newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

התוכנית של קיש: עילגת, מיליטנטית וחסרת הבנה פדגוגית

בתוכנית האסטרטגית של שר החינוך להתמודדות עם המשבר במערכת החינוך, המנהלים הם "מפקדי הכוחות בשטח", חיילים הם המענה למחסור בכוח הוראה, והתלמידים צריכים לעמוד דום עם כניסת המורה. זאת אינה תוכנית, ודאי שלא חינוכית

מאת:
היה ראוי שימתין עוד כמה חודשים בטרם יצא אל הציבור בהכרזות "אסטרטגיות". תומכי ליכוד בקמפיין בחירות למען יואב קיש, פברואר 2019 (צילום: הדס פארוש / פלאש 90)

היה ראוי שימתין עוד כמה חודשים בטרם יצא אל הציבור בהכרזות "אסטרטגיות". תומכי ליכוד בקמפיין בחירות למען יואב קיש, פברואר 2019 (צילום: הדס פארוש / פלאש 90)

ביום ראשון השבוע כינס שר החינוך יואב קיש מסיבת עיתונאים, שבה הציג את "התוכנית האסטרטגית שלי ליציאת מערכת החינוך מהמשבר העצום שבו היא נמצאת".

תוכניתו של השר, כפי שאפרט בהמשך, היא לא יותר מאוסף אקראי של קלישאות, רעיונות לא בשלים, ופתרונות בירוקרטיים שכבר נוסו בעבר וכשלו. המהלכים שמתכנן השר מסוכנים משום שנועדו לְמַתֵּן את הסימפטומים לבעיות במערכת החינוך, אך עלולים להחריף את הגורמים להיווצרותם.

בכל מקרה צריך לומר: מנהלות ומנהלי בתי הספר הם לא "מפקדי הכוחות בשטח", המחסור בכוח אדם מקצועי לא ייפתר על ידי הצפת בתי הספר ב"חיילים מלמדים", הפרות משמעת לא נוצרו כי "המערכת הלכה למקום מוגזם של הכלה", ומעמד המורות והמורים לא ישתפר גם אם התלמידים יעמדו דום זקוף לכבודם. זאת לא תוכנית, והיא בטח לא מבוססת על חשיבה חינוכית.

חיילים מלמדים במקום מורים

לנוכח המחסור בכוח אדם במערכת החינוך, הציע השר שני פתרונות. ראשית, בכוונתו להרחיב "את השיתוף פעולה עם צה"ל כדי להכניס מאות חיילים מלמדים כבר בשנה הקרובה"; ושנית, בכוונתו לפעול לקיצור מסלולי ההכשרה להוראה, כך שכל מי שיגיעו למערכת יוכלו להתחיל ללמד בכיתות, ויקבלו את הכשרתם תוך כדי עבודה.

קשה לחשוב על שתי הצעות גרועות יותר לפתרון הבעיה. השר אינו יכול (או אינו רוצה) להוביל מאבק לשיפור השכר ותנאי העבודה של העובדות והעובדים במערכת החינוך, ולכן הוא מבקש להציף את המערכת בעובדים זולים, בלתי משכילים ובלתי מיומנים, כאלה שיסכימו לעבוד בתנאים הנחותים.

טקסי עמידת דום במקום שכר

השר מודאג מהמעמד הנמוך של המורות והמורים, ולכן הציע "להקרין החוצה" את ממד השליחות בחינוך. ככל שהבנתי, הכוונה כנראה לקמפיין שיווקי של סרטונים קצרים נוסח "מוקירים את צוותי החינוך", מסוג הדברים שרק מעשירים את קופת משרדי הפרסום.

בנוסף הציע השר לחזק את מעמד המורות והמורים על ידי כך שתלמידות ותלמידים יעמדו דום בשעה שהמורה נכנס לכיתה. אולי אם מדובר ב"חיילים מלמדים", אין דרך אחרת לחזק את סמכותם מלבד טקסים של עמידת דום. אבל אם השר רוצה להעצים את מעמד הפרופסיה החינוכית, ראוי שילך בדרך הפוכה: להאריך את מסלולי ההכשרה, למנוע כניסה של כוח אדם זול ובלתי מקצועי, וכמובן – לשפר את השכר והתנאים.

הרחקת תלמידים במקום הכללה

בלשונו, המעט עילגת, אמר השר: "אני חושב שהנושא הזה הוא נמצא בלב הפערים שיש לנו היום במערכת החינוך, ואם אני יכול לומר בעצם מה הדבר המרכזי שאני רואה בו, זה אפס סובלנות לאלימות".

כמי שבא מהחוגים השמרנים, השר מניח שהפרות המשמעת נוצרו בגלל "שהמערכת הלכה למקום של הכלה, מקום מוגזם מהבחינה הזאת, של לקבל …". כדאי שהשר יתייעץ עם אנשי המקצוע במשדרו (השירות הפסיכולוגי ייעוצי) וילמד שאלימות נובעת מניכור והדרה ולא מהכלה וקבלה.

בכל מקרה, הפתרון שהציע השר, "הרחקת תלמידים", הוא אולי מענה מקומי במוסד החינוכי הבודד, אולם אינו פתרון למי שאחראי מערכתית לכל ילדות וילדי ישראל.

זריקת אחריות במקום שיתוף מנהלים

אפרופו "חיילים מלמדים", לדעת שר החינוך "המנהלים הם המפקדים של הכוחות בשטח, והם צריכים לקבל מאתנו את הכלים". בהקשר של כלים, השר חזר והזכיר מתן גיבוי למנהלים. אולם, לדעתי, המנהלים זקוקים לשיתוף ולא לגיבוי. כלומר, למנגנונים של קבלת החלטות שיתופית בין הדרגים, ולא לזריקת אחריות במורד שדרת הניהול.

למשל, כאשר שר החינוך מכריז שהתלמידים צריכים לקום בעת שהמורה נכנס לכיתה, הוא חוסם בעצמו את הניהול במערכת. הוא מוריד הנחיות לביצוע, ומונע משדרת הניהול: במטה, במחוזות, ברשויות, ברשתות ובמוסדות החינוך – להשתתף בתהליכי קבלת ההחלטות.

גיוס הצבא למשימות אזרחיות חברתיות משקף את התרבות המיליטנטית החולה בישראל. חיילת משחקת עם ילדים במקלט בשדרות, 3 בספטמבר 2007 (צילום: אדי ישראל / פלאש 90)

"להרחיב את השיתוף פעולה עם צה"ל כדי להכניס מאות חיילים מלמדים כבר בשנה הקרובה". חיילת משחקת עם ילדים במקלט בשדרות, 3 בספטמבר 2007 (צילום: אדי ישראל / פלאש 90)

עוד ועדה לחינוך המיוחד

השר הזכיר בדבריו את הרפורמה בחינוך המיוחד, שנועדה ליישם את המלצות ועדת דורנר. אולם בפועל, כיוון שלא הוקצו התקציבים הנדרשים, כשלה הרפורמה ואף החמירה את מצבם של הילדות והילדים עם צרכים מיוחדים ושל הוריהם.

כמענה לכישלון הכריז השר על הקמת ועדה מייעצת בראשות עמוס שפירא, המכהן כיו"ר אגודת אלו"ט (אגודה לילדים ובוגרים עם אוטיזם). בהחלט ייתכן שהוועדה החדשה תניב רעיונות חדשים, אולם המפתח נשאר במשרד האוצר: כל עוד כוונת האוצר לצמצם את מספר ההורים הפונים לקבלת תקציב לצרכים מיוחדים, ממילא לא יינתן מענה לאלפי המשפחות הזקוקות לכך.

תכניות הזדמנות שניה במקום הגיל הרך

השר קיש אמר כי צמצום הפערים בהישגים הלימודיים הוא "היעד האישי", בהדגשת ה"א הידיעה, שהוא רואה לנגד עיניו. לצורך כך הוא הבטיח להקצות "הרבה משאבים" לטובת שעות לימוד נוספות, לתלמידות ולתלמידים מתקשים בפריפריה החברתית והגיאוגרפית. הכוונה לשיעורי עזר שיינתנו בקבוצות קטנות, מעבר לשעות הלימודים בבתי הספר.

נצטרך להמתין ולראות באיזה תקציב מדובר, אך בינתיים כדאי להתייחס לדו"ח של אונסק"ו בנושא הכללה בחינוך (inclusion). בדו"ח מוזכר שמסגרות הזדמנות שנייה (סיוע לתלמידים מתקשים ונושרים), הוכיחו עצמן כיעילות במידת מה, אולם הן יקרות מאוד. העלות הגבוה נובעת מכך שנדרשים מורות ומורים רבים (בגלל הקבוצות הקטנות) שהם מומחים בתחום הוראה מאבחנת וטיפולית ("הוראה מתקנת").

יפה היה אם שר החינוך היה מסוגל לומר משהו "פדגוגי", משהו על "רוח האדם" שמעבר לבירוקרטיה האפורה. אולי לצטט מכתבי הוגה דעות פדגוגי, שאת משנתו קרא לאחרונה. בכל זאת, שר חינוך!

הדרך הזולה יותר לצמצם פערים היא כמובן באמצעות תמיכה בגיל הרך. כלומר חינוך איכותי לפעוטות עד גיל שלוש, על ידי ההורים וצוותי חינוך מקצועיים. חינוך כזה יכול למנוע את היווצרות הפערים מלכתחילה, במקום המאמץ לתקן את הפערים לאחר שכבר נוצרו.

למרבה הצער, השר קיש לא הזכיר את חינוך הגיל הרך בתוכנית העבודה שלו. זה מצער לא רק בגלל חשיבות הנושא, אלא משום שחינוך חינם לגיל הרך היה הבטחת בחירות של ראש הממשלה נתניהו.

תחרות על בסיס תשלומי הורים

השר קיש אמר כי בכוונתו לפתוח את אזורי הרישום לבתי הספר, על פי המודל של מינהל חינוך ירושלים (מנח"י). לדעתו, מהלך זה יגביר את התחרות בין בתי הספר לטובת "שיפור המצוינות", ויצמצם פערים, שכן "ילדים שנולדים בשכונות פחות טובות יוכלו לקבל השכלה יותר טובה".

אולי כדאי להזכיר כי פתיחת אזורי הרישום בירושלים החלה בשנת 2009, ובמחקר של משרד החינוך משנת 2020, לא נמצא שיפור בהישגים הלימודיים או בצמצום פערים. התחרות הנוצרת בין בתי הספר אינה על שיפור החינוך לעצמו, אלא בתלות בתקציבים נוספים, שחלקם מתשלומי הורים.

למשל, על פי אתר מנח"י, הורים המתגוררים בקרית יובל יכולים לבחור באחד מארבעה בתי ספר, שבכל אחד מהם נהוג שכר לימוד שונה: בית ספר אגרון גבה השנה 1,429 שקלים שכר לימוד, בית ספר אלישר 1,886 שקלים, בית ספר השלום (מנחת) 2,136 שקלים, ובית ספר ארגנטינה 3,296. בפערים כאלה של תשלומי הורים, ברור שהבחירה בין בתי הספר אינה מבוססת רק על מצוינות לימודית של התלמידים, אלא גם על יכולותיהם הכלכליות של ההורים.

פתרונות לרשויות עשירות בלבד

בגישה קפיטליסטית דומה הציע השר להתמודד גם עם המחסור בחדרי כיתות. לדבריו, הוא יבקש ממשרד האוצר לאפשר לרשויות המקומיות להתקדם בבנייה של אלפי הכיתות החסרות, עם הבטחה שהן יקבלו את החזר התקציב בשנים הבאות.

רעיון זה אולי פותר חסם בירוקרטי, אולם משאיר מאחור את הרשויות העניות יותר, אלה שאין להן כסף להלוות למדינה.

ומה עם קצת חינוך?

שר החינוך יואב קיש נכנס לתפקידו לפני פחות מ-40 ימים ומתברר שזה לא מספיק זמן כדי ללמוד את אתגריה המורכבים של מערכת החינוך. היה ראוי שימתין עוד כמה חודשים בטרם יצא אל הציבור בהכרזות "אסטרטגיות".

ובשולי הדברים: יפה היה אם שר החינוך היה מסוגל לומר משהו "פדגוגי", משהו על "רוח האדם" שמעבר לבירוקרטיה האפורה. אולי לצטט מכתבי הוגה דעות פדגוגי, שאת משנתו קרא לאחרונה. בכל זאת, שר חינוך!

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה

הפלישה של ישראל לשכונה שבמזרח העיר עזה, שנמשכה חודשים, הותירה אחריה הרס מוחלט. התושבים, עדיין תחת מצור, מסכנים את חייהם רק כדי לשים ידיהם על שק קמח אחד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf