ושוויון זכויות". לא נעשה כל ניסיון להסביר מדוע סיפוח חלקי של הגדה המערבית בשנת 2020 יהפוך את ישראל למדינת אפרטהייד, אך הסיפוחים של שנת 1967 לא עשו זאת כבר.
בחודש יולי פרסם יש דין חוות דעת משפטית בת חמישים עמודים, שנכתבה על ידי מיכאל ספרד, עורך דין לזכויות אדם, שקבעה כי פקידי ממשל בישראל אשמים באפרטהייד, שהוגדר על ידי האמנה משנת 1973 כ"מעשים בלתי-אנושיים המבוצעים במטרה לבסס ולשמר שליטה של קבוצה גזעית אחת של בני אדם על כל קבוצה גזעית אחרת של בני אדם תוך דיכוי שיטתי שלה".
קבוצות גזעיות מוכרות במשפט הפלילי הבינלאומי כחברתיות ולא כביולוגיות: באמנה הבינלאומית בדבר ביעור כל צורות האפליה הגזעית, שמוזכרת בפתח אמנת האפרטהייד משנת 1973, "אפליה גזעית" מוגדרת כ"כל הבחנה, הוצאה מן הכלל, הגבלה או העדפה המיוסדים על נימוקי גזע, צבע, יחוס משפחתי, מוצא לאומי או אתני".
עשורים אחדים מאוחר יותר, בתי הדין הפליליים הבינלאומיים לעניין רואנדה ולעניין יוגוסלביה לשעבר קבעו כי הגדרתה של קבוצה נרדפת אינה עניין של תורשה, אלא עניין של סטיגמטיזציה ושל תפיסתם הסובייקטיבית של הרודפים.
הדין הפלילי הבינלאומי חל על יחידים ולא על מדינות, ולכן לא ממשלת ישראל אלא נושאי תפקידים בה הם שעשויים לעמוד לדין בגין ביצוע אפרטהייד. ארגוני זכויות האדם בצלם ועדאלה הם הארגונים המרכזיים הבודדים בישראל שקראו לבית הדין הפלילי הבינלאומי לפתוח בחקירת פשעי מלחמה שבוצעו על ידי אנשי ממשל ישראלים. כאשר מנכ"ל בצלם, חגי אלעד, נאם נגד ההתנחלויות במועצת הביטחון של האו"ם בשנת 2016, הוא גונה על ידי חברי כנסת של המרכז והמרכז-שמאל. יו"ר הקואליציה מהליכוד איים לשלול ממנו את אזרחותו ופעיל מפלגת העבודה הגיש תלונה במשטרה בטענה שעשה מעשה בגידה.
עו"ד מיכאל ספרד (צילום: אורן זיו)
חוות הדעת המשפטית של יש דין התמקדה אך ורק בשאלה האם אפרטהייד מתבצע, "ולא בשאלה מי מבצע אותו", הגבילה את היקפה לאזורים הבלתי-מסופחים בגדה המערבית (תחום ההתמחות העיקרי של הארגון), והשמיטה לא רק את עזה וישראל בתוך קווי 1967, אלא גם את השטח שסופח בשנת 1967. הדבר לא היה משום שאין זה תקף לבחון את הכפפת הפלסטינים בכל השטח שבשליטת ישראל, לדברי ספרד, אלא משום שעדיין היה אפשרי, למרות 'סיפוח משפטי זוחל', להסתכל על הגדה המערבית כנתונה תחת 'משטר' נפרד או לפחות "תת-משטר" של ישראל.
"קושי" אחד בהתייחסות לגדה המערבית כמשטר נפרד, כך הודה, הוא שחלק ממנה כבר סופח רשמית. לשטח המסופח במזרח ירושלים ובכפרים שמסביבה "רב המשותף עם הגדה המערבית: תושביה הפלסטינים אינם אזרחים ישראלים וככאלה אינם בוחרים ואינם מיוצגים פוליטית. מדינת ישראל יישמה בירושלים המזרחית מגוון של מדיניויות אנאלוגיות ולעיתים זהות לאלה שהפעילה בגדה: קולוניזציה מאסיבית על-ידי פיתוח המיועד לישראלים ועידוד מעבר של עשרות אלפים מאזרחיה כדי שיתנחלו בה; הפקעות נרחבות ונישול פלסטינים מאדמותיהם ומקניינם; מניעה של פיתוח פלסטיני והטיית המשאבים לטובת הישראלים שהיגרו אליה. כל אלה, ובעיקר הסיפוח הלא חוקי שאסור להכיר בו, מצדיקים להתייחס לירושלים המזרחית כיחידה אחת יחד עם הגדה המערבית".
ואולם חוות הדעת המשפטית של יש דין לא עשתה זאת. היא גם לא בחנה מדיניות מפלה בישראל, שבה רבבות אזרחים פלסטינים מתגוררים בכפרים שישראל מסרבת להכיר בהם או לחבר אותם למים וחשמל, ובמאות יישובים ליהודים בלבד יש ועדות קבלה שמותר להן על פי החוק לדחות פלסטינים בתואנת "התאמה חברתית" ובכך להדיר מועמדים שלא שירתו בצבא הישראלי, אינם ציונים או אינם מתכוונים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר דוברי עברית.
ישראל תפסה יותר משלושה רבעים מאדמות אזרחיה הפלסטינים. הפקעה זו היא פרויקט מתמשך, בייחוד בנגב ובגליל, אך עיקרו התרחש, כמו בגדה המערבית כיום, כאשר הפלסטינים היו תחת שלטון צבאי. בשבעת העשורים לקיומה של ישראל, היו רק שישה חודשים, בשנים 1966-67, שבהם היא לא הציבה קבוצה אתנית אחת תחת שלטון צבאי בעודה מפקיעה את אדמתה.
כפי שציין ההיסטוריון הישראלי אמנון רז-קרקוצקין, "ששת החודשים הללו, פחות מאחוז מזמן קיומה של מדינת ישראל, הם נקודת ההתייחסות למכלול הדיון על ישראל כ'מדינה יהודית דמוקרטית'"'. ובכל זאת, "היוצא מן הכלל, ששת החודשים, הופך להיות הכלל, ואילו הכלל – הכיבוש – מוצג כיוצא מן הכלל".
לא ניתן היה לקיים את האפרטהייד במשך עשרות שנים ללא שפע מממנים, מגינים ושותפים למזימה מן החוץ. הבולטת בהם היא ארה"ב, שהעניקה יותר מ-110 מיליארד דולר לכוח הצבאי הכובש והוציאה מאות מיליונים על שדרוג תשתיות האפרטהייד, שיפוץ מחסומים וסלילת כבישים בגדה המערבית. האיחוד האירופי הוא המממן הראשי של קנטוני האוטונומיה הפלסטינית ויבואן מוביל של מוצרי ההתנחלויות. יחדיו, ארה"ב ובעלות בריתה האירופיות ניסו ללא לאות למנוע ממועצת הביטחון של האו"ם ומבית הדין הפלילי הבינלאומי לתבוע דין וחשבון מישראל.
אפילו אלו שמציגים עצמם כאבירי חופש וזכויות אדם לפלסטינים, תומכים בסטטוס קוו. הממונה על מדיניות החוץ של האיחוד האירופי, ז'וזפ בורל, אמר על תוכנית טראמפ ש"אנו מכירים בערכה" ו"זו יכולה להיות נקודת מוצא למשא ומתן".
משרד המתאם המיוחד מטעם האו"ם לתהליך השלום במזרח התיכון מזניח באופן קבוע את המנדט המרכזי של האו"ם להגן על זכויות האדם ולשמור על החוק הבינלאומי, ומעדיף להיות שחקן שולי בתהליך השלום שארה"ב מובילה. באוקטובר, לאחר שישראל קידמה תוכניות לכמעט חמשת אלפים יחידות דיור חדשות בהתנחלויות בגדה המערבית, שליח האו"ם היוצא, ניקולאי מלאדנוב, פרסם הצהרה תפלה כדרכו, וציין כי רוב יחידות הדיור נמצאות ב"מקומות מרוחקים בעומק הגדה המערבית הכבושה", וכי "מספרן המשמעותי ומיקומן של התוכניות מדאיג מאוד" מכיוון שהן "מערערות את הסיכוי להשגת פתרון בר-קיימא של שתי מדינות".
האם מתפקידו של שליח האו"ם להבחין בין התנחלויות בלתי חוקיות עמוק בגדה המערבית לבין התנחלויות בלתי חוקיות קרוב יותר לקווי 1967? בעזרת "עושי שלום", הגדרתו של מה שנחשב "עמוק" הולכת ומתקדמת בהתמדה מזרחה. האו"ם, כמו ארה"ב, אירופה וארגוני שמאל ציוני, הכפיף את החוק הבינלאומי וזכויות האדם לקידוש פתרון של שתי מדינות, אליו הוא אינו מתייחס כאמצעי אפשרי אחד להגשמת המטרה העיקרית – סיום הדיכוי של מיליוני בני אדם על בסיס מוצאם האתני – אלא כמטרה עצמה.
דיפלומטים וקבוצות אנטי-כיבוש בעלות כוונות טובות מקדמים כל צעד חדש של התנחלות ישראלית עם אזהרות חמורות שהדבר יהווה "מכה אנושה" לפתרון שתי המדינות, ש"חלון ההזדמנויות הולך ונסגר" למדינה פלסטינית ושכעת, ערב הצעד הנוכחי, השעה היא "חמש דקות לחצות" בכל הנוגע לסיכוי לשלום.
אינספור אזעקות מסוג זה הושמעו בשני העשורים האחרונים. כל אחת מהן היתה אמורה לשכנע את ישראל, ארה"ב, אירופה ושאר העולם בצורך לעצור או לפחות להאט את הסיפוח בפועל מצד ישראל. אבל היתה להן השפעה הפוכה: הן שימשו הוכחה שהשעה תהיה תמיד חמש דקות לחצות. קובעי המדיניות האירופאים והאמריקאים, יחד עם קבוצות השמאל הציוני שמבצעות מולם עבודת לובי, יכולים כך להמשיך ולטעון כי פתרון שתי המדינות אינו מת אלא רק חָבוּט – ולכן, "חי" לצמיתות.
בינתיים, מיליוני פלסטינים עודם משוללי זכויות אזרח בסיסיות ונתונים לשלטון צבאי. למעט אותם ששת החודשים ב-1966-67, זו היתה המציאות עבור רוב הפלסטינים החיים בשליטת ישראל במשך כל ההיסטוריה של המדינה. האפרטהייד של דרום אפריקה החזיק מעמד 46 שנה. זה של ישראל בן 72, והספירה נמשכת.
נתן ת'ראל הוא מחבר הספר "השפה היחידה שהם מבינים". המאמר פורסם לראשונה באנגלית ב-London Review of Books בינואר השנה. תרגום מאנגלית: עפר ניימן
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
