newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אם חייבים לדבר על רבין, בואו נדבר על זכות השיבה

ההיסטוריה האישית של רבין שזורה בגירוש: בלוד וברמלה ב-1948, בזמן מלחמת סיני ב-1956, במלחמת 1967 ואפילו כשהיה שר ביטחון וראש ממשלה. יום רבין הוא הזדמנות ללמוד על הגירוש של הפלסטינים ולחשוב על שיבתם

מאת:

בבתי הספר בישראל נערכו וייערכו בימים אלה טקסים לזכרו של יצחק רבין. גם הפעם, כמו בכל הפעמים, תוצג תמונה חלקית ומעוותת במקום לספק לתלמידות ולתלמידים הסבר בהיר של העובדות ההיסטורית וכלים לחשיבה ביקורתית. מבין הדברים שלא יספרו בבתי הספר, הוא שרבין היה אחד המבצעים המרכזיים של מדיניות הגירוש של הפלסטינים ממלחמת 1948 והלאה.

"הקושי הפסיכולוגי" לגרש לא מנע מרבין לפקד על מבצעי גירוש גם אחרי 1948. רבין בביקור בחזית הצפון כרש ממשלה ב-1977 (צילום: יעקב סער / לע"מ)

"הקושי הפסיכולוגי" לגרש לא מנע מרבין לפקד על מבצעי גירוש גם אחרי 1948. רבין בביקור בחזית הצפון כרש ממשלה ב-1977 (צילום: יעקב סער / לע"מ)

גירוש הוא אחד המעשים האכזריים ביותר שאפשר לעשות לאדם או לעם אחר. הוא מרכזי ומכונן בהיסטוריות של העם היהודי, של מדינת ישראל ושל העם הפלסטיני. אלא שגירוש ופליטוּת אינם רק היסטוריה, אלא עומדים בלבה של מציאות החיים הפלסטינית. מכאן שלימוד על הגירוש ומניעת השיבה חיוניים גם עבור יהודים ישראלים, המעוניינים בהבנה עמוקה וביקורתית יותר של המציאות שבתוכה אנו חיים.

אז אם כבר כולן מדברות על רבין, בואו נלמד על גירוש הפלסטינים, ששזור בקורות חייו, ובמקום חגיגה של קיטש ומיליטריזם, נקדיש את היום הזה להכרה וחמלה, לקיחת אחריות ותיקון.

הפלסטינים כ"עצם בגרון של המדינה"

גירוש תושבים מבתיהם ומניעת שיבתם הוא פעולה קיצונית ואכזרית, הפוגעת פגיעה חמורה בזכויות האדם הבסיסיות ביותר, ולכן הוא אסור על פי המשפט הבינלאומי באופן חד וגורף. אולם הגירוש מלווה את מדינת ישראל מיום הולדתה (למעשה אפילו לפני כן). ואת הגירוש הישראלי ליווה יצחק רבין, לאורך כל שנות פועלו.

כבר ב-1948, בהיותו סגן מפקד מבצע "דני", רבין חתם אישית על הפקודה "לסלק במהירות את התושבים מלוד בלא הקפדה על מיון הגילים" ו"לכוונם כלפי בית נבאללה". אלפי פליטים, משפחות, קשישים, נשים וילדים, צעדו מזרחה כ-20 קילומטר בחום של חודש יולי. חלקם, בהם תינוקות, לא שרדו את המסע.

גירוש תושבי לוד ורמלה לא היה יוצא דופן בין אירועי המלחמה, אלא חלק מההיגיון המנחה שלה. בראיון שערך ההיסטוריון אבי שליים עם רבין ב-1982, הסביר האחרון את מה שהיסטוריונים הבהירו מאז שוב ושוב: ההנהגה הציונית ניצלה את המלחמה כדי להרחיב את השטח שניתן לה בתוכנית החלוקה תוך השתלטות צבאית על "אותם האזורים שהם ממש היו בתוך הנשמה שלנו," לרבות הגליל המערבי, יפו, לוד ורמלה, שהיו במילותיו של רבין "ממש עצם בגרון של המדינה."

"אני ניצלתי את מבצע קדש, ובעצם סילקתי את כל התושבים הערבים...והעברתי אותם לשטח הסורי"

השאיפה להבטיח מדינה בעלת רוב יהודי מובהק הובילה בפועל לטיהור אתני, באמצעות הנסה, עקירה כפוייה ויותר מכל: מניעת שיבה. על כך נכתב רבות ודי בקריאת המקורות ההיסטוריים כדי להבין את רוח הדברים (כגון: פקודת האב של תכנית ד'; דו"ח מחלקת המודיעין "תנועת ההגירה של ערביי א"י בתקופה 1.12.47-1.6.48," שחשף לאחרונה מכון עקבות; הדיונים בנוגע למניעת שיבתם של הפליטים, שמובאים למשל אצל בני מוריס).

אמת, גם ללא עקירה בכוח, אזרחים נוטים לנוס בזמן אסונות ומלחמות, הם בורחים ומחפשים מקלט זמני בכוונה לשוב לבתיהם עם שוך הקרבות. אך את התרוקנות הארץ מכ-85% מתושביה הפלסטינים, את החרמת אדמותיהם, בתיהם ורכושם ואת מניעת שיבתם בניגוד לחוק הבינלאומי עד עצם היום הזה, אי אפשר להחליק באמירה ש"דברים רעים קורים במלחמות" ואי אפשר להצדיק תוך היתלות בשאלת אחריות הצדדים לפרוץ המלחמה.

בדיעבד, בהתייחס לגירוש עשרות אלפי התושבים מרמלה ולוד כתב רבין ביומנו: "'לגרש' הוא ביטוי קשה…מבחינה פסיכולוגית זו הייתה אחת הפעולות הקשות שביצענו" (קורצמן 1998, 141-142). אך הקושי הפסיכולוגי, מסתבר, לא מנע ממנו להמשיך ולפקד על מבצעי גירוש. ב-1956, כמפקד פיקוד הצפון, הוא הוביל את גירוש תושבי השטחים המפורזים בגבול סוריה, באצבע הגליל ובקעת הירדן הצפונית. באותו ראיון עם שליים אמר: "ניצלתי את מבצע קדש, ובעצם סילקתי את כל התושבים הערבים…והעברתי אותם לשטח הסורי." כדי למנוע את שיבתם הוחתמו הפליטים על טפסים בהם הצהירו כי הם עוזבים מרצונם: "כמובן היו איומים, והם חתמו לנו שהם עוברים מרצונם החופשי."

רבין חתם אישית על הפקודה לגרש את תושבי לוד. חייל ישראלי על רקע מסגד דהמש בלוד אחרי הכיבוש (צילום: ויקימדיה)

רבין חתם אישית על הפקודה לגרש את תושבי לוד. חייל ישראלי על רקע מסגד דהמש בלוד אחרי הכיבוש (צילום: ויקימדיה)

ב-1967, כרמטכ"ל, היה רבין אחראי לגירוש ולהברחה שיטתית ברמת הגולן, בגדה המערבית וברצועת עזה. בחלק מהמקרים הועלו תושבים על אוטובוסים או נדרשו לצעוד לכיוון עבר הירדן, כך למשל במקרה של ענתא, קלקיליה, טול-כרם, וכן במקרה של הכפרים עמואס, יאלו ובית נובא, שגם נמחקו בידי הצבא לאחר הגירוש. גם כאן נדרשו הפליטים להצהיר על עזיבה מרצון. רבים מהפליטים שניסו לשוב לבתיהם בחודשים שלאחר המלחמה נורו למוות בנסותם לחצות את נהר הירדן. יותר מ-300,000 איש ואישה גורשו במהלך המלחמה תחת פיקודו של רבין, יותר מחציתם היו פליטים מ-1948.

הקשר שבין רבין לבין הגירוש לא נקטע עם מעברו לחיים האזרחיים. ב-1976, בתקופת ממשלת רבין הראשונה (אותה ממשלה שחידשה את הפקעת הקרקעות לשם "ייהוד הגליל" והולידה את "יום האדמה"), גורשו מועמדים לראשות עיריות בגדה המערבית מתוך מניעים פוליטיים ברורים. כדאי להזכיר כאן דברים שאמר בראיון לעיתון "הארץ" שלמה גזית, ראש אגף המודיעין בזמן הגירושים הללו: "השתמשנו בגירוש נגד מי שהיו מעורבים או ניסו להיות מעורבים בפעילות פוליטית. לא רצינו להתעסק עם פעילים פוליטיים בבתי-המשפט. זה הביך אותנו. זה לא היה לנו נוח, אז החלטנו להיפטר מהם, וזה הוכיח את עצמו. אחרי כמה גירושים ירדה רמת הפעילות הפוליטית" (מצוטט בדו"ח בצלם).

בתקופת כהונתו כשר הביטחון בממשלת האחדות (מספטמבר 1984 עד מרץ 1990) הוחמר היחס כלפי האוכלוסייה הפלסטינית ובתוך כך חודשה מדיניות הגירוש, שפסקה כמעט לחלוטין באמצע שנות ה-70 (כן, דווקא כשרבין היה ראש ממשלה בקדנציה הראשונה). במהלך האינתיפאדה הראשונה התגלעה מחלוקת בין משרד הביטחון, בראשותו, לבין שר המשפטים, דן מרידור, על רקע הדרישה שלו לאפשר גירוש מזורז בתוך 72 שעות מהוצאת הצו. ההתנגדות של אנשי משרד המשפטים ובג"ץ לגחמה הזו לא החזיקה זמן רב.

בדצמבר 1992, בתגובה לחטיפתו ורציחתו של השוטר נסים טולדנו, הוביל רבין את הגירוש ההמוני של 415 פלסטינים ללבנון. היו אלה תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה, אותם הגדירה מערכת הביטחון כ"מסיתים, אותם מתושבי האזור המסכנים בפעולתם חיי אדם, או מסיתים לפעולות כאלה," כלומר לא אנשים שהיו קשורים ישירות לחטיפה ואפילו לא אנשים שנשקפה מהם איזו סכנה מיידית.

למעשה, בניגוד לנהלים, שירות הביטחון הכללי אף לא הספיק להכין ולהציג "חומר מודיעיני לבדיקת הראיות המנהליות נגד המועמדים לגירוש." הגירוש בוצע תוך שעות ספורות מרגע החלטת הממשלה ומבלי שיאמר למגורשים לאן הם נלקחים. במשך יותר מ-12 שעות, בזמן שהפקודה נידונה בבג"ץ, הוחזקו השבויים באוטובוסים כשעינייהם מכוסות וידיהם כבולות. זו הייתה בבירור פעולה נקמנית וענישה קולקטיבית בלתי חוקית. כך סברה אפילו דורית ביניש, פרקליטת המדינה בזמן האירועים, שסירבה להגן על המדינה במהלך ואף טענה כי התנהלות הממשלה בפרשה סבלה מ"כל פגם אפשרי."

מקום לכל מי שמרגיש שהארץ שלו

25 שנים עברו מאז רצח רבין. רבין נרצח כי הוא נתפס כמי שעשה "ויתורים" לפלסטינים, למרות הרזומה שלו, שחלקו תואר כאן ולמרות שהסכמי אוסלו היו רחוקים מלהיות תהליך שלום צודק, והיו בעיקר מהלך פרגמטי, שהנציח את יחסי הכוח והאי שוויון. אבל, עם השנים, אפילו הדיון בפיקציית ה"שלום" עם הפלסטינים ביום הזיכרון לרצח התחלף בדיון פנים-ישראלי על הצורך באחדות העם. רבין התאמץ למחוק את הפלסטינים מהארץ ומשרד החינוך פועל בנחישות למחוק אותם גם מהתודעה.

אחד ממערכי השיעור המוצעים על ידי משרד החינוך נקרא "מקום לכולם – מאידיאל למציאות" והוא עוסק ביום הזה כ"זמן לחשבון נפש והזדמנות לשיח על אודות הצורך לרפא את הפצעים ולאחות את הקרעים שנפערו בחברה הישראלית…שיבטיחו שמדינת ישראל, שהיא בבחינת התגשמות חלום של דורות, תוכל לאפשר ולהעניק מקום לכולם." והפלסטינים? יוק.

הגיע הזמן לדבר באמת על "מקום לכולם" – מקום לכל מי שמרגיש שזו הארץ שלו, מקום לכל מי שגורש, מקום לכל מי שנולד בגלות, מקום לכל מי שנאסר עליו אפילו לבקר במקום בו חיו אמותיו ואבותיו. זוהי האחריות והזכות שלנו לתקן את העוול ולהיות הדור האמיץ שיביא לשיבת הפליטים, מתוך הבנה שהשיבה הכרחית לפיוס ולחיים משותפים בארץ, שהשיבה יכולה להתקיים ללא גרימת עוול ליהודים, שהשיבה היא המפתח לשלום צודק ובר קיימא. אני בוחרת להפוך גם את היום הזה ליום של תיקון ותקווה.

ד"ר יערה בנגר אללוף היא היסטוריונית ורכזת תחום קהילה וחינוך בעמותת זוכרות. תודה לכריסטוף ביוגל שהסב את תשומת לבי לראיון של רבין לאבי שליים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf