הפצע המדמם של אום אל חיראן

הסיפור של אום אל חיראן מסופר לרוב כשערורייה פוליטית, משפטית ומשטרתית מתמשכת ומתפתלת, שחוזרת שוב ושוב לסדר היום. אבל הוא ממש לא רק זה.

זה לא רק סיפור על ההחלטה להרוס יישוב על יושביו כדי להבטיח לגרעין מתנחלי מתחם להתיישבות; לא רק הסירוב הבוטה לבחון כל חלופה של הכרה ושכנות טובה; לא רק ההכחשה הגורפת של זיקתם המשפטית של התושבים לאדמתם – אף שהמושל הצבאי שלח אותם להתיישב במקום; לא רק הקרב שניהלה ביד רמה המדינה נגד אזרחיה בכל הערכאות; ולא רק אישור בג"ץ לפינוי.

זו אינה רק האלימות הבלתי מובחנת של שוטרים, שפרצו בסערה בין בתי אזרחים בחשיכה בנשקים שלופים – אלימות שהביאה למותו של שוטר ולפציעת אחרים; זה לא רק ההרג של יעקוב אבו אלקיעאן, מורה חף מפשע, ופציעת אזרחים נוספים; ולא רק הודעת המפכ"ל דאז, רוני אלשייך, שלפיה יעקוב היה מחבל, והתעקשותו לדבוק בה גם בהיעדר ראיות; לא רק התחמקות הפרקליטות מלקבוע שלהאשמות אין שחר, והתפתלויות פרקליט המדינה; לא רק ההתחמקות מחקירה; ולא רק טיוח הממצאים והתוצאות המתבקשות, לרבות מתן פטור מכל סנקציה לרופאה שלא טיפלה בחולה גוסס.

זה גם לא רק ההסכם עם מנכ"ל רשות ההסדרה שנועד לפצות את התושבים, אך נחתם בלא סמכות; ולא רק ההתכחשות לו בבג"ץ, ודחיית הסדר הפינוי-פיצוי עד עצם היום הזה.

בראש ובראשונה, סיפורה של אום אל חיראן היא סיפורם של התושבים, וזכותם לבית במקום מחייתם, שנהייתה למרמס.

ואת הסיפור הזה בדיוק מספר הסרט הקצר "אֻםּ אַל-חִירָאן" שביימו רוקיה ועאישה אבו אלקיעאן בסדנת קולנוע שערך בכפר פורום דו קיום בנגב, ושזכה לאחרונה בפרס הראשון בתחרות הסרטים הקצרים של פסטיבל סולידריות/ مهرجان تضامن לקולנוע ואקטיביזם.

הסיפור שמספרות הבמאיות הוא כביכול קטן, תיעוד של שגרה. אמא מבשלת, שוטפת כלים ומאזינה לרדיו; מעירה את הילדים המתקשים לקום כדי ללכת לבית הספר; סורקת ושוזרת בגאווה את צמותיה של בתה היפה. הילדים ממלאים בזה אחר זה מים בבקבוקים. הזאטוטים משחקים באבני הכפר ובמכוניות. האימאם קורא לתפילה.

הכפר הוא בית מורחב. קהילתי, משפחתי, אינטימי מאוד. הוא שוכן על גבעת טרשים שכוחת אל, מבודדת, זרועת מבנים קטנים על צלעותיה. המכוניות המקרטעות בעלייה, והנערים מרחפים באופניים במורדות. בתים קטנים שהזאטוטים משתובבים ביניהם. העז הלבנה והרעבתנית שכולם שמחים להאכיל. השולחן מוצף הקמח שעליו אופים פיתות. השיטים ועצי הזית. והרוח המדברית העוטפת את הכל, מטלטלת פחונים ומגלגלת עכובית עקורה למרחקים. שקיעת השמש האטית. השקט.

על רקע עץ הזית המשתרג במרכז הכפר, ליד המסגד, ונופי הכפר השלווים שאותם חוצה לאיטו עדר כבשים, רוקיה מצטטת את מחמוד דרוויש:

"אני משם. ויש לי זיכרונות.

נולדתי ככל האדם

יש לי אמא ובית עם הרבה חלונות

יש לי אחים, חברים

ותא כלא עם חלון קר.

גל שחטפוהו שחפים.

 

יש לי נוף שהוא רק שלי

יש לי חלקת דשא

וירח, מחוץ להישג ידן של מילים

מזון לציפורים

ועץ זית בן אלמוות".

אבל הקיום בכפר אינו אמירה פוליטית, ואף לא יומרה פיוטית. הוא קודם כל החיים עצמם – המקום הביתי שאותו אנשים אוהבים, למרות דלותו וחרף כאביו, וגם מתגעגעים וכמהים אליו. המקום האישי הקשור לסביבתו, צומח מתוכה ונשזר בה.

