הנוסחאות שמאחורי האפליה הממוסדת של החינוך הערבי

המדינה מתקצבת תלמיד ערבי ב-31 אלף שקלים, תלמיד בזרם הממלכתי-דתי מקבל 44 אלף. תלמידות באורט עכו. למצולמות אין קשר לכתבה (צילום: משה שי / פלאש 90)

השבוע פורסם מחקר חדש, מאת נחום בלס וחיים בלייך במרכז טאוב, בנושא הפערים בין המגזרים בתקציב לתלמיד בחטיבה העליונה. השורה התחתונה היא שנוסחת התקצוב מפלה לטובה את המגזר הממלכתי-דתי, ומפלה לרעה את המגזר הממלכתי הערבי.

החידוש במחקר הוא, שהוא חושף את המשתנים בנוסחת התקצוב הגורמים לפערים, ואת מידת השפעתם היחסית. מתברר כי רוב הגורמים לאפליה הם גלויים, וחלקם אף עומדים במבחן הסבירות – למשל מורות ומורים מקבלים שכר גבוה יותר בהתאם להשכלתם. ואף על פי שהכל מעוגן בנוסחאות "צודקות", נוצרת אפליה מגזרית שאין לה הצדקה.

כוחנו בשונותנו: למה חשובה רגישות תרבותית למגוון בחברה הערבית

עיקר הבעיה היא בהשפעה המועטה של התקצוב העודף הניתן לתלמידים מרקע חברתי כלכלי נמוך. העדפה מתקנת זאת אינה מצליחה לפצות על הפער הנוצר לרעת הערבים, בגלל משתני הנוסחה האחרים.

החדשות הטובות הן שבמהלך השנים הפערים בין המגזרים מצטמצמים. החוקרים אף מצביעים על קשר בין החלטות מדיניות של המשרד לבין צמצום הפערים. מכאן המסקנה האופטימית, שאם מקבלי ההחלטות ירצו לסגור את הפערים, הם יוכלו לעשות זאת. הם לא רוצים מספיק, כפי שיוצג להלן.

אפליה עם נוסחאות "צודקות"

בשנת 2022 תלמיד בחינוך הממלכתי-דתי תוקצב על ידי המדינה ב-44.3 אלף שקלים. זאת לעומת תלמיד בחינוך הממלכתי עברי (שאינו דתי), שתוקצב ב-37.4 אלף שקלים, ותלמיד בחינוך הממלכתי ערבי, שתוקצב ב-31.2 אלף שקלים (ראו תרשים).

במילים אחרות, מבין תלמידי החינוך הממלכתי בישראל, ההוצאה מתקציב המדינה על תלמיד דתי היתה גדולה ב-18.4 אחוזים מההוצאה על תלמיד חילוני, וגדולה ב-42 אחוזים מההוצאה על תלמיד ערבי. לזה ניתן להוסיף (התוספת הזו לא מנותחת במחקר) תקציב, שניתן לבתי הספר על ידי הרשויות המקומיות וכן תשלומי הורים. סביר ששני סעיפים אלה מגבירים את האפליה לרעת האוכלוסיות החלשות בישראל.

חלק מהפערים בין התלמידים במגזרים שונים נובעים מנוסחת החישוב של חלוקת התקציב, וחלק אחר נובע מהעברות כספים שמעבר לנוסחת החישוב. שניהם מבטאים מדיניות הנשענת על השקפת עולם, אולם יש ביניהם הבדל משמעותי.

מרכיבי הנוסחה לחלוקת התקציב שקופים ולא השתנו שנים רבות. לפי המחקר, מרכיבי הנוסחה מסבירים 84 אחוזים מכלל הפערים בתקציב. לכן ניתן להתייחס לנוסחת החישוב כאל מדיניות של אפליה ממוסדת. 16 אחוז מהפערים אינם מוסברים על ידי נוסחת החישוב. הם יכולים לבטא, למשל, כסף שעובר לבתי הספר בהתאם לכוחם הזמני של בעלי עניין (כגון הפוליטיקאים), המשפיעים על חלוקת התקציב בכל שנה. זו האפליה הסמויה.

סוג כיתה ומגמה

הגורם המרכזי המשפיע על פערי התקצוב (בהיקף של 36 אחוזים מהפערים) הוא סוג הכיתה והמגמה שבהן לומדים כל תלמידה ותלמיד. על פי מדיניות המשרד, תקציב בסיסי ניתן ללומדים במגמה עיונית ובכיתה רגילה. תוספת תקציב ניתנת ללומדים במגמות שמוגדרות "התנסותיות" כגון אמנות. תוספת גדולה יותר ניתנת ללומדים במגמות טכנולוגיות, ותוספת גדולה עוד יותר לתלמידים עם צרכים מיוחדים.

למשל, על כל תקציב של 1.45 שעות לימוד לתלמיד בכיתה רגילה במגמה עיונית, ניתן תקציב של 2.59 שעות לתלמיד בכיתת ל"ב עיונית (מוכרת בשם: מב"ר, "מסלול בגרות רגיל"), 3.04 שעות לתלמיד בכיתת הכוון טכנולוגית, 6.23 שעות לתלמיד המאובחן עם הפרעות התנהגות, ותקציב של 9 שעות לתלמיד בכיתת חרשים.

נראה שגורם זה בנוסחה ניתן להצדקה חברתית, ואין לו השפעה מפלה על אחד המגזרים.

אפליה על רקע גודל המוסד והכיתה

הגורם השני בעוצמת השפעתו, המסביר 10 אחוזים מהפערים, הוא גודל בית הספר. התקציב בחטיבה העליונה ניתן פר תלמיד, ולכן תקציבם הכולל של מוסדות קטנים מצומצם, ולא מספיק כדי לממן את כל השירותים הנדרשים. כדי לתקן זאת, משרד החינוך מעניק תוספת תקציב לבתי ספר תיכוניים קטנים.

שיטת תקצוב זאת יוצרת אפליה מגזרית, שכן יש הבדל ברור בגודל של בתי הספר בין המגזרים. אפשר להצדיק את הצורך לחזק בכסף את בתי הספר הקטנים, אולם צריך להכיר בכך שהצדקה זאת היא אחד מהגורמים לאפליה המגזרית הממוסדת.

בחינוך הממלכתי-דתי 37 אחוזים מבתי הספר (בחטיבה העליונה) קטנים מאוד (פחות מ-180 תלמידים), בעוד שבחינוך הערבי ובחינוך העברי רק 6 אחוזים מבתי הספר הם בגודל זה. מצד שני, 49 אחוזים מבתי הספר בחינוך העברי ו-17 אחוזים מבתי הספר בחינוך הערבי הם גדולים מאוד (מעל 650 תלמידים), בעוד שבחינוך הממלכתי-דתי רק אחוז אחד מבתי הספר הם בגודל זה.

בתי הספר בזרם הממלכתי-דתי קטנים בהרבה מבתי הספר בזרם הממלכתי החילוני ובממלכתי-ערבי. תלמידים בדרך לבית ספר בירושלים (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

אפליה על רקע פרופיל המורים וגמול הבגרות

שני גורמים נוספים מסבירים כל אחד מהם 8 עד 9 אחוזים מפערי התקצוב. שניהם מוצדקים כשלעצמם, ובכל זאת יוצרים פערים מגזריים ממוסדים. אחד מהם הוא פרופיל המורות והמורים, המשפיע על השכר שלהם. למשל, ככל שהמורה ותיק יותר ומשכיל יותר, כך מחיר השעה שלו גבוה יותר.

במחקר נמצא כי הוותק הממוצע של המורות והמורים בחינוך העברי גדול יותר מהוותק במגזר הערבי, וכן ששיעור המורים בעלי תואר שני בחינוך העברי גדול יותר מאשר בחינוך הערבי. מכאן, שגם אם ניתנו לשני בתי ספר מספר זהה של שעות לימוד, עדיין התקציב הניתן לבית ספר עברי, שבו מורים ותיקים ומשכילים, יהיה גבוה יותר.

גורם שני הוא גמולי הבגרות. המורות והמורים בחטיבה העליונה מקבלים גמול כספי עבור ליווי והכנת התלמידות והתלמידים למבחני הבגרות. על כן, ככל שיותר תלמידים לומדים לבגרות (בהשוואה למי שלומדים במסלולים ללא בגרות), וככל שהם ניגשים לבחינות ביותר יחידות לימוד, כך מקבל בית הספר שלהם תקציב גדול יותר. גורם זה יוצר אפליה ברורה לטובת מגזרי האוכלוסייה החזקים יותר.

אפליה ישירה "מהמקפצה"

9 אחוזים מפערי התקצוב מוסברים על ידי השתייכות בית הספר לאחד המגזרים. סעיף זה מעיד על אפליה מוצהרת. כאן נכנס החישוב העודף לטובת החינוך הממלכתי-דתי, למשל בסעיף ההפרדה המגדרית, שיוצרת כיתות קטנות, או בסעיפי תקציב עבור שעות תפילה, שעות רב, וכדומה.

16 אחוזים מפערי התקציב מוגדרים במחקר כ"שוֹנוּת בלתי מוסברת". כלומר, את הפערים האלה אי אפשר להסביר על ידי נוסחת החישוב הגלויה. אפשר להניח שהם נוצרים הודות לבעלי עניין, הממוקמים בעמדות כוח ומעבירים תקציבים נוספים לזרם חינוכי הקרוב אליהם פוליטית בדרכים שונות. כך, למשל, יכול שר חינוך להחליט בשנה מסוימת על תוספת תקציב לבתי ספר שיפעילו תוכנית חינוכית שהוא מעוניין לקדם, בהתאם להשקפת עולמו. זה עשוי להסביר את ההעדפה לבתי ספר מהזרם הממלכתי-דתי.

מכיוון שהחלטות כאלה אינן מעוגנות בנוסחת החישוב, המחקר הנוכחי לא יכול היה לחשוף את טיבן. עם זאת, הוא מצביע על קיומן, ועל היקפן המשמעותי למדי.

אפליה גם לפי רקע חברתי כלכלי

גורם החישוב, שהיה אמור לאזן את כל האפליות שהוזכרו עד כה, הוא התקציב העודף הניתן בהתאם לרקע החברתי כלכלי של התלמידות והתלמידים. ככל שתלמיד מגיע מרקע חברתי כלכלי נמוך יותר, כך הוא מקבל תוספת תקציב, שאמורה לאפשר לבית הספר להעניק לו יותר שעות לימוד, או למידה בקבוצות קטנות יותר.

ואכן, בתוך כל אחד מהמגזרים, תלמיד מרקע חלש מקבל יותר מתלמיד מרקע חזק (ראו תרשים). אבל בהשוואה בין המגזרים, התוספת לתלמידי החמישון התחתון אינה אחידה. בעוד שבמגזר העברי תלמיד בחמישון התחתון מקבל 50 עד 60 אחוז יותר תקציב מתלמיד בחמישון העליון, הרי במגזר הערבי תלמידי החמישון התחתון מקבלים רק 18 אחוז יותר מאלה שבחמישון העליון.

אפשר לראות בתרשים שתלמיד ערבי בחמישון התחתון (שהיה אמור לקבל את התקציב הגבוה ביותר) מקבל פחות מאשר תלמיד יהודי דתי בחמישון העליון (שהיה אמור לקבל הכי מעט).
אם נתסכל רק על קבוצת תלמידי החמישון התחתון, נראה כי תלמיד יהודי דתי מקבל תקציב הגדול ב-70 אחוזים (!) מתקציבו של תלמיד ערבי. אם להיות עני, עדיף להיות יהודי ודתי.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

לזה צריך להוסיף שהמגזר הערבי הוא מלכתחילה עני יותר. במגזר הערבי 63 אחוזים מהתלמידים מדורגים בחמישון התחתון מבחינה חברתית-כלכלית, לעומת 7 אחוזים בלבד מתלמידי החינוך העברי. כלומר, נוסחת החישוב פועלת לרעת המגזר הערבי, דווקא בסעיף שבו היא היתה אמורה ליצור ולבטא את התיקון החברתי.

בשורה התחתונה: באופן ממוסד ועקבי, נוסחת התקצוב של תלמידי החטיבה העליונה מפלה לטובה את המגזר הממלכתי-דתי, ומפלה לרעה את המגזר הממלכתי הערבי. במבט רב שנתי הפערים אכן מצטמצמים, אולם הדרך לצדק חברתי מגזרי עדיין ארוכה מאוד.