מעמד הביניים המזרחי מגלה אי נחת ונתניהו צריך לדאוג

ויתר בסופו של דבר על המרד, וקיבל פיצויים בדמות תפקידים סמליים בלי כוח. ח"כ דוד אמסלם וראש הממשלה בנימין נתניהו (צילום: נועם רבקין / פלאש 90)

מירי רגב ואלי כהן, שניים מהשרים הכי בכירים בליכוד, יצאו באופן נחרץ נגד חוק הגבלת השביתות שמקדם ח"כ שמחה רוטמן, הפנים של "הרפורמה המשפטית" של ממשלת הימין. "לא אתן יד לשום חוק שיפגע בעובדים", אמר כהן בפגישה עם ראשי ההסתדרות. "לא יעבור שום חוק שיפגע בזכות העובדים להתארגנות", אמרה רגב, שבשלב מסוים, כשעוד היתה באופוזיציה, דובר על כך שתתמודד על ראשות ההסתדרות.

ח"כ דוד אמסלם נשא לרגע מסוים את נס המרד נגד חלוקת התיקים בממשלה הנוכחית, ואף נתן לו גוון עדתי. "את בני עדות המזרח אף אחד לא ישפיל, גם לא ראש ממשלה מטעם הליכוד", אמר אמסלם אחרי שראש הממשלה בנימין נתניהו סירב לתת לו את תפקיד שר המשפטים או יו"ר הכנסת.

אמסלם ויתר בסופו של דבר על המרד, וקיבל פיצויים בדמות תפקיד של שר במשרד המשפטים, שר לשיתוף פעולה אזורי ושר לתיאום עם הכנסת, תפקידים סמליים בלי כוח. אבל מי שנתפס פעמים רבות כשותפו הפוליטי של אמסלם, ח"כ דוד ביטן, ממשיך להביע ביקורת פומבית על נתניהו וגם על הרפורמה שהוא מוביל.

"הנושא ירוכך כי צריך לרכך וזה לא יעבור כפי שזה", אמר ביטן לפני כשבועיים, בעוד שר המשפטים מהמפלגה שלו נשבע שהוא לא ישנה אפילו פסיק ברפורמה שלו. ביטן לא התבייש לומר שנתניהו נכשל בהרכבת הממשלה. "מה שקורה פה לא מצא חן בעיניי", אמר אחרי שהתברר שנתניהו מעניק את תפקידי המפתח לציונות הדתית, לש"ס וליהדות התורה, "הליכוד היא מפלגה עממית ולא סקטוריאלית".

האם זה מקרי שכל חברי הכנסת האלה שייכים, בדרך זו אחרת, למה שאפשר להגדיר כמעמד בינוני מזרחי? האם זה מקרי שגם מי שהיה לכמה שבועות אחד המנהיגים הבולטים של המחאה, עו"ד אבי חימי, היה ליכודניק כל חייו, מזרחי יליד קריית שמונה? האם חוסר הנחת שאישי ציבור מזרחים אלה הביעו ומביעים ביחס למהלכים שונים של הממשלה מייצג תחושות רחבות יותר בקרב מעמד זה? מוקדם לדעת, אבל ברור שאם מעמד זה, שכוחו האלקטורלי בין מצביעי הליכוד בפרט והימין בכלל הוא גדול, יתנכר או יתנגד למהלכי הממשלה, ממשלת נתניהו וגוש הימין יהיו בבעיה פוליטית לממש את מדיניותם הרדיקלית.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

לפי הנתונים בסקר שהוצג בתוכנית "אולפן שישי", 42% ממצביעי גוש נתניהו מאמינים שצריך לעצור או לעכב את החקיקה המשפטית, ו-27% הביעו תמיכה בשביתה הנרחבת שמתקיימת היום (שני). בסקר לא נמסרו פילוחים של מעמד או של מוצא עדתי, אבל לא מופרך להניח שחלק לא מבוטל ממצביעי גוש נתניהו המתנגדים לרפורמות באים בדיוק מאותו מעמד בינוני מזרחי ליכודי (בהנחה שאצל החרדים והחרד"לים התמיכה הרבה יותר מובהקת).

קצת מספרים. בערים הגדולות במרכז הארץ, בין אשדוד לנתניה, הליכוד קיבל 350 אלף קולות, כולל כ-35 אלף קולות בתל אביב, כלומר כעשרה מנדטים. כמובן, לא כל מי שהצביע ליכוד בערים האלה הוא מזרחי, ולא כל מזרחי שהצביע ליכוד בערים אלה הוא ממעמד בינוני. מעמד בינוני מזרחי קיים, כמובן, גם מחוץ למרכז הארץ. אך אישים, עמדות ומספרים אלה יכולים להאיר סכנה המרחפת מעל הליכוד, אם חלקים ממעמד ביניים מזרחי זה יינטשו את נתניהו ואת ממשלתו הנוכחית.

כשארגוני העובדים יירדו מהגדר

המספרים האלה מעניינים במיוחד אם נזכור שבסיס כוחו של ביטן בא בדיוק מעיר כזו, ראשון לציון, שם הליכוד קיבל 45 אלף קולות, מנדט וחצי. באופן מעניין למדי, גם אלי כהן בא מעיר דומה, חולון. גם ח"כ אליהו דלל מנתניה הביע בסוף השבוע הסתייגות מרומזת מהאופן שבו הרפורמה מקודמת כשקרא בדף הפייסבוק שלו לנהל "דיונים נוקבים" והוסיף " די לפילוג, לשיסוי, להסתה ולשנאת החינם".

ביטן, כהן ודלל הם דוגמאות די בודדות. אף שכאמור הליכוד מקבל לפחות עשרה מנדטים מהערים במרכז הארץ, בכנסת מייצגים אותו רק ארבעה ח"כים מהערים האלה – ביטן, כהן, דלל וחנוך מיליבצקי מפתח תקווה. שבעה ח"כים מגיעים מתל אביב, רובם לא מזרחים.

השלטון המקומי והעבודה המאורגנת בישראל עדיין לא אמרו את דברם. השלטון המקומי מונהג על ידי חיים ביבס, ראש עיריית מודיעין-רעות-מכבים, שהוא גם בן דודתם של ג׳קי לוי ואורלי לוי-אבוקסיס. הוא גדל בבית שאן, ועיקר פעולתו המוניציפלית הענפה היתה בקידום החינוך באזורי פריפריה ובחיזוק בסיסם הכלכלי.

העבודה המאורגנת בראשותו של יו"ר ההסתדרות ארנון בר-דוד יושבת על הגדר, אך חלק משמעותי של העבודה המאורגנת בישראל מונהג על ידי נשים מזרחיות. יפה בן דוד היא מזכ"לית הסתדרות המורים. היא גרה בקרית גת, בת להורים שהיגרו ממרוקו. גילה אדרעי היא יושבת ראש ועד עובדי רכבת ישראל. סבה הגיע מנמל סלוניקי לנמל חיפה. אילנה כהן, ילידת עירק, היא יושבת ראש התאחדות האחים והאחיות. אלה מנהיגות כריזמטיות ודמויות פוליטיות הנטועות באינטרסים של העבודה המאורגנת בישראל. לכולן קשרים עמוקים להסתדרות העובדים הכללית.

מרכז השלטון המקומי והעבודה המאורגנת הם בסיסים של כוח חברתי ופוליטי. מרבית חבריהם וחברותיהם של גופים אלה נמנים על המעמד הבינוני המזרחי. עבודה מאורגנת בישראל היא תחום פעולה כמעט אקסקלוסיבי של פרולטריון מזרחי. מוסדותיה של העבודה המאורגנת בישראל עדיין לא אמרו את דברם לגבי הרפורמה המשפטית, אבל אם האיום על העבודה המאורגנת מצד רוטמן וחבריו מפורום קהלת יתגבר, קולם עשוי להיות מכריע.

חלק משמעותי של העבודה המאורגנת בישראל מונהג על ידי נשים מזרחיות. מזכ"לית הסתדרות יפה בן דוד (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

רגב ואלי כהן עדיין לא הגיעו לעימות ישיר מול רוטמן על החוק להגבלת השביתות. השתיקה של אמסלם נקנתה בתפקיד, אבל הוא יודע כי בליכוד, בשלטון המקומי, ובעבודה המאורגנת מבינים את חולשתו, לאחר שבושתו הוצגה, קבל עם ועדה, על ידי ראש הממשלה. חימי חוסל בחיסול פוליטי ממוקד (בלי קשר לעובדה שהוא אכן היה צריך להתפטר בגלל מה שעשה), אבל מקבץ עובדות ביוגרפיות וסוציולוגיות אלה אמור לעודד את החשש אצל נתניהו מהמשך ניכורו של מעמד בינוני מזרחי זה ממדיניותו.