חיים בצל הטראומה

דווקא על רקע הרוגע, בולט הרוע – בדמותו של היישוב חירן, שלא הוקם כדי לקיים שכנות, אלא על מנת לפנות את "המקומיים". הוא מגיח לשטח בדורסנות, עם שיירות של דחפורים רועשים שמעצבים מחדש את הגבעות השולטות שמסביב לטובת האדונים. כבר ביומו הראשון, חירן מבטיח למתנחלים הבאים בשעריו את כל מה שנמנע מתושבי אום אל חיראן במשך עשורים – לא רק בתי קבע ותשתיות, גני ילדים ובתי ספר, אלא גם עוצמה וביטחון.

ליישוב המתנחלי יש תכליות "אסטרטגיות". הוא בעיקר נועד למנוע כל קרבה של אזרחים ערבים אל "גבול" השטחים הכבושים. הוא גם מיועד בבירור לממש את תאוריית הריכוז, שעיקרה ציפוף של מקסימום אזרחים ערבים במינימום שטח, שכן התיישבות חקלאית וכפרית מיועדת ומיוחדת ליהודים. לבסוף, הוא משמש עוד כלי במאבק ל"איזון דמוגרפי" בנגב. התיישבות כזאת היא גילוי מובהק של אלימות, במסווה של פתרון דיור.

שר החקלאות אורי אריאל נשמע בסרט מברך בטקס ההקמה: "זו זכות גדולה להקים יישוב בארץ ישראל. נמשיך לטעת בכל רחבי ארץ ישראל. עלה נעלה!". מן הסתם, זכות גדולה זו שמורה ליהודים, ולהם בלבד.

אבל הבמאיות בוחרות להתמקד באישי, במרחב הביתי שהריסתו היא התנכלות אלימה. וכמאמר השופטים בתחרות הפסטיבל, "היוצרות מנציחות את ביתן ואת תהליך ההרס שלו, את הגעגוע לבית בזמן שהוא נרמס". דווקא המבט הנשי המדויק הזה מבהיר את עוצמת הטראומה של הפריצה האלימה של כוח משטרה חמוש בחליפות יס"מ שחורות בעלות השחר אל בין הבתים, בהם נמות משפחות, ובהן ילדים רבים.

המבט המגדרי מסייע להבין שהפשיטה הקרבית הסוערת לא נועדה לאכוף שום חוק. היא אינה מחדל משטרתי אחד מיני רבים. היא נועדה להטיל אימה כדי להשליט סדר אתני. היא פרי ציווי של העליונות היהודית "להראות להם מי בעל הבית" – הבעלות התוקפנית, החודרת, הבועלת והמחריבה.

אום אל חיראן, כפר בשולי הדרכים המרוחקות, הפך, חרף הפינוי הכפוי של רוב תושביו, לסמל חשוב בקהילה הבדואית בפרט, ובמאבק האזרחי הפלסטיני בישראל בכלל. בפועל, תושביו נאלצו לבחור בין היצמדות אידיאולוגית נחושה לקרקע לבין הבטחת דיור בטוח והולם לילדיהם. ודווקא מתוך הנוכחות המעיקה של הדילמה, מבליחה ומהדהדת תחושת המשכיות לרגע המעצב בהיסטוריה הפלסטינית – הנכבה.

הילדים הקטנים האורזים את מעט הציוד המשפחתי לקראת העזיבה נראים בסרטון במפתיע אצים-רצים, נמרצים ומחויכים. ייתכן שהובטח להם בית בנוי היטב, בתנאים משופרים. ואולי הם שמחים לעבור לבית יציב, שאיש לא יחריב. לכאורה, יש בכך שמץ תקווה. אבל הילדים האלה יגדלו בצילה של טראומת הרס ביתם והעקירה האלימה, שרבים בקהילה הבדואית חווים כפצע פתוח. טראומה זו נוגעת למרקם היחסים האינטימי ביותר, ולכן כרוכה בכאב עצום. הפצע עודו מדמם, ואינו מרפה.

מחקרים מצביעים על מרכזיות הטראומה הזו בקרב הבדואים, ובפרט בקרב הנוער בכפרים הבלתי מוכרים. הנערים זוכרים היטב את הרגע שבו המדינה, המתיימרת להיות בית לאזרחיה, הרסה את ביתם הפרטי.

לכן, סרטן של רוקיה ועאישה אבו אלקיעאן הוא לא רק שיר כאב, אלא גם תמרור אזהרה. עיני הזאטוטים בכפר מביטות בנו מקרוב מאוד. מי שסבור שימחלו בנקל על העוול, מתקשה לשער בנפשו עד כמה גדול כאבם. מי שמתעלם מכאבם אינו מבין לאן עלולות להגיע ההשלכות מרחיקות הלכת של האלימות המשטרתית והמתנחלית המתהווה ומתגברת. וכמה עמוק הן עלולות לדרדר את החברה הישראלית.

הודא אל עובייד היא אחראית לובי מקומי ותעסוקה בפורום דו קיום בנגב לשוויון אזרחי