4 בנובמבר 1995: רגע אחד של נורמליות

לא הופתעתי כשאמרו שירו ברבין. היינו בכיכר, אחרי העצרת, התחלנו להוריד את השלטים, שהרגיזו את רבין בשעותיו האחרונות: "שלום. מילה של מרצ". אמרו שהוא ממש כעס.

לא הופתעתי, כי בניגוד לאנשי מפלגת העבודה, כפעילת שמאל מגיל צעיר מאוד הייתי עדה להרבה אלימות פוליטית.

גדלתי בעיירת פיתוח. אמנם עיירת פיתוח עם יחסי ציבור טובים – אילת – אבל עדיין עיירת פיתוח, עם רוב מוחלט של אנשי ימין ובית ספר שנשלט באותן השנים על ידי תומכי גנדי והטרנספר. להיות פעיל/ת שמאל בעיר פיתוח היה התמודדות יום-יומית, שמדי פעם חרגה מאלימות מילולית להתקפות פיזיות.

היינו חמישה בני נוער אילתים, בני חמש עשרה עד שבע עשרה, שאירגנו הפגנה מול כהנא, שהגיע בפעם השנייה לאילת כדי להסית לשנאה. באותו ערב הוא היה אמור לערוך שתי הפגנות, אחת במרכז העיר ושנייה בקצה שכונה א' ואזור התעשייה. רחוק מהכל.

להפגנה הראשונה הגענו בתיגבור של חבורה גדולה של פעילים מקיבוצי הסביבה. הם הביאו אתם בקבוקים של ספריי נגד ג'וקים וריססו באופן הצהרתי אל עבר הבמה. ונעצרו. החברים שלא נעצרו הלכו ללוותם לתחנת המשטרה. אנחנו המשכנו להפגנה השנייה.

למרות המיקום התמוה, הגיעו כמה מאות אנשים לתמוך בתועבה ומשטרת אילת, שלא היתה מורגלת בהפגנות, התייצבה עם כמה ניידות ושוטרים רבים. ההפגנה הסתיימה פתאום. תוך דקות השוטרים נעלמו, ומצאנו עצמנו, חמישה בני נוער, כשכמה עשרות כהניסטים מתקדמים לעברנו ומבקשים ליישם את מה ששמעו זה עתה.

ניסינו לעצור מונית, אבל אף מונית לא עצרה. התחלנו ללכת לכיוון אזור התעשייה ואחרינו כמה עשרות אנשים, יורקים לעברנו ומיידים אבנים. זיהיתי ביניהם אבא של חבר מהשכבה מעלי, אדם שהכרתי היטב והייתי אצלו בבית לא פעם, צועק ומקלל ומאיים.

התקדמנו אל תוך האפילה של אזור התעשייה ואחרינו כמה עשרות גברים מתודלקים בשנאה. ברגע מסוים הבנו שאין יותר לאן להתקדם ופתחנו בריצה על הכביש בכיוון ההפוך, חזרה לרחוב הריק, אך לפחות מואר. הם רצו אחרינו. בדיוק כשהגענו לכביש ה"ראשי" עברה מונית ועצרה. נדחסנו פנימה ונסענו לעיר.

בבוקר אחר קראו לי, כי החבר הכי טוב שלי התחבא מתחת לשולחן בכיתה שלו, כיתה י', כשכל בית הספר בחוץ, ועשרות תלמידים זורקים אבנים אל תוך הכיתה בניסיון לפגוע בו. שני מורים עמדו וחסמו את הדלת, למנוע את כניסת הפורעים.

הוא הותקף כי היה לו ציור של דגל ישראל ופלסטין עם סמל השלום על הג'ינס. אחרי שהצליחו לחלץ אותו, ביקשה הנהלת בית הספר, שלא יחזור ללימודים, כי הם לא מסוגלים להגן עליו. בשניים מתוך שלושת העיתונים המקומיים בסוף אותו שבוע הכותרת היתה "דגל אש"ף בבית הספר".

ב-4 בנובמבר 1995 הלכתי הביתה לפני העצרת, וחזרתי קצת באיחור. לא היתה לי תחושה חגיגית. זה היה אירוע מיינסטרים שנותן גיבוי למה שצריך היה להיות מובן מאליו. ה"התגלות" שאפשר להגיע לשלום היתה של אנשי המרכז, לא שלנו.

התחושה העיקרית שלי באותו ערב היתה של נורמליות, של שפיות. סוף סוף שפיות. לא עוד ממשלה שמעדיפה שטחי ארץ על חיים. אולי סוף סוף, סוף למלחמות. אני זוכרת שחשבתי שככה זה מרגיש לחיות במדינה שפויה. ממש לא אופוריה, אבל כן, בהחלט, הקלה.

עליתי למעלה וראיתי את ההמונים ואת הבלון הענק שהרמנו. למרות הציניות, זה היה מראה חזק ומרחיב לב. ראיתי על המדרגות (אלה שיורדות לכיכר, לא האחוריות) את הטרוריסט המורשע חגי סגל, שכבר קיבל משום מה לגיטימציה כעיתונאי, ותהיתי בגיחוך, ביני לביני, למה נתנו לו להיכנס לאזור הסגור לקהל.

רבין לא היה מנהיג גדול. הוא ממש לא היה המנהיג שלי. ליתר דיוק, בתקופת התבגרותי הוא היה אחד מסמלי הרוע – שר הביטחון של האינתיפאדה הראשונה, האיש שהורה "לשבור ידיים ורגליים".

הוא לא היה אורטור גדול, ודאי שלא אידיאולוג. הוא היה משת"פ של בעלי ההון, שניסה למנוע את הטלת המס על הבורסה בעצת חבריו הקרובים. והוא גם היה ראש הממשלה שנכנע לש"ס, ודרש משולמית אלוני לפנות את מקומה כשרת החינוך רק כי דיברה על אבולוציה.

אבל רבין היה פרגמטי – לא לאומן מטורף ולא מושחת במיוחד. באופן יחסי לאיך שהדברים התנהלו כאן עד אז ומאז, זה כשלעצמו מספיק כדי להפוך אותו לדמות מופת. העובדה שלא התנגד למהלך ההיסטורי, שהוכן מאחורי גבו, מצביעה על כך שהוא היה מסוגל להתעלות מעל לחישובים קטנים ולתככים. שוב, באופן יחסי לאחרים, זה עצום.

לא הופתעתי כשאמרו שירו ברבין. האלימות הפוליטית היתה שם תמיד, ומי שהופתעו היו רק מי שבחרו להתעלם ממנה כי היא כוונה עד אז רק נגד פעילי שמאל. אבל לא העליתי על דעתי שהצליחו לפגוע בו ממש.

נשארנו בכיכר, הורדנו את הפלריגים, הוצאנו את האוויר מהבלון הענק ואספנו את השלטים. לאט לאט התחילו הידיעות לטפטף. כשעצרנו את המכונית ליד בית המפלגה, שמענו את איתן הבר מודיע בתדהמה. לנורמליות לא היה שום סיכוי.