תוגת המתפכחים החדשים

אם לשפוט על פי מספר ה"מתפכחים", שלפי עדותם עד 7 באוקטובר היו כולם אוהבי אדם, רודפי שלום והומניסטים גדולים ולאחריו שינו את עורם, אפשר היה לחשוב שעד למתקפת חמאס בבוקר שמחת תורה היה לנו כאן מחנה שמאל מפואר וגאה ששלט במדינה ביד רמה. יותר מארבעה חודשים וחצי הם ממשיכים להפציע בזה אחר זו, מכים על חטא תמימותם השמאלנית, טפו, ואחרי טקס ההזדככות הפומבי מצטרפים לחיק השבט, שמרעיף עליהם מחילה בשם העם והאומה.

זוכי פסטיבל ברלין הזכירו את מה שבתקשורת מבקשים להדחיק

הרשימה ארוכה לעייפה, וממשיכה להתרחב. כל אחד מקבל את 15 דקות התהילה שלו כדי לחזור על אותם טיעונים בדיוק: האמנתי בשלום, רציתי דו קיום, אבל ב-7 באוקטובר גיליתי שבצד השני אין בני אדם אלא חיות אדם שצריך להילחם בהן עד חורמה. טקס ההיטהרות לא יושלם מבלי להביע אהבה והערכה ל"צה"ל, שהוא הצבא המוסרי בעולם", תודות וברכות לחיילינו הגיבורים, ומס שפתיים כלשהו בעניין החטופים.

זה גם מתגמל. תשאלו את הסופרת מגי אוצרי כמה לייקים שוות ההשתלחויות בשמאל העקבי וההגנה הנרגשת על פשעי הצבא בעזה. תשאלו את חני נחמיאס אם ההכאה על חטא "הייתי הכי בעד דו קיום" אבל עכשיו אני רוצה מלחמה "עד הסוף", בכתבת יח"צ על ההצגה "בלוז לחופש הגדול" בכיכובה, השפיעה על מכירת הכרטיסים.

נכון, דוגמטיות מחשבתית איננה ערך, ממש להיפך, ובהחלט ראוי שכל אחת ואחד מאיתנו יבחן את השקפותיו תדיר ויעמיד אותן בבוחן המציאות. אבל כאשר מאזינים בקשב למתפכחים החדשים, עולה כי הבעיה איננה בעצם שינוי העמדה, לא פעם לכדי תמיכה בהשמדה כמעט כוללת של תושבי עזה (ראו למשל את עידן רייכל, המתרעם על כך שתושבי עזה העקורים, המוכים, הצמאים והמורעבים, לא נכנסים למנהרות ונלחמים נגד חמאס, גם במחיר חיי אלפים מהם, ומחזירים בעצמם את כל החטופים, ומסיק שכיוון שהם לא עושים כך, יש להתייחס אליהם כאל "מעורבים", כלומר יעדים לגיטימיים להתקפה), אלא בפרשנות שלהם את עמדתם ה"שמאלנית" טרם ההתפכחות.

בראיון לתוכניתו של שלום אסייג, "חזקים ביחד", בערוץ 13, הצהירה השחקנית ואשת הטלוויזיה צופית גרנט כי "החלק השמאלני שלי כבר לא קיים, חשבתי שכולנו בני אדם, אבל לא". ב-7 באוקטובר, לעדותה, רצחו לה "איזה חלק הומניטרי במוח, חמלה גורפת כזו, 'כולנו בני אדם'". עכשיו, גרנט כבר איננה מאמינה שכולנו בני אדם. אז מה כן?

כיצד מגדירה גרנט את יותר משני מיליון העזתים כעת? "מגעילים, לוזרים, מסריחים, עם כפכפים, דוחים, אשכרה דוחים, אין שום דבר אנושי בדבר הזה […] אנשים הם פרי החינוך שהם גדלים עליו, ואם מגדלים אותך כמו שרץ, אז זה מה שאתה נהיה. שרץ ביבים, אנס מגעיל, בן אדם טינופת בן טינופת". בלי ספק, אוצר מילים מרשים בשביל מי שעד לא מזמן אהבת אדם היתה נר לרגליה.

גרנט איננה היחידה. הסנטימנט העמוק ביותר, אולי, שחוזר אצל רבים מה"מתפכחים" החדשים, הוא רגש האכזבה. הפלסטינים "איבדו אותם". הרי הם, שמאלני העבר, היו כל כך בעד דו-קיום וראו בכל אדם אדם, וזהו גמולם? מתקפה פושעת שהכחידה באכזריות משפחות שלמות, על טפן וקשישיהן?

כן, מתקפת חמאס על יישובי העוטף היתה מחרידה מאוד. אבל העמדה לפיה עצם רצונו הטוב של האדון אמור היה להספיק לפלסטינים, שהם אמורים היו להכיר תודה לאדון החומל ולהמשיך לשאת את דיכויים בשקט (אוי, הערגה ל"ימים הטובים", כשעזתים הורשו בטוב לב ישראלי להיכנס ולעבוד, אסירי תודה, כפועלים קשיי יום) היא במקרה הטוב נרקיסיזם צרוף, לא עמדה פוליטית שאמורה להתבסס על ניתוח המציאות, על יחסי הכוח המעוותים שלה.

מי ששבים ומזכירים כי רבים מתושבי היישובים שהותקפו היו אנשי שלום, חלקם אף פעילים בהסעת ילדים עזתים ממעבר ארז לבתי חולים ישראליים, כדי להוכיח את כפיות הטובה של הפלסטינים ולתרץ את המהפך בעמדתם הפוליטית, לוקים באותה דה-פוליטיזציה נרקיסיסטית, שרואה בכוונות הטובות של ישראלים את חזות הכל.

בלי ספק, ההתנדבות בהסעת עזתים חולים היא מעשה אצילי, והמתנדבות והמתנדבים הם אנשים מוסריים הראויים לכל שבח. אבל עמדה פוליטית רואה את המציאות שבה התנדבות זו מתקיימת, קרי סגר ארוך שנים על הרצועה וחורבן מרבית התשתיות האזרחיות בה. היא שואלת כיצד בכלל נוצרה המציאות הזו, שבה העזתים זקוקים לנדיבות ליבם של ישראלים טובים ולא יכולים לקבל את הטיפול הרפואי הנדרש ברצועה עצמה? מדוע אין בתי חולים ראויים בעזה, מי מונע מהם להקים אותם, ובאיזו זכות?

עמדה כזו תעמוד על משמעותה של שלילה כה מרחיקת לכת של חופש התנועה של מיליונים, שלא רק לישראל אינם יכולים להיכנס ללא אישור האדון, אלא גם לא לשטחים הפלסטיניים בגדה. היא תצביע על אופי המשטר שחולש כבר עשורים על כל נשימה של מיליוני נתינים חסרי זכויות, ותבין שמשטר כזה יעורר בעל כורחו התקוממות. שבניגוד למה שמנסים לכפות עלינו, ההבנה הזו איננה תמיכה באלימות או הצדקה שלה, אלא ממש להיפך – ניתוח מפוכח של המציאות המדממת הזו כדי לאפשר יציאה ממנה.

התפיסה לפיה המירב שאליו יכול הנתין לשאוף הוא ההכרה של האדון בעצם היותו אדם, הכרה שהוא יכול לשלול מהנתין ממש באותה קלות שבה העניק אותה אם הנתין "יאכזב", היא המהות העמוקה ביותר של הטבע הקולוניאלי. האמונה שהאדון כה נעלה על הנתין, עד שהאחרון צריך להכיר תודה על כך שהאדון לא מממש בכל רגע את האפשרות להדק את הלפיתה על גרונו, וכי כל התקוממות נגד האצבעות על הגרון היא בגדר כפיות טובה.

אלה הם אותם "שמאלני העבר", שלצד האכזבה מהפלסטינים גילו פתאום גם את חדוות השבטיות המחבקת, כמו צופית גרנט, שמאז 7 באוקטובר בא לה, לדבריה, ללכת כל היום ברחוב ולנשק ישראלים. "נהייתי מאוד ישראלית, מאוד יהודייה". בישראל כיום, זה כנראה כרוך למרבה האסון בפרידה לא רק "מהחלק ההומניטרי" במוח, אלא מהמוח עצמו.