תיאטרון האבסורד ב"פרי הגליל" הוא פגיעה בביטחון

נדמה שהמלחמה היתה אמורה לגרום למשרד האוצר להתעורר, ולהבין את חשיבות החקלאות המקומית ואיתה תעשיית המזון החקלאי המעובד. אבל ה"קונספציה" של האוצר נותרת בעינה, ומובילה את ישראל לחשש ממשי של מחסור בפירות וירקות, טריים ומעובדים.

מפעל "פרי הגליל", שהודיע לאחרונה על כוונתו לפטר עובדים ולהפסיק את ייצור הירקות הקפואים, הוא סמל למדיניות האבסורד של הכלכלה הישראלית: העדפת בעלי הון על פני עובדים, העדפת יבוא על פני ייצור עצמי, והכל בשם "יד נעלמה" בשוק "חופשי", שלא קיים בשום מקום בעולם. המפעל מייצר, לפי דברי נציגת משרד החקלאות בדיון בכנסת, כ-50% משימורי הירקות בישראל. חקלאים רבים מוכרים לו את תוצרתם. סגירתו היא איום אסטרטגי על יכולתה של ישראל לשמור על עצמאות הביטחון התזונתי של תושביה.

"פרי הגליל" היה מפעל עוגן בחצור הגלילית, שהעסיק בעבר כ-350 עובדים. ב-2009 איימו בעלי המפעל לראשונה לסגור אותו ולפטר את כל עובדיו. המפעל עצמו אמנם לא הפסיד כסף, אך בעליו גלגלו עליו הפסדים מעסקים אחרים והוא לא הרוויח די עבורם. "פרי הגליל" הוא מפעל פשוט – קולט גידולים חקלאיים שמגדלים בצפון הארץ ומייצר מהם שימורים ומוצרים קפואים. העובדים משתכרים שכר מינימום ומתח הרווחים נמוך. כמה נמוך? אנחנו לא באמת יודעים, כי הנתונים אינם גלויים לציבור.

בדיון עם ועד העובדים ב-2009 ניסיתי לבדוק אם ניתן למכור את המפעל לעובדיו. הם היו מעוניינים, אולם לא היה סיכוי שבנקים ילוו להם כסף. מדובר בעובדים שמשתכרים שכר מינימום, והבנקים בישראל אינם מכירים במודל הקואופרטיבי.

חוק "רכישת מפעלים בידי עובדיהם" (מקרים מיוחדים) תשמ"ז – 1987, קבע שתוקם קרן משותפת לממשלה ולהסתדרות שתאפשר לעובדים לרכוש את המפעל שבו הם עובדים בדרך של הקמת קואופרטיב עובדים, אולם הקרן מעולם לא הוקמה. במפעל בבעלות העובדים לא חייבים להרוויח הרבה, רק צריך להבטיח יכולת לשלם משכורות, לכן הנתונים הבינלאומיים מצביעים על כך שמפעלים קואופרטיביים יציבים יותר, ופועלים מספר שנים רב יותר מאשר מפעלים בבעלות הון.

בנוסף, האינטרס הכלכלי של המדינה הוא שלתושבי הפריפריה יהיו מקומות עבודה, ולא ייאלצו להידפק על שולחן המדינה בקבלת דמי אבטלה וקצבאות הבטחת הכנסה.

המשבר אז הסתיים בהתחייבות המדינה להעביר סכומי כסף גדולים לבעלים החדשים. טענתי כבר אז שמדובר באבסורד, ושהמשבר הבא בדרך, בעסקים מסוג זה, שבהם מתח הרווחים נמוך, בעלים שאין להם אינטרס בהפעלת המפעל, אלא ברווחים בלבד, יבואו שוב ושוב להידפק על דלתה של המדינה. אכן, כך קרה ב-2015, ב-2018 וב-2021. וכך קרה גם לפני כשבועיים, כשבעלי המפעל שלחו, ללא כל מהלך מקדים, מכתבי פיטורים ל-53 מעובדיו.

בכל אירוע כזה, הוסכם על פיטורי עובדים והמפעל הלך והצטמצם. היום הוא מעסיק כ-120 עובדים בלבד. בעשור האחרון הועברו ל"פרי הגליל" מיליוני שקלים, אבל אף אחד לא טרח להכניס התחייבות להמשך העסקת העובדים יותר מפרק זמן של שנה-שנתיים.

מפעל בעל חשיבות אסטרטגית

המהלך הקיצוני הנוכחי של בעלי המפעל נבע מהחלטת האוצר להפחית את מכסי המגן על שימורי פירות וירקות, כלומר לאפשר למוצרי חקלאות מעובדים המיוצרים במדינות אחרות להיות מיובאים לישראל עם מכסים מופחתים.

צריך לומר, כמעט כל מדינות העולם תומכות בחקלאים מקומיים באופן ישיר, מתוך הכרה בצורך בעצמאות הביטחון התזונתי של תושביהן. בישראל כמעט ואין תמיכה בחקלאים מזה שנים רבות, וההגנה על התוצרת המקומית נעשית בדרך של מכסי מגן, כלומר, מסים של יבוא, שהפכו אותו לבלתי כדאי. מדיניות האוצר היא להפחית עד ביטול של מכסי המגן. ההחלטה להפחית את מכסי המגן על השימורים, הפכה, לטענת הבעלים של "פרי הגליל", את ייצור שימורי הירקות, לבלתי רווחיים.

סדרה של מחקרים שפורסמו בשנים האחרונות באקדמיה בישראל ובמשרד החקלאות, מצביעים על הצורך בהגדלת הייצור החקלאי ובמוצרים הנלווים לו, שכן הגידול החקלאי בישראל אינו עומד בקצב גידול האוכלוסייה. מדיניות האיחוד האירופי מעדיפה תמיכה ישירה בחקלאים על מכסי מגן, אם כי היא אינה פוסלת גם את האחרונים.

המדיניות שמבקש לקבוע האוצר היא מהקיצוניות בעולם. אמנם מדברים על מעבר לתמיכות ישירות, אולם לפי הנתונים שהוצגו בוועדת הכספים, על מנת לתת מענה ממשי, התמיכות לחקלאים צריכות להגיע ל-5 מיליארד שקל בשנה, וסכומים אלה אינם מחושבים בתקציב המדינה. למעשה, האוצר מנצל את המלחמה כדי לקצץ אפילו בתמיכות הזעומות שהובטחו לחקלאים כפיצוי על הרפורמה במכסים.

>> המלחמה חושפת את הכשלים בחזית הביטחון התזונתי של ישראל

במשרד החקלאות מודאגים. סגירת "פרי הגליל" עלולה לפגוע באופן חמור בחקלאים, ואין לו תחליף. לדבריהם, מוצרים חקלאיים לתעשייה נכנסו לרפורמת המכסים בגלל טעות סופר(!) ולא ברור להם מדוע משרד האוצר מסרב לתקן את הטעות.

בין אם בטעות ובין אם בכוונה – האוצר אינו רוצה לוותר. גם עכשיו, כשברור שיבוא לישראל אינו מובן מאליו, שחרם על ישראל אינו בלתי אפשרי, שעלויות היבוא הולכות ועולות, באוצר מתעקשים לסכן את ישראל, בשם עיקרון-על של "תחרות" וייבוא חופשי – של מוצרים שמיוצרים במדינות המקור שלהם עם תמיכה ממשלתית רחבה!

סגירה של "פרי הגליל", ובהמשך אולי גם של "סנפרוסט" (של תנובה), יביאו למצב שבו תושבי ישראל יהיו תלויים בייבוא בלבד. האם מישהו מאמין שמחירי המוצרים המיובאים לא יעלו אז? ומלבד זאת, כמובן שאין כל כוונה לפקח על מחירי המוצרים המיובאים או על איכותם.

"פרי הגליל" אינו משרת רק את 120 עובדיו, ואף לא "רק" כאלף משקי בית שמשתכרים מהמערך הלוגיסטי ומחקלאות. הוא אחד האמצעים העיקריים להבטחת המשך החקלאות בצפון, ולכן בעל חשיבות אסטרטגית למדינת ישראל ולתושביה. הגיע הזמן ליצור סדר חדש – שמכיר בחקלאות ובתעשייה החקלאית כאינטרס לאומי, כחלק חשוב במדיניות הביטחון של ישראל.

בהינתן שכך, צריך להפסיק את תיאטרון האבסורד של האוצר מחד ושל בעלי הון מאידך, שמסתכלים מנקודת מבט של רווחים והכנסות בטווח הקצר. "פרי הגליל" לא צריך להיות מוחזק בידי מי שמבקש למקסם רווחים, אלא על ידי העובדים ועל ידי החקלאים שתוצרתם מעובדת במפעל (ספוילר: רשות התחרות תטען שזה אסור) – ואלה גם אלה צריכים ליהנות מתמיכה ממשלתית (ופיקוח, כדי שרשתות השיווק יחויבו לגלגל את הפחתת העלויות אל הצרכן).

מדיניות האוצר מבוססת על קונספציה שמותירה את הביטחון התזונתי של ישראל שבוי בידי האינטרסים הכלכליים והפוליטיים של הטורקים ושל הסינים – זו קונספציה מסוכנת לא פחות מאשר הזלזול של ממשלות הימין בחמאס.