newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"יש פה הזדמנות חד פעמית". בגוש נגד הכיבוש מרגישים שינוי

סטיקרים נגד הכיבוש נחטפים, הסיסמה "מהירדן לים, דמוקרטיה לכולם" חרגה מתחומי השמאל הרדיקלי. פעילות העומדות ב"גוש נגד הכיבוש" אומרות שברגע שישראלים יצאו מאזור הנוחות שלהם, הם מוכנים גם לשמוע על הכיבוש

מאת:
הקושי הוא להעביר את מסר מורכב של התנגדות לרפורמה עם התנגדות לכיבוש. מיצג במחאת קפלן (צילום: אורן זיו)

הקושי הוא להעביר את מסר מורכב של התנגדות לרפורמה עם התנגדות לכיבוש. מיצג במחאת קפלן (צילום: אורן זיו)

ים של דגלי ישראל, נוכחות בולטת של גנרלים לשעבר ושל חיילים לעומת היעדר כמעט מוחלט של דוברים פלסטינים, מסרים נוסח "בג"ץ מגן על כולנו", גם כדי שחיילים ישראלים לא יישפטו בהאג על מה שהם עושים לפלסטינים בשטחים – כל אלה יצרו לגל המחאות האדיר של שלושת החודשים האחרונים דימוי של מחאה שמרנית מאוד, שלא רק שמתעלמת מנושא הכיבוש, אלא אפילו מדכאת את השיח עליו.

אבל משיחות עם פעילות העומדות ב"גוש נגד הכיבוש" בהפגנות בתל אביב, בירושלים, בחיפה וגם במקומות אחרים, עולה תמונה יותר מורכבת. הפעילות אומרות שהקהל שבו הן נתקלות בהפגנות פתוח יותר מאי פעם לשמוע על הכיבוש. אחרי עשרות שנים שבהן השמאל התחבא ונמנע מעבודת שטח, הן אומרות, השיח הרחב על "דמוקרטיה" מעניק לשמאל הזדמנות לדבר על הכיבוש.

יותר מכך, לטענתן, לגוש נגד הכיבוש יש השפעה על המחאה כולה. "לא לממשלה של פשיסטים", "איפה הייתם בחווארה" ו"דמוקרטיה לכולם מהירדן לים" – מספרים פעילים – הן סיסמאות שנולדו ב"גוש" והפכו לחלק אינטגרלי מהמחאה, וגם מפגינים שאינם קשורים לשמאל קוראים אותן. גם ההתנגדות ל"מיליציות הכהניסטיות" של איתמר החלה בגוש נגד הכיבוש"ועברה לדוברים הרשמיים של המחאה על הבמה.

בתל אביב מגיעים מדי שבוע כאלף מפגינים ל"גוש נגד הכיבוש". מבט כללי על המפגינים בצומת קפלן וליאונרדו דה וינצ'י (צילום: אורן זיו)

בתל אביב מגיעים מדי שבוע כאלף מפגינים ל"גוש נגד הכיבוש". מבט כללי על המפגינים בצומת קפלן וליאונרדו דה וינצ'י (צילום: אורן זיו)

בשבועות האחרונים, הגוש היה נוכח לפחות ב-13 מוקדים ברחבי הארץ: תל אביב, חיפה, ירושלים, רחובות, כפר סבא, הרצליה, באר שבע, כרכור, הוד השרון, כרמיאל, נתניה, ראש פינה וצומת גומא. בחלק מהמקומות השתתפו מאות אנשים, בחלקם מפגינים בודדים בלבד. גם בהפגנות שנערכו בברלין ובלונדון בזמן שנתניהו ביקר שם, נראו שלטים ומסרים של ה"גוש" בין הישראלים שהפגינו נגדו. כך גם בהפגנות בניו יורק ובמקומות אחרים ברחבי ארה"ב. בחלק מהמוקדים בישראל, הגוש משמש כתובת למפגינים, שרוצים להעלות נושאים חברתיים כמו מצוקת הדיור, צדק חלוקתי, שהמחאה הכללית לא מדברת עליהם.