נתניהו עסוק כבר שנים בפירוקה של מפלגת הליכוד כגוף של כוח חברתי והפיכתה ללהקת מעודדות במשחקי הכס שלו. השרים מיקי זוהר, אמיר אוחנה והשרה גלית דיסטל-אטבריאן הם כלבי השמירה המזרחים שלו בפעולת הרס זו. הם חושפים שיניים כלפי חוץ ומלחכי פנכה כלפי פנים. זו המשמעות העכשווית לתפקיד ״מנהלי מעברות״ מהעבר, שנבחרו על ידי ההגמוניה האשכנזית מתוך הקהילה המזרחית עצמה. אבל ניהול מעברה לא תמיד מצליח. דוד לוי פרש על רקע זה. משה כחלון הקים מפלגה נפרדת.

האינטרסים המזרחיים נשארו בחוץ

מצב עניינים זה, והמחאה הנוכחית נגד הרפורמה המשפטית, מביאים אותנו להצביע על שני כיוונים, שהם לכאורה מנוגדים, אבל לא ממש. האחד הוא שמאבקו הנוכחי של בנימין נתניהו עשוי לבטא את סוף דרכו הפוליטית, והשני הוא כי המוגבלות של הפגנות מוצאי שבת אולי משדרת גם את סוף דרכה של הגמוניית האשכנזיות והעליונות היהודית הישראלית.

נתניהו עשוי להתקרב לסופו הפוליטי בגלל מעשיו ומדיניותו הפוליטית חברתית. הברית שבין ביביזם, פנאטיזם דתי-לאומי, כהניזם גזעני וחרדיות גטואית הותירה את המעמד הבינוני המזרחי של הליכוד מחוץ למפה הפוליטית. מעמד זה – כאינטרס – למעשה נעדר מהממשלה. כולם מדברים בשמו, כביכול, במשתמע, אך אף אחד לא מדבר בשמו במפורש.

נתניהו מזלזל בנבחרי מפלגתו הבאים מרקע חברתי של מעמד בינוני מזרחי. זה התבטא בשיטת ה"השתמש וזרוק" שנהג בה כלפי דוד לוי בשנות ה-90. השתמשו בדוד לוי כל עוד הביא תועלת לאשכנזים של הליכוד. ביום שבו החל לגבש כוח אלקטורלי עצמאי מהמעמד הבינוני המזרחי בליכוד, הוא הושלך אל מחוץ למחנה הלאומי.

קורבן שיטת ה"דפוק וזרוק". ח"כ לשעבר דוד לוי (צילום: משה שי / פלאש 90)

אך ייתכן שדפוס פעולה אשכנזי זה במסגרת הליכוד עלול להיכשל הפעם. אמסלם, ביטן, דני דנון (שגם הוא הביע הסתייגות) מבטאים לא רק זהות חברתית שונה, אלא גם מאוויים מפלגתיים וכלכליים-פוליטיים של מעמד בינוני מזרחי.

להכרה בדפוס פעולה אשכנזי זה מתלווה הידיעה כי הליכוד הוא מפלגה אשכנזית בדיוק כפי שהיתה מפא"י. הכרה זו מחלחלת באיטיות אך בבהירות לתודעה הפוליטית של רבים מבני מעמד מזרחי זה בליכוד. תסתכלו על הקריירה של מיכאל רצון, פרוספר אזרן, דוד מגן ורבים אחרים, אם אינכם מאמינים.

