newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הצעדה נגד הכיבוש הגיעה לקפלן, ונתקלה בחומה של שמרנות

למרות התנגדות מצד המארגנים, ההפגנה לציון 56 שנה לכיבוש השתלבה בהפגנה המרכזית בתל אביב, עם דגלי פלסטין וללא תקריות. על הבמה, לעומת זאת, המשיכו לנסות בכוח לתחזק את ההפרדה המלאכותית בין הדיכוי "שם" ו"כאן"

מאת:
הפגנה לציון 56 לכיבוש של 1967 בתל אביב (צילום: אורן זיו)

"באנו לאתגר את המחאה ולא לחבל בה". הפגנה לציון 56 לכיבוש של 1967 בתל אביב, ב-3 ביוני 2023 (צילום: אורן זיו)

כאלפיים מפגינים התכנסו אמש (שבת) בכיכר דיזנגוף בתל אביב, כדי לציין 56 שנה לכיבוש של 1967. לפני הצעדה לכיוון קפלן, כמעט כל הדוברים התייחסו להחלטה השערורייתית של הנהגת המחאה לא לאשר את הצעדה להפגנה המרכזית.

מכיוון שמארגני הפגנת הכיבוש פנו למשטרה בבקשה לאישור, המשטרה פנתה בתורה למארגנים של קפלן, ואלה סירבו לאשר את הצטרפות ההפגנה. הסיבה הרשמית לסירוב היתה שמדובר באירוע מפלגתי של חד"ש, אך ברור היה שהסיבה היא נושא ההפגנה – ומאות דגלי פלסטין שהיו בה. באירוע השתתפו עשרות ארגונים וקבוצות מלבד חד"ש ובנק"י, ובהם שוברים שתיקה, הגוש נגד הכיבוש, עומדים ביחד, לוחמים לשלום, שלום עכשיו, גוש הנוער ועוד. לאירוע הגיעו גם עשרות פלסטינים, רובם מחד"ש, והניפו דגלי פלסטין רבים.

כבר לפני שבועיים החליטו בגוש נגד הכיבוש להצטרף לצעדות שלפני ההפגנה המרכזית. לפני שבועיים הם הצטרפו לצעדה מדיזנגוף, וכבר אז היה ניכר כי במחאה המרכזית לא רואים זאת בעין יפה. אחד מאנשי המחאה המרכזית, שעמד בצד והביט על דגלי פלסטין המתנוססים ושמע את הקריאות בערבית, אמר ל"שיחה מקומית", כי הם "הורסים לכולם". לפני שבוע הגוש צעד מדיזנגוף לבדו, וארגוני המחאה של קפלן צעדו מכיכר הבימה.

אחד השוטרים, שציין שהוא מהמודיעין, התקשר לפני האירוע למזכ"ל חד"ש, אמג'ד שביטה, ואמר לו, "אתם יודעים שהמוחים עצמם לא רוצים אתכם". זאת, אף ששביטה כלל לא היה אחראי על הקשר עם המשטרה לקראת האירוע.

"באנו לאתגר את המחאה ולא לחבל בה", אמר שביטה בשבת בכיכר דיזנגוף. "נתעקש עד שהנהגת המחאה תפנים – הבעיה היא לא שאנחנו מתעקשים להביא את הכיבוש לתל אביב, אלא שהכיבוש הביא את נערי הגבעות להשתלט על בלפור בירושלים. הפתרון אינו רק להפיל את הממשלה ולהחזיר את השרים לגבעות, אלא להחזיר את הגבעות לבעליהן הפלסטינים".

אורלי נוי, יוֹ"ר בצלם (ועורכת באתר "שיחה מקומית"; א"ז) אמרה באירוע: "אני מודה לכם גם בשם אלה שחייבים לכם תודה עמוקה, אבל אינם מבינים זאת בשל בורות ויוהרה. אותם אלה שלא מעוניינים שאזכור האפרטהייד והכיבוש – שהשבוע נציין 56 שנים לקיומו, ורק בחודש מאי גבה את חייהם של 50 פלסטינים – יפריע לחגיגת הדמוקרטיה שלהם.

"בימים אלה, רבים אוהבים להזהיר אותנו השכם והערב שאם לא נעצרו את ההפיכה המשטרית הזאת עכשיו, נהפוך לאיראן. אני רוצה להזכיר להם, כשהכוחות האיראנים הרגו את הצעירה בת המיעוט הכורדי מהסא אמיני, האזרחים האיראנים לא אמרו 'האזרחים הכורדים לא מעניינים אותנו, הם לא חלק מאיתנו', אלא נהרו במיליונים לרחובות תחת סיסמת המאבק של תנועת השחרור הכורדית 'אישה. חיים. חירות' – כי המפגינים באיראן מבינים את מה שהמפגינים בישראל עדיין מסרבים להבין: צדק שאינו מיועד לכולם אינו צדק, דמוקרטיה שמיועדת רק לחלק איננה דמוקרטיה".

לאחר הנאומים, ההפגנה צעדה על רחוב דיזנגוף עד לצומת המלך ג'ורג, שם המשטרה חסמה את הרחוב כדי למנוע את המשך הצעדה. המארגנים הודיע ברמקול כי ההפגנה "הסתיימה באופן רשמי", וכי כעת ניתן להמשיך עצמאית לקפלן. רוב המוחים המשיכו בגוש אחד, עם הדגלים והסיסמאות, כשהם עוקפים את מחסום המשטרה דרך שדרות בן ציון הסמוכות.

במקרה הזה, המשטרה היתה חכמה בהרבה ממארגני המחאה המרכזית בקפלן, ולא התעקשה לחסום את המוחים, לאחר שגם שם הבינו כי לא ניתן למנוע מקבוצה לצעוד, בתוך עשרות האלפים שבכל מקרה נעו לאזור באותה השעה. בניגוד לנעשה בירושלים וחיפה, המשטרה לא החרימה דגלי פלסטין ולא התעמתה עם המוחים.

האבסורד בהחלטת המארגנים בקפלן הוא שכבר יותר מ-20 שבועות הגוש נגד הכיבוש עומד בצומת הרחובות קפלן-דה וינצ'י, גדל משבוע לשבוע, מקיים נאומים משלו וקורא קריאות גם בערבית. רבים עוצרים להתעניין, כמה כועסים, אך רק מיעוט שבמיעוט מתעמת או פועל מולו באלימות. המארגנים של קפלן הוכיחו כאן שהם פחות מקבלים ופתוחים מהציבור הכללי, שמגיע מדי שבוע למחאה עם דגלי ישראל על הכתף.

זה לא מפתיע. הנאומים בקפלן הם השמרניים מכל המחאות שמתקיימות ברחבי הארץ. בעוד שבמקומות אחרים עולים מדי שבוע גם דוברים פלסטינים ומזכירים את המילים "כיבוש" ו"פלסטינים", בקפלן זה טרם קרה. בפעם הבאה שתוהים "למה הערבים לא מצטרפים למחאה", כדאי לזכור שאי אפשר לדרוש מאנשים להצטרף תוך כדי מחיקת הזהות שלהם, הדגל שלהם והמסרים שלהם.

אתמול, כשהמוחים היו כבר בנקודה הקבועה בקפלן-דה וינצ'י, נשמע מהרמקולים קולה של שקמה ברסלר מהבמה המרכזית. "השנה נציין 56 שנה", אמרה ברסלר בקול שמוכר כבר לכל משתתף במחאה. לרגע עלתה תקווה בקרב חלק מהמפגינים נגד הכיבוש שתזכיר את הנושא. אך ברסלר המשיכה בכיוון אחר: "לציון שחרור הכותל. החיילים שלקחו בכך חלק ימחו השבוע על כך שקיצוניים השתלטו עליו".

את המחאה המרכזית אמש העסיק נושא אחד במיוחד: הדיכוי, האלימות והמעצרים של המשטרה בלילה שבין שישי לשבת בקיסריה ובמשטרת חדרה, שבמסגרתו גם נפצעו מפגינים, ועצורים הועברו גם לתחנות המשטרה באום אל פחם ובג'סר א-זרקא, בתקווה שלשם לא יגיעו מוחים כדי להביע סולידריות. רבים הזעזעו מהמראה של אחד העצורים, שעיניו כוסו, בטעות או במכוון, בבנדנה, מראה שמזכיר את היחס לעצורים פלסטינים בגדה.

יהודה פולק, מארגון יוצאי השב"כ למען הדמוקרטיה, שנעצר בין שישי לשבת במחאה מול משטרת חדרה, כתב על חוויית המעצר: "אף שלא התנגדתי, המעצר היה אלים ובעת המעצר אזקו אותי עם אזיקון בלחץ מטורף (זה החזיר אותי אחורה כמה שנים… ואולי לייבוביץ' בכל זאת צדק שזה יגיע בסוף גם אלינו)".

ברור לגמרי מדוע המוחים הזדעזעו מהאלימות הקשה מול ביתו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ולאחר מכן בכל ניסיון לסולידריות עם העצורים בתחנות המשטרה השונות. כמו בבלפור, עבור רבים זאת הפעם הראשונה שהם חווים על בשרם אלימות משטרתית ופרקטיקות שעד היום הם הפעילו על אחרים. חלק מהמוחים, כולל בני נוער, עושים בעצמם או ביחד עם חבריהם את ההקשרים הפוליטיים בין סוגי הדיכוי. אחרים עדיין לא, וכמו מובילי המחאה, מנסים לשמור בכוח על ההפרדה המלאכותית בין "שם" ל"כאן".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

השאירה מאחוריה בור גדול. בות'יינה דביט (צילום: מתוך עמוד הפייסבוק של בות'יינה דביט)

"הסלע שראה את האופק". לזכרה של בות'יינה דביט

שנים רבות של פעילות פוליטית, חברתית ופמיניסטית הפכו את דביט, אדריכלית ובת למשפחה קומוניסטית מרמלה, לאחת הדמויות המזוהות ביותר עם העיר. מסע הלוויה שלה סימל את המרקם המיוחד של האנשים שראו בה שותפה לדרך

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf