newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לדבר אל הלא-משוכנעים: החוויות של דוברים ערבים במחאה

לנאום מול ים של דגלי ישראל, להגן על בית משפט שלא עשה צדק עם פלסטינים, להיזהר מלומר את המילה "כיבוש". אישי ציבור ערבים שנאמו בהפגנות נגד המהפכה המשטרית מתארים את התחושות שלהם

מאת:
"דגלי ישראל לא יכולים לייצג אותם". המחאה נגד ההפיכה המשטרית ברחוב קפלן בתל אביב, מרץ 2023 (צילום: גילי יערי / פלאש 90)

"דגלי ישראל לא יכולים לייצג אותם". המחאה נגד ההפיכה המשטרית ברחוב קפלן בתל אביב, מרץ 2023 (צילום: גילי יערי / פלאש 90)

כשיו"ר רע"מ מנסור עבאס התבקש להשתתף בהפגנה הגדולה הראשונה שנערכה מול הכנסת, לפני כחודש, הוא החליט לדחות את ההצעה. עבאס סיפר בראיון לרדיו שהסביר ליאיר לפיד כי הוא לא רוצה "לתת תירוץ לליכוד ולימין להפוך את ההפגנות למחאות שמובילים ערבים נגד מדינת היהודים". לא ברור כמה עבאס מייצג את העמדה של האזרחים הערבים-פלסטינים בישראל, אבל ברור שהנוכחות הערבית בגל המחאות העצום של החודשיים האחרונים דלה עד לא קיימת. אם משום שהאזרחים הערבים לא מרגישים שהמחאות האלה מייצגות אותם, ואם משום שהמארגנים היהודים פשוט לא רוצים אותם שם.

ובכל זאת, לכל כלל יש יוצאים מהכלל. בנקודות שונות בישראל השתתפו דוברים ערבים. בהפגנות בבאר שבע, לדוגמה, בכל אחת מההפגנות עד עכשיו היו דובר או דוברת ערבים. לא תמיד זה עבר חלק. מזכירת חד"ש בחיפה רים חזאן ביטלה את השתתפותה אחרי שהמארגנים ניסו לצנזר את הנאום שלה. בתל אביב נאמה ד"ר וורוד ג'יוסי, אבל נדחקה לסוף רשימת הדוברים.

אז איך הדוברים הערבים מסכמים את החוויה של הופעה מול ים של דגלי ישראל? האם הרגישו שהם יכולים להגיד כל מה שהם רוצים או שערכו סוג של צנזורה פנימית? ואיזו חשיבות הם רואים לעצם ההופעה מול קהל ששאלות הכיבוש והשוויון של החברה הערבית לא עומדים בראש מעייניו, בלשון המעטה?

"אנחנו חיים בגיהינום, במדינה אתנית ואתנוקרטית, ואין ניטרליות בגיהנום", אומר ד"ר ת'אבת אבו ראס, מנכ"ל שותף ביוזמות אברהם, שנאם בהפגנה בחיפה לפני כמה שבועות וגם בהפגנה באשדוד לפני שבועיים. "עלינו להבין שככל שהמדינה הזו תהיה יותר יהודית ודתית, כך היא תהיה פחות דמוקרטית, ואנחנו ניפגע הכי הרבה, אולי נהיה היחידים שייפגעו. אז למרות שאנחנו יודעים היטב שבית המשפט העליון לא נהג בצדק מולנו, השתתפתי, ואשתתף, ואני תמיד קורא להשתתפות".

החוויה של הנאום באשדוד, עיר שבה יש רוב גורף לימין, לא היתה פשוטה, מספר אבו ראס. "לא קל לעמוד באשדוד, אבל אם אפשר להעלות את המודעות לנושאים שלנו אצל היהודים, אפילו באחוז אחד, לא אהסס לעשות זאת".

הנאום שלו באשדוד, מודה אבו ראס, היה שונה מהנאום שלו בחיפה. "בחיפה אמרתי שהכיבוש הוא הסיבה לכל מה שקורה, ובתל אביב (באשדוד) לא הזכרתי למשל את הכיבוש, אבל דיברתי על שלום, כי אני יודע שנאום שלגמרי לא מקובל על הציבור, לא ישפיע עליו. אחד המפגינים צעק ודרש ממני לא לדבר פוליטיקה. אבל דיברתי על נחיצות השלום, והנאום שלי התקבל בחום ומחיאות כפיים". למרות הקושי, אבו ראס כאמור מאמין שהשתתפות הערבית במחאות חשובה. "רוב היהודים לא רוצים שהערבים ישפיעו ויהיו מיוצגים בכנסת", הוא אומר. "האם אנחנו נסוגים בגלל זה? כמובן שלא. איך אפשר לסגת מהשתתפות בהפגנות, גם אם יש כאלה שלא רוצים שנהיה שם?"

"לחלק מהערבים יש צנזורה עצמית". עו"ד שחאדה בן ברי נואם במחאה בבאר שבע (באדיבות המצולם)

"לחלק מהערבים יש צנזורה עצמית". עו"ד שחאדה בן ברי נואם במחאה בבאר שבע (באדיבות המצולם)

האמירות האופטימיות של אבו ראס לא משקפות, ככל הנראה, את הרוב בציבור הערבי. התחושה הכללית בחברה הערבית היא שהם אינם רצויים בהפגנות, ושאם ערבי רוצה להשתתף, עליו לציית למארגנים היהודים: לא לדבר על הכיבוש ועל הגזענות, לקבל את דגלי ישראל כדבר טבעי ולא להעלות על הדעת להביא דגלי פלסטין. וחוץ מזה, בית המשפט העליון לא מגן על הערבים, לאזרחים ערבים אין אמון במוסדות המדינה, ומטרידות אותם שאלות אחרות, בראש ובראשונה הפשיעה.

מי שחוותה כאמור את הקושי הזה היא רים חזאן, פעילת חד"ש מחיפה, שהיתה אמורה לשאת דברים בעיר שלה, אבל ביטלה את השתתפותה בגלל ניסיון המארגנים להתערב בתוכן הנאום שלה. "אנחנו לא חלק מהמחאה הזו. היא לא מייצגת את השיח שלנו", היא אומרת. "הם אפילו מסרבים לקבל את הסמלים שלנו. אפילו את הדגל האדום הם דוחים, שלא לדבר על דגל פלסטין. אני לא רואה את עצמי חלק מהצעדות עם דגלי ישראל, אבל למרות זאת אנחנו משתתפים בגוש נגד הכיבוש".

זו הסיבה, אומרת חזאן, שהיא הסכימה לנאום באירועי המחאה בחיפה. "כשביקשו ממני בהתחלה לשנות איזה מינוח, ניסיתי להכין משהו מתאים יותר, כי אני חושבת שנאום מול היהודים הוא חשוב מאוד", היא מספרת. "אבל אחרי שהם שוב התערבו בתוכן הנאום ודחו חלק מהדברים שכתבתי על עליונות יהודית ועל חוסר הכמיהה שלנו לחזור למצב שהיה לפני חודשיים, החלטתי לסגת ולא להשתתף.

"הם טענו שהשיח הזה לא מניע את הרחוב הערבי להשתתף. מה הם בכלל יודעים על הרחוב הערבי? הם לא מבינים שהרחוב הערבי יזוז רק כשהוא יראה שהמחאה נותנת לו מענה? אתם לא יכולים להתעלם מהנושאים הבוערים לנו, ולבקש מאיתנו לבוא ולמחות איתנו. אנחנו רואים שאין פרטנר אמיתי עבורנו ברחוב הישראלי, וזה גורם לתסכול."

את ההפגנה שהתחילה את גל המחאות הנוכחי ארגנה בתל אביב תנועת "עומדים ביחד". נאמו בה אישים ערבים ויהודים, ביניהם רולא דאוד, מנהלת שותפה בתנועת "עומדים ביחד". מאז, אומרת דאוד, "עומדים ביחד" לא משתתפת כתנועה במחאות השבועיות ה"רשמיות". "אנחנו מארגנים הפגנות מחאה נגד ההפיכה השיפוטית באזורים אחרים עם מסר ברור נגד הכיבוש ולמען דמוקרטיה מוחלטת", מסבירה דאוד.

"לא נותנת לשמאל הליברלי להכתיב לי". רולא דאוד נאומת במחאה של עומדים ביחד בתל אביב (באדיבות עומדים ביחד)

"לא נותנת לשמאל הליברלי להכתיב לי". רולא דאוד נאומת במחאה של עומדים ביחד בתל אביב (באדיבות עומדים ביחד)

"אני מסרבת לתת לשמאל הליברלי לתכנן לי מה שהוא רוצה", היא ממשיכה. "במטה המאבק אומרים שגנבו להם את המדינה ושהמאבק שלהם הוא על כוחה של הרשות השופטת. המאבק שלנו יותר רחב מזה".

עם זאת, דאוד מציינת שיש הבדל באופי במחאות בערים השונות. בתל אביב, היא אומרת, המחאה "נשלטת על ידי הפטריוטיות הישראלית, הקצינים, ודגלי ישראל, בירושלים מועלות יותר סיסמאות נגד הכיבוש". אבל באופן כללי, היא טוענת, מארגני ההפגנות לא מעוניינים בהשתתפות הערבים. "אפילו הנהגת האופוזיציה נפגשה לפני כמה ימים מבלי להזמין אף נציג של המפלגות הערביות".

באחת ההפגנות בתל אביב, כאמור, נאמה ד"ר וורוד ג'יוסי, ראש המכון האקדמי בבית ברל. "השתתפתי לאחר התלבטות ארוכה", היא מספרת. "רציתי שהנאום שלי, כערבייה פלסטינית, יישמע וישפיע. ניסיתי להגיד מה שרציתי, למרות ההתערבות בתכנים לפני ההפגנה. הם (המארגנים) העדיפו שלא אומר שאני פלסטינית, אבל אמרתי מה שרציתי".

שחדה בן ברי: "אם אני לא מציב ליהודים אתגר אינטלקטואלי, מה אני מוסיף?"

מה שכן הפריע לג'יוסי, והיא אמרה את הדברים בגלוי בנאום שלה, היה המיקום שלה ברשימת הנואמים. "אמרתי להם מההתחלה שדובר הערבית לא צריך להיות בתחתית רשימת הדוברים, כדי שהחברה הערבית  תרגיש שהיא חלק אמיתי מהמחאה, והם הסכימו", היא אומרת. "אבל פתאום מצאתי את עצמי הדוברת האחרונה. רציתי לוותר ולא לנאום, אבל בסוף החלטתי לנאום ולדבר על מה שקרה. הנאום שלי זכה לתשואות גדולות".

כמו אבו ראס באשדוד, גם ג'יוסי לא דיברה על הכיבוש בנאום שלה, אף שהיא חושבת שהוא "הגורם לכל האסונות". "רציתי שהנאום שלי יגיע למוחם וללבם של כמה שיותר משתתפים", היא מסבירה, "דיברתי על חוק הלאום ועל הגזענות נגד האזרחים הערבים".

ג'יוסי אומרת ש"הים של דגלי ישראל לא מייצג אותנו", ובכל זאת היא האמינה שחשוב להשתתף. המסר שלה למארגנים ברור: "הם צריכים להבין שהם לא יכולים לדבר על דמוקרטיה רק ​​ליהודים. דמוקרטיה חייבת להיות לכולם, ושוויון גם לכולם. אם הרחוב הישראלי יבין את זה, השינוי האמיתי יתחיל."

דחפו אותה לסוף רשימת הנואמים. ד"ר וורוד ג'יוסי נואמת בתל אביב (בדיבות המצולמת)

דחפו אותה לסוף רשימת הנואמים. ד"ר וורוד ג'יוסי נואמת בתל אביב (בדיבות המצולמת)

דווקא בבאר שבע, עיר שמצביעה באופן מסורתי לימין, מדי שבוע מופיעים דוברים ערבים על הבמה. "בבאר שבע העניין שונה משאר הערים", אומר עו"ד שחאדה בן ברי, סגן יו"ר חד"ש, שמשתתף שבוע במחאות ונאם בשבוע שעבר. "האחראים על ארגון ההפגנות מסכימים איתנו שצריך לסיים את הכיבוש, ומוכנים לספוג על כך ביקורת".

לצערו, אומר בן ברי, "לחלק מהערבים יש צנזורה עצמית, והם מנסים להימנע מלדבר על הכיבוש ועל נושאים שמרגיזים את המפגינים היהודים. אני דוחה את הרעיון הזה. בבאר שבע, שהיא עיר ימנית ברובה, דיברתי כמו שצריך, כי בסופו של יום אני שואף לדגדג את המחשבה אצל היהודים. אם אני לא מציב להם אתגר אינטלקטואלי, מה אני מוסיף?"

בן ברי מעיד שהוא דיבר על הכיבוש ועל ההתנחלויות, ובכל זאת "היו אנשים שהקשיבו. השאלה היא איך לנסח את המילים מבלי לשים לב לקולות העוינים. יש כאלה שלא רוצים שנדבר בכלל, ויש כאלה שרוצים שנדבר לפי גחמותיהם. שני הצדדים רעים מאוד, אבל השני יותר גרוע מהראשון. אם הימין מציע פתרון פשיסטי, עלינו להציע פתרון חלופי ודמוקרטי, לא רק פתרון פחות פשיסטי".

בן ברי דוחה, כמובן, את ההתנגדות להנפת דגל פלסטין בהפגנות. "בכל מקום בעולם מותר להניף את הדגל הפלסטיני, חוץ מפה, בקרב הפלסטינים", הוא אומר. "למרות זאת, אנו מדחיקים את הפצעים והכאבים שלנו, ומשתתפים, כי אנו יודעים שנהיה הראשונים להיפגע. אני חושב שהישובים הערביים צריכים להתחיל לזוז ולהפגין, דווקא בגלל שמארגני ההפגנות ברוב הערים היהודיות לא מאוד מברכים על השתתפות הערבים, וכל השיח שלהם מדבר על פטריוטיות, צבא, ודברים שמאוד רחוקים מאיתנו, וחלקם אפילו מתנשאים כלפי הערבים, ואולי אפילו כלפי מזרחים".

אבו ראס היה חלק מקבוצה של אישי ציבור פלסטינים שנפגשו עם הנשיא יצחק הרצוג כמה ימים לפני שהציג את המתווה שלו. הם דרשו, בין השאר, לשלב את סעיף השוויון בחוק היסוד, והרצוג אכן עשה זאת. מצד שני, במתווה שלו הרצוג קרא לעגן את חוקי היסוד הקיימים, כולל חוק הלאום, שמיסד את את האפליה נגד המיעוט הערבי-פלסטיני.

"הסכנה המתקרבת גדולה ממה שחלק מתארים לעצמם", מסביר אבו ראס את הנוכחות שלו במפגש. "נכון שאנחנו חיים בשולי הדמוקרטיה ולא בדמוקרטיה אמיתית, אבל גם את השוליים האלה אפשר לקחת מאיתנו. יש סכנה ממשית שימנעו מהערבים לממש את זכות ההצבעה, סכנה שישללו מאנשים אזרחות. הימין יודע שהערבים לא יסתפקו בסוגיות היומיומיות ורוצים להתערב בנושאי מלחמה ושלום, ולכן הניסיון לשלול מהערבים את זכות ההצבעה או למחוק את המפלגות הערביות עשוי להיות רציני.

"תראו את הקבוצות שהצביעו לבן גביר: נוער וחיילים. זה מראה איזה עתיד צופן לנו, אם הימין הקיצוני הזה יצליח להגשים את תוכניותיו. אפילו אפשרות הטרנספר לא רחוקה. שמונה מיליון אוקראינים נעקרו תוך שנה. והם אירופים ולבנים. עשרה מיליון סורים נעקרו. מישהו עשה משהו למענם?"

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
פלסטינים במחנה נוסייראת אחרי ההתקפה הישראלית, ב-8 ביוני 2024 (צילום: חאלד עלי / פלאש90)

פלסטינים במחנה נוסייראת אחרי ההתקפה הישראלית, ב-8 ביוני 2024 (צילום: חאלד עלי / פלאש90)

"איך זה הגיוני להרוג 200 איש כדי לחלץ ארבעה אנשים?"

חיילים יוצאים ממשאיות סיוע, טנקים ומטוסים מפציצים, גופות בכל מקום, בתי חולים עמוסים בפצועים, ותחושה של אחרית הימים: כך תיארו במחנה נוסייראת את הפעולה הישראלית לחילוץ ארבעה חטופים. "אנחנו דם זול בעולם צבוע", אומרים שם

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf