האדישות לבחירות המוניציפליות עלולה לעלות לנו ביוקר

הבחירות לרשויות המקומיות יתקיימו ביום שלישי הקרוב, 27 בפברואר. פרצופיהם של המועמדים קופצים ברשתות ומציצים משלטי חוצות ותחנות אוטובוס – ונראים כל כך לא קשורים לזמן ולמקום.

מאז 7 באוקטובר, מה שמעניין את רוב הציבור בישראל זה גורל החטופים הנמקים בעזה, המלחמה הבלתי נגמרת והפקרות הממשלה. עשרות אלפי פליטים מהדרום והצפון אינם יודעים מה צופן להם המחר. את מי בכלל מעניינות עכשיו הבחירות המקומיות? את מי מטריד מצב החנייה או אפילו החינוך?

אבל יש מי שמתעניין. מאוד. הביביסטים, החרדים והבן-גביריסטים עובדים קשה מאוד כדי להוציא את המצביעים שלהן מהבית. זה לא מקרה שהבחירות מתקיימות אף שהמלחמה עדיין בעיצומה. הימין והמפלגות החרדיות מנצלים את העובדה שדעתו של רוב הציבור הישראלי מוסחת כדי לנסות להשתלט על רשויות ולהגדיל את כוחם באחרות.

בחירות מנומנמות טובות לשני סוגים של מועמדים: לבעלי תפקידים מכהנים, ולאלה שיכולים להביא ציבור מגויס לקלפיות. האינטרסים האישיים של בנימין נתניהו, שמנחים את כל החלטותיו, הם להשאיר בתפקידם עשרות ראשי רשויות מכהנים מהליכוד.

מנגד, ש"ס והעומד בראשה, אריה דרעי (שנפסל מלכהן כשר אך נמצא בלב קבלת ההחלטות כל העת), פועלים באינטנסיביות רבה בזירת הבחירות המוניציפליות. וכשרבים במילואים ואחרים חושבים שמדובר במערכת בחירות לא חשובה, הם עשויים להגדיל את כוחם באופן חסר תקדים.

גורם נוסף שפועל במרץ רב ומתייחס ברצינות רבה לבחירות המוניציפליות הוא מפלגתו של השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, "עוצמה יהודית". אחרי שנכשל במאמציו ליצור פרובוקציות ועימותים בין יהודים לערבים, גם אחרי תחילת המלחמה, סומנו מערכת הבחירות המקומיות כדרך לבסס לו מעמד וכוח ביישובים רבים. המפלגה הציגה מועמדים ב-43 יישובים ברחבי הארץ – בהם חיפה, ראשון לציון, בת ים ונס ציונה.

בתל אביב-יפו רצה עוצמה יהודית ברשימה משותפת עם הליכוד, ותושבי דרום העיר מספרים על פעילות רבה בשכונות, שכוללת סיסמאות הסתה ושנאה, לצורכי עידוד הצבעה. אווירה של אדישות ואחוזי הצבעה נמוכים יסייעו להם להתחזק עוד.

בבחירות הנוכחיות בתל אביב-יפו קיים גם חשש משמעותי מאובדן קולות לרשימות שלא יקבלו את מינימום הקולות הנדרש לנציג במועצה. מתמודדות לא פחות משמונה רשימות מרכז, שמציגות מצעים חילוניים-ליברליים ברמות כאלה או אחרות. בין אנשי רון חולדאי לאלה של אורנה ברביבאי יש הבדלים מינוריים בהתנגדות יותר או פחות אינטנסיבית להדתה ובייצוג של צעירים/גמלאים/להט"בקים. הכל נראה דומה. בנוסף רצה רשימת שמאל אחת, המציגה סדר יום חברתי כולל ומייצגת גם את יפו.

בקרב על ראשות העיר קיימת תחושה שראש העיר המכהן, רון חולדאי, יזכה ללא קושי, ונראה שאין התגייסות לעידוד הצבעה. ריבוי רשימות המרכז, שאמורות לייצג את רוב תושבי העיר, גם הוא לא מצליח לעורר התלהבות, וקיים חשש ממשי שרבים יימנעו מהצבעה, כך שייווצר ייצוג יתר של הימין הקיצוני והחרדים.

במועצת העיר היוצאת כיהנו חמישה נציגי ימין-דתיים, מתוך 31 חברי מועצה. גם כשהיו פחות מ-20% מהנציגים, הם הצליחו לקדם אג'נדה של הדתה, העבירו תמיכות לגופים שמבקשים לשנות את אופי העיר, והקימו התנחלויות דתיות וחרדיות בלב שכונות חילוניות, במטרה לפגוע באורח החיים המקומי. בתי כנסת ששימשו את כלל הציבור בחגים הפכו לסניפים חרד"ליים, וכיכרות העיר הפכו לאזורי עימות, כשארגוני הדתה ערכו בהם אירועים בהפרדה מגדרית.

המשך הרדמתה של מערכת הבחירות המוניציפלית עלולה להוביל לשינוי משמעותי ביחסי הכוחות, שישפיע על כל תושבי ותושבות הרשויות המקומיות, בחיי היומיום שלהם. אבל זה לא מסתכם בכך. ניצחון סוחף של הימין על אגפיו השונים בבחירות המקומיות יאפשר לראש הממשלה להציגו כתמיכה של הציבור בממשלה ובמדיניותה.

עדיין לא מאוחר מדי. למרות תחושת המיאוס וקטנותם של רוב המועמדים, אם כל שוחר דמוקרטיה, חירות ושוויון ייצא להצביע, וידאג להוציא עמו אנשים נוספים – שכנים, חברים בקבוצות הוואסטאפ של הגן ובית הספר ועוד – אפשר יהיה למנוע קטסטרופה. אם לא נעשה כן, האלטרנטיבה עלולה להיות מפחידה. ופחד כבר יש לנו די והותר.