ישנם כמובן תומכי נתניהו מושבעים בקרב "ישראל השנייה" של אבישי בן חיים, שאף עובדה פוליטית או דפוס סוציולוגי אינם יכולים לשנות את תפיסתם הדתית לגבי משיחיותו של "המנהיג".  אבל אפילו בן חיים מודע למתח בין "ישראל השנייה" שהוא מדבר עליה ובין הימין המתנחלי-משיחי השולט היום בממשלה. "לא רק שהמתנחלים לא הצליחו להתנחל בלבבות… הם נשארו לבד", אמר בן חיים בראיון ל"שיחה מקומית" ביוני 2020, כאשר שאלת הסיפוח עמדה על הפרק. "אני מזהה אצל חלקם (המתנחלים, מ"ע ומ"ר) הבנה שהם צריכים להיות יותר קשובים לציבור המסורתי, מבינים שזה האלקטורט שעל הגב שלו הם בנו את כל המפעל שלהם, אבל אתה רואה גם גישה כמו של סמוטריץ' וישראל הראל ואחרים, שאתה אומר לעצמך, איך הם נקלעו בכלל לאותו מחנה עם המזרחים האלה".

מצד שני נראה כי הפגנות מוצאי שבת מייצגות כוח חברתי ממשי. בולטת בהן הופעתו של מעמד בינוני אשכנזי. מעמד המחפש את קולו, בוחן את צעדיו החברתיים וממיין את מנהיגותו הפוליטית. זהו חידוש מרענן, שבו הפוליטיקה נעשית רלוונטית לחיים. הוא מפגין עוצמה, ועצם העובדה שהוא יוצא לרחוב בשם "הדמוקרטיה" היא תופעה חיובית.

אולם יחד עם זה ברור כי המסר של "אין לי ארץ אחרת", המלווה באמירה הנוסטלגית והשקרית כי פעם היינו "דמוקרטיה יפה"', לא מניב תנועה חברתית של פוליטיקה נחרצת המשלבת רגש צודק ופעולה פוליטית ממשית המספיקה להביא לשינוי.

בהכללה גסה ומעט פוגענית, ניתן לומר כי ההפגנות של מוצאי שבת הם "הפגנה לבנה, בעיר לבנה, על ידי דוברים לבנים, של מסר לבן", אף שברור שלא רק אשכנזים משתתפים בהן. למרות קשיחותה של הכללה זו, יש להביט בטענת הלובן ביושר אינטלקטואלי ובאופן פוליטי מפוכח. זוהי הפגנה של מנהלי החברה הישראלית. רוחה של השייטת-טייסת-סיירת מנהלת את ההפגנה. לאורך שנים טופחה ״אידיאולוגיית האיכות״ לרמה כזו, שאלה שנהנו מפירותיה החלו להאמין באמת ובתמים באיכותם החברתית הגבוהה. זהו מפגן כוח של מעמד בינוני אשכנזי ישראלי.

"אידיאולוגיית איכות" זו נשענה על פרקטיקות שסייעו בשימורה: החל מציוני קב"א בתהליך הסלקציה הצה"לי,  שהוליד את הסיירת-טייסת-שייטת וכיום את יחידה 8200, דרך הסתגרות ב"יישובים קהילתיים" לסוגיהם השונים כקיבוץ, מושב ומושבה, שיצרו את שערי הברזל החשמליים ואת ועדות הקבלה. הבחנות ויישובים אלה מבטאים לא רק אמונה בייחודם האנושי של תושביהם ובאיכותם, אלא משמשים גם כמסגרות לניכוס משאבים כלכליים (למשל, אדמה) לידיים פרטיות בקנה מידה של שוד ציבורי חוקי וממוסד.

דפוסים "איכותיים" אלה הביאו אותנו  ל"הפגנה הלבנה". בתל אביב בולט לובן זה במיוחד כשראש "העיר הלבנה" רון חולדאי נושא את דבריו. כאשר הנסיכה לבית ליבני מדבררת דמוקרטיה, שוויון ושלטון החוק. ממשלת בנט-לפיד ביטאה שלטון הגמוני זה הלכה למעשה. כאשר נשאל בראיון עם חנוך דאום אם אפשר להגדיר את  ממשלתו  כ"קואליציה של אשכנזים", אמר בנט: "אני חושב שפה היא הנקודה העיקרית, פה זה גדול הסוגיות[…] פה יש נקודת אמת. יש את התיאוריה של 'ישראל השנייה' והיא נכונה בעיקרה. יש בה אמת".

שינוי פוליטי יתרחש אם המעמד הבינוני האשכנזי אשר מנהל את האופוזיציה יזוז ויעשה מקום גם לטענות של שמאל מזרחי, פמיניזם מזרחי ואזרחות פלסטינית. מפגינים במחאה נגד הרפורמות המשפטיות, ינואר 2023 (צילום: גילי יערי / פלאש 90)

ההתעקשות האינפנטילית בהפגנות על "אנחנו ישראל היפה" משדרת אטימות של אשכנזיות ועליונות יהודית, שבאה לידי ביטוי באמירות נוסח "סבא שלי חפר את הבאר" ו"סבתא שלי עבדה כל חייה ולא התלוננה", או "נמאס לנו לשמוע על השד העדתי" ותלונות על "אכלו לי שתו לי". הן מבטאות סגירות של פעולה ומחשבה.

לפנות מקום לדגלים נוספים

כדי להצליח, על ההפגנות להרחיב את שורותיהן. הן צריכות להיפתח ולהזמין צבע, טעם וריח אחרים. הן צריכות לשנות את השפה, הסגנון הייצוג, הקול והנראות. הדברים שאמרה בעצרת בקפלן ענבל חרמוני, יו"ר ארגון העובדים הסוציאליים, נעים בכיוון הנכון. "אני מצטרפת למחאה כאזרחית, כאישה וכעובדת סוציאלית. קוד האתיקה של העובדים והעובדות הסוציאליות מחייב אותנו למנוע אפליה באופן אקטיבי, לשמור על חברה דמוקרטית וחופשית ולהגן על קהילות ופרטים במצוקה". אבל זה רק צעד ראשון.

על המחנה המוביל את ההפגנות להביט בעצמו ולראות לא רק כי לובן הוא צבע, אלא שלצבע זה יש חסרונות פוליטיים פרקטיים כיום.

ההפגנות צריכות להרחיב את הפער והסדק שנתניהו עצמו יצר בתוך הליכוד. האור נכנס רק דרך הסדקים. את זאת ניתן לעשות דרך פנייה ישירה למעמד הבינוני המזרחי. יש להציע למעמד זה מרחב פעולה חברתי, ליברלי, ושוויוני יותר. מרחב פעולה ששום מפלגה – העבודה, הליכוד, מרצ, המפד"ל והמפלגות החרדיות – לא הציעו מעולם. הפוליטיקה הישראלית היתה פוליטיקה של אינטרסים וכוח אשכנזיים.

אי-השוויון, הכיבוש, אי-הצדק, העדר ייצוג ופגיעה בדמוקרטיה לא נוצרו בחודשים האחרונים. אלה הם מאפייני קבע של החברה הישראלית. אם מבקשים שינוי דמוקרטי בחברה הישראלית, צריך להתמודד עם מאפייני קבע עמוקים אלה. כדי להביס את ברית הבריונים של ביביזם, פנאטיזם דתי-לאומי, כהניזם גזעני וחרדיות גטואית, חייבים לפרק את הגמוניית האשכנזיות והעליונות היהודית שבשפה, במחשבה ובפעולה על כל היבטי העומק שלהם.

שינוי פוליטי יתרחש אם המעמד הבינוני האשכנזי אשר מנהל את האופוזיציה יזוז ויעשה מקום גם לטענות של שמאל מזרחי, פמיניזם מזרחי ואזרחות פלסטינית. צריך לפעול למען לדמוקרטיה ואזרחות ישראלית אחרת, דמוקרטיה הפועלת נגד זכויות-יתר יהודיות ואשכנזיות.

זה לא קורה היום. את האזרחים הערבים מדירים באופן מכוון ולא מזמינים את נציגיהם לדבר מעל הבמה בתל אביב. השפה "הלבנה" של רוב הדוברים מדירה מזרחים וערבים. סימן לתזוזה יהיה כאשר ההפגנה הלבנה תאמץ את הנפתם של דגלים צבעוניים מכל סוג, דגלי פלסטין או אחרים. כך עושים פעולה דמוקרטית. בימין מקטרגים כנגד פעולות דמוקרטיות אלה בלי שום קשר לצבעי הדגלים שמפגינים נושאים בהפגנות. ברית הבריונים פוסלת את ההפגנה ואת הדמוקרטיה הישראליות גם כשכל הארץ דגלים דגלים בצבעי כחול לבן.