את המדינה הזו צריך לבנות מחדש, מהיסוד

השבועות שמאז פרוץ המלחמה התאפיינו בעיקר בהכרה בכך שמדינת ישראל אינה מתפקדת. הצבא לא תפקד ביומיים הראשונים, בין השאר כי היה עסוק בהגנה על הפונדמנטליסטים היהודים במקום להגן מפני הפונדמנטליסטים הערבים. ומאז ועד היום כולנו עדים לכך שהמערכות האזרחיות פועלות באופן חלקי לכל היותר, וה"עם" נדרש להיכנס לנעליהן: אזרחים מסייעים במציאת פתרונות דיור; בחלוקת בגדים ומשחקים למפונים; בבישול לחיילים; בעזרה לחקלאים שאיבדו את עובדיהם; ואפילו במערכה החשובה ביותר – על שחרור החטופים.

אבל יום אחד, המלחמה תיגמר, ויהיה צריך לבנות כאן מחדש מדינה.

מזה כארבעה עשורים, רציונל הפעילות הכלכלי העיקרי בישראל הוא של משטר ההפרטה, שהמיר זכויות חברתיות אוניברסליות לאינטרסים מגזריים וזהותיים, והפך את אחריות המדינה הכוללת למשחק פוליטי של "תפוס כפי יכולתך" למגזרים המיוצגים בקואליציה.

ההתפרקות השיטתית של ישראל, בארבעה עשורים של שלטון ימין כלכלי, הביאה לחוסר אמון חמור במערכות הציבוריות. בשנה האחרונה, הציבור הישראלי לקח את האחריות ואת תפקידי המדינה לידיו, ובחודש האחרון ביתר שאת. זה נפלא לזמן קצר, אך לטווח ארוך זה מסוכן: בסופו של דבר, תקציבי המדינה הם שיממנו את המהלכים הגדולים, והעברת הביצוע לידי גופים פרטיים משמעה שחלק ניכר מהכסף יזלוג בדרך לטובת גופים הפועלים למטרות רווח.

כך, למרות תחושת הסולידריות המפעמת כעת בכל, קיים חשש ממשי שתקציבי השיקום הניכרים שיידרשו ליום שאחרי המלחמה – ואולי אף קודם לכן – ינותבו לאותם אפיקים שהביאו להתפרקות הגדולה שאנחנו רואים עכשיו, בחסות מה שנעמי קליין מכנה "דוקטרינת ההלם – עליית הקפיטליזם של האסון".

בספרה מתארת קליין את האופן שבו מנצלים גופים למטרות רווח מצבי אסון כדי להסיט תקציבי מדינה מניהול ציבורי לגורמים פרטיים, המתעשרים מהתהליך. לא מדובר באירועים בודדים, אלא בתפיסת עולם ובתכנון מוקדם. מילטון פרידמן, כהן "השוק החופשי", ראה בטרגדיות אנושיות הזדמנות, והינחה את חסידיו להכין תוכניות מגירה, שניתן יהיה לשלוף בזמן אסון ולהעבירן במהירות, טרם רגעו הרוחות.

אסון טבע הוא הזדמנות, מגיפה היא הזדמנות, מלחמה היא, במובן זה, גם הזדמנות. כך הצליחו תאגידים בינלאומיים להשתלט על רצועת החוף בפוקט אחרי הצונאמי ב-2004; כך חיסלו אחרי הוריקן קטרינה ב-2005 את הדיור הציבורי ואת בתי הספר הציבוריים בניו אורלינס; זהו התהליך שבבסיס יצירתם של האוליגרכים ממזרח אירופה לאחר נפילת מסך הברזל, שגרר שנים של עוני מרוד, ריסוק מדינת הרווחה והעברת משאבי המדינה לידי אזרחים פרטיים, שגנבו מכל הבא ליד – בחסות החוק והקפיטליזם.

הנציג הישראלי של הגישה הזאת, פורום קהלת, מוכן מזמן – ואת התוכניות מבית מדרשו כבר ראינו. אבל יש לומר, בישראל הקרקע כבר מוכנה: ריסוק המנגנונים הציבוריים כמעט הושלם, כך שברירת המחדל, גם בזמן משבר, היא לפנות לגופים פרטיים, שיכינו תוכניות, שיבנו, שישקמו.

לפני שהתהליך כבר יצא לדרך שאין ממנה חזרה, ורק תעמיק את החלפת המשטר הדמוקרטי ב"משטר תאגידי", חייבת להיות התארגנות אלטרנטיבית. ברל כצנלסון, שעל שמו קראו את קיבוץ בארי, היה הרוח החיה, האידאולוג שמאחורי הקמת המוסדות הציבוריים הכלכליים של היישוב העברי בא"י – גופים קואופרטיבים מוסדיים, שעשו שימוש במשאבים ציבוריים כדי לספק שירותים לכלל הציבור.

פירוקם של המוסדות הללו עומד ביסוד יוקר המחייה (המשביר המרכזי, תנובה, המשביר לצרכן). המעבר מבנייה ללא מטרות רווח של בתים לבני אדם, לבנייה לשם השקעה ומקסום רווחים, עומדת ביסוד משבר הדיור; וכמובן, המערכת הפיננסית, שבה אגודות ההלוואה והחיסכון הוחלפו בבנקים שרק מגדילים את רווחיהם.

אין בכך כדי לומר שהמוסדות הקולקטיבים היו מושלמים, רחוק מכך, אבל במקום לתקן, הוחלפה אחריות המדינה בגופים פרטיים, הפועלים למטרות רווח, בשם "שוק חופשי", שהמרחק בינו לבין חופש הוא המרחק בין אדם עני לזכות לדיור במדינה קפיטליסטית.

עכשיו נדרשים פתרונות שיהוו אלטרנטיבה לברירת המחדל התאגידית. יש לכתוב באופן מיידי תוכניות אופרטיביות, שניתן להפעיל לאלתר, במימון המדינה, על ידי גופים ציבוריים, גם אם אלה יובשו ונוטרלו. יש עדיין חברות בנייה ציבוריות, אפשר למנות בהן בעלי תפקידים, שינהלו את הליכי הבנייה והשיקום. יש מערכות חינוך ורווחה, שצמאות לעובדים ולתקציבים – יש לאפשר להן לתת מענה לציבור, ולא באמצעות מכרזים שיחתכו קופון עסיסי. ויש לאפשר הפעלה מיידית של אגודות אשראי, שיתנו מסגרת פיננסית לא למטרות רווח.

נעמי קליין כתבה כי "היעד הסופי של התאגידים שבלב המערך הוא להביא את מודל הממשל למטרות רווח, המתקדם במהירות רבה כל כך בנסיבות חריגות, אל התפקוד הרגיל והיומיומי של המדינה – למעשה, להפריט את הממשל". אצלנו התהליך כמעט הושלם. את האסון הנוכחי צריך לנצל כדי לבנות מחדש את מוסדות הציבור, את השירות לאזרח, את הדיור שלא למטרות רווח, את מערך השיווק החקלאי. לבנות מדינה.