בתל אביב הגוש התארגן מההפגנה השנייה בינואר (את הראשונה ארגנה תנועת "עומדים ביחד" והמסרים נגד הכיבוש בלטו בה). בהתחלה ה"גוש" התמקם ליד העץ בכיכר הבימה, ובהמשך, כאשר ההפגנות עברו לרחוב קפלן, התמקם בפינת רחוב לאונרדו דה וינצ'י, במקום שבו "מסתכלים לכיבוש בעיניים" כבר מפעילים מזה זמן רב אוהל הסברה, מדי יום חמישי. לצד "מסתכלים", עומדים בגוש פעילים מחד"ש, לוחמים לשלום, שלום עכשיו, שוברים שתיקה, ארץ לכולם וקבוצות אחרות, לצד פעילים עצמאים רבים.

בגוש בתל אביב עומדים כאלף מפגינים מדי שבוע, אבל למעשה, עשרות האלפים שמגיעים להפגנה ה"רגילה" בקפלן חולפים על פניו. כמה מהארגונים מקימים דוכנים, ועל במה מאולתרת, בסיוע אופניים עם רמקולים, נישאים בו גם נאומים. באחת ההפגנות, עם סיום הנאומים, צועדים שהיו בדרכם לחסום כבישים ברחבי תל אביב עברו דרך הגוש, עצרו והצטרפו לקריאות נגד הכיבוש.

רוני שקד, בת 57, מקבוצת "מסתכלים לכיבוש בעיניים" מספרת שדי מהר הבינו בקבוצה ש"זה מקום שאפשר לשים בו את הכיבוש מול הקהל, גם אם לא כולם בעדנו, אפשר להגיד שזה הסיפור".

בעיניה, "אחד הדברים החשובים היה לפוצץ את הבועה של דמוקרטיה ליהודים בלבד. רוצים דמוקרטיה מצד אחד, ומצד שני להחזיק מיליונים תחת שלטון צבאי? זה לא עובד. זאת ההזדמנות לעשות דמוקרטיה אמיתית. זו המטרה". מטרה נוספת, היא אומרת, היתה לייצר מרחב ל"אנשים שחושבים כמונו, שקשה להם עם מצעד הדגלים, עם המיליטריזם של המחאה", שבו הם יוכלו "לבוא ולהגיד: אנחנו מסכימים, צריך לעצור את ההפיכה, אבל בסוף אנחנו פה גם כדי שהכיבוש ייגמר".

התעוררות אצל הצעירים

בגוש בתל אביב אפשר לראות צעירות וצעירים רבים, כולל תיכוניסטים. סרבנים, המלווים על ידי רשת "מסרבות", נאמו בכמה מההפגנות, ובשבוע שעבר כמה מהם שרפו צווי גיוס לקול תשואות הקהל.

צעירים שורפים צווי גיוס במחאה בקפלן (צילום: אורן זיו)

צעירים שורפים צווי גיוס במחאה בקפלן (צילום: אורן זיו)

"אני מרגישה שיש התעוררות בנושא הכיבוש בקרב הדור שלנו", אומרת ליה כהן שפיגל, בת 21. "היא נובעת מזה שהממשלה כל כך קיצונית, ואז גם אנשים שהם לא כל כך רדיקלים, אפילו מרכזניקים, מסתכלים על הדברים באופן יותר ביקורתי. בדור שלנו לא היתה אף מחאה שהכיבוש היה כל כך נוכח בה במרחב ציבורי כמו זו. מרגש ומדהים לראות איך המחאה גדלה משבוע לשבוע, לראות איך סיסמאות שצעקנו בהתחלה ונתפסו כמתריסות, היום אנשים שלא קשורים (למאבק הזה) אומרים אותן בגאון כמו 'אין כזה דבר דמוקרטיה עם כיבוש' או 'דמוקרטיה לכולם מהירדן ועד הים'".

כהן שפיגל מציינת את שיתוף הפעולה בין עשרות הקבוצות, העמותות והארגונים המרכיבים את ה"גוש". "יש המון קולות שונים, אין ציפייה לאחד מסרים, או לאחד תפיסות", היא אומרת. "הגוש הוא חממה לאנשים שאומרים שאי אפשר לעצום יותר עיניים מול הפשעים שאנחנו עושים כבר שנים. אנחנו מודעים לפריווילגיה שלנו, מהמקום התל אביבי, מעמד סוציאלי אקונומי סביר, (אבל) מתוך המקום הזה אנחנו יכולים להשמיע קולות שלא נשמעים במקומות אחרים".

בחיפה הגוש התארגן לאחר ההפגנות הראשונות, והיום הוא מונה יותר ממאה ממפגינים, ובקבוצת הווטסאפ שלו יש יותר מ-230 איש. הגוש צועד ביחד עם המוחים ממרכז הכרמל למרכז חורב. בשבת שעברה מנעה המשטרה ממפגיני הגוש להצטרף להפגנה המרכזית, משום שכמה מחבריו אחזו בדגלוני פלסטין קטנים. לאות סולידריות, מפגינים רבים שלא היו חלק מהגוש הצטרפו לעמוד איתו בשולי ההפגנה.

חנה ספרן, 72, פעילה פמיניסטית ותיקה מחיפה, היא אחת מהמשתתפות בהתארגנות הצפונית. "כשהתחילו ההפגנות, חלק מהחברות היססו", היא מספרת. "אנחנו לא אוהבות דגלי ישראל, בלשון המעטה, ולא בכזו הצפה". בכל זאת הן החליטו להצטרף למחאה ולשאת שלטים נגד הכיבוש. "לאט לאט זה התגבש. כל הזמן זה גדל, מצטרפים אנשים", אומרת ספרן. "מי שרוצה להיות במחאה עם מסר נגד הכיבוש, מוצא אותנו. אנשים לוקחים מדבקות, מוכנים לדבר. אם הייתי עושה סקר על פי מספר האנשים שמוכנים לקבל מדבקה 'אין דמוקרטיה עם כיבוש', מצבנו היה מעולה. 20 שנה עמדתי ב'נשים שחור'. אף פעם לא היו כל כך הרבה אנשים שמוכנים לקחת סטיקר. קורה משהו".

"יש אנשים שכועסים נורא על דגלי פלסטין. אבל בסך הכל התחושה שלי היא שהעמידה והעקשנות שלנו גורמות לאנשים לפתוח את העיניים"

גם ספרן חושבת שהשינוי התחולל הודות לקיצוניות של הממשלה. "כל השנים יש כאן מדינה גזענית, אבל מכרו אותה בצורה מתוחכמת", היא מסבירה. "בן גביר וסמוטריץ' אומרים בפנים את מה שהמדינה עשתה כל הזמן. אני לא צריכה להסביר, כולם רואים".

ספרן רואה במחאה נגד ההפיכה המשטרית הזדמנות גדולה. "מה חשבנו, שיום אחד נקום והכיבוש ייגמר? זה לא עובד ככה. כדי שהכיבוש ייגמר או כדי שמשהו ישתנה, צריך שיתרחש אירוע, רעידת אדמה, לוחות אדירים צריכים לזוז כדי שאנשים יבינו שדמוקרטיה זה לא ליהודים בלבד. אנשים שמעולם לא יצאו מאזור הנוחות שלהם פתאום יוצאים עכשיו. כשאנחנו אומרים: 'דמוקרטיה זה יופי, אבל לכולם', זה נופל על אוזן שלא הייתה שם קודם. יש עם מי לדבר ועל מה. (אנחנו) יכולים ליצור הֵקשֶרים כי עכשיו זה נוגע בחיי היום יום של האנשים, אפשר לתפוס אותם".

בירושלים ההפגנות מתקיימות מחוץ לבית הנשיא. הגוש, שבמרכזו עומדות קבוצת ״פרי ג'רוזלם" וקבוצות נוספות, מונה כמה מאות מפגינים. "בשבוע הראשון, היינו הכי קולניות ורועשות, גם כי אנחנו מורגלות להפגין, אבל זה יצר אווירה קשה", מספרת תאיר קמינר, פעילה בת 26. "אנשים כעסו, אמרו שאנחנו הורסות את ההפגנה".

קמינר מודה ש"לא עשינו התאמה של הסיסמאות" כך שמצד אחד הן יזכירו את הכיבוש ומצד שני יהיו חלק מהמחאה הכללית. "מאז אנחנו, ואולי גם האנשים (שמגיעים להפגנה הכללית, א.ז), עברנו תהליך. מהצד שלנו אנחנו מנסות ליצור מסרים יותר מורכבים. אנשים אומרים: 'אנחנו איתכם, אבל זה לא הזמן, צריך עכשיו להיות מאוחדים ולא לדבר על פוליטיקה'. אבל גם הרבה אומרים: 'תודה שאתם פה, אחרת לא היינו יכולים למצוא את עצמנו'".

להתאים את הסיסמאות למחאה. "הגוש נגד הכיבוש" בירושלים (צילום: נטשה דודינסקי)

למרות העוינות ואפילו האלימות שהופנתה כלפי מי שנשאו דגלי פלסטין, התחושה הכללית של המפגינים ב"גוש" היא שהתגובות למסרים שלהם הן חיוביות.

"יש מי שאומרים שהם איתנו אבל לא נוח לעמוד איתנו, יש אנשים שאומרים שזה המקום היחידי שהם באים להיות בו", אומרת שקד, המפגינה בתל אביב. "יש אנשים שכועסים נורא על דגלי פלסטין. ראיתי אפילו בכי. אומרים שאנחנו הורסים להם, שזה נזק. אבל בסך הכל התחושה שלי היא שהעמידה והעקשנות שלנו גורמות לאנשים לפתוח את העיניים, והגוש גדל. גם אם יש מי שכועס, זה בסדר. זה חלק מהתפקיד שלנו. שישימו לב שחוץ מיהודים יש עוד שחקנים במרחב הזה".

90 אחוז לוקחים חומרים

"רוב האנשים בחיפה, 90 אחוז, לוקחים חומרים, מושיטים יד", מתארת ספרן את המצב בהפגנות שבהן היא משתתפת. "אני לא משלה את עצמי שכל מי שלוקחת, יודעת (במה מדובר). לאנשים שאומרים לי שזה מפריע למטרה ושזה פוליטי, אני עונה שזה אכן פוליטי. אני אומרת: 'סמוטריץ' ובן גביר השתלטו על השטחים ואז הם באים להשתלט עלינו'. קשה לא לראות את הקשר".

קמינר אומרת שהגוש בירושלים הפיק לקחים ממחאת בלפור. "בבלפור אנשים הפגינו נגד ביבי, ואנחנו באנו להפגין נגד הכיבוש", היא אומרת. "עכשיו יותר מורכב לשלב את המסרים נגד הכיבוש בהפגנה הכללית. היו ימים שאנשים הצטרפו לקריאות 'דמוקרטיה לכולם', יש רגעים שהצלחנו לצרף אנשים".

המפגינות בירושלים מצטרפות גם לצעדות ולמחאות מול הכנסת, ואף קיימו מיצג לפני הדיון בהוצאה לפועל בעניינה של משפחת סלאם משייח' ג'ראח. "בהפגנות אנחנו קוראים לעצמנו 'גוש דמוקרטיה לכולם'. זה חלק מהרצון לחבר את המסר, ולומר שזה לא מספיק לעצור את הרפורמה, צריך להמשיך". קמינר מספרת שכמו שבזמן ההפגנות בבלפור, הגוש הצליח להביא מפגינים חדשים לשייח' ג'ראח, ככה קורה גם הפעם.

המסרים עוברים מ"הגוש נגד הכיבוש" למחאה הכללית. שלטים במחאת קפלן אחרי הפוגרום בחווארה (צילום: אורן זיו)

יערה בנגר אללוף, בת 37, היא חלק מקבוצה של פעילות רדיקליות עצמאיות שמשתתפות בגוש בתל אביב. "זה מדהים שפתאום נהיה סבבה להגיד 'דמוקרטיה לכולן מהירדן ועד הים'", היא אומרת. אבל בעיניה האתגר המרכזי הוא להעביר את המסר המורכב לקהל. "בהפגנה יש הרבה שלטים, אבל בעיקר דגלי ישראל", מתארת בנגר אללוף, "ומה שקשה בעמדה שלנו זה להסביר שאנחנו מתנגדים לרפורמה ללא סייג, ומצד שני לא רוצים לחזור למצב הקודם. לי קשה שהמחאה לא באה לשנות, אלא לשמר. העמדה שלנו היא שבג"ץ לא 'מגן על כולנו', לא על העניים, לא על המזרחים וברור שלא על פלסטינים. אבל את מעט ההגנות שכן יש, אסור לבטל. צריך להעביר את המסר שאפשר גם להתנגד לרפורמה וגם לדרוש הרבה יותר מזה".

כאחת הדרכים להעביר את המסר, בנגר אללוף מזכירה באנר עם ציור הדגל הפלסטיני ולצדו כיתוב: 'זה הדגל של העם הפלסטיני ממנו ישראל מונעת דמוקרטיה כבר 75 שנה'. דוגמה נוספת היא מיצג של פלנליות, שבדרך כלל משמשות לכיסוי עיניהם של עצורים פלסטינים, ועליהם נכתבה המלה 'דמוקרטיה'. "כל המפגינים יודעים בדיוק מה זה", אומרת בנגר אללוף, "לא צריך הרבה כדי שזה ייגע במה שהם עשו בשירות הצבאי". בנגר אללוף אומרת שהגוש הוא "מקום בטוח" גם עבור מפגינות אחרות. "יש בגוש אשכנזיות ומזרחיות שמתנגדות לכיבוש ומחפשות מרחב שמתייחס גם לצדק חברתי וחלוקתי ואין בו שלטים בסגנון 'בג"ץ מגן על כולנו'".

נירית וייגה (64), תושבת יקום, החלה להגיע למחאה בנתניה עם המסרים של הגוש לפני כחודש וחצי. "הגעתי בחשש, הייתי עם חולצה של 'מסתכלים' ועמדתי עם שלט לבד", היא מספרת. "בפעם השלישית כבר עמדתי עם 'עומדים ביחד' בכניסה להפגנה. בשבוע האחרון היינו כבר עשרה, והיה שינוי מוחלט באווירה. קבלה מוחלטת. היו בודדים שאמרו שזה לא הזמן ולא המקום, צריך קודם לטפל בחקיקה ואחר כך נדבר על הכיבוש, אבל רבים לקחו מדבקות ושלטים. זה היה מפתיע. היו הרבה אנשים מ'אחים לנשק'. חששתי מהם. לא מאלימות אבל מהתנגדות מופגנת, וזה ממש לא מה שקרה".

הטענות היו: "אתם לא שייכים לכאן". ״הגוש נגד הכיבוש״ במהלך המחאה נגד הממשלה, 21 בינואר 2023 (צילום: אורן זיו)

המאבק סביב הדגלים הפלסטינים התחיל מהרגע הראשון. מפגין בקפלן בינואר 2023 (צילום: אורן זיו)

בהפגנה הראשונה בתל אביב, פעילים בגוש הניפו דגלי פלסטין ונתקלו בהתנגדות, חלקה אלימה, מצד מפגינים אחרים ומצד פעילי ימין. בנגר אללוף מספרת כי בהפגנה השנייה הן גם הביאו דגלים, "כי היה חשוב לנרמל" את הדגל. האלימות העיקרית, היא אומרת, לא באה מכיוון המשטרה אלא מצד מפגינים אחרים. "הם באים עם דגל ישראל או שלט 'דמוקרטיה', רואים אותנו ופשוט נטרפים", היא אומרת. "יש אנשים שבאים במיוחד להחטיף מכות או לרסס גז". אבל למרות זאת, התחושה שלה בסך הכול חיובית. "אני לא יודעת אם יש פחות אלימות (עכשיו), אבל יש יותר תמיכה. גם הגוש גדל, וגם אנשים שעוצרים, חושבים ואומרים 'כל הכבוד'".

"יש יותר פתיחות, אבל לא לדגל", אומר ברק מאייר, בן 36, שמפגין בתל אביב. גם לדבריו, רוב מי שתוקף באלימות את המפגינים עם הדגלים הם פעילי ימין, אם כי פה ושם ההתקפות באות מצד מפגינים בהפגנה הכללית. עם זאת, לטענתו, "אלה הן ההפגנות עם הכי הרבה דגלי פלסטין שיהודים הניפו אי פעם בארץ. היו הפגנות עם שלושים (דגלים) או יותר, שאת רובם המוחלט מניפים יהודים. בגלל שהממשלה מנסה להילחם בזה, הדגלים לא הופכים לסמל של המחאה, אבל בתוך הגוש הרדיקלי יש נטייה להנכיח את זה יותר".

ביום המחאה האחרון מול הכנסת, שוטרי יס"מ התנפלו על המוחים, שעמדו ליד הסינמה סיטי, חטפו דגלי פלסטין בכוח ועצרו כמה מפגינים. "לא רק ליד הכנסת חטפו דגלים, גם בבית הנשיא יש שוטרים סמויים", מספרת תאיר קמינר. "כל פעם שמישהי הניפה דגל קטן ככל שיהיה, חטפו אותו".

לאנשים נופל האסימון

השורה התחתונה של השיחות עם הפעילות והפעילים נגד הכיבוש היא אופטימית. התחושה היא שביחס לשנים האחרונות, שבהן הכיבוש נדחק מהשיח הציבורי, יש שינוי. "יש המון פניות אלינו, מכרנו אלפי חולצות", אומרת שקד מ"מסתכלים". "יש ישראלים בחו"ל שרוצים להגיע עם המסרים של הכיבוש. אנשים בהפגנות שואלים, מתווכחים. יש תזוזה שמאלה. אני יכולה לספר על מישהו במשפחה שלי שהצביע ליברמן בעבר, ועכשיו אמר לי: 'אני לא כמוך, אבל את צודקת שהכל מתחיל ונגמר הכיבוש'. הוא ביקש לדעת יותר. לאנשים נופל האסימון. אני רק מפחדת שהמחאה תיגמר והם יחזרו לאזור הנוחות שלהם וישכחו שארבעים דקות מהם הם אחראים על מחיקה של עיירות וכפרים".

ספרן מדגישה מצידה את החשיבות של הרגע הפוליטי הנוכחי. "אני מוכנה לבלוע את הדגלים, אבל אתם (המפגינים) שם ואנחנו יכולים לדבר אליכם", היא אומרת. "זו הזדמנות שאף פעם לא היתה לנו. אפילו בהפגנות הגדולות לפני 30 שנה, כמה ראו אותנו? פה יש חשיפה שלא היתה מעולם, קורה משהו חזק. זה הזמן לעשות את העבודה. 20 שנה לא היה מחנה שלום כי לא ידענו מה לעשות.

המחאה גדלה כל הזמן. מפגינים ב"גוש נגד הכיבוש" בחיפה (צילום: רנן זיו)

המחאה גדלה כל הזמן. מפגינים ב"גוש נגד הכיבוש" בחיפה (צילום: רנן זיו)

"אני הולכת לשטחים שמונה שנים לליווי רועים, אבל זה לא משנה את דעת הקהל בתוך ישראל. יש הזדמנות, כולן צריכות לנצל כל שנייה בכל הפגנה, לשכנע, לחלק סטיקרים, להיות ביחד, לעודד אנשים חדשים, לענות בסבלנות. זה הזמן לצאת לא להוריד את הראש ולהסתגר בבתים".

"אם יש תחושה שמשהו משוגע קורה במדינה, הגוש הוא נקודת אור", אומרת כהן שפיגל. ״יש תחושה של התפוררות מוחלטת, אבל גם של עיצוב ערכים שקורה כקונטרה, ושם אני מוצאת את האופטימיות. הפגנתי בבלפור, משם אנשים עברו לכיבוש, כי יש תחושה שמשהו חסר. כשמדברים על דמוקרטיה, זה לא יכול להיגמר בבן גביר, ביבי או רוטמן. אני מגיעה כל סופ"ש לגוש ומתמלאת בתקווה".

גם וייגה אופטימית. "אני עומדת בגשרים, יש המון סימני תמיכה. המסר מחלחל. אנשים מתחילים להבין. אבל אני מסייגת את האופטימיות: זה שלא רוגמים אותו באבנים, לא אומר שסיימנו את הכיבוש".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

המהפכה החינוכית שהקדימה את זמנה

כבר ב-1774 הבינו בחבר העמים של פולין וליטא ש"אין לכפות משמעת באמצעות פחד, אלא באמצעות מנהיגות והבנה", שהכיתות צריכות להיות מעוצבות "כך שהילד לא יראה את בית הספר כבית סוהר", ושרק הממסד האזרחי יכול להניב חינוך אוניברסלי שוויוני וחופשי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf