עזוב את החינוך, קיש. זה גדול עליך

מי "שמשבש חיים של מיליוני אנשים", "פוגע בסדר הציבורי" ומכניס "פוליטיקה למערכת החינוך", כטענות השר קיש כנגד המחאה, זה השר עצמו והממשלה שבה הוא חבר. אם היה לו שמץ של יושרה מקצועית, הוא היה אומר בקול רם לראש ממשלתו: מהלכי הממשלה מנוגדים לרוח חוק חינוך ממלכתי ופוגעים פגיעה של ממש במערכת החינוך.

להגנתו של השר קיש, צריך להודות שהוא נמצא בפוזיציה מורכבת. מצד אחד, הוא מחויב לראש הממשלה שמינה אותו לתפקיד, ולפורום קהלת שטיפח אותו לתפקיד. מצד שני, הוא מופקד על המשרד החברתי וההומניסטי הגדול והמרכזי מבין משרדי הממשלה.

>> שר חינוך המדברר ערכים של האחדה וכוח אינו ראוי לילדינו

כפי שהגדיר זאת שר החינוך של מסצ'וסטס לפני כמאתיים שנים: "חינוך, מעבר לכל הדברים האחרים, הוא הכוח המשווה של תנאי הקיום של בני האדם, הגלגל המאזן של המכונה החברתית".

אלא שהשר קיש אפילו לא מנסה להלך בין הטיפות או לדלג בין שני הכובעים: הוא בחר צד, על מלא מלא. בכל מהלכיו פועל השר קיש בניגוד לרוח חוק חינוך ממלכתי עליו הוא מופקד: "לפתח יחס של כבוד לזכויות האדם, לחירויות היסוד, לערכים דמוקרטיים, לשמירת החוק, לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת, וכן לחנך לחתירה לשלום ולסובלנות ביחסים בין בני אדם ובין עמים".

חוסר יכולת להכיל דעה מנוגדת

השבוע, בריאיון בגלי צה"ל (11.7, שעה 9.40) אמר השר קיש על המשתתפות והמשתתפים במחאה נגד הממשלה: "אנחנו לא נכנע לטרור הזה, אני אומר את זה בצורה הכי ברורה. כן, זה טרור! יש פה ניסיון להפחיד נבחרי ציבור, לשבש חיים של מדינה. לדבר הזה אנחנו לא ניכנע".

המראיין, ספי עובדיה, הציע לשר לחזור בו מהדברים, אבל לשר לא היה האומץ לעשות זאת. במקום להתנצל הוא הוסיף: "בסדר, זה נכון, זה לא פיגועי טרור, אבל כן כוונתי לשיבוש חיים של מיליוני אנשים, לפגוע בסדר הציבורי של מדינת ישראל".

זאת לא פעם ראשונה שהשר יוצא מכליו, ומתבטא בכוחנות נגד נשות ואנשי חינוך שמתנגדים לעמדותיו. כבר במחצית פברואר העביר מסר למנהלות ומנהלי בתי הספר, שימנעו מהמורות והמורים להשתתף במחאה. מה שצוותי החינוך מבינים כחינוך לדמוקרטיה, נתפס על ידי השר כ"ויכוח פוליטי" שצריך להישאר מחוץ לכותלי בית הספר.

השר כמובן טועה ומטעה, שכן על פי כל החוקים, התקנות, חוזרי מנכ"ל משרד החינוך, ומסמכי תוכניות הלימודים, ראוי ואף רצוי שהמורות ומורים יתבטאו בנושאים אקטואליים בכיתות, ובוודאי שהם חופשיים לעשות זאת מחוץ לבתי הספר.

גם ביחסו לארגוני המורים מוביל השר קו ביריוני חסר סבלנות. במשא ומתן בין האוצר לארגון המורים העל יסודיים, התייצב שר החינוך לצד האוצר. בריאיון בערוץ 14 הוא הסביר שרן ארז, יו"ר הארגון, היה צריך לקבל את עמדת האוצר, שכן גם לנוכח המשך העיצומים "הוא לא יביא הישג יותר משמעותי".

הארגון, שמייצג עשרות אלפי מורות ומורים, נתפס על ידי השר (האחראי על רווחתם) כמי שפועל ללא מניע, סתם כך: "לא מעניין אותו הנזק למורים ולתלמידים", וגם "לא אכפת לו לפגוע בצורה קשה במערכת החינוך". לנוכח תנאי ההעסקה המחפירים של מורי ישראל, נראה שדווקא לשר קיש לא ממש אכפת מהנזק שנגרם למורים ולתלמידים.

דריסה כוחנית של עקרון רציפות השלטון

יואב קיש נכנס לתפקיד שר החינוך עם אפס השכלה, ניסיון או ידע קודם הקשור למערכת החינוך. בכך המשיך הליכוד מסורת ארוכת שנים של מינוי אנשים חסרי התאמה מקצועית לתפקיד החשוב: לימור לבנת, גדעון סער, יואב גלנט ויואב קיש. אולי זאת הסיבה שמיומו הראשון בתפקיד, הוא מתנהג בגסות ובכוחנות.

כבר בטקס חילופי השרים, הוא מיהר להשליך לפח האשפה את כל עבודת המטה שנעשתה במשרד, בעת כהונתה של קודמתו בתפקיד, השרה שאשא ביטון. מה הוא ידע על רפורמת הבגרות אחרי חמש דקות בתפקיד? שום דבר. ומה יצא בסוף? שכעבור חודשיים הוא הכריז על רפורמת בגרות חדשה, שגם יודעי ח"ן לא יצליחו למצוא הבדל מהותי בינה לבין קודמתה.

בהתנהלות זאת הפר השר קיש עקרון חשוב בשלטון דמוקרטי: רציפות הממשל. כפי שכתב היועץ המשפטי לממשלה: "העיקרון הקונסטיטוציוני הבסיסי הוא, כי הרשות השלטונית הקרויה ממשלה עומדת על מכונה, ואינה משתנה, חרף שינויים אישיים בהרכבה האישי".

כל תלמידות ותלמידי ישראל לומדים באזרחות על עקרון הרציפות, המחייב יחס של כבוד להחלטות הממשלה הקודמת. אפשר לעדכן, לשפר או לשנות, אבל לא למחוק ולבטל ברגל גסה. השר קיש לא היה כנראה בשיעור שבו לימדו: "החלטה של שר המעוגנת בהוראה מסוימת, עומדת בעינה חרף שינוי בהרכב האישי של הממשלה או חילופי שרים" (שם).

פגיעה בריונית בהליכי התכנון המקצועי

התבטאויותיו הציבוריות הן אכן מחפירות, אולם הנזק הגדול ביותר נעשה מאחורי הקלעים, במקום שבו הוא פוגע ומשתק את נשות ואנשי המקצוע של המשרד. כך למשל, חודש לאחר כניסתו לתפקיד, הוא כבר מיהר להציג "תוכנית אסטרטגית" של מדיניות חינוך ארוכת טווח.

צריך לדעת שבמשרד החינוך יש אגף בכיר לאסטרטגיה, המופקד על "זיהוי מגמות ואתגרי המערכת העתידיים", עיצוב מדיניות ארוכת טווח והובלת "מעגל התכנון בתוכניות חומש". ואכן, האגף פרסם לאורך השנים מסמכי אסטרטגיה מקצועיים, המבוססים על תהליכי למידה ופיתוח ארגוני ארוך טווח, כגון מפת 12 האתגרים של מערכת החינוך, או התוכנית לשנים 2021 עד 2031, שעיקרה במעבר מתכנון למידה מבוסס תוכן לתכנון למידה מבוסס מיומנויות.

ספק אם בתוך חודש בתפקיד, הצליח השר לקרוא ולעמוד על טיבן של התוכניות האסטרטגיות המקצועיות. זה לא ממש הפריע לו לשחרר תוכנית עמוסת קלישאות ובמרכזה התקדמות בשלושה שלבים: ממשבר ליציבות ולצמיחה.

"הדבר הראשון שאנחנו צריכים להוביל את מערכת החינוך זה קודם כל ליציבות", אמר השר. "אני רואה בזה יעד מרכזי שלי ושל המשרד".

האמנם? אם היה השר קורא ספר פדגוגי אחד, הוא היה לומד כי אין מצב של יציבות במערכת החינוך. התלמידות והתלמידים של היום אינם אלה של מחר, וכך גם ההורים, צוותי החינוך, והמרחב החברתי שבתוכו החינוך מתקיים.

"בית הספר השכלתני מציג בפני התלמידים את העולם ואת החיים במצב של מנוחה, ואילו העולם אינו אלא תנועה, והכל נמצא בו במצב של התהוות. עולם שכולו תנועה וחיים שכולם התהוות, אי אתה יכול להשיג ולהבין על ידי מנוחה". כך כתב המחנך יצחק אפשטיין בשנת 1921.

החינוך היא מערכת מורכבת: רשת דינמית של אינספור קשרים פעילים, חלקם סמויים, חלקם לא ליניאריים, וחלקם מתהווים בהתארגנות עצמית, ללא שליטת המנהל, וללא יכולת ניבוי.

דיבור על "יציבות" כמדיניות חינוך משקף חוסר מקצועיות; דיבור בחוסר מקצועיות משקף יוהרה; ודיבור ביוהרה כוחנית משתק את אנשי המקצוע. מצב זה מסכן את מערכת החינוך, הרבה יותר מאשר יום שיבוש בכבישים. את זה, הבין כבר המחנך יאן קומניוס, שכתב לפני ארבע מאות שנים:

"אם נבחן את הסיבות לצרותינו, נגלה שבני אדם אינם יודעים כיצד לשלוט או להיות נשלטים. עליהם ללמוד כיצד לשלוט בעצמם לפני שהם שולטים באחרים. […] מלח טיפש וחסר אחריות, המאבד את האחיזה בהגה בים סוער, מסכן את חיי הצוות כולו. כמובן, אין זה סביר שנמצא טיפשות כזאת בספינה אמיתית, אבל בהיגוי של ספינת הגוף והנפש, רוב בני התמותה הם חסרי תבונה לחלוטין."