ארבעים ימי הגבורה של השר יואב קיטש
לפי הנחיית השר, במשרד החינוך הכינו מערכי שיעור מיוחדים על רקע המלחמה בעזה. על המפונים והחטופים לא מדברים שם, אבל על המקום המתאים להקים את בית המקדש – דווקא כן. משרד החינוך מעולם לא נראה עלוב יותר
מערכי שיעור שהתשובה ניתנת בהם מראש. שר החינוך יואב קיש בוועידת מקור ראשון, מרץ 2024 (צילום: לירון מולדובן / פלאש 90)
השבוע פרסם משרד החינוך את ההמצאה החדשה של השר יואב קיש: "חודש התקומה והגבורה". במסגרת זאת אספו במשרד עשרות מערכי שיעור, שנועדו לחזק את תחושת השייכות של התלמידים לעם, לארץ ולמדינה. כפי שאדגים, מדובר במערכי שיעור ירודים ביותר, שיש בהם הרבה מאוד אינפנטיליזציה של התלמידים ומעט מאוד חשיבה.
המאבק על פרס ישראל: כוח השררה נגד כוח הרוח
המסרים מפורשים, פשטניים, ועמוסי הדתה והלאמה. על אזלת היד של הממשלה לסיים את המלחמה חסרת התכלית המדינית לא נלמד כאן; את "המפונים", הפליטים הישראלים, או את "החטופים", השבויים בידי חמאס, לא נזכיר בתוכנית כלל; אבל את ההסבר כיצד בחרה "רוח אלוהים" במיקום של בית המקדש, את זה דווקא כן.
40 ימים לטיפוח "טראומה לאומית"
ביום הזיכרון לשואה בשנה שעברה, ביקר קיש במחנה ההשמדה באושוויץ, הצטלם עם קבוצת תלמידות עוטות דגלי ישראל גדולים והכריז: "עם אחד! דגל אחד! מדינה אחת!". נציג רשמי של מדינת ישראל, זו המתיימרת להיות המדינה היהודית, דקלם על אדמת פולין, בגאווה מטופשת, דברים המהדהדים את הסיסמה הנאצית "עם אחד, רייך אחד, מנהיג אחד", שהניעה את התוכנית להשמדת העולם הנאור והיהודים.
והנה השבוע התברר שלפדגוגיה הפשיסטית אין תחתית. השנה, כך החליט השר, לא נסתפק בימים בודדים של גאווה לאומית, אלא נציין כולנו חג קיש חדש: "חודש התקומה והגבורה". למה חודש? ארבעים ימים שלמים, מסיום חופשת פסח (1.5), עבור ביום השואה, יום הזיכרון, יום העצמאות, יום ירושלים, ועד – יום האחדות (חג שהמציאו המתנחלים), שחל ב-9 ביוני.
לפי השר מדובר בארבעים ימים שבהם אנחנו "זוכרים, מוקירים ומנציחים", את "לוחמי דור התקומה" שנלחמו נגד "הקמים עלינו לכלותינו". כל הקיטש הציוני במשפט אחד קצר. ולא רק זה, אלא שבנוסף ננצל את 40 הימים כדי לקיים "דיונים על הזהות היהודית" שלנו, ונקיים "שיח מעמיק" לגבי הקשר בין זהות אישית וקולקטיבית. כי אי אפשר בלי קצת הדתה וקצת הלאמה של החינוך הממלכתי.
המטרה של משרד החינוך היא לקבע את הטראומה של 7 באוקטובר. כפר עזה אחרי מתקפת חמאס (צילום: אורן זיו)
וכל זה לאן? על פי משרד החינוך, בסופם של 40 ימי התקומה והגבורה: "אירועי ה-7 באוקטובר ייחרטו בזיכרון הקולקטיבי כטראומה לאומית". ממש כך כתוב. כי אין כמו טראומה טובה, שתוחדר לילדינו בכפיות, כדי לחזק את תחושת הנרדפות הקיומית.
אין פליטים ישראלים ואין שבויים ישראלים
לכבוד 40 ימי התקומה והגבורה פתחו במשרד החינוך אתר אינטרנט חדש, ובו אין ספור הצעות לפעילות חינוכית ולימודית בגנים ובבתי הספר.
את מה שיש באתר אסקור בהמשך, אבל כדאי לפתוח דווקא במה שאין בו: אין מחדל ביטחוני, אין מחדל שלטוני, אין משרדי ממשלה שאינם מתפקדים, ואין מלחמה שאין לה סוף או תכלית מדינית מוצהרת.
אין גם אויב במערכי השיעור של משרד החינוך: לא לוחמי חמאס מצוידים, מחומשים ומאומנים; לא לוחמי חיזבאללה עם מערך רקטי מבהיל; ובטח שלא 33 אלף הרוגים ברצועת עזה, רובם אזרחים, נשים וילדים.
ההרוגים בצד הישראלי ודאי מוזכרים. אבל מה שבאמת בלתי נתפס הוא, שאין במערכי השיעור איזכור (ככל שקראתי את עשרות המערכים), לא לעקורים בישראל – מי שפונו מיישובי הגבול עם עזה ועם לבנון, ולא לחטופים הישראלים שבידי החמאס. נגוזו ולא היו.
אפשר להבין זאת כך: מתים, נרצחים ונופלים – משרתים היטב את נרטיב התקומה והגבורה. אפשר לעצב את זיכרם (הזיכרון שלנו אותם) איך שנוח לנו. הם כולם דמויות מופת של תקומה וגבורה. אבל הפליטים והשבויים – זו כנראה בושה, שהתקומה והגבורה היהודיות לא יודעות איך להכיל.
הפשיזם החביב על השר קיש אוהב אותנו חיים-זוכרים או מתים-מוזכרים. מצבי הביניים הם בלתי נסבלים. "במותם ציוו לנו את החיים" בהחלט קיים במערכי השיעורים, אבל סיסמאות כגון: "בפליטותם ציוו לנו שלום", או "בשִִבייָם ציוו לנו פיוס" – את זה עוד לא המציאו בתולדות ההגות החינוכית.
לפני ארבעה חודשים דווקא היו חטופים
בהתחלה יואב קיש דווקא טיפח את המאבק להחזרת החטופים. משפחות החטופים ליד הקריה, אוקטובר 2023 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)
זה לא תמיד היה כך. כחודש מפרוץ המלחמה, האיץ השר קיש עצמו את מנהלות ומנהלי בתי הספר לקיים פעילויות בנושא המאבק להשבת החטופים. הוא הציע להפריח בלונים, לכתוב סיסמאות, או ליצור פסל אנושי, "בתפילה לשובם של כל החטופים".
אפילו מינהל הנוער, הגורם האחראי על החינוך הערכי והלאומי במשרד החינוך, פרסם ערכת פעילות תחת הסיסמה: "מחזירים אותם הביתה, עכשיו!", באדום על רקע שחור. אלא שמאז נובמבר 2023, הפכה הסיסמה הזאת לסיסמתם של ארגוני המחאה נגד הממשלה. סר חינם של החטופים בעיני ראש הממשלה, ולכן כמובן גם בעיניו של קיש.
אם במערך של נובמבר נקבעה המטרה: "לעורר את בני הנוער למעורבות חברתית ולפעולה בנושא החטופים", הרי במערכים החדשים של חודש התקומה, החטופים נעלמו ואינם, והקריאה למעורבות בני הנוער מושתקת.
מסרים פשטניים עמוסי דת ולאומיות
מערכי השיעורים הרבים מחולקים באתר "תקומה וגבורה" לארבעה נושאים: ערבות הדדית, הנצחה וגבורה, מפגשים בחברה הישראלית והקשר לארץ ולמדינה. מכאן נלמד שעל דעת משרד החינוך בישראל, השאיפה לפתרון מדיני או התקווה לשלום, אינם נושאים רלוונטיים לתקומת העם.
בכל מדור מוצגים מערכי פעילות כלליים לפי חלוקה לדרגות גיל, וכן מערכי שיעורים הממוינים לפי מקצועות הלימוד. מכיוון שחיפשתי כיצד מתמודדת מערכת החינוך עם נושא הפליטים והשבויים, פניתי למדור "ערבות הדדית".
בעמוד ערבות הדדית לגיל הרך מצאתי הצעה לקרוא בסיפורים המייצגים חברות, שכנות ונתינה. הצעה נוספת, המוצגת כ"תוכנית ייחודית", "מפגישה את הילדים וההורים" עם "שירת הפיוטים ממסורת ישראל השונות". מה לזה ולערבות הדדית לא מוסבר, אבל בהחלט נכתב שהמערך מועבר "מתוך מגמה לשלב אותה [את שירת הפיוטים] בשגרת החיים של הגן".
שמים את הצבא במרכז. תלמידים באתר הנצחה ברמת הגולן, אפריל 2021 (צילום: מיכאל גלעדי / פלאש 90)
בעמוד ערבות הדדית לבית הספר היסודי יש כמה פעילויות, אף אחת מהן לא קשורה לשבויים או לפליטים. אחת מהן, כדוגמה, היא הוראת השיר "מילה טובה" מאת יעקב גלעד. השיר, כך מוסבר, "עוסק בכוחה המרפא והמנחם של המילה הטובה". בהזדמנות זאת, נלמד על הפסוק "מות וחיים ביד לשון" מתוך ספר משלי, ועל הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" מספר ויקרא, כערכים מובילים של התרבות היהודית. מה הקשר? לא כתוב.
מהמערכים שנכתבו בעמוד ערבות הדדית לבית הספר העל יסודי (כיתות ז עד יב), ציפיתי ליותר. במערך אחד, הנקרא "יחד כל הדרך", לומדים את המסמך "קריאה לאחדות", שכתבו שני הורים שכולים. עיקרו: "בנינו ובנותינו שנפלו ונרצחו הם זעקת ההשכמה הכואבת לצורך באחדות בינינו".
מוצע לקיים דיון בכיתה בשאלות: אילו ערכים באים לידי ביטוי במסמך? ואילו ערכים נוספים מסייעים לקידום האחדות? יש גם רמז לתלמידים מתקשים, לגבי מה שרוצים לשמוע מהם כתשובה: "חיזוק הקשר עם יהדות התפוצות, נתינה, הקשבה, אמונה ועוד". לא שחרור החטופים.
מערך נוסף נקרא "סולידריות", ובו "נשפוך אור על מקרי התנדבות ומעורבות חברתית". התלמידים מקבלים תיאורים קצרים של: חמ"ל עם אחד (המוכר בשם החמ"ל האזרחי), הצלת בעלי חיים מהיישובים שנפגעו, ניקיון בית חולים על ידי נוער בני עקיבא, הכשרת מסעדה בתל אביב כדי שתוכל לספק אוכל לחיילים, ומערך הסיוע של החברה החרדית. עליהם לברר "מה מקנה הנתינה לזולת?", ועל המורה לסכם: "בשיעור זה חיזקנו את תחושת השייכות והעוצמה מתוך התפיסה כי ביחד ננצח!"
מערך שלישי שקראתי עוסק בכוחה של קהילה. כאן מובא סיפור על קהילת היהודים בסלוניקי, לפני מלחמת העולם. מסופר שם שבערב שבת "כל אחד מתאמץ להשיג לו לכבוד השבת את הדג היפה ביותר", שבבית הכנסת "לובשים בגדי חג" מסורתיים, ובכל בית "מוארים החלונות. זמירות עולות ובוקעות לכבוד שבת המלכה".
התלמידים, להזכיר – בגיל תיכון, נשאלים: "איזו משמעות של כוחה קהילה באה לידי ביטוי בתיאור החיים היהודיים בסלוניקי?", וכן: "אילו דברים מלכדים את הקהילות בחברה הישראלית כיום?". כמו בכל המערכים, גם כאן אין שאלות פתוחות ללא רמיזה ברורה מהי התשובה הרצויה. והפעם: מה שלמדנו "מוכיח שוב ושוב, כי כוח האחדות מסייע להתגבר על קשיים ולהתמודד עם אתגרים".
גם במקצועות הלימוד – הרמה רדודה
מחפשים מקום מתאים. מודל של "בית המקדש השלישי" שהוצג בעיר העתיקה בירושלים ב-2007 (צילום: מנדי הכטמן / פלאש 90)
כאמור, יש גם מערכים על ערבות הדדית לפי מקצועות הלימוד, אבל גם בהם אין זכר לשבויים או לעקורים הישראלים. למשל, במקצוע אזרחות לחטיבה העליונה, מוצע ללמוד את הפתגם "כל ישראל ערבים זה לזה" מתוך ספרות חז"ל. המסקנה של השיעור כתובה במפורש: "התנדבות של אזרחים, הפועלים מעבר למילוי חובותיהם על פי החוק, חיונית לשגשוג, לחוסן ולרווחה של הקהילה, החברה והמדינה".
במקצוע ספרות לחטיבה העליונה מוצע ללמוד את "שיר בבוקר בבוקר" ("פתאום קם אדם ומרגיש שהוא עם") מאת אמיר גלבוע, משום שהוא "שיר תקומה מלבב". כאן התלמידים יגיעו למסקנה "שהשיר מתאר מציאות אוטופית […] נוכח לידתו מחדש של העם יהודי והקמת המדינה".
הצעה נוספת של אנשי הספרות במשרד החינוך, נקראת "שיעור פתיחה" (מסמך וורד). כאן נלמד סיפור על שני אחים, שקצרו חיטה בשדותיהם. בלילה, מתוך התחשבות הדדית, העביר כל אחד מהם חיטה מהערימה שלו לערימה של אחיו. בבוקר "התחבקו האחים ובירכו את אלוהים". ולסיום: "כאשר ראה האל את מעשה האחים, החליט שזהו המקום המתאים לרוח אלוהים לשרות בו. לימים שם בנה שלמה את בית המקדש".
נדרשת מחאה ולא השתקה
מערכי השיעור שהצגתי מתאימים, על דעת אנשי משרד החינוך, לתלמידי בית הספר העל יסודי (תיכון), בחינוך הממלכתי שאינו דתי, לדיון במצבה האקטואלי של מדינת ישראל. ככל שאני מכיר את קהל היעד, מדובר במערכים עלובים ובעיקר מעליבים. חבל שאנשי המקצוע במטה משרד החינוך שיתפו פעולה עם הגחמות המגוחכות של השר קיש.
היה נדרש להוציא את התלמידות והתלמידים לרחובות, במחאה על אוזלת ידה של הממשלה להחזיר את הפליטים והשבויים לבתיהם, ולקרוא לסיום המלחמה חסרת התכלית המדינית. במקום זה, הם יישבו בכיתות וידקלמו פתגמים מן המקורות על ערבות הדדית, על מנת לחזק את תחושת השייכות שלהם. בושה.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
