newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

12 שנה אחרי שנהרס לראשונה, אל עראקיב הוא סמל של נחישות

בלילה שבין 26 ל-27 ביולי 2010, פשטו על הכפר הלא מוכר 1,000 שוטרים ופינו בכוח את תושביו, שחיים במקום עוד לפני 1948. הכפר נהרס מאז 204 פעמים, אך התושבים מבקשים להזכיר שהוא נבנה 205 פעמים

מאת:
ההריסה הראשונה של הכפר אל עראקיב, ב-27 ביולי 2010 (צילום: אורן זיו)

מראות שקשה לשכוח. ההריסה הראשונה של הכפר אל עראקיב, ב-27 ביולי 2010 (צילום: אורן זיו)

לפני 12 שנה בדיוק, בלילה שבין 26 ל-27 ביולי 2010, הגעתי לכפר אל עראקיב, לאחר שהתקבל מידע שהרשויות מתכוונות להרוס אותו.

כמו בכפרים לא מוכרים אחרים בנגב, התבצעו גם שם הריסות בתים קודם לכן, כמו גם החרמת ציוד ועקירת גידולים חקלאיים. אך הפעם, התושבים חששו ממשהו שונה. ואכן, עם אור ראשון, פשטו על הכפר קרוב ל-1,000 שוטרים. הם צעדו בטור לתוך הכפר, והתחילו לפנות בכוח את התושבים ומעט הפעילים – מפורום דו קיום בנגב, תעאיוש וקבוצות נוספות.

ההריסה הראשונה של הכפר אל עראקיב, 27 ביולי 2010 (צילום: אורן זיו)

קרוב ל-1,000 שוטרים פשטו על הכפר, והתחילו לפנות בכוח את התושבים. ההריסה הראשונה של הכפר אל עראקיב, 27 ביולי 2010 (צילום: אורן זיו)

את המראות של אחרי הפשיטה קשה לשכוח. עובדי קבלן פינו את הציוד מהבתים; דחפורים עקרו עצי זית; שוטרים דחפו נשים וילדים שנשאו מעט חפצים שהצליחו להציל מבתיהם; והתושבים נדחקו לגבעה ממול, ומשם השקיפו על כפרם נהרס.

תושבי אל עראקיב חיו במקום לפני 1948, ובשנות ה-50 של המאה הקודמת זזו כמה מאות מטרים משם, לבקשת הרשויות, שאמרו שיבוצע שם "אימון זמני". לאחר מכן הם חזרו לאדמתם, אך המדינה לא מכירה בבעלותם עליה.

לפני ההריסה התגוררו בכפר הלא מוכר כ-500 איש. הוא כלל מבני אבן, מטעי זיתים, מגדל מים, וכבישים, שהתושבים סללו לעצמם, כמובן ללא כל סיוע מהמדינה.

בצוהרי אותו יום לפני 12 שנה, הכוחות עזבו לאחר ההריסה והותירו את התושבים בשמש הקופחת. אפילו מים לא השאירו להם – גם מכליות המים הוחרמו. התושבים התחילו לבנות מחדש. כעבור זמן קצר הכפר נהרס שוב.

ההריסה השישים-ומשהו של הכפר הבדואי בנגב, ב-12 ליוני, 2014 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

מאז, זה הפך לריטואל: מדי כמה שבועות הורסים שוטרים ופקחי רשות מקרקעי ישראל את המבנים, והתושבים בונים אותם מחדש. בחלק מהפעמים המשטרה הטילה מצור של ממש על הכפר, ופעמים רבות חזרה להרוס יום אחרי יום. במקביל, בקרן קיימת לישראל (קק"ל) התחילו לנטוע יער במקום, כחלק מטקטיקה מוכרת, שנועדה למנוע מהתושבים להשתמש בשטח שלהם.

התושבים מבקשים להזכיר כי הכפר אמנם נהרס עד היום 204 פעמים, אבל נבנה מחדש 205 פעמים.

בפעמים הראשונות, היו תושבים שהתעקשו להקים מבנים מחדש, מאבן ומאלומיניום. עם הזמן והידלדלות האמצעים, התושבים בונים סוכות פשוטות מעץ וברזנטים. ב-2014 המשטרה פשטה על בית הקברות העתיק בכפר – שעד אז היה מוגן – והרסה חלק מהמבנים בשטחו ואת הגדר שהקיפה אותו. מאז, התושבים נדחקו לגור בתוך המבנה היחיד שנותר בבית הקברות ובכלי הרכב שלהם, אף שכוחות המשטרה ממשיכים להיכנס לשם מדי חודש.

"המתים מגינים על החיים", אמרה לי אין ספור פעמים חכמה אבו מדיע'ם, תושבת המקום, שכיום מתגוררת עם ילדיה ברכב מסחרי בתוך בית הקברות.

ההריסות בבית הקברות אל-עראקיב (אקטיבסטילס)

ההריסות בבית הקברות אל-עראקיב (אקטיבסטילס)

השראה למאבק בתוכנית פראוור

מלבד ההריסות, המדינה גם החלה בהליכים משפטיים, פליליים ואזרחיים, נגד תושבי אל עראקיב, שאותם היא מגדירה "פולשים". כמה מהתושבים, ביניהם מנהיג הכפר, השייח' סיאח' אבו מדיע'ם ובנו עזיז, מרצים בימים אלה עבודות שירות, לאחר שהורשעו במסגרת הליך פלילי בכניסה לאדמות היישוב ובהצבת מבנים לא חוקיים. סיאח' גם ריצה עשרה חודשי מאסר לאחר שהורשע ב"הסגת גבול" בגלל מאבקו נגד הריסת הכפר.

ההליך המשפטי בעניין הקרקעות של משפחתו נמשך כבר 13 שנה, ובמהלכו ספגו התושבים קנסות בערך מצטבר של 1.6 מיליון שקל.

עשרה חודשי מאסר בפועל בגלל פלישה לאדמתו שלו. שייח' סיאח א-טור, אל-עראקיב (ריאן רודריק ביילר/אקטיבסטילס)

עשרה חודשי מאסר בפועל בגלל פלישה לאדמתו שלו. שייח' סיאח א-טור, אל-עראקיב (ריאן רודריק ביילר / אקטיבסטילס)

אך פעולות ההריסה וניסיונות הדיכוי הפכו את אל עראקיב לסמל של מאבק ונחישות בנגב. מאבקם של תושביו היווה השראה למאבק בתוכנית פראוור להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב, שבוטלה לבסוף ב-2013.

אחרי ההריסה הראשונה ב-2010, התקשרתי לעורכים בכלי תקשורת בינלאומיים כדי לעניין אותם בסיפור ובצילומים מההריסה. רובם דחו את ההצעה, בטענה שמדובר בסכסוך נדל"ן "פנים ישראלי". ב-12 השנים שחלפו, המצב השתנה, וגברה המודעות לקשר בין מאבק הבדואים למאבק קהילות פלסטיניות בין הירדן לים להישאר על אדמתן.

המאבק בתוכנית פראוור, המחאה נגד ההרס והריגתו של יעקוב אבו אל קיאן באום אל חיראן, וההפגנות ההמוניות נגד עבודת קק"ל בסעווה אל אטרש – הבהירו שמאז ההריסה של אל עראקיב, כל פעולה של השלטון תיתקל בהתנגדות. זאת, אף שההריסות בנגב התגברו, והגיעו לשיא ב-2021.

ממשיכה במדיניות של נישול. דחפורים לפני הריסה באל עראקיב (צילום: מיכל רותם)

דחפורים לפני הריסה באל עראקיב, בחסות קק"ל (צילום: מיכל רותם)

ניתן לשער שכיום, הריסת כפר שבו מתגוררים 500 איש לא היתה עוברת לסדר היום כמו ב-2010, עם הנוכחות של מפלגת רע"ם בממשלה והעניין הציבורי בנגב. עדות לכך ניתן לראות בהפסקת נטיעת העצים – שנחשבה בעבר לעניין שגרתי – בסעווה אל אטרש אחרי שלושה ימים, בעקבות מחאה רחבה בנגב, עם עשרות עצורים וחסימת כבישים. הפעם, בניגוד ל-2010, המחאה נגד קק"ל סוקרה בהרחבה בכלי תקשורת בישראל ומחוצה לה.

בשנים האחרונות, תושבי אל עראקיב פיתחו דרכים יצירתיות להיאבק בהריסת הכפר ולשמור על ההיסטוריה שלו. בסיוע אמנים, הוקם "מוזיאון אל עראקיב", שבו מוצגות בכל פעם יצירות מסוג אחר – רקמות שמספרות את סיפור הכפר והתקווה לעתיד טוב יותר; דגם מיניאטורי של הכפר שנהרס על ידי הרשויות; דגלים שחורים מוצבים במקומות שבהם שכנו הבתים לפני 2010; והשבוע, באירוע לציון 12 שנה להריסה הראשונה, הוצגו במוזיאון דגלים שעליהם צוירו דימויים מההריסה ההיא.

תושבי הכפר הבדואי הבלתי מוכר אל עראקיב אוחזים בתמונות של אקטיבסטילס המתעדות את המאבק שלהם בזמן מחאה נגד הריסת כפרם ובתיהם. 2010 מאז הרסה המדינה את הכפר מעל 100 פעמים (אקטיבסטילס)

תושבי הכפר הבדואי הבלתי מוכר אל עראקיב אוחזים בתמונות של אקטיבסטילס המתעדות את המאבק שלהם בזמן מחאה נגד הריסת כפרם ובתיהם (אקטיבסטילס)

דגל לכל הריסה. מחאה לציון 202 הריסות של הכפר אל עראקיב שבנגב, 11 ביוני 2002 (צילום: אורן זיו)

דגל לכל הריסה. מחאה לציון 202 הריסות של הכפר אל עראקיב שבנגב (צילום: אורן זיו)

תושבי הכפר מקיימים מדי שבוע, ביחד עם פעילים, משמרת מחאה על הכביש הראשי בכניסה לכפר, בדרישה להכרה. ביום ראשון הקרוב תתקיים בשעה 16:30 המשמרת ה-600 במספר.

"החוק נגדנו, רשות מקרקעי ישראל, הסיירת הירוקה, המשטרה, כולם פועלים כדי שנעזוב", אמר בחודש שעבר עזיז אבו מדיע'ם. לדבריו, על אף תנאי המחיה הקשים והדיכוי מצד הרשויות, תושבי אל עראקיב אופטימיים, ומאמינים שלבסוף ינצחו במאבקם.

משמרת מחאה נגד הריסת אל עראקיב, צומת להבים, 26.1.2020 (צילום: אורן זיו)

משמרת מחאה נגד הריסת אל עראקיב, בצומת להבים, ב-26 בינואר 2020 (צילום: אורן זיו)

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf