newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"בבית ספר מבינים למה אני מסרב". הצעירים בגוש נגד הכיבוש

חברים בתיכון מוכנים לדבר על אפרטהייד, תלמידים שלא היו פעילים מניפים דגלי פלסטין. המחאה נגד ההפיכה המשטרית חידדה את התודעה הפוליטית גם אצל בני הנוער

מאת:
חברים מבית ספר באו והניפו דגל פלסטין. צעירים בגוש נגד כיבוש ברחוב קפלן בתל אביב (צילום: אורן זיו)

חברים מבית ספר באו והניפו דגל פלסטין. צעירים בגוש נגד כיבוש ברחוב קפלן בתל אביב (צילום: אורן זיו)

בחודש שעבר, כעשרה בני ובנות נוער שרפו את צווי הגיוס שקיבלו, זאת במהלך ההפגנה השבועית נגד ההפיכה המשטרית בתל אביב, לאחר שהכריזו קודם לכן שיסרבו לשרת בצבא במחאה על הכיבוש והאפרטהייד. האקט הסמלי זכה לתשומת לב, אולי בזכות "הסרבנות החדשה" מצדם של משתתפי המחאה נגד ההפיכה המשטרית, שמאות מהם הודיעו שלא יתייצבו למילואים אם תוכנית הרפורמה של יריב לוין ושמחה רוטמן תמומש.

משיחות של "שיחה מקומית" עם תלמידי ותלמידות תיכון ועם צעירות וצעירים לפני גיוס, הפעילים ב"גוש נגד הכיבוש" ובהתארגנויות אחרות, עולה כי המחאה נגד ההפיכה המשטרית והמודעות הפוליטית שהיא עוררה, האיצו אצלם תהליך של רדיקליזציה. הם מרגישים שיש נכונות גדולה יותר גם אצל צעירים אחרים לשמוע על הכיבוש.  גם סוגיית הסרבנות נפוצה באופן הרבה יותר משמעותי.

>> שיעור באזרחות: להפגין למען הדמוקרטיה, בלי לדבר על הכיבוש

"אנשים נכנסים יותר לפוליטיקה, כי אין ברירה”, אומרת סופי אור, בת 17 מפרדס חנה, פעילה ברשת "מסרבות" המלווה צעירים לפני סירוב. לפני המחאה, היא אומרת, רוב הצעירים "לא חשבו על פוליטיקה ורצו להתנתק. עכשיו צעירים שלא היו בסצנה הפוליטית שומעים פוליטיקה ופתוחים לשמוע רעיונות לא רק מהמיינסטרים. גם בתוך המחאות עצמן קל להתחיל שיחות".

"אם אני לומד מה זו הוועדה למינוי שופטים, אולי אלמד גם מה זה אפרטהייד בשטחים", מסביר טל, בן 17 מתל אביב, את הקשר בין הדברים.

איילת קובו, בן 17 מתל אביב, פעיל גם הוא ברשת "מסרבות". "אנשים מסביבי השתנו בצורה מרשימה", הוא אומר. "בתחילת המחאה ארגנתי תלמידים שיבואו ל'גוש נגד הכיבוש'. פגשתי אנשים שבעבר אולי דיברו פוליטיקה, אבל לא היו פעילים. עכשיו הם משתתפים בהמון מחאות, מגיעים כל שבוע".

לדברי קובו, הסיבה לשינוי היא העובדה שההפגנות נגישות לכולם. זה לא חריג להיות רדיקלי אצל בני נוער, הוא מסביר, "אפילו מצפים ממך (להיות רדיקלי; א"ז). הבעיה היא שאתה שומע על דברים נוראים, אבל לא יודע על ארגוני השמאל ואיך להצטרף אליהם. גל המחאה כל כך גדול, שלא צריך להגיע לצד השני של ישראל כדי למצוא את ההפגנות. אפשר רק לצאת מהבית בשבת ולמצוא אנשים שידברו איתך. הידיעה הזו נתנה לאנשים את האומץ להצטרף".

רבים מתלמידי התיכון ששוחחנו איתם לא מסתפקים בהפגנות ברחוב קפלן בתל אביב, אלא מצטרפים גם לימי השיבוש, לפעולות ישירות ולמיצגים וגם למחאות בשייח' ג'ראח.

צעירים שורפים צוי גיוס בגוש נגד כיבוש בקפלן (צילום: אורן זיו)

השיח על הסירוב השתנה. צעירים שורפים צווי גיוס בגוש נגד הכיבוש ברחוב קפלן בתל אביב (צילום: אורן זיו)

עידו עילם, בן 16 מתל אביב וחבר בבנק”י (ברית הנוער הקומוניסטית, היום חלק מחד"ש), מספר שהוא פעיל פוליטית מגיל 14. "אני רואה עכשיו חברים שמעולם לא היה אכפת להם מעניינים כאלה", הוא אומר. פתאום הם זורקים הערות נוסח 'איזה נורא מה שעושים'. הרבה באים להפגנות כל שבוע ויש להם פתיחות לשמוע על נושאים כמו כיבוש ואפרטהייד. הרבה חברים באים לגוש הרדיקלי ומניפים דגל פלסטין בפעם הראשונה. לפני שנה-שנתיים, היו שואלים אותי למה אני מניף את (הדגל ה)זה".

עילם טוען שהעוצמה של המחאה היא שחוללה את השינוי. "אי אפשר להתעלם מהן", הוא אומר. הוא מספר שמפגינים שאינם חלק מ"הגוש נגד הכיבוש" חולפים על פני הגוש בדרך להפגנה הראשית, "רואים על מה מדובר, שואלים את ההורים, מסתכלים בחדשות". גם הצורך "להילחם נגד אנשים יותר פשיסטים כמו בן גביר וסמוטריץ' גורם לכך שלא הגיוני להתעלם מהכיבוש". במחאה הוא רואה לא רק את החברים שלו, אלא גם תלמידים אחרים מבית הספר, שגם מעלים תמונות לאינסטגרם. "אכפת להם כי אי אפשר להתעלם מפוליטיקה, הם מבינים שזה משפיע על החיים שלהם”, הוא אומר.

"חשבתי שיש רק ארבעה שמאלנים בבית ספר"

בפברואר השנה, מנהל תיכון עירוני ד' בתל אביב, אורי לס, קרא לתלמידים שלו להצטרף למחאה נגד ההפיכה המשטרית, ומשרד החינוך נזף בו על כך. אולם יום לפני ההפגנה, שלח לס הודעה הדורשת מהתלמידות והתלמידים בבית ספרו לא להניף דגלי פלסטין. אולם כמה מהתלמידים סירבו ויצרו "גוש נגד הכיבוש" בתוך הפגנת הנוער.

מנהלת החטיבה העליונה בעירוני ד' ביקשה מאחד התלמידים להוריד דגל פלסטין שהניף, ולאחר שסירב, היא ביקשה מהשוטרים שפיקחו על ההפגנה לאסור על "הגוש" להיכנס לרחבת הבימה, שם התקיימו הנאומים.

"לפני כמה חודשים תלמידים לא ידעו להתארגן, ועכשיו שולחים לי סלפי משייח' ג'ראח"

קובו מתאר את ההפגנה הזו כהצלחה גדולה. "פנינו לבני נוער שאנחנו מכירים, וההיענות היתה מדהימה", הוא אומר. "לא חשבתי שיש יותר מחמישה-שישה ילדים שמאלנים בשכבה שלי. אבל התחלתי לדבר ולשתף את קבוצת הוואטסאפ, והבנתי שיש לנו נוכחות בבית הספר, יש לנו קול. לפני כמה חודשים (תלמידים) לא ידעו להתארגן, ועכשיו שולחים לי סלפי משייח' ג'ראח, זה ממש מרשים”.

קובו אומר שנעלב מכך ש"מורים שיותר בצד שלי" התנערו מה"גוש נגד הכיבוש", "אבל בסופו של דבר העבודה של המורים היא לשמור על הממסד. הם מלמדים אותנו היסטוריה ואזרחות במטרה לגרום לנו לחשוב שישראל היא המדינה הכי מוסרית בעולם ושאנחנו צריכים להתגייס".

בית הספר עירוני ד' ניסה למנוע. תלמידים בהפגנה נגד ההפיכה המשטרית (צילום: לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים)

בית הספר עירוני ד' ניסה למנוע. תלמידים בהפגנה נגד ההפיכה המשטרית (צילום: לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים)

בעוד קובו ועילם היו פעילים בשמאל גם לפני המחאה, טל הצטרף רק לאחרונה. "חונכתי על ערכים של כבוד לאנשים אחרים, אבל אף פעם לא יצאתי למחאות", הוא מספר. "בהפגנה הראשונה של 'עומדים ביחד' יצאתי עם אמא שלי והקשבתי לנאומים. הנאום של איימן עודה היה מדהים".

שבוע מאוחר יותר, ב"הפגנת המטריות" בכיכר הבימה, טל כבר חיפש את דגלי פלסטין. "כשהגעתי, מישהו שאל אותי אני רוצה להחזיק דגל", הוא משחזר. הוא מספר שבתגובה חווה "אלימות מילולית ופיזית", אבל זה רק חיזק אותו ברצון שלו לצאת לרחוב ולמחות. "לצאת להפגנות זה לחוות רדיקליזציה כל פעם מחדש. אלימות משטרתית, סיורים בחברון – כל פעם שאני יוצא להפגין זה מחזק את הדעות שלי".

אחת מנקודות המפגש של בני ובנות נוער היא ב"גוש נגד הכיבוש", המתכנס מדי שבת בשולי ההפגנה המרכזית ברחוב קפלן, ומונה כאלף איש. חלק לא מבוטל מהצעירים הרדיקליים חברים או פעילים בבנק"י, והם מגיעים להפגנות אחרי שנפגשו קודם לכן ב"הגדה השמאלית", בתל אביב.

"הרבה צעירים מצטרפים", סיפרה עינב ציפורי, בת 18, מזכירת  סניף בנק”י תל אביב, לפני צעדת אחד במאי מיפו לתל אביב. "יש הרבה התעניינות, המחאה עזרה לצעירים, שאולי היו מודעים לנושאים האלה (קודם), להיכנס ולעשות דברים”.

ציפורי אומרת שבהתחלה היו ויכוחים בקרב הצעירים הרדיקליים אם צריך להצטרף להפגנה הגדולה. "בשבועות הראשונים זה היה בעייתי, אבל לאט לאט נוצרו קשרים עם ארגונים אחרים ועם אנשים חדשים, נבנה הגוש, ואנשים מגיעים גם לפעילויות אחרות. רמת האלימות נגד הגוש ירדה. גם הרבה אנשים שבאים לריב, מוכנים להקשיב. אנשים מתרגלים לנוכחות שלנו, אנחנו מקבלים יותר פניות, יש יותר מודעות לקיום של בנק"י".

"המסר שאנחנו מעבירים הוא שאין דמוקרטיה, אם היא לא לכולם", אומרת אור. "המחאות הנוכחיות, שהן כביכול על דמוקרטיה, הן מאבק על הסטטוס קוו, על החזרת המצב הקודם, שהעניק דמוקרטיה רק ליהודים. אנחנו רוצים להזכיר למחאה הזו את הכיבוש, את הדיכוי שהפלסטינים חווים ואת הדגל שלהם".

כל הזמן מגיעים אנשים חדשים. מיצג מחאה מול בית האצ״ל בזמן ביקור נתניהו במקום (צילום: אורן זיו)

כל הזמן מגיעים אנשים חדשים. מיצג מחאה מול בית האצ״ל בזמן ביקור נתניהו במקום (צילום: אורן זיו)

"אנחנו מתנגדים לרפורמה, אבל לא רוצים להסתפק בזה", אומר קובו. "הפגנות המיינסטרים דורשות לחזור לערכים של מגילת העצמאות. אבל אנחנו יודעים שאף פעם לא היתה פה דמוקרטיה. לא רק בגלל הכיבוש. לפני הכיבוש היתה נכבה, גירשו במכוון הרבה מאוד אנשים כדי ליצור את המדינה היהודית. ההפגנות אומרות שאם החוקים יעברו, ישראל לא תהיה דמוקרטית. אנחנו אומרים שאם החוקים יעברו, הם ישרתו את המהות האנטי דמוקרטית של ישראל מאז 48'. ייפגעו האנשים הכי חלשים: פלסטינים בגדה, מזרחים, אתיופים עולי ברית המועצות".

קובו מספר שבתחילה היתה אלימות נגד דגלי פלסטין שהם הניפו ב"גוש", אבל עכשיו זה השתנה. "לא שהם (המפגינים במחאה הכללית; א"ז) חושבים שהכיבוש רע, אבל הם התרגלו לראות דעות רדיקליות בציבור", הוא טוען. "בתת מודע, הדעות האלה מתקבלות כדבר לגיטימי, וזה מאוד משמעותי".

קובו טוען שהשינוי לא מתחולל רק בהפגנות. "הפגנות זה לא המקום שבו משנים את הדעות של האנשים", הוא אומר. "זה קורה בפורומים יותר מצומצמים, כמו סיורים, או טקסים. הרעיון של טקס משותף קורץ גם לבני נוער לא רדיקליים"

הניסיון של טל מלמד כי הנפת דגלי פלסטין מעוררת שיחות עם הקהל. “היו אינספור דיונים", הוא מספר. "אנשים מופתעים ממה שאנחנו חושבים. הם באים באגרסיביות, וכשאנחנו מסבירים שאנחנו רק רוצים שכולם יחיו בשוויון, לא רוצים לזרוק את היהודים לים, ושאין סיבה שעם ישלוט בעם, אנשים אומרים: זה לא כל כך נורא'. רוב בני הנוער מחוץ לגוש מבינים מאיפה אנחנו באים ומכבדים; חלק אומרים שזו לא הדרך. בהתחלה פחדתי שחברים יראו אותי (עם הדגל), ואז הם גם רצו להניף דגל. זה הפתיע אותי".

למרות האופטימיות, אור מזכירה שרוב בני הנוער לא מקבלים את העמדות שהגוש מציג. "רוב הצעירים בישראל ימנים. זה קשור לחברה שאנחנו גדלים בה – חברה שמלאה במסרים מיליטריסטיים, לאומניים ומסיתים, שמאכילים אותנו בהם מגיל אפס. יש עוד הרבה-הרבה עבודה לפני שתהיה נורמליזציה למסר של 'דמוקרטיה לכולם'".

סירוב המילואימניקים עזר

הסרבן יובל דג במחאה בקפלן, ב-18 במרץ 2023 (צילום: אורן זיו)

חברים שהתגייסו אמרו שהם מבינים אותי. הסרבן יובל דג במחאה בקפלן (צילום: אורן זיו)

אחד הנושאים שמעסיקים את בני הנוער הרדיקליים במחאה הוא הסירוב. חלקם מתכננים ללכת לכלא, אחרים משיגים פטור על סעיפים בריאותיים. ב"גוש" בתל אביב נואמים סרבנים לעתיד. לדברי הצעירים ששוחחנו איתם, העובדה שהשיח על סרבנות של המילואימניקים נכנס מיינסטרים מסייעת להם לדבר עם צעירים אחרים על הנושא.

הסרבן הראשון שנכנס לכלא הצבאי מאז תחילת המחאה הוא יובל דג, בן 20 ממושב בדרום, שכעת מרצה תקופת כליאה שלישית. לפני כניסתו לכלא בפעם הראשונה, פגשתי את דג פעמיים – פעם מיד אחרי הבחירות בנובמבר 2022 ופעם שנייה אחרי תחילת המחאות.

הפגישה השנייה עם דג סיפקה הצצה לשינוי. "התגובות לחלוטין התרככו", הוא סיפר. "כשאני מצהיר שאני מסרב, אני מרגיש שיש יותר תמיכה. גם ב'גוש נגד הכיבוש' רואים הרבה יותר אנשים שהולכים להפגנה המרכזית עם דגלי ישראל, ואומרים 'כל הכבוד, אנחנו איתכם'. מכר שמתגייס עכשיו לחובלים אמר לי, 'אני איתך במאה אחוז'. גם בי זה הפיח רוח חדשה."

הגוש נגד כיבוש בקפלן (צילום: אורן זיו)

יש יותר הקשבה הגוש נגד הכיבוש ברחוב קפלן בתל אביב (צילום: אורן זיו)

לפי דג, השינוי מתרחש בגלל הקיצוניות של הממשלה. "דברים צפו על פני השטח, כמו מה שהיה בחווארה. זה כל כך בוטה ולא מתנצל. נהייה ברור לכולם שיש קשר יותר עמוק בין ישראל למדיניות הכיבוש. יש דוגמה מוחשית למה שהממשלה מאפשרת, למה היא נותנת יד וממה היא מורכבת. בהפגנות צועקים 'איפה היית בחווארה?', פתאום אנשים מדברים על פלסטינים באמצע תל אביב".

עילם, שמתכנן לסרב לכשיקבל צו גיוס, סיפר כי הנושא עלה בבית הספר: "אנחנו מנהלים עכשיו דיון בשיעור אזרחות על סרבנות, והרבה חברים, שעדיין אולי רוצים להתגייס, מבינים למה אנשים מסרבים", הוא אומר. "הם רואים גם את סרבנות המילואים ומבינים שצבא ומיליטריזם הם לא ערך עליון, אלא מה שצריך לפקפק בו במידה מסוימת ואפילו לסרב לו".

אור סיימה השנה תיכון, ובאוגוסט תתייצב בבקו"ם ותצהיר על סירובה, וככל הנראה תשלח לכלא הצבאי. "אני לא מסרבת במחאה, כמו סרבני המילואים, אני מסרבת בגלל הכיבוש והאפרטהייד", היא אומרת, "אבל הדיון הכללי על סרבנות עוזר לנו להגיע למיינסטרים, אנשים יכולים לשמוע את המילה 'סרבנות' יותר בקלות, למרות שכמובן יש עדיין המון שנאה".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
פלסטינים בורחים מח'אן יונס לרפיח, ב-26 בינואר 2024 (צילום: עטיה מוחמד / פלאש90)

פלסטינים בורחים מח'אן יונס לרפיח, ב-26 בינואר 2024 (צילום: עטיה מוחמד / פלאש90)

עזבתי את עזה, אבל המלחמה עדיין לא עוזבת אותי

יצאתי משג'אעייה, עברתי מחסום של הצבא הישראלי, וביליתי כמה שבועות באוהל ברפיח בדרך לעזוב את הרצועה. אני חושש שההחלטה הזאת תעיק על נשמתי לתמיד, אם יקרה משהו למשפחתי בזמן שאיני שם

